הקדמה
______________________________________________________________
השאלה "מהו הטעם בחיי?" ופתרונה על ידי חוכמת הקבלה
טרם שניגש ללימוד המאמר "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", הייתי רוצה להקדים הקדמה למעיין, לפני כל לימוד, האדם אמור להגדיר מה הוא לומד ולשם מה, כדברי הכתוב "מתחילה למִגְמַר"[1]. כך ניתנת לאדם אפשרות, לחשוב על כללות החומר שהוא מתחיל ללמוד, ואחר כך להבין איך החומר הזה מתקשר מהסוף להתחלה ומהתחלה לסוף, ולקלוט אותו בצורה המושלמת ביותר.
למרות שלא ניתן לתאר את כל המערכת הרוחנית אלא רק חלקים ממנה או מפעולותיה, בכל זאת נכון להיום, אין ספר גדול וחשוב יותר מ"תלמוד עשר הספירות". שמסביר את המכנה של העולם הרוחני. ובמה חשיבותו של "תלמוד עשר הספירות"? בכוח שהוא יכול לספק לנו, כי ספרי הקבלה מהדורות הקודמים אינם יכולים עדיין להוות בשבילנו מדריכים, שמובילים אותנו בעולם הרוחני. חסר לנו כלי הנקרא מסך, ולכן אנחנו לא נמצאים בעולם הרוחני. אבל גם בשעה שחסרים לנו כלים, כוונות "על מנת להשפיע", מסַכים, כלומר, תכונות רוחניות, תכונות דהשפעה, הספר "תלמוד עשר הספירות" מספק לנו את הכוח המחזיר למוטב, את האור המחזיר למוטב הנקרא אור מקיף, שמוביל את האדם לרוחניות, לכן אין ספר יותר חשוב מ"תלמוד עשר הספירות". כי דווקא בזמן שלומדים בו, זוכים לאור המחזיר למוטב.
התפתחות המציאות עד להתעוררות השאלה "מהו הטעם בחיי?"
ב"תלמוד עשר הספירות" שמתוארת בו כל חוכמת הקבלה, מסופר על כוח עליון הנקרא בורא, שרצונו להיטיב לנבראיו. "להיטיב" נקרא לתת לנברא טוב. איזה טוב? רק אותו טוב אחד שקיים בו, בבורא האחד: את מצבו הנצחי והמושלים, המצב היחיד שקיים במציאות. לכן הבורא צריך לברוא את הנברא כדי לספק לו אותו המצב המושלם. בפעולה בזאת שהבורא עושה על הנברא, הוא מביא את הנברא למימוש "מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו"[2], כדי שהנברא יהפוך להיות שווה לבורא.
כדי להיות שווה ודומה לבורא, ולהימצא באותם התכונות, החסרונות והמילויים, על הנברא להיות באותו רצון כמו הבורא. זאת אומרת, לרצות להיות כבורא, לרצות להיות באותה המדרגה ומאותם המילויים. לכן הבורא ברא את הנברא עם רצון לקבל הנאה ותענוג (ראה "רצון" בשרטוט 1), בדיוק באותו גודל כמו שהבורא רוצה לתת. הבורא נותן לנברא אין סוף (ראה "א"ס" בשרטוט 1), היינו, כל מה שיש בבורא: אותה מדרגה, אותה חברה, הבנה, אינסופיות, נצחיות ושלמות.
שרטוט 1
אבל הנברא לא מרגיש היכן הוא נמצא, שהוא נמצא ברצון לקבל הזה ומלא בהנאה ותענוג. הנברא כלל לא מרגיש את המצב הזה, כי הרצון הזה הוא אינו שלו. בדומה לתינוק שנולד למרות שהוא חי, הוא כלל אינו מבין שהוא קיים. הוא לא מרגיש מה קורה איתו והיכן הוא נמצא. כל מה שיש בו לא שלו ולא בזכותו. במצב הזה הוא לא מפתח חיסרון מתוך עצמו. אותו חיסרון שימצא בחיפושים ואבחונים ובירורים בתוך הרצון, המחשבה, וההכנה. ורק אז, מכלל ההבחנות והאפשרויות הללו, יגיע לרצון מוגדר משל עצמו.
אם אין באדם עבודה קודמת של בירור וחיפוש והחלטה, הוא אמנם מגיע לרצון מסוים, אבל בלא להרגיש שהרצון הזה קיים בו. הוא נמצא בחוסר הכרה מוחלט כלפי אותו רצון, כאילו לא נמצא במציאות, כאילו ה"אני" שלו לא קיים ולא נמצא, כפי שרואים אצל אותו תינוק שנולד. רק כשהתינוק לאט לאט גדל, מתחילים להרגיש שיש לו אופי משלו והבנה משלו. רק אז הוא מתחיל להשתמש בהבנות מהסביבה איך לבחור בין מצבים שונים, ולנסות להשתמש בכוחות משלו. וכך מתוך התבוננות בסביבה, הוא לומד איך להשתמש בה ואיך לדרוש ממנה.
וכך, למרות שהנברא נמצא כבר כעת בכל מה שיש בבורא, והבורא ממלא אותו, מצד עצמו אין בנברא הרגשה שהוא נמצא באותה נצחיות ושלמות, שהוא נברא. אלא הבורא מביא את הנברא דרך סיבוב גדול של התפתחות, למצב של חיסרון לאותו מילוי שהבורא רוצה לתת לו (ראה "חיסרון" בשרטוט 2).
ומה ההבדל בין רצון לבין חיסרון? רצון הוא נתון טכני שקיים בתוך הנברא מרגע בריאתו, אבל הנברא אינו מרגיש בו, שהוא נמצא בתוכו, ואילו החיסרון הוא הרצון, שנולד עם הסיבוב הגדול של ההתפתחות שנעשה בתוכו עד שהוא רוצה בדיוק את אותה ההטבה, אותו המילוי שבא מהבורא, כי יודע בדיוק מה הוא ומי הוא. ורק אז הוא ממש לגמרי את "מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו", כי רוצה שהיא תתקיים בו.
והנושא של חוכמת הקבלה הוא כל הסיבוב הזה של התפתחות הנברא. מהבורא בא המצב הראשון הנקרא מצב הא' (ראה "א'" בשרטוט 2). והמצב שמגיעים אליו בסוף, החיסרון לְמה שהבורא רוצה לתת, הוא נקרא מצב הג' (ראה "ג'" בשרטוט 2). וכל הירידה מלמעלה למטה עד העולם הזה והעלייה מלמטה למעלה חזרה עד הסוף מצב הב' (ראה "ב'" בשרטוט 2)[3]. הדרך מלמעלה למטה נקראת "בניית המציאות", דרך בעולם הזה הנקראת "דרך ההכנה", ודרך מלמטה למעלה נקראת "דרך התיקון" (ראה בשרטוט 2).
א) המערכת מלמעלה למטה - כדי לעורר בנברא חסרונות, יש צורך לבנות תחילה מערכת של התייחסות הבורא לנברא, מערכת סינון ודירוג של השפעת הבורא הנקראת ט' ראשונות, ט' תכונות הבורא שבהן נכללת גם תכונת הנברא, הרצון לקבל של הנברא (ראה "ט"ר (רצון לקבל)" בשרטוט 2). מערכת זאת מחלישה את השפעת הבורא, האור העליון, על הנברא (ראה "נברא'" בשרטוט 2), עד שהנברא לא מרגיש יותר את הבורא, אלא בינו לבין הבורא ניצבות אותן ט' ראשונות, תכונות הבורא. וכך המערכת הזאת הנקראת מלכות בט' ראשונות (ראה "מ' בט"ר" בשרטוט 2), שנקראות גם עולמות א"ק (אדם קדמון), אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, או כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד), תואמת בדיוק לנברא, ויודעת מאיזה רצונות הוא כלול, ואיזה צורות הוא עתיד לקבל.
ב) המערכת מלמטה למעלה - הנברא מגיע ליכולת של בחירה חופשית: הוא מתחיל את התפתחותו בדרך ההכנה, שבה הוא מגיע למלכות הכללית שבתוכה הנקודה שבלב (ראה "(ּ)" בשרטוט 2). ואז הוא עובר להתפתחות הדרגתית בט' ראשונות. הט' ראשונות שנמצאות במלכות (ראה "ט"ר - במ'" בשרטוט 2) מתחילות להראות בו את פעולתן, ואז הוא מתחיל את תיקונו כלומר לבטא יותר ויותר את הט' ראשונות שבמלכות, עד שמגיע לדרגת הבורא.
בניית המציאות מלמעלה למטה עד העולם הזה
במציאות שנבנתה מלמעלה למטה, עולם אדם קדמון הוא כמו כתר (ראה "כתר - א"ק (נרנח"י)" בשרטוט 3), היינו, השפעת הבורא לנבראים בכל הנרנח"י (ה' אורות נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה), ולאחריו יש כל מה שהבורא רוצה להשפיע לנבראים, ואיך הוא רוצה להשפיע. אלא שב"איך" הבורא רוצה להשפיע, חייב להיות מעורב הנברא. ולכן לאחר עולם קדמון, יש עולם הנקודים שנשבר, ואו מלכות נכנסת לבינה (ראה "מ' בבינה" בשרטוט 3), ומתוך התערבות מלכות עם הכתר, עם השפעתו של הכתר (ראה חץ אופקי היוצא מ"מ' בבינה" בשרטוט 3), נולדים עולמות אצילות, בריאה, יצירה, עשיה (ראה "אבי"ע" בשרטוט 3), שהם אותו הכתר, אותו האור העליון, רק שעבר המעטה, הקטנה, עיבוד ולבוש, שמותאם לנברא העתידי.
שרטוט 3
המערכת העליונה שנבראה מתאימה לתחתון העתידי בכל מצב שהוא יהיה: אחרי השבירה בעולם הנקודים, תוקנו במערכת הכלים גלגלתא עיניים, גלגלתא עיניים באח"פ (אוזן חותם פה), אח"פ בגלגלתא עיניים, ואף ל"ב האבן תוקנו. התיקון של ל"ב האבן הוא, לא לרצות להשתמש בו, כי המערכת מכירה עד כמה הוא רע ומנוגד למטרת הבריאה עד גמר התיקון. כלומר, תוקנו והובנו כל ההבחנות מהשבירה. ומי תיקן? לא הנברא תיקן, אלא המערכת תוקנה כך. בכך היא מעידה על העתיד של הנברא, שיצטרך לתקן את עצמו בכל ההבחנות כולל ל"ב האבן, שהנברא לא ירצה להשתמש בו.
שרטוט 4
הנברא אמור "לבלוע" לתוכו את כל העַלמות: עולמות א"ק, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה בצורתם השבורה, לתקן את עצמו בהתאם לאותן הסתרות. לכן להשפעת הבורא (ראה חץ היוצא מ"כתר" בשרטוט 4),שעוברת דרך מערכת העולמות, מצרפים את המלכות הנקודה האמצעית (ראה חץ שיוצא מ"מ'" לנקודה בשרטוט 4), ושוברים (ראה "שבירה" בשרטוט 4). אז לתוך המלכות, נכנסת כל מערכת ט' ראשונות ונקראת ט' ראשונות במלכות או בינה שבמלכות (ראה "ט"ר במ'" בשרטוט 4). וכשהמלכות שהיא תכונת הנברא, משתווה לט' ראשונות שהן תכונות הבורא, אז הנברא מגיע להשתוות הצורה, לגמר תיקונו.
כשהשפעת הבורא המדורגת כלפי הנברא העתידי נכנסת לנברא העתידי בצורה הפוכה ושבורה, בנברא העתידי שנשבר, נמצאת אותה המערכת של הבורא, רק בצורתה המקולקלת. וזה מה שמאפשר לו דרך הכרת הרע, הנקראת יחס הלא נכון של הנברא לבורא, להכיר את המערכת האמיתית בצורתה האמיתית, ולא בצורתה ההפוכה.
לאחר השבירה, מלכות היא המלכויות של כל אחד ואחד. וט' ראשונות הן היחס של כל אחד כלפי האחרים. איך המלכויות, שהן הטבע המקורי, כל אחד לעצמו, הופכות לט' ראשונות, ליחס של כל אחד לשני?
ואת היחס של כל אחד כלפי האחרים, האדם צריך ללמוד מהבורא, להעתיק ממנו, כמו שבעולם האצילות מלכות מעתיקה מזעיר אנפין, מלכות לומדת להתחבר לנשמות אחרות, ודרכן להתחבר לבורא. כמו שבעל הסולם מסביר במאמר "השלום", שדרך החברה מתחברים לבורא, ולא לחברה. לכן ברוסיה ובקיבוצים שגו בכך, שרצו להפעיל את אהבת הזולת ללא קשר עם הבורא. כי הכלי הכללי חייב להיות מותאם לאור, כדי שיתקיימו בו החוקים הנכונים לפי הכלל "ואהבת לרעך כמוך"[5].
התעוררות השאלה "מה הטעם בחיי" בנברא
הנברא נופל לאחר השבירה עד העולם הזה. בשלבי התפתחותו בעולם הזה (ראה נקודת "מלכות" והחץ האופקי שיוצא ממנה בשרטוט 5) תחילה מתפתחת המלכות עצמה, ועוברות עוד אלפי שנות קיום של האדם עליי אדמות, עד שלפני כחמשת אלפים ושבע מאות שנה, התעוררו באדם לראשונה הט' ראשונות, הבינה שבמלכות (ראה "בינה" בשרטוט 5), ששואלת מה הטעם בחיי, כי המלכות לא יכולה למלא את תשוקות הבינה, את החיסרון החדש שלא שייך למלכות. וכך אדם הראשון החל לחפש שיטה.
שרטוט 5
שרטוט 6
למרות שגם אדם הראשון וגם אברהם מצאו את השיטה בעצמם מתוך הבינה, בתחילה כולם היו אגואיסטיים. "אביו" של אברהם, כלומר הדרגה הקודמת של אברהם שנקראה "תרח", היה "עובד אלילים", דרגה שפירושה עבודה למען האגו, אבל אברהם הגיע בקלות יחסית לפתרון מתוך השאלות: מי אני ומה אני ואיפה העולם. וההתפתחות שמגיעה לאחריו, היא כבר התפתחות על ידי התורה.
קבוצת המקובלים שייסד אברהם, התפתחה על ידי לימוד הקבלה, היינו, על ידי האור מקיף שהחלה לקבל (ראה "או"מ" בשרטוט 7) לכן היא נכנסה, מפני שבלי לימוד הקבלה אי אפשר להיכנס למצרים, כי מדובר בהכבדת לב גדולה מאוד. הכבדה עצומה של הרצונות, שמעוררת באדם ספקות אם יש או אין בורא, ואיזו שליטה יש בו, של הרצון לקבל או של הבורא. וזה נקרא שפרעה שולט על בני ישראל.
פרעה אינו שליט בשר ודם, אלא פרעה הוא שם לכלל התכונות האגואיסטיות ששולטות באדם. ומהכבדת הלב הזאת האדם רוצה לברוח, כי הוא מגיע להכרת הרע, כתוצאה מהמכות שסופג בפנימיותו, באותה השאלה: מהו הטעם בחיי, מצד הבינה. האדם צריך כוח מיוחד שילווה אותו לברוח מהאגו ולהתחיל לחשוב שקורה משהו אחר, שהכוח העליון פועל בו מלמעלה, שהבורא יותר גדול ומנהל גם את פרעה שנמצא עמוק בתוכו.
האדם אינו שולט באגו שלו מול הבורא. נראה לי שיש שניים, יש אגו ויש בורא, והאדם בא או מצד האגו או מצד הבורא. אלא האדם אמור לחזור לייחוד, והייחוד הוא בכך, שהבורא מסובב לאדם גם את האגו שלו. "בריחה ממצרים" נקרא לייחוד. ולאחר הייחוד כשמגיעים ל"הר סיני", להרהורים, ולא יודעים כיצד לעבור את התהליך כולו, אז דרך אותה בריחה מהאגו שוב מגיעים לבורא. אבל תחילה מגיעים לבורא על ידי "משה" (ראה "משה" וחץ ל"בורא" בשרטוט 7), אותו כוח מיוחד שמוביל את האדם. ואת יתר השלבים עוברים בעזרת שיטה מבוררת יותר מזו שהיתה בזמנו של אברהם (ראה "תורה" בשרטוט 7).
שרטוט 7
כלומר, האדם נמצא במלכות ובתוך המלכות נמצאת גם בינה (ראה "מלכות" ו"בינה" בשרטוט 8). ומתוך אותה בינה האדם שואל מהיכן הוא בא, מה המקור שלו. האדם שואל על המקור (ראה צץ ל"בינה" בשרטוט 8), והמקור שלו הוא בבינה ולא במלכות. המלכות לא יכולה לשאול עליו.
שרטוט 8
אנשים מדכאים את הרצון לקבל בכל מצב ומצב ובכל דרגה ודרגה של התפתחותם עוד מימי קדם. כדברי הכתוב, אין אדם חושק בבת מלך[6]. כלומר, אפילו גבר חסון, טוב לב ויפה תואר, אם הוא בחור פשוט, הוא אינו חולם על בת מלך, הוא יודע מראש שהיא לא בשבילו, אלא מוטב לו להסתכל רק על בנות הכפר שלו "היוצאות לכרמים", כי אותן הוא יכול להשיג, וכלפי מה שאין בכוחו להשיג, האדם מקטין את הרצון לקבל, ואינו רץ אחריו.
כך כל אחד ואחד, רוב האנשים אינם חולמים להיות עשירים כקורח ומפורסמים, למה להם לסבול. מנגנון ההגנה של הגוף משכנע אותם, שלא כדאי להיות עשיר מופלג, אלא עדיף שישארו כמו שהם. השיטה הזאת היא שיטה של הגנה עצמית, שהרצון לקבל מפעיל באופן טבעי, בלי קשר לכוח הבינה שנמצא בנו, ומראה לאדם מה לא כדאי לו. אלה השיטות שקיימות בתוך המלכות עצמה, בתוך הרצון לקבל. אבל הרצון לקבל מתפתח, והבינה שבו, מתחילה להראות את פעולתה. וכך האדם מתחיל לחשוב מה הרצון שלו, ולא מצליח לדכא אותו בפשטות. וכשמתחילה לדבר מתוכו הבינה שבתוך המלכות, ולא המלכות עצמה, או מדובר בחיסרון אחד: חיסרון כלפי הבורא, ולא כלפי מה שיש במלכות.
בשיטת הקבלה המלכות והבינה חייבות להשתתף יחד. מלכות חייבת לספח אליה את הט' ראשונות, ובכך הן נקראות בינה, השפעת הבורא לנברא. תכונת המשפיע נקראת ט' ראשונות או בינה. והט' ראשונות שהמלכות מקבלת ועובדת איתם במסך ואור חוזר, הן שמַקְנוּת למלכות מערכת חשיבה והבנה וקליטה, להשיג מה שלפניה ולהבין אותו. כי מלכות בעצמה איננה מסוגלת למאומה.
אם האדם עובד עם המלכות בלבד, אין לו ברירה אלא לדכא אותה. כי ככל שמקטינים אותה, פחות מרגישים שצריכים משהו. לכן כל השיטות האחרות עוסקות בדרכי המלכות – פחות לאכול, פחות לשתות, פחות לנשום או לחשוב. אדם שנמצא במדיטציה, חושב על דבר אחד בלבד, וסוגר את עצמו בפני כל הדברים האחרים, רק נכנס למדיטציה וכבר מרגיש טוב. זו תופעה פסיכולוגית חזקה מאוד, שהאדם נפטר באותו רגע מכל ההפרעות שיש לו בעולם. אבל אותה ירידה ברצון, היא רק דיכוי הרצון. ממנה מקבלים הרגשת רוגע בצורה פסיכולוגית בלבד.
והאדם שמתחיל להשתוקק לרוחניות מנקודת הבינה שלו, אינו בורח למדיטציות ולשיטות אחרות. כי החיסרון שלו נובע מנקודת מוצא שונה לחלוטין, מהשאלה מהו הטעם בחייו, ולא מהשאלה איך להקטין את הייסורים שלו. וזו נקודת המפנה החשובה ביותר, כי האדם שואל על מקור החיים: "מהו הטעם בחיי?". שאלה שיש לה רק תשובה אחת - "טעמו וראו כי טוב ה'"[7]. למרות שהתשובה איננה ידועה לו עדיין, היא טמונה בכר בתוך השאלה, כחיסרון שאפשר למלא אותו בהשגת הבורא בלבד. ולכן האדם לא בורח לשיטות אחרות, כי הן לא עוזרות לו. אלא מרגיש באינסטינקט פנימי תת הכרתי, שהעיסוק בהן איננו בשבילו, אלא הלב שלו, החיסרון שבו, מוביל אותו למשהו אחר.
האדם עדיין מבולבל, ויכול בגלל השפעת הסביבה והחברים, ללכת ולנסות שיטות אחדות במקומות אחרים. אבל מהר מאוד הוא יברח מהם, מתוך תחושה שהם לא בשבילו, וישאר מדוכא. הוא יראה שהחברים שלו פורחים מרוב אושר של המציאה הזאת של חוטים אדומים, מים קדושים או תרגילי מדיטציה, אבל לא יהיה מסוגל להרגיע את עצמו. אלא ישאר איתם בקשר חברתי מסוים שלא נותן לו סיפוק. עד שבסופו של דבר יברח מהם וימצא לעצמו מסגרת אחרת. כלומר, הרצון שלו דוחף אותו למצוא מקום אחר, כי מתעוררת בו נקודת הבינה.
ואם יש לאדם מלכות עם יכולת לחבר אליה את ט' ראשונות (ראה "מלכות" ו"ט"ר" בשרטוט 9), הוא מקבל את השפע מתוך הט' ראשונות, לפי כמה שהוא כיוון כלפי הבורא את המלכות יחד עם הט' ראשונות. ומה שממלא את האדם, אינו נמצא בשטח של מלכות, אלא הבורא עצמו הוא הממלא (ראה "בורא" בשרטוט 9). לא את הרצונות שנמצאים על פני השטח, רצונות של מלכות, רצונות העולם הזה, אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות (ראה "חסרונות גשמיים" בשרטוט 9). אלא האדם רוכש חסרונות נוספים (ראה "חיסרון נוסף" בשרטוט 9), ט' ראשונות, שהם הבורא, חסרונות לכל המציאות ולכל העולמות. ואיך לרכוש את הרצונות ובהם לקבל, נקרא חוכמת הקבלה.
שרטוט 9
מושג "קיום תורה ומצוות כהלכתן" בקבלה
הרצונות שיש לנו בעולם הזה, הם חסרונות גשמיים שטחיים, שנשארו לאחר "שבירת הכלים"[8], לאחר הנפילה מבית המקדש הראשון ומבית המקדש השני. ולכן אם מתוך הרצונות הללו הדברים על קיום תורה ומצוות, נראה שעל פניו מדובר בקיום גשמי. אבל כשרוכשים ט' ראשונות, מבינים מהו קיום תורה ומצוות במובנם הרוחני, ומהו הבורא שממלא את הרצונות הללו.
כי "רוחניות" נקרא לרכוש את קומת הבורא. העולם הרוחני הוא מציאות הבורא. עולם בא מהמילה "העלם", מידת העלמת הבורא או מידת הגילוי שלו לאדם. ומידת הגילוי היא שקובעת את הדרגה הרוחנית של האדם. בעולמנו האדם נמצא בחוסר מוחלט של גילוי הבורא (ראה "0%" בשרטוט 10). ודרך חמשת העולמות שמעלימים את הבורא, עליו להגיע לגילוי מלא של הבורא (ראה "100%" בשרטוט 10). וכשהאדם מתמלא בבורא, העלמת הבורא נעלמת, האדם רוכש דבקות וחיבור עם הבורא.
שרטוט 10
כי אברהם אבינו וגם משה רבנו, שהשיגו את הרוחניות בעצמם, מלמדים את תלמידיהם שקיום מצוות נקרא "ציווי הבורא". היינו לקיים את כל מה שהבורא מצווה. וכלל המצוות הוא "ואהבת לרעך כמוך"[9], כלומר, להגיע בכל רצונות האדם להשפעה מלאה. כלל שמתפרס לפעולות חלקיות ופרטיות רבות, לפי נשמת האדם שכוללת בתוכה תרי"ג רצונות.
הנשמה בנויה מרי"ג (613) רצונות: רמ"ח (148) רצונות למעלה מהחזה, שס"ה (365) רצונות למטה מהחזה. ועם שבע מצוות דרבנן יש בתוכה בסך הכל תר"ך (620) רצונות (ראה שרטוט 11). כל רצון ורצון חייב אחרי התיקון שלו להיות מכוון ל"על מנת להשפיע" לבורא, להיות בהתאמה לבורא. וזה נקר "קיום מצוות כהלכתן". "כשהלכתן" במשמעות של הליכה, המכוּוַנוֹת כלפי הבורא.
כוונות על הרצונות אפשר לתקן רק על ידי האור המחזיר למוטב., הנקרא תורה (ראה "או"מ" ו"תורה" בשרטוט 11). "בראתי יצר הרע", היינו, כוונות לא נכונות של הרצונות, אבל "בראתי תורה תבלין"[10] והמאור שבה יחזירם למוטב. זאת אומרת, "קיום מצוות" נקרא תיקון הרצונות על ידי אור התורה. ולאחר שהרצונות הללו מתוקנים ב"על מנת להשפיע", במידה שהם מתוקנים "על מנת להשפיע" בא המילוי. זאת אומרת, אור התורה הוא גם האור המתקן וגם האור הממלא.
שרטוט 11
כתוב ש"האבות קיימו כל התורה כולה מתוך זיכוכם"[11], זיכוך נשמתם. הרצונות שלהם, תר"ך הרצונות בנשמתם, היו עדיין קטנים וזכים, והם יכלו בקלות להשיג כוונות "על מנת להשפיע", ומתוך זה קיימו כל התורה כולה. אבל ביציאת מצרים קיבלו הרצונות שלהם או תוספת העביות [12], ולכן הם קיבלו שיטה איך לתקן כל רצון ורצון, שאותה כתב משה רבנו בספר התורה.
אברהם אבינו לא קרא לספרו "תורה", כי לא היתה בו עדיין הוראה איך לתקן כל רצון ורצון. אלא הרצונות היו עדיין כרצון אחד ולא התפתחו עדיין לרצונות נפרדים בתוך הנשמה. אלא הנשמה היתה כמו זרע, ללא גוף של נשמה, שקיבלה אותו לאחר תוספת האגו בשעבוד מצרים. אבל לאחר יציאת מצרים, היה צורך לקבל שיטה איך לתקן כל רצון ורצון. והשיטה הזאת נקראת תורה.
לאחר שהתקיימו התנאים הללו בתוך נשמתו של כל אדם ואדם, עם ישראל הגיע לדרגה הרוחנית הגבוהה של מוחין דחיה, שהעם נמצא בה מאז קבלת התורה ועד בית המקדש הראשון. ולאחר חורבן בית המקדש הראשון החלה נפילה. אבל גם בבית המקדש השני רוב העם עוד היה בהשגת מוחין דנשמה. למרות שכבר באמצע הנפילה התרחש תהליך של גלות עשרת השבטים. ומשנים-עשר שבטים כנגד שנים-עשר פרצופי האצילות, נותרו שניים בלבד.
בכל התקופות הללו אנשים קיימו מצוות גם בחיצוניות. אבל קיימו אותן משום שרוחניות וגשמיות הן כמו עולם אחד, הפעולה הגשמית וההרגשה הפנימית חייבות להיות כאחד. כך האדם בנוי אפילו בעולם הזה. כלומר, אי אפשר בעת ובעונה אחת גם לאהוב מישהו באמת וגם להרוג אותו, גם לגנוב ממנו וגם להשתוקק שיהיה לו טוב.
אמא שבאמת אוהבת אצ הילד שלה, לא יכולה לגרום לו כל רע. לכן אדם שמכיר את העולם הרוחני, מבצע הכל, רגשית, שכלית ופיזית, באותו עולם. בשבילו אין שני עולמות, אלא הכל עולם אחד.
וכך בני ישראל, כל אחד במה שהזדמן לידיו, מהכוהנים והלויים עובדי המשכן ועד האדם הפשוט עובד האדמה, קיימו תורה ומצוות גם בגשמיות, כי בשבילם חיצוניות ופנימיות היו אותה מציאות. האדם חי תמיד לפי אותה מציאות שהוא נמצא בה. אם הוא קשור עם הבורא דרך כל מה שיש סביבו, אותו היחס לבורא נמשך גם לכל הסביבה שלו.
אבל לאחר חורבן בית שני, בני ישראל נפלו מדרגתם הרוחנית לדרגה גשמית לגמרי, היינו, הם הרגישו רק את העולם הזה, רק את הגשמיות, בתוך הרצון לקבל "על מנת לקבל". ואז נעלם מהם לחלוטין הקשר עם הבורא, אותה מציאות רוחנית של כוחות רוחניים והרגשת הקשר עם הבורא בכל תר"ך הרצונות, אותו הקשר המיוחד שכל אחד אחד בונה עם הבורא דרך כל רצון ורצון, בדבקות עם הבורא נעלם. ועם ישראל נותר במציאות העולם הזה בלבד, כשהוא ממשיך ומקיים רק את מה שניתן היה לקיים בגשמיות. אבל אותו קיום חיצוני, גם הוא נקבע על ידי המקובלים שהיו גדולי האומה, והובילו את העם מדור לדור וממצב למצב.
המקובלים הנהיגו את הפעולות הגשמיות הללו כדי לשמור על מסגרת העם. כי במשך ההיסטוריה של התפתחות האנושות, הרצון לקבל הלך וגדל, והתעוררו באדם רצונות יותר ויותר גדולים, שהרחיקו אותו מהרוחניות עד שהאדם הפסיק לחשוב שהעולם הרוחני קיים ונמצא, ורק הלך הלך והתעמק בפעולות גשמיות, ומצא בהן תמיכה נפשית ופסיכולוגית לעצמו. רוגע לעצמו והצדקה לחייו ולקיומו.
וכך החלו להשתמש באותן פעולות גשמיות שך קיום מצוות, שבמהותן הן העתקה מפעולות רוחניות, להמתקת החיים הללו וכדי להתמחות בקיום שלהן. ומדור לדור, לאחר אלפיים שנות גלות בארצות שונות, שבהן עם ישראל הושפל והוגלה ממקום למקום, ועבר מאורעות ומצבים קשים שלא עברו על אף אומה, הוא הגיע למצב שהוא מקיים מצוות בלי לדעת בשביל מה, ולכן המקובלים זעמו בכל דור ודור כנגד עיסוק הַיֶתֶר בחיצוניות ונטישת העיסוק בפנימיות.
אלא שגם מצד המקובלים היתה שמירה יתירה שלא לפתוח לעם את חוכמת הקבלה, כי עדיין לא התעוררה באדם השאלה: מהו הטעם בחיינו. תחילה עליו להגיע מאותה ירידה של שבירת בית המקדש הראשון והשני, עד למצב הגרוע ביותר, לניתוק כמעט מוחלט מהרוחניות, ורק ממעמקי הגשמיות להתחיל לעלות חזרה, ואילו אדם שמנותק מרוחניות, שלא התעוררה בו השאלה: מהו הטעם בחיי, אי אפשר לפנות אליו עם חוכמת הקבלה, אותו אמצעי שעונה על השאלה הזאת.
אם שאלת האדם: מהו הטעם בחיי, מופנית לדרישות של קיום, כדי לקבל פת לחם, להשיג הרגשת ביטחון, או לקיים מצוות רק בגשמיות, אי אפשר לפתוח לו את חוכמת הקבלה. אלא רק לאדם שלאט לאט מתפתח דרך משברים פנימיים וחיצוניים, גם בפרטיותו וגם בכללות, כמו שקרה בתקופת ההשכלה, שחלק גדול מהאומה יצא מקיום מצוות בגשמיות כיוון שהרצון הלך וגדל, או כפי שקרה בשואה מתוך ייסורים גדולים. תקופות כאלה מאפשרות לאדם לשאול "מהו הטעם בחיי?" בצורה בלתי תלויה, לא בהרגל, לא בחינוך ולא בתרבות קודמת.
תהליך ההתפתחות הפנימי שעובר כל אחד ועוברת האומה בכללה, מאפשר לפתוח את חוכמת הקבלה לכל אחד בהתאם לחיסרון שמתעורר בו. לכן מצד אחד, בעל הסולם כותב על "קיום תורה ומצוות כהלכתם", כדי לבלבל את האנשים לחשוב שמדובר בקיום תורה ומצוות רגיל. המטרה היא להרחיק מלימוד הקבלה את מי שנדחה מאותו מושג, ולא מבין שמדובר דרך המילים במצבים פנימיים, כי הלימוד הזה עדיין לא בשבילו. ומצד שני, הוא משתמש במושג הזה, מפני שהמציאות בנויה מפנימיות וחיצוניות, מאיזון בין שני גורמים הפוכים. מחיובי ושלילי, מכוח הטוב וכוח הרע, מקליפה וקדושה, שנמצאים זה לעומת זה, וצריכים להיות זה כנגד זה בצורה שווה, כדי שהאדם יתקיים ביניהם בבחירה חופשית [13].
לכן חל איסור על האדם "לשבור" משהו שקיים בעולם. כולל את היחס של היהדות הדתית, שאינה תומכת עדיין בחוכמת הקבלה. כפי שניכר היטב בתשובות שקיבל בעל הסולם, שאין צורך בלימוד חוכמת הקבלה, ואפשר להסתפק בגמרא[14]. יש בין לומדי התורה מי שמחזיקים ביחס כזה, ועוד לא גדלו לשאלה: מהו הטעם בחיים, אלא עדיין מוצאים את טעם החיים בקיום לימוד רגיל, כי זו דרגת התפתחותם. בדומה לאותם אנשים שכל מעייניהם בעבודות הפשוטות שלהם ותו לא.
ולכן הכתוב אומר: "לפני עיוור לא תתן מכשול"[15]. כי העולם נמצא כולו בהתפתחות הדרגתית, וכל אחד צריך להישאר במערכת שלו ולהתפתח בה לאט לאט, ואסור לעורר את האדם מעבר למה שהוא מתעורר לפי הרשימות[16] שלו. אלא רק להכין לפניו את האפשרות. לכן בעל הסולם מתבטא בצורה זהירה מאוד. כי ידוע שבתחילת לימוד הקבלה, האנשים משתוקקים לדהור קדימה ולשטוף את העולם בשיטת הקבלה. אבל זו אינה הדרך הנכונה. כי אסור להתערב בהתפתחות שבאה מלמעלה.
אלא רק כאשר מתעוררת באדם השאלה: מה הטעם בחיי, הוא נוטל את האמצעי של הקבלה, ומתפתח בו הלאה בעצמו. כלומר הגישה הנכונה היא לרצות להפיץ את ידיעת הקבלה בכל העולם, אבל בצורה שאינה מחייבת אף אחד, אחרת מתערבים במעשי הבורא. ואסור להיכנס לתחומו. כי אין אנו יודעים את סדר התפתחותה של כל נשמה ומה המצב שבו היא נמצאת.
ואם מתעוררת השאלה מדוע בעל הסולם משתמש בכתביו במושגים של "תורה ומצוות" כי האדם שאיננו חשוף לחוכמת הקבלה עלול להתבלבל בהבנתם, הרי המונח "קיום תורה ומצוות", כמו מונחים אחרים שמשתמש בהם בעל הסולם, הם מלכתחילה מונחים רוחניים. והשימוש החיצוני שנעשה בהם במשך אלפיים שנות גלות בלא להבין למה ובשביל מה, שבעקבותיו נהפכו למונחים דתיים עממיים, לא מבטל את המשמעות הפנימית שלהם כפעולות רוחניות של תיקון הרצונות בנשמת האדם כלפי הבורא. אלא צריך להבין בהם את הפנימיות האמיתית, וזה לוקח זמן. ואדם שהולך וגדל, מפרש אותם נכון. אבל האדם שלא גדל, רואה בהם תמיד רק את החיצוניות. כי האדם מפרש בקבלה "קיום תורה ומצוות" נקרא שכל הרצונות מכוונים לבורא. ו"תורה" נקרא כל האור שמגיע לרצונות, שתיקן וממלא אותם ב"טעמו וראו כי טוב ה'". זו הצורה שמתעוררת במקובל שפוגש במונחים הללו. אבל מי שלא קשור לרוחניות, מתעורר בו הפירוש הגשמי. כי הפירוש הנכון תלוי בהכנה הפנימית של האדם. ואז בא אותו רגע שהאדם קורא, ונעשה לו ברור על מה מדובר. כי בתורה לא כתוב לעולם על הקיום הגשמי. אלא המושג "קיום תורה ומצוות" מתייחס למשמעות שהיתה לו לפי חורבן בית המקדש. ומדובר בו רק על הרצונות המתוקנים המכוּוַנים ל"על מנת להשפיע", שבהם האדם טועם את האור העליון, ונמצא כבר בחיים נצחיים.
המערכת שמתקנת את כל הרצונות נלמדת בחוכמת הקבלה. ומתוך לימוד אותה מערכת האדם מזמין על עצמו אור מקיף. ואיך התהליך הזה בכללותו עובר על האדם בעל הסולם מתאר ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות".
___________________________
[1] מופיע בחלק הנקרא "סדר הלימוד" ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות"; ראה גם ר' יהודה אשלג "פתיחה כוללת" בתוך: "כתבי בעל הסולם", עמ' 117; ראה גם ר' מ"ח לוצאטו, ספר מסילת ישרים: כולל עניני מוסר ויראת ה' (ווארשה: דפוס ד' שקלאר, תר"ר): "למגמר והדר למסבר! תחילה תראה להבין פירוש המלות, ואחר כן תחזור להבין הדברים על אמיתתם".
[2] "מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו" נלמדת באותיות: ג, ו, ז, ח, מז ל"הקדמה לתלמוד עשר הספירות". להרחבה ראה ר' יהודה אשלג, תלמוד עשר הספירות, חלק א' הסתכלות פנימית, דף יז אות י: "ונודע, שמחשבתו ית', נגמרת ופועלת תיכף, שלא אדם הוא, להיות מחוייב לכלי מעשה, אלא המחשבה לבדה, גומרת כל הפעולה תיכף ומיד. ולפי זה מובן, שתיכף בחשבו ית' על דבר הבריאה, להנות לנבראיו, תיכף נמשך ונתפשט האור הזה הימנו ית', מכל צביונו וקומתו וכל גבהם של התענוגים שחשב בהם, שכל זה, נכלל באותה המחשבה, שאני מכניס אותה מחשבת הבריאה, והבן זה היטב, כי מקום שאמרו לקצר הוא. ודע שאת מחשבת הבריאה אנו מכנים אור א"ס ב"ה [אין סוף ברוך הוא]".
[3] לקריאה נוספת ראה ר' יהודה אשלג, "הקדמה לספר הזוהר", בתוך "כתבי בעל הסולם, עמ' 430.
[4] לקריאה נוספת ראה ר' יהודה אשלג, "פתיחה לחוכמת הקבלה", בתוך "כתבי בעל הסולם, עמ' 161.
[5] להרחבה ראה מאמר "השלום" מאת ר' יהודה אשלג, כמבואר בתוך: ר' מיכאל לייטמן, "בניין החברה העתידית", הדור האחרון, (המכון למחקר ע"ש הרב אשלג, תשס"ו), עמ' 141.
[6] ר' אברהם אבן עזרא, ספר אבן עזרא לספר שמות, כ יד: "דע כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה והוא ראה בת מלך שהיא יפה לא יחמוד אותה בלבו [...] כי ידע כי זה לא ייתכן".
[7]
[8] על "שבירת הכלים" ראה ר' יהודה אשלג, "פתיחה לחוכמת הקבלה", תלמוד עשר הספירות, חלק ז, אור פנימי דף תקג אות כו; ר' חיים ויטאל, "שער ט: שער שבירת הכלים", פרק ו, מ"ב, בתוך: ספר עץ חיים.
[9] נדרים ט, ד: "ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח) זה כלל גדול בתורה".
[10] קידושין דף ל ע"ב: "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין".
[11] ר' יהודה אשלג, "הערבות", אות יט, בתוך: ר' מיכאל לייטמן, הערבות (קבלה לעם, תשס"ה), עמ' 422: "ולפיכך, לא מצא הקב"ה שום עם ולשון שיהיו מוכשרים לקבלת התורה זולת בני אברהם יצחק ויעקב שזכות אבותם עמדה להם, וכמו שאמרו רז"ל האבות קיימו כל התורה עוד בטרם שניתנה, שפירושו שמתוך רוממות נשמתן היתה להם היכולת להשיג ולבא בכל דרכי ה' בבחינת רוחניותה של התורה, הנובעת מדביקותו ית' בלי הקדם הסולם של המעשיות שבתורה, שלא היתה להם האפשרות לקיימם כלל".
[12] על מושג ה"עביות" ראה תלמוד עשר הספירות, חלק ב, לוח תשובות לפירוש המלות, דף צא: "גדלות הרצון לקבל בהשתוקקות גדולה, נקרא "עביות" מרובה, והשתוקקות מועטת נקראת "עביות" מועטת. והוא בחינת כלי המשכת השפע שבכל פרצוף, ומכונה ע"כ פנימיות הכלי".
[13] על "קליפה" ו"קדושה" ראה ר' יהודה אשלג, "הקדמה לספר הזוהר", אות י: " יש להבין מקודם ענין מציאות מהות הטומאה והקליפות מה היא. ותדע, שזה הרצון לקבל הגדול, שאמרנו, שהוא עצם מהותן של הנשמות מבחינה עצם בריאתן, כי ע"כ [על כן] הן מוכנות לקבל כל המילוי שבמחשבת הבריאה, הוא לא נשאר בצורתו זו בנשמות, כי אם היה נשאר בהן, היו מוכרחות להשאר תמיד בפרודא ממנו ית', כי שינוי הצורה שבהן היה מפרידן ממנו ית'. ובכדי לתקן דבר הפירוד הזה, המונח על הכלי של הנשמות, ברא ית' את כל העולמות כולם, והבדילם לב' מערכות, בסו"ה [בסוד הכתוב] זה לעומת זה עשה אלקים, שהן ד' עולמות אבי"ע דקדושה, ולעומתם ד' עולמות אבי"ע דטומאה. והטביע את הרצון להשפיע במערכת אבי"ע דקדושה, והסיר מהם את הרצון לקבל לעצמו".
[14] בעל הסולם כותב על כך באות א ל"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", כמובא כאן בעמ' 87.
[15] ויקרא יט, יד.
[16] על "הרשימות" ראה תלמוד עשר הספירות, חלק ד, פרק א, דף רטז אות ט: "ונודע כי האור העליון כשהוא מתפשט וחוזר ונעלם. מניח רושם וחותם למטה בהכרח, והנה אותו האור, שהוא הרשימו הנשאר למטה, כאשר נסתלק אור העליון ונעלם במקורו, אז נשאר אור רשימו והוא למטה, בלתי אור עליון ההוא, ואז על ידי התרחקו ממנו אור העליון, אז נעשה באותו אור הנשאר ונתהוה בחינת כלי, כי סבת התפשטות האור והסתלקותו אחר כך גרם להעשות מציאות כלי"?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה