פרק 33 - איך מחייבים את מצוות האהבה?

פרק 33

איך מחייבים את מצוות האהבה?

אות סו. לאהבת ה' מגיעים מקיום תרי"ב (612) הצוות

אות סז. למה נכתבה במיוחד מצוות האהבה?

אות סח. כל הנטיות והמידות הטבועות באדם וכל הבריות נחוצות לו, כדי לשמש אותו בעבודה הרוחנית כלפי הבורא

 __________________________________________________________________________

מבוא

על כל הדרגות של הסתר וגילוי אפשר ללמוד מתוך הקשר של האדם עם כל יתר הנשמות. האדם שיש לו נקודה שבלב, סביבו נמצאות שישים ריבוא נשמות, שש מאוד אלף נשמות. ונקודת ה"אני" שלו, היא אחת מהן (ראה שרטוט 1).

שרטוט 1

בדרגת האהבה מדובר על ביטול האגו של האדם כלפי כולם. ובהתאם למידת הביטול שלו כלפי הנשמות האחרות, האדם נעשה שווה לבורא. אין לנו קשר אחר או התחברות אחרת לבורא. באותה מידה שמתחברים עם האחרים, מרגישים שהבורא ממלא את הכלי. ואם פוחתת מידת ההתחברות עם האחרים, מרגישים שהבורא עוזב את הכלי, כי שֵם הבורא תלוי במסך, זאת אומרת, במה שנגד ה"אני", נגד הרצון לקבל של האדם, האהבה העצמית שלו.

ככל שיש באדם התנגדות לה"אני" שלו, ככל שההיקלטות שלו בין האחרים טובה, באותה מידה הוא מרגיש מיד איך הבורא ממלא את הכלי. האדם אף פעם לא מרגיש את האור הסובב (ראה "אור הסובב" בשרטוט 1), כי אור הסובב הוא "עצמותו"[169]. ולא יכולים להרגיש אותו, אלא רק מה שנקלט בתוך הכלי.

הבורא ברא את הכלי ביחס מיוחד של מלכות כלפי ט' ראשונות הנקרא עולמות, וביחס מיוחד של ט' ראשונות כלפי מלכות הנקרא נשמות. אבל גם העולמות וגם הנשמות הם בתוך הכלי. אלא שהעולמות הם מידת הערפול שיש על הנשמות. ומהי מידת הערפול הזאת? מידת האגו המסתיר, המפריד, בין הנשמות לבורא. המידה הזאת, הקלקולים הללו, הם נמצאים באדם. זאת אומרת, העולמות נמצאים בתוך הנשמות כעין פילטר, רשת שמֵגנה על הנשמות מלהיות במגע עם הבורא, או כדי להיות במגע עם הבורא במידה שיש השתוות ביניהם. אבל העולמות הללו, הם שייכים לנשמות. בדומה בעולמנו לילדים קטנים שלטובתם הם נמצאים בהסתרה מפני העולם.

ילדים לא מבינים את העולם, אלא רק לפי הצרכים שלהם, הם לא יודעים מה עושים הגדולים ובשביל מה. למה אבא הולך לעבודה ומהי עבודה. הילד שומע על עבודה, אבל מבין שאבא הולך להביא כסף כדי לקנות לו גלידה. הוא תופס רק משהו מסוים ומשהו אחר לא. ומידת ההסתרה הזאת נקראת העַלמה בעולם הזה. וככל שהולכים וגדלים ומתפתחים, ההעַלמה הזאת נסתרת ונכנסים לחיים. ככל שמבינים את החיים, באותה מידה שמבינים את החיים, ההעַלמה נסתרת ומקבלים כלים. ומתוך ההבנה הזאת, אותה העַלמה הופכת לגילוי. מה שקודם לא הבנו, כעת מבינים. ההבנה הזאת משמשת לאדם כלי לרכוש את העולם, להתקשר איתו, להצליח בו, לחיות בו ולחוות אותו.

ואותו דבר קורה בעולם הרוחני. ההסתרה היא בתוך האדם. היא חיסרון, ליקוי בהשגה שלו, בהבנה שלו, בתפיסתו, שנמצא כערפול על הכלים שלו. והליקוי הזה נקרא עולמות. אם הכלי עבה בבחינה ד', האדם נמצא בהסתרה בדרגת עולם העשיה. אם הכלי עבה בבחינה ג', האדם נמצא בהסתרה בדרגת עולם היצירה. ואם הכלי עבה בבחינה ב', האדם נמצא בהסתרה בדרגת עולם הבריאה. זאת אומרת, ככל שהכלי בעל אגו יותר עבה, הוא זקוק ליותר הסתרה, כדי שלא יגרום נזק לעצמו.

וככל שהאדם הולך ומתפתח, הרגשת הנזקים הקודמים והבנתם הופכות בו לכלים המועילים. זה נקרא שהעולמות "נכנסים" לתוך האדם. והאדם עולה בדרגת העולמות. הוא כאילו מקפל אחריו את העולמות בדרגה הנוכחית שלו, לוקח את הכלים שלהם ועולה. כמו הזדונות, שעולים לדרגת שגגות. אבל הכול בתוך האדם.

לפיכך צריך להחיות בתוכנו את התמונה, שכל הנשמות נמצאות בגוף אחד. כי במידה שהאדם מתחיל להתקשר עם יתר הנשמות כלפי הבורא, במידה הזאת הוא מתחיל לראות בכל הכלי המשותף את נוכחות הבורא.

היחס של האדם לכל יתר הנשמות נקרא מסך. ומה הן יתר הנשמות? כל יתר 599,999 הנשמות קובעות כלפי הנשמה האחת שלו את גודלו המדויק של המסך שלו (ראה "1/599,999 = מסך" בשרטוט 2). כי כל הנשמות הללו הן ט' ראשונות לעומת המלכות (ראה "מסך = ט"ר/מ" בשרטוט 2). אם עושים על המלכות צמצום, ומשתמשים בה רק לנחיצות, רק במה שנחוץ לחיים, ומלבד מה שנחוץ לקיום, את כל היתר מעבירים לט' ראשונות, אז בט' ראשונות מגלים את הבורא. אותו חוק חל גם בגשמיות וגם ברוחניות[170].

על ידי המסך מגלים את שֵם הבורא, באותה הוי"ה שבכלי. כי מסך ואור חוזר הם המילוי בכלי הנקרא הוי"ה. ואותם האדם משיג בט' ראשונות. ואז משיג את הבורא כלפי הנברא (ראה "בורא/נברא" בשרטוט 2), שהנברא זה האדם עצמו.

שרטוט 2

לכן בהסתר כפול והסתר רגיל, ובגילוי שכר ועונש, ובעיקר בדרגת האהבה, ככל שהאדם יוצא מתוך עצמו ומתְקשר עם כל יתר הנשמות בצורה שברור לו הקשר של "ואהבת לרעך כמוך"[171] שהוא מפעיל כלפיהן, אז בכלי הכללי הזה, ובו בלבד, הוא מגלה את נוכחות הבורא. ואין צורה אחרת להתגלות הבורא. וההתקשרות הזאת עם כל יתר הנשמות איננה יכולה לבוא מתוך אונס או מתוך שכנוע חיצוני. אלא היא תוצאה מכל הדרגות שהאדם עובר.

לכן האדם לא יכול לאהוב את הזולת, ולקיים את הכלל "ואהבת לרעך כמוך" אלא לאחר שעבר דרגות תיקון בשכנוע הפנימי שלו את עצמו, ולא מתוך אונס. אין כפיה ברוחניות. אי אפשר לבוא מבחוץ ולחייב באהבה. אלא רק אם מגיעים לתיקונים של "ואהבת לרעך כמוך", אז בתוך הכלי הכללי יש לאדם פגישה עם הבורא.

ולפני כן, אין לו יכולת לפגוש את הבורא, גם לא בדרגת שכר ועונש. הוא אמנם מתחיל להכיר את פעולות הבורא בצורה אמיתית, לפי תיקון הכלים שלו, זאת אומרת, לרכוש את תכונת ההשפעה של הבורא. אבל הוא לא פועל כמו הבורא, הוא לא פועל ב"על מנת להשפיע". הכלים דקבלה שלו עדיין לא מופעלים ב"על מנת להשפיע", אלא הם ברמה של שגגות. רק כשהוא מתחיל לעבוד על אהבה, הוא מתחיל לתקן אותם ולהעביר גם אותם את המחסום. ובינתיים הם רק מצומצמים.

לאהבת ה' מגיעים מקיום תרי"ב (612) המצוות

סו) ונקדים לברר, מה שהקשו המפרשים, על המצוה של אהבת ה'. כי איך חייבה אותנו התורה הקדושה, במצוה, שאין בידינו לקיימה כלל? שהרי על הכל, אפשר לו לאדם, שיכוף את עצמו, וישעבד את עצמו לקיימו, אבל על אהבה, אינם מועילים שום שעבוד וכפיה שבעולם?

ותירצו, שמתוך שהאדם מקיים, את כל תרי"ב המצוות, כהלכתן, נמשכת לו אהבת השם מאליה. ולפיכך, נחשבת לו, כמו בידו לקיימה. שהרי, יכול לשעבד ולכוף את עצמו בתרי"ב המצוות, שיקיימן כהלכתן, שאז זוכה גם באהבת ה'.

כל הרצונות הם רצון להתמלא בהנאה ותענוג. כך עובד כל רצון ורצון. ולאחר שבירת הנשמה, ירידתה לעולם הזה והתחלקותה לנשמות פרטיות רבות, בנויים אנחנו כך שאף אחד לא מרגיש את השני. כל אחד כולל רצונות רבים בתוך נשמתו. ובתוך תרי"ג הרצונות שלו הוא רוצה למלא רק את עצמו, להיטיב לעצמו.

גם אם רואים בעולמנו ביטויי אהבה של אחד כלפי השני – אמא כלפי ילד, הורים כלפי ילדיהם, אנשים שנמשכים אחד לשני, אלטרואיסטים שמרגישים טוב מהשפעה זה לזה – הם כולם מושרשים בצורה טבעית בתוך הרצון. הרצון נהנה על ידי פעולת הנתינה הזאת, ולכן הוא פועל כך. מתוך החומר שלנו, של הרצון ליהנות, נקבעות כל הפעולות. לפיכך יש צורך להגדיר במדויק מהי אהבה.

"אהבה" נקרא, שהאחד משפיע לשני, ומרגיש את השני דרך החסרונות של השני, במקום להרגיש את החסרונות של עצמו. ויכול להתמיד למלא את רצונותיו של השני עם כל מה שיש בו. נתינה כזאת איננה טבעית, אלא יחס אחד לשני שמוכתב מלמעלה. והאדם אמור לפתח את האהבה הזאת בעצמו, כנגד הרצון הטבעי שלו ליהנות ולקבל לעצמו. ואם שניים מפתחים את האהבה דווקא מתוך יחס הפוך, ששונאים זה את זה, ומגיעים לאהוב זה את זה, אז אפשר לקבוע שמבינים ומרגישים מהי אהבה.

ולכן להגיע לאהבה, זה השלב האחרון בהתפתחות הנשמה. מגיעים לשלב הזה מתוך האגו הגדול ביותר, שמתפתח בנשמה לאחר ירידתה לעולם הזה במשך אלפי שנים של גלגולים. לכן גם במסגרת העולם הזה וגם בעולם הרוחני, עד שעולים לדרגה האחרונה של ההתפתחות, לא יכולים להבין מהי אהבה. כי אהבה מושגת רק בשלב ההתפתחות הסופית, וכנגד השנאה הראשונה, השנאה הטבעית, שיש בכל אחת מהנשמות כלפי האחרים.

מטבעה כל נשמה ונשמה רוצה ליהנות בעצמה ללא שום חשבון לאחרים ושהם ישמשו אותה. ומתוך זה היא צריכה להגיע למצב הפוך, שהיא משמשת לאחרים ללא שום חשבון לעצמה. ואז מהפער בין שני המצבים הללו שמורגש בתוך הנשמה - כי אין העדר ברוחניות, אלא כל הרשימות נמצאות ודווקא על פני הרשימות הללו בונים את ההרגשה - באים להרגשת האהבה. לכן אי אפשר לחייב את השני ביחס של אהבה, אלא האדם צריך לבנות אותו לבד מתוך הכרחיות, שהוא היחס הטוב ביותר, ואין טוב ממנו.

ואז האדם מסוגל ומוכן לתת הכול כדי להשיג את אותו היחס. כי המצב הזה מועדף בעיניו על פני כל המצבים האחרים. ואפילו ניתנת לו האפשרות למלא את כל הרצונות של הנשמה בצורה אגואיסטית, בכל המילויים האפשריים, התיקון מגיע למצב, שהאדם מעדיף רק להשפיע, ולהיות האמצעי למילוי ליתר הנשמות. והדרך היא של האדם עצמו, לבנות את עצמו לאט לאט לבחור במדרגות של אהבה נצחית ולממש אותן. ולכן אי אפשר לחייב את האדם באהבה, אלא עליו להגיע לדרגת האהבה מתוך בחירה חופשית.

ונקדים לברר מה שהקשו המפרשים על המצוה של אהבת ה', כי איך חייבה אותנו התורה הקדושה במצווה שאין בידינו לקיימה כלל? למה הקשו המפרשים במצווה הזאת, שלא כל כך ברור לנו מהי?

השמות הללו "אהבה", או "יראה", או "שנאה" הם בסך הכל פגמים וחסרונות בתוך הכלים של הנברא. בכל תרי"ג הכלים, בעשר הספירות של הנשמה, יש חיסרון שצריך לתקן אותו על ידי מסך. לחיסרון אין שמות, אלא הוא רק תיקון הרצון לקבל שיהיה דומה לבורא.

ולכן לא צריך להסתכל על האהבה כעל רגש מופשט כמו בעולם הזה, אלא רק כעל חיסרון שבכלי. ואז אם התורה לא מחייבת, זה רק סימן שאין לנו כלי.

אז לְמה בכל זאת התכוונו בחיוב מצוות האהבה "ואהבת את ה' אלוקיך"[172]? הרי מצד אחד, "מצווה" נקרא תיקון הרצון לקבל. ומשום שאין רצון לקבל כזה שצריך לתקן באהבה, לא היה צורך לחייב אותה. ומצד שני, אם היה חיסרון כזה, כלי כזה, פגם כזה, אז לא היה צריך לעזוב את מצוות האהבה, אלא לחייב אותה כשאר תרי"ב המצוות. אבל כך או אחרת היא נכתבה כחיוב: "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". זאת אומרת, צריך לתקן את כל הכלים, גם במוחא וגם בליבא, גם בהרגשה וגם במחשבה.

וכאשר מתקנים את כל הרצונות בכוונה לאהוב את הבורא, מגיעים ל"אהבת את ה' אלקיך", לתיקון של כל הכלים הרגשיים והשכליים, הנמצאים בראש הפרצוף הרוחני, שמתפשטים גם בתוך הפרצוף, ובמיוחד בסוף שלו. והכלי כולו נמצא ב"לקבל על מנת להשפיע". אם לא מגיעים ל"לקבל על מנת להשפיע", לא מגיעים למצווה "ואהבת".

כי איך חייבה אותנו התורה הקדושה, התורה נקראת "קדושה" כי היא מדברת על פעולות השפעה והשפעה נקרא קדוש, "בינה", מצוה שאין בידינו לקיימה כלל, בתיקון הרצון, שאין ביכולתנו לבצע. אבל אנחנו יכולים לגלות בנו את הרצון הזה, אם תחילה נגלה שנאה לבורא, ואז נתקן את השנאה הזאת, ונגיע באותו רצון לאהבה. אחרת אין תיקון. כי תיקון הוא מִקָצה לקצה, כדברי הכתוב, אין צדיק עומד על דבר מצווה, אלא אם כן נכשל בה[173]. מה פירוש "נכשל"? נופל מכל גובההּ של האהבה, לעומקהּ של השנאה.

הרי על הכל אפשר לו לאדם, שיכוף את עצמו וישעבד את עצמו לקיימו. האם "על הכול", הכוונה איננה על האהבה, אלא על יתר הרגשות? איך "שיכוף וישעבד את עצמו" אם אין כפיה ברוחניות? אבל על אהבה אינם מועילים שום שעבוד וכפיה שבעולם. ולמה רק על אהבה?

ותירצו, שמתוך שהאדם מקיים את כל תרי"ב המצוות כהלכתן, מתקן את כל הכלים בלמעלה מחזה ולמטה מחזה דנשמה, נמשכת לו אהבת ה' מאליה. מה פירוש "מאליה", אם בכלי רק תרי"ב רצונות? האם קיים בכלל כלי של תרי"ג רצונות? לאחר שהאדם מתקן את כל תרי"ב הרצונות שלו מתגלה הרצון שנקרא "תרי"ג", והאדם יכול לתקן אותו.

ולפיכך נחשבת לו כמו בידו לקיימה, שהרי יכול לשעבד ולכוף את עצמו בתרי"ב המצוות, מסוגל לקיים אותן על ידי יגיעה ועל ידי קיום עצות המקובלים במלואן. אם מקיימים כל מה שקובעים המקובלים, שבידינו לקיים, אז מגיעים לקיום של תרי"ב מצוות, שיקיימן כהלכתן, היינו, כמו שהמקובלים אומרים, ואז תתקיים בנו גם המצווה האחרונה – אז זוכה גם באהבת ה'.

למה נכתבה במיוחד מצוות האהבה?

סז) אמנם דבריהם אלו, צריכים עוד לביאור רחב, כי סוף סוף, לא היתה אהבת ה' צריכה להגיע לנו, בבחינת מצוה, מאחר, שאין לנו בה, שום מעשה ושעבוד כלל מידינו, אלא שבאה מאליה, אחר שנשלמים בתרי"ב המצוות. ואם כן, די לנו ומספיק לגמרי, הציווי של תרי"ב המצוות. ולמה נכתבה מצות האהבה?

אי אפשר לחייב את האדם לאהבת ה', אלא עליו להגיע בהתפתחותו למצב הזה בעצמו, לכן מחייבים אותו להתפתח עד הדרגה הזאת, ואחר כך הוא מגלה שיש לפניו אפשרות להתפתח עוד ולהגיע להרחבת הכלים, לתיקון הכלים, למילוי הכלים, שנקראת דרגת האהבה. אז למה ענין האהבה נכתב כחיוב?

כל הנטיות והמידות הטבועות באדם וכל הבריות נחוצות לו, 
כדי לשמש אותו בעבודה הרוחנית כלפי הבורא

סח) וכדי להבין זאת, צריכים מקודם להבנה אמיתית, במהותה של אהבת ה' עצמה. ויש לדעת, שכל הנטיות והמדות, הטבועות באדם, לשמש עמהן כלפי חבריו, הנה כל אלו הנטיות והמדות הטבעיות, כולן נחוצות לעבודת ה' יתברך. ומתחילה, לא נבראו והוטבעו באדם, אלא רק משום תפקידן הסופי, האמור, שהוא תכלית וסוף כל האדם, בסוד הכתוב "ולא ידח ממנו נדח", אשר אז, צריך להם לכולם, כדי להשתלם עמהם, בדרכי קבלת השפע, ולהשלים חפץ ה'.

וזה שכתוב: "כל הנקרא בשמי ולכבודי, בראתיו וגו'" (ישעיה מ"ג, ז'). וכן: "כל פעל ה' למענהו וגו'" (משלי ט"ז, ד'). אלא שבינתים, הוכן לו לאדם, עולם מלא, כדי שכל אלו הנטיות והמדות הטבעיות שבו, יתפתחו וישתלמו, על ידי שיתעסק בהן עם הבריות, באופן, שיהיו ראויים לתכליתם.

וזה שכתבו חז"ל: "חייב אדם לומר, בשבילי נברא העולם", משום שכל בריות העולם נחוצים ליחיד, שהמה המפתחים ומכשירים את נטיותיו ומדותיו, של כל אדם יחיד, עד שיוכשרו ויעשו, לכלי שרת לעבודתו יתברך.

אין העדר ברוחניות. אלא כל המצבים שעוברים, מהמצבים הגרועים ביותר שכבר עברו בגלגולים הקודמים, ועד מצבים קשים ולא נעימים שלא רוצים להיזכר בהם, או מתביישים שהיינו בהם, כל המצבים נמצאים בנו ועומדים לרשותנו לנצח. כי רק בפער בין המצב הגרוע ביותר למצב כנגדו המתוקן ביותר, יכולים להרגיש את קומת הכלי.

ובעל הסולם אומר, שלא ידח ממנו נדח, כאשר האדם מגיע למצב שיש לו כוח, עוצמה, יכולת לסבול, ויכולת לעמוד ולצרף את כל המצבים המנוגדים זה לזה, אשר אז צריך להם לכולם. בשביל מה? כדי להשתלם עמהם בדרכי קבלת השפע. זאת אומרת, בדרגה הגבוהה ביותר שמגיעים לזיווג הגדול, ועומדים לעשות את הקשר והמגע בדבקות עם הבורא, בדרגה הגבוהה ביותר, אז האדם חייב לצרף יחד את שני המצבים הקיצוניים שהיו בו – הגרועים ביותר והטובים ביותר, גם בהרגשה וגם בהבנה.

זאת אומרת, עליו לצרף את ההרגשה הגרועה ביותר וכנגדה את ההרגשה הטובה ביותר. הגרועה ביותר שהיתה ב"על מנת לקבל", והטובה ביותר שהשיג ב"על מנת להשפיע", גם בהרגשה וגם בהבנה. מהבלבולים שהיו לו שאז היה בנתק מוחלט מההבנה מה הוא עובר, ועד להשגה הגדולה ביותר שמבין "מסוף העולם ועד סופו" מהי המציאות. כשהאדם מצרף אותם יחד, שלא יעמדו זה כנגד זה, אלא יתחברו כאחד, החיבור הזה בין כל המצבים המנוגדים, הוא שמקנה לו את היכולת ליצור כלי חדש. ובכלי הזה האדם מתחיל להבין את המחשבה האחת של אותו רצון אחד, שורש אחד, שהוא הבורא. ובכך מגיע למימוש מחשבת הבריאה.

לכן נעלם ונסתר מהאדם מה שיש לפניו בדרך. ומה שעבר בדרך מתגלה לו לפעמים, לפי הצורך בכל מצב ומצב לבקר ולחקור ולהבין אותו יותר. כי בכל מצב ומצב יש חלק נסתר וחלק נגלה, ובחלק שנגלה יש חלק מבולבל וחלק מבורר. אבל כל המצבים הללו הם לעולם לא נעלמים, אלא נמצאים באדם ומתגלים בו בדרגה האחרונה.

וזה שכתוב: "כל הנקרא בשמי ולכבודי, בראתיו וגו'" (ישעיה מ"ג, ז'). וכן: "כל פעל ה' למענהו וגו'" (משלי ט"ז, ד'). אלא שבינתים, הוכן לו לאדם, עולם מלא, כדי שכל אלו הנטיות והמדות הטבעיות שבו, יתפתחו וישתלמו, על ידי שיתעסק בהן עם הבריות, באופן, שיהיו ראויים לתכליתם.

וזה שכתבו חז"ל: "חייב אדם לומר, בשבילי נברא העולם", משום שכל בריות העולם נחוצים ליחיד, שהמה המפתחים ומכשירים את נטיותיו ומדותיו, של כל אדם יחיד, עד שיוכשרו ויעשו, לכלי שרת לעבודתו יתברך.

"עולם" נקרא העלם, העַלמה. והעַלמות, עולמות, הם נמצאים בתוך הנשמה, בכוונה כדי שהאדם במקום לתאר לעצמו כוח אחד שהוליד ועיצב אותו ועובד עליו, יתאר כוחות אחרים, כוחות שלו עצמו. במציאות אין מלבד נשמה ובורא. אלא האדם מתאר אותם את הכוחות, הרצונות, שישנם בתוך הנשמה, כמו ממצלמה, שהם כביכול נמצאים מחוץ לו. אבל מחוץ לאדם יש רק אור עליון מופשט, שאין בו שום צורה.

וכל מה שהאדם מקרין מתוך הרצונות שלו על האור העליון, מתאר ומדמיין לעצמו שישנו, אותה תבנית נראית בתוך החושים שלו, מתוך סדר הרצונות הפנימי שנברא בו, כחיצונית ונותנת לו את תמונת העולם. אז למה האדם צריך לומר "בשבילי נברא העולם"? בשבילו נבראה העַלמה הזאת, שכאילו יש סביבו עולם מלא. ואחר כך האדם מבין, שזה עולם מדומה שיש פועלים רבים שמשפיעים עליו. אלא שארבעה גורמים: הוא עצמו, שנקרא מצע, ודרכי התפתחות המצע, והסביבה ודרכי התפתחות הסביבה, הם כולם נבראו בשבילו.

והם מיוצבים כלפי האדם כך, שנדמה לו שיש עולם. כדי לבנות בו יחס נכון לארבעה הגורמים הללו, לכל מה שקורה לו ולהתפתחות שלו. ואם הוא קובע ש"אין עוד מלבדו", ומפתח את הקשר שלו עם אותו כוח עליון אחד, אז הוא עובר נכון את כל שלבי ההתפתחות ויכול לקבוע שהכול נברא בשבילו.

האדם אומר "בשבילי נברא העולם", כי הכול נועד להתפתחותו. כל ההסתרות הללו הבורא ייצב בו בכוונה, כדי שעל פני כל ההסתרות הפנימיות, כל הערפול הפנימי שלו, הבלבול וחוסר ההרגשה שעובר בחושים הנקראים עולמות, העַלמות, הוא יגיע על ידי חיפוש, על ידי ביקורת, על ידי תיקון של כל ההסתרות הללו, לבניית הכלים ולהרגשת האור המופשט.

האדם מגלה כוח אחד במציאות, תמונת הכוח העליון שפועל עלינו ככוח אחד. תמונה שאי אפשר לתאר אותה כי היא לא שייכת לעולם הזה.

לאדם שנמצא עדיין לפני מחסום, בהסתרה, בהסתר פנים, לעיתים הכוח הזה מתגלה כך, שהאדם מתחיל לראות בעולם הזה, בכל המקרים שקורים לו, ובכל מה שנעשה איתו, שיש אחריהם יד מכוונת. מחשבה אחת שמביאה אותו ומובילה אותו דרך כל המאורעות בעולם הזה. לפעמים זה מורגש יותר ולפעמים פחות.

לעיתים האדם מרגיש את הבורא ממש כשדה של כוח עליון, שעליו נמצא כל העולם הזה. לעיתים האדם מרגיש אותו כמשהו שממלא את האוויר. שממלא הכול בין האנשים ובין מה שהאדם רואה ומגלה בחושים שלו. והיחס הזה אליו והיחס הזה אל העולם, הנקרא בורא, הוא מחזיק ומנהיג את הכול.

לעיתים העולם נראה לאדם כרגיל, אבל הוא מתחיל לראות כוח או רצון, שנמצא מאחורי כל פרט ופרט, דומם, צומח, חי, מדַבר. כוח שמתלבש כמו יד שנכנסת לכפפה בכל גוף צומח, חי ומדַבר, ומפעילה אותו. הוא מתבונן באנשים ורואה עד כמה שהם מופעלים. הם מזיזים ידיים, רגליים, עוברים ממקום למקום, מדברים או עושים, והוא רואה איך הכוח הזה פועל בהם, ועושה מהכול כמו תיאטרון בובות. ושום דבר לא תלוי באף אחד, אלא רק בכוח שמפעיל אותם.

והמצבים מעל המחסום, הם כמו שלומדים ב"תלמוד עשר הספירות". האדם יודע היכן הוא נמצא, ומבין שכל מה שעובד עליו זה אח"פ דעליון. שהוא צריך לעבוד עם האח"פ דעליון בג' קווים, מתוך הכלים שיש לו, ולפי מידת התיקון שהוא יכול להעתיק על הכלים הללו מהעליון. ואז תמונת העולם שלו היא אח"פ דעליון.

אם העליון עושה עליו הסתרה, הוא מקבל אותה, כדי כנגדה לעשות תיקונים אצלו. וכשמעתיק את ההסתרה של העליון על עצמו, הוא לוקח על עצמו את המסך מהעליון, ועובד עם המסך הזה כלפי העליון. כי מהי הסתרה? העליון מסתיר את עצמו אחרי מסך מסוים. ואם האדם לוקח את המסך הזה מהעליון ומסתיר את עצמו, במקומו העליון נעשה מגולה. הוא מתגלה לא כלפי הכלי של האדם, אלא כלפי הכלי שלו עם המסך, שהאדם עובד עם העליון ב"על מנת להשפיע".

כלפי הכלי הוא נסתר, וכלפי הכלי עם המסך הוא מגולה. עד כמה מגולה? במידת המסך על הכלי. ואז דרך המסך יש לאדם תמונה אחרת של העולם, של הנשמות ושל העליון. הוא מלכתחילה מתבונן על כל מה שיש בו ומחוץ לו בכוונה דלהשפיע. מרגע שיוצא מחוסר הכרה ל"פתיחת עיניים"[174] הוא רק בודק איך אפשר להשפיע ולמי אפשר להשפיע. כלומר התמונה היא שונה לחלוטין מזו שבעולמנו.

בעולמנו, התמונה של האדם היא רק איך אפשר ליהנות מכל דבר, ולחוש כל דבר האם הוא פועל לטובתו או לא. כך פועלים גם הרצונות, המחשבות, הגנים, ההורמונים, האטומים. איך לתפוס את הכול וליהנות מהכול. זה קורה בתת ההכרה, בכל רצון ורצון, אצל הדומם, הצומח, החי והמדַבר. ומעבר למחסום קורה הפוך. התוכנה שפועלים בה היא שונה לגמרי ואחרת. ולכן היא לא ידועה לנו, ואי אפשר לנו לראות מה יש בה, וגם אי אפשר למסור לנו אותה.

  

____________________________________________________________

[169] "עצמותו" הוא עצם של המאציל, הבחינה העליונה במאציל אשר אינה מושגת על ידי הכלי שבנאצל. בעל הסולם כותב על כך במאמר "הקדמת פי חכם", בתוך: כתבי בעל הסולם, עמ' 806: "כמו איתא [שיש] במאמר "פתח אליהו" בתחילת ה"תיקוני זוהר", אשר ע"כ [על כן] בעצמות הבורא ית' אפילו ההרהור האסור ואצ"ל הדיבור, וכל השמות שאנו מכנים אותו ית', אינם על בח' עצמותו ית' אלא רק על אורותיו המתפשטים הימנו ית' לתחתונים. אפילו השם הקדוש "אין סוף" המובא בספרי הקבלה הוא ג"כ [גם כן] בחי' אור המתפשט מעצמותו ית', אלא כיון שגדר אורו ית' המתפשט מעצמותו להיות מושג לתחתונים בבחי' אין סוף, ע"כ נגדרהו בשם הזה, אבל אין הכוונה על עצמותו ית' דכיון דלית מחשבה תפיס אביה כלל וכלל איך נגדרהו בשם ומלה, דכל מה שלא נשיג לא נגדרהו בשם".

[170] על חוק זה אפשר לקרוא במאמרים של בעל הסולם "כתבי הדור האחרון", "מתן תורה", "הערבות".

[171] על הכלל "ואהבת לרעך כמוך" ראה בהערה 9 בעמ' 499.

[172] דברים ו, ה.

[173] גיטין דף מג ע"א: "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן".

[174] ל"פקיחת עיניים", ראה אותיות פג, פז ל"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", כמובא להלן בפרקים "דרגת שכר ועונש" ו"בעניין השבועה".

פרק 34 - מידות האהבה (אותיות סט-עה)

פרק 34

מידות האהבה

אות סט. ישועת ה' מביאה לגילוי השגחת שכר ועונש ב"פקיחת עיניים" בתורה

אות ע. אהבה תלויה בדבר: גרמו בעבר רעות זה לזה, תמיד עשו טובות זה לזה

אות עא.**[175] אות ע"א לא קיימת ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות"

אות עב. מידה א' של אהבה שאינה תלויה בדבר: לא מכיר את יחס חברו לאחרים

אות עג. אהבה שאינה תלויה בדבר: מכיר את יחס חברו לאחרים

אות עד. ארבע מידות אהבה לאחרים נעשית במדרגות באהבה לה'

אות עה. איך זוכים לאהבה התלויה בדבר, אם אין שכר מצווה בעולם הזה? 
__________________________________________________________________________

מבוא

בתהליך הבריאה, הבורא ברא רק טבע של רצון ליהנות, וחיבר את הטבע הזה, את הנקודה המרכזית של מלכות דאין סוף, למתחת לכל העולמות, למקום שבו נמצאת השגחתו והנהגתו כלפי הנברא. וכך מתוארת בקבלה בריאת האדם והעולמות, שהאור העליון, הבורא, ברא את הכלי, והביא אותו למצב מלא הנקרא מלכות דאין סוף (ראה א"ס" בשרטוט 1). והכלי הזה מצטמצם הצמצום א' לכלי שלא רוצה לקבל, ונשאר ויק (ראה "צ"א" בשרטוט 1).

ובכלי הזה שכלול מארבע בחינות של התפתחות, מעשר ספירות, מט' ראשונות ומלכות, הבורא מבצע שתי פעולות: א) הוא מצמצם את הט' ראשונות בהתאם למלכות (ראה "ט"ר/מ'" בשרטוט 1), לסדרה של עולמות הנקראים, א"ק, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה (ראה "א"ק אבי"ע" בשרטוט 1), ויוצר מאה עשרים וחמש מדרגות של הסתרה (חמישה עולמות, כפול חמישה פרצופים, כפול חמש ספירות). ב) הוא מציב את הנברא, אותה נקודה מרכזית, אותה מלכות, אחרי ט' ראשונות שקבלו צורה של עולמות. ואז שובר את העולמות ומחדיר לתוך הנברא, לתוך המלכות, את עולמות א"ק, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, אבל בצורתם השבורה (ראה "מ' (א"ק אבי"ע) בשרטוט 1). וכך נוצרים בתוך הנברא כלים שבורים בהתאם לעולמות.

שרטוט 1

מלכות דאין סוף, הנשמה הכללית, אוסף כל הנשמות יחד, הן מבנה של מלכות עם ט' ראשונות. אבל אחרי השבירה מלכות היא המלכויות של כל אחד ואחד. וט' ראשונות הן היחס של כל אחד כלפי האחרים. ואת היחס הזה של כל אחד כלפי האחרים, האדם צריך ללמוד מהבורא, להעתיק ממנו, כמו שבעולם האצילות מלכות מעתיקה מזעיר אנפין.

מלכות היא נקודה בחזה דזעיר אנפין. אם זעיר אנפין מתפתח בתנה"י (תפארת נצח הוד יסוד זעיר אנפין) שלו, אז מלכות לוקחת מתנה"י שלו ט' ראשונות לעצמה. וכך היא לומדת ממנו ומקבלת ממנו ט' ראשונות, תכונות הבורא, המהוות בשבילה דוגמה איך הבורא מתייחס לנברא. ובהתאם לכך היא לומדת איך היא צריכה להתייחס אליו.

הנברא אמור "לבלוע" לתוכו את כל העולמות הללו, לתקן את עצמו בהתאם לאותן הסתרות. ולהגיע למצב שכל הספירות, כל הט' ראשונות, שוות בו למלכות (ראה "ט"ר = מ'" בשרטוט 1), אם המלכות שהיא תכונת הנברא, משתווה לט' ראשונות שהן תכונות הבורא, אז הכלי מגיע להשתוות הצורה.

אבל כל זה מתרחש רק בתוך כלי של יחס בין הנשמות. ומחוץ לכלי הזה נמצא רק "עצמותו". שעליו לא מדברים, כי אף פעם לא מרגישים אותו. גם בחיים הנוכחיים שלנו, אנחנו מרגישים דרך חמישה חושים, דרך חמישה פתחים: עיניים, אוזניים, חוטם, פה, ובמישוש בעזרת הידיים ושאר הגוף, ולא מרגישים מה שיש בחוץ. אלא התגובה הפנימית שלנו מצטיירת בנו בתמונה שמתרחשת בחוץ (ראה "כלי גופני" בשרטוט 2). אותו דבר קורה כלפי העולמות. הנשמה, כמו הכלי הגופני בגשמיות, כוללת חמש ספירות הנקראות: כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות, ונדמה לאדם כלפי האור עליון, שהוא משיג אותו מחוץ לעצמו. אלא תמונת הבורא שהנברא משיג, מתרחשת בתוך הכלי (ראה שרטוט 2).

שרטוט 2

בקבלה לומדים, שתמונת הבורא מתרחשת כך, שבא אור עליון והנברא עושה "זיווג דהכאה", ומכניס אותו לתוכו פנימה. ואותו אור פנימי שנמצא בנברא, רק עליו מדברים (ראה ציור של "זיווג דהכאה" בשרטוט 3). רק על היחס בין הנשמות, התוך הנשמות, בתוך הנברא.

שרטוט 3

לכן אם מתקנים את הכלים, הולכים ומקרבים לקשר בין הנשמות, ורק אז אפשר לדבר על היחס הנכון בין הנשמות, על הדרגה האחרונה שלו. השלב האחרון, הדרגה האחרונה, נקראת השגת אהבת ה'.

הנשמות הן תוצאה מנשמת "אדם הראשון", הנקראת נברא. ואותה נשמה התחלקה לנשמות פרטיות רבות, שנפלו מהדרגה הרוחנית של השפעה, לדרגה גשמית של קבלה, והתלבשו בגוף דעולם הזה. כלומר, הרצון לקבל התקהה והתרחק מרוחניות עד כדי כך, שבמקום להרגיש את יחס הבורא כלפיו, אותה מציאות של האור העליון הסובב וממלא, הוא החל מרגיש את עצמו כגוף, ואת הסובב אותו בעולם הזה.

וכך מדור לדור, הנשמות חוזרות ומתגלגלות ברצון לקבל שהולך וגדל. העביות שגדלה במשך הדורות מדרדרת את הנשמות יותר ויותר לגשמיות. עד שבזמננו הנשמות מרגישות, שאי אפשר להתקיים במציאות העולם הזה, כי המציאות הזאת איננה ממלאת את הנשמה. היא לא מספקת לאדם מילוי, תקווה וביטחון. ואז האדם מרגיש בתוך הנשמה שעליו לתקן את מצבו, ולהשיג מצב יותר מרומם.

הדחף הזה מביא את האדם למקום שבו לומדים קבלה. ובהתקדמות הרוחנית הוא עובר ארבעה שלבים עד שהוא מגיע למטרת הבריאה, לשלב האחרון, הדרגה האחרונה, הנקראת אהבה, השגת אהבת ה'.

מאהבת האדם לחברו לומדים על אהבת ה'

סט) וכיון שכן, הרי יש לנו להבין, את מהותה של אהבת ה', מתוך מדות האהבה, שהאדם נוהג בהן, כלפי חברו. אשר בהכרח, גם אהבת ה', מושפעת במדות אלו. כי מתחילה, לא הוטבעו באדם, אלא לשמו יתברך, כמבואר לעיל.

וכשנתבונן במדות האהבה, שבין איש לרעהו, נמצא בהן, ד' מדות של אהבה, זו למעלה מזו. כלומר, שתים, שהן ארבע.

בעולם שלנו אפשר לראות לא פעם, איך ילד בלי להבין תופס את הכלב שלו ומחזיק אותו בכוח. והכלב למרות שלא נעים לו, לעולם לא יזיק לילד. כי הוא אוהב אותו אהבה טבעית, מתוך הטבע. הכלב יודע שהילד הזה הוא העליון שלו, שהוא בעל הבית, ומאין ברירה אוהב אותו. רק צריכים להודיע לכלים שלו, מי בעל הבית שהוא תלוי בו.

אותו יחס אפשר לפתח אצל האדם כלפי העליון. היחס הזה נקרא עבדות. ועבד היא דרגה שיש בה יתרונות רבים. אבל כדי להגיע לדרגת עבד ה' צריך כוח פנימי רב. כי האדם חייב לשכנע את עצמו שהבורא הוא עליון, למרות שהוא נסתר. שהוא תלוי בבעל הבית הזה, למרות שהוא נסתר. שיש לו רווח מהתלות הזאת בעליון, למרות שהוא נסתר. לאדם לא פשוט להגיע לדרגת כניעה כלפי העליון, כלפי בעל הבית. לעומת זאת כלפי אדם אחר הוא מוכן בקלות להיות עבד.

בעולמנו רואים איך אנשים רצים להיות עבדים. כי טוב לאדם, הוא לא צריך לחשוב על כלום, אלא יש מי שדואג לו. אנשים מסכימים עם כל שיעבוד בתנאי שהם מרוויחים ממנו ומרגישים ביטחון ומילוי. כי לעבד צריך לספק כל מה שנדרש לו. בפרט לעבד עברי, שאדונו חייב לתת לו כרית גם אם יש לו עצמו רק כרית אחת. ואז מי משועבד למי? כי אם העבד הוא רכושו, אז לרכוש צריך לדאוג שלא יינזק, ויהיה לו הכל[176].

ולכן כולנו רוצים בתחילה להיות עבדים. כפי שרואים במהלך ההיסטוריה, שעבדים לא ממש רצו למרוד באדונם. אלא תקופת העבדות נמשכה אלפי שנים. כי הנטייה לעבדות מושרשת בטבע האדם. הרצון לקבל מרגיש את עצמו נוח וטוב בעבדות, כי העיקר בשבילו להרגיש ביטחון. כל ימיו האדם מחפש ביטחון בסביבה ודורש ביטחון ממדינתו.

אנשים מוכנים להיות עבדים של הסביבה, של הפרסום. לקנות כל מה שדורשים מהם, לעבוד כמו שהסביבה דורשת, להתנהג כמו שהסביבה רוצה, בתנאי שיקבלו מילוי, ביטחון, רוגע לעכשיו ו"עצם" לעתיד. אם האדם מקבל ביטחון, הוא נעשה אזרח טוב.

האנשים מוכנים לקנות כל מה שהסביבה מוכרת להם. וזו אותה עבדות. אבל הנטייה לעבדות איננה דבר רע. כי הרצון לקבל מוכן ומסכים להשתעבד בהתאם למידת התפתחותו. האדם רוצה שמהבוקר עד הערב ימכרו לו מה כדאי לו, וזה דומה לפקודות שנותן בעל בית שמצווה על העובד לבצע את עבודתו כדי לקבל שכר.

אלא מסביר בעל הסולם במאמר "השלום", שלצאת מהעבדות ולקבל בחירה חופשית, זו איננה משימה קלה. כי האדם צריך להתמודד נגד הסביבה כדי לצאת ממנה. לחדול לציית לפקודות שלה, לא להיכנע לשכר המובטח ממנה שכדאי כביכול תמורתו לעבוד. אלא לעשות מסך בינו לבין הערכים של הסביבה. ובמקום לקבל ערכים מהסביבה ולהיות במקח וממכר איתה, לעשות חשבון עם הכוח העליון, עם הבורא, ממנו ומעלה ולא ממנו כלפי הסביבה[177].

ואיך מביאים את האדם לעשות חשבון כלפי מעלה? על ידי כך שמוחקים ממנו את הרגשת המילויים, שהסביבה יכולה לתת. במקום להרגיש טוב בסביבה וליהנות מכל מה שיש, מסרטים, מהצגות, מתוכניות טלוויזיה, מילדים, מקריאת ספרים, מטיולים ומהנאות עם חברים, מעניין בעבודה ובכל מיני תחומים. במקום להרגיש במקום להרגיש טוב באותו מישור שבו הוא נמצא, שנותן להם ומקבל מהם והוא כמו כולם, האדם לפתע מרגיש שאין לו מילוי ואין לו ביטחון. היינו, אין לו מילוי, ולא רואה שיהיה לו מילוי גם בעתיד. ואז הוא מתחיל לחפש.

חוסר המילוי מהסביבה מביא אותו לשאלה בשביל מה לו לחיות, כי בלי מילוי האדם לא יכול לחיות. ואז הוא פונה למעלה ומוכן במקום זה לשעבד את עצמו לבורא ולהיות עובד ה'. לא עובד כלפי הערכים של החברה, אלא כלפי הערכים של הבורא. אבל גם בכך אין לו חירות ולא חופש.

רק כשהאדם מתחיל לרכוש מסכים, רק אז יש לו חירות. כי מהו מסך? מהו "על מנת להשפיע" או "לשמה"? שאפילו אם נותנים לאדם אפשרות להישאר אגואיסט ולקבל הכול בכלים דקבלה "על מנת לקבל", כמו שהוא משתוקק בעולם הזה לקבל את כל העולם וליהנות ממנו, במקום האפשרות הזאת האדם מעדיף מסך והשפעה. זה נקרא חופש.

ומהי רוחניות שמעבר למחסום אי אפשר לתאר לאדם שנמצא בגשמיות, היינו, מתחת למחסום, בהסתר כפול והסתר רגיל. אפשר לתת דוגמהות מהעולם הזה, שיתנו לו הבנה מסוימת. לכן חוכמת הקבלה היא נסתרת.

אלא תוך פרק זמן של לימוד האדם עובר בה שינויים לפי מידת היגיעה שהוא נותן, ולא לפי פרק הזמן שעבר. וכשהאדם מסתכל אחורנית הוא רואה את ההבדל בין ההבנה שהיתה לו בפגישה הראשונה, להבנה שיש לו לאחר חודשים ראשונים של לימוד או להבנה שיש לו לאחר כמה שנים. התמונה שלו משתנה, כי הכלים משתנים. האדם לא נעשה יותר חכם, אלא הוא בונה בתוכו כלים.

וכלים אי אפשר לרכוש ביום אחד. אי אפשר לקבל אותם אחד מהשני. אי אפשר לקחת כדור או לקבל "זריקה" של כלים. אלא הכלים נבנים מתוך מחקר שהאדם עושה על עצמו, על היחס שלו לאחרים, לעצמו ולבורא, דרך האמצעי הזה הנקרא חוכמת הקבלה. ובהתאם לעיסוק בקבלה האור פועל עליו, מתקן אותו ומשנה אותו. ואלמלא השינוי בכלים, לא יהיה לאדם שינוי בתפיסה. לכן אי אפשר לתאר תמונה עתידית שעוד מעט נראה, כי אין כלים.

אפילו הכלים שהיו לנו פעם לא ניתן לעבור אליהם ולראות דרכם, כי לא יכולים לעורר אותם. אלא רק האדם שמתקדם מעל מחסום, מקבל אפשרות לגלות את הרשימות הקודמות שלו ולרדת למצבים הקודמים. האפשרות הזאת נפתחת לו רק במידה ודרכה הוא רוצה להשפיע לאחרים. כמו גדול שמנמיך קומתו, כדי להשפיע לקטן ממנו. אבל כל מצב ומצב הוא כלי חדש, ואי אפשר להעביר אותה תמונה למי שאין לו אותם כלים. אלא מי שמגיע לאותה דרגה רוחנית, הוא יכול להבין מה כתבו המקובלים שהיו בה.

לכן גם ספרי הקבלה נקראים חוכמת הנסתר. כי הם נסתרים עדיין ממי שלא השיג את הכלים, ולא רואה ולא מרגיש בחושים על מה כתוב. כי בכל ספרי הקבלה, מ"ספר הזוהר" ועד "תלמוד עשר הספירות", המקובלים מתארים לנו רק הרגשות שלהם בעולם הרוחני. אבל הספרים הללו נראים לנו חומר יבש. בעיקר "תלמוד עשר הספירות", שנראה לאנשים כמו ספר מתמטיקה או פיסיקה, שאין בו רגש או טעם. אלא רק אוסף כללים שכלתניים, שמתארים משהו שעולה או יורד. ומדוע האנשים חושבים  כך? כי אין להם עדיין כלים רגשיים.

לאחר שיפתחו הכלים הרגשיים, אז כל אחד ואחד יראה עד כמה הרוחניות היא פי אין סוף יותר מהגשמיות בעוצמת הרגש והמילוי. לכן אין מה לשאול על התמונה הרוחנית. כי אפשר להמחיש אותה במידת מה, רק בדוגמה על אהבה בעולם הזה, אבל לא לצייר את המדרגה עצמה.

אהבה התלויה בדבר: גרמו בעבר רעות זה לזה, תמיד עשו טובות זה לזה

ע) הא' - היא אהבה התלויה בדבר. שפירושה, אשר מרוב טובה ותענוג ותועלת, שקיבל מחברו, דבקה בו נפשו בו באהבה נפלאה. ובזה ב' מדות:

מידה א' - שבטרם, שהכירו ונתאהבו זה בזה, גרמו רעות אחד לחברו, אלא שאינם רוצים לזכור אותן, משום שעל כל פשעים תכסה אהבה.

ומידה ב' - היא, שמעודם עשו טובות ותועלת זה לזה, ושום זכר של נזק ורעה כלשהם, איננו ביניהם מעולם.

יש שני מצבים: או שנאה אחד לשני, או העדר שנאה אחד לשני.

ובמצב של אהבה התלויה בדבר עושים טובות זה לזה (ראה שרטוט 4). כלומר, יש יחס בין הכלים של "תן לי ואתן לך", שכל אחד מרגיש תלות בשני, ואז יש ביניהם אהבה. כי אהבה עוברת דרך הכלים, לפי מילוי הכלים.

שרטוט 4

אהבה מורגשת לפי המצב שהיה קודם. או שהיו שונאים זה לזה, או שלא התגלתה בהם שנאה. אי אפשר לדבר על גילוי אהבה התלויה בדבר, ובכלל על גילוי האהבה, אלא מתוך המצבים כנגדה. זאת אומרת, צריכה להתגלות שנאה כדי ש"על כל פשעים תכסה אהבה". מניגוד בין המצבים הללו של שנאה זה לזה ותלות זה בזה, מרגישים אוהבים זה את זה.

 

בעולמנו קוראים לזה "אהבה", "אנשים שאוהבים זה את זה". כמו אמא שמרגישה תלות בילד שלה, כך שני אנשים שאוהבים זה את זה מרגישים תלות זה בזה. ואם לא מרגישים תלות אחד בשני, לא נחשב שאוהבים אותו. זאת אומרת, ההתפעלות, יחס האהבה, בא ממילוי בתוך הרצון לקבל.

אם מרגישים מילוי לתוך הרצון לקבל מחזירים יחס לממלא. ואם לא מרגישים מילוי, אין יחס לממלא. זו הרגשה אגואיסטית בלבד, אבל בעולמנו היא מכובדת מאוד. כי ההרגשה הזאת מדברת על יחס בין אחד לשני. כי האדם יוצא מתוך עצמו, כדי להרגיש את הזולת, ככל שהזולת הזה נחוץ לו. והיציאה הזאת מעצמנו היא כבר השגה של יחס אחד לשני.

מידה א' של אהבה שאינה תלויה בדבר: לא מכיר את יחס חברו לאחרים

עב) הב' - היא אהבה שאינה תלויה בדבר. שפירושה, שהכיר מעלת חברו, שהיא מצוינת ועולה בהפלגה גדולה, על כל המשוער והמדומה, שמתוך כך, דבקה נפשו בו, באהבה רבה לאין קץ.

וגם כאן, יש ב' מידות:

מידה א' - היא בטרם שמכיר, כל הליכותיו ועסקיו של חברו, עם אחרים, שאז נבחנת אהבה זו, ל"אהבה בלתי מוחלטת", משום, שנמצא לחברו, אילו עסקים עם אחרים, שבשטחיות נדמה, כמי שגורם להם רעות ונזק, מתוך התרשלות, באופן, שאם היה האוהב רואה אותם, היתה נפגמת כל מעלתו של חברו, והיתה האהבה מתקלקלת ביניהם. אלא שעדיין, לא ראה עסקיו אלה, ולכן עדיין אהבתם שלימה וגדולה בהפלאה יתירה.

אהבה שאינה תלויה בדבר דורשת תיקון מיוחד. היא נקראת "אינה תלויה בדבר", כי אישית האדם לא מקבל ממנה שום רווח, שום מילוי בתוך הרצונות שלו. באהבה שאינה תלויה בדבר האדם לא מודד את היחס של השני כלפיו, אלא מודד את השני בפני עצמו. זה אפשרי רק אם יש מסך, מגן, שמאפשר לאדם לא לייחס לעצמו את מה שהוא מרגיש מחוץ לו, מה שהוא מבין כמשהו מחוץ לו.

הדרגות של אהבה שאינה תלויה בדבר: אם מכירים או לא מכירים את כל עסקיו של השני, והדרגות של אהבה התלויה בדבר: אם שנאו קודם או לא שנאו קודם זה את זה, הדרגות הללו הן דרגות של תיקון האדם, תיקון הכלים שלו (ראה שרטוט 5).

שרטוט 5

לכן האדם צריך לעבור את המצבים הללו שבתוך דרגות האהבה הנקראים מצבי היחס לזולת, מצבי האהבה. אם נמצאים עדיין בצורה אגואיסטית, בכלי לא מתוקן, נמצאים באהבה התלויה בדבר. שרק לפי מידת הרווח מתענוג הצפויה לאדם בתוך הכלים, הוא מרגיש תלות ורצון להיות מחובר לשני, כמקור למילוי הכלים שלו.

ואם האדם מתקן את עצמו, ומגיע למצב שאיננו מתייחס לרצונות שלו, לכלים שלו, אלא מרגיש מידת חפץ חסד, אז הוא יכול להתייחס לזולת באהבה שאינה תלוי בדבר, מפני שאוהב את התכונות שנמצאות בזולת, מתוך שמבין אותן בכלים המתוקנים שלו עצמו. הכלים המתוקנים שלו הם כלים דהשפעה ממידת חפץ חסד ואילך. הוא מבין את השני שנמצא בהשפעה, לפי השתוות הצורה עימו. ולכן נמצא ביחס כלפיו הנקרא אהבה.

באהבה של הנותן והמקבל, האחד ממלא את השני, האחד נותן והשני מקבל. אבל האחד נותן לשני, מפני שיש לו מלכתחילה אהבה לשני. אהבה כזאת באה מהבורא לאדם (ראה "בורא נותן" בשרטוט 6), או בדרגות רוחניות מהאדם כלפי האחרים. ובטבע היא באה מהורים לילדיהם (ראה "טבע הורים" בשרטוט 6). הטבע מחייב אותם באהבה. כי לפי הטבע הם מרגישים תענוג מנתינה לילדיהם.

אבל אהבה אגואיסטית פשוטה איננה אהבה בין נותן למקבל ולא אהבה מתוך הטבע. אלא האחד נותן לשני והשני נותן לראשון (ראה "אגו 1" ו"אגו 2"בשרטוט 6), כי הם מרגישים שהם מרוויחים מילויים זה מזה, שהם ממלאים זה את זה. והאהבה הזאת לא היתה קודם. היא איננה אהבה טבעית כמו בין הורים לילדים, או כמו בין בורא לנברא. אלא בין שניים אגואיסטים, בין אגו אחד לאגו שני. שקודם שנאו זה את זה. כלומר, כל אחד רצה לנצל את השני, שהשני ייתן מה שיש לו, ויעלם מן האופק.

שרטוט 6

אלא ש"שונאים זה את זה" יכול להיות גם בגלל שמרגישים חוסר יכולת להתמלא זה על ידי זה. כלומר מה שיש באחד מורגש כהפוך ברצון השני. למשל האחד רוצה להתמלא במילויים מסוימים, ורואה שבשני יש רק דברים המנוגדים למילויים האלה, כמו שהוא אוהב בשר  אבל לשני היו רק דגים.

וכאשר השניים לא משתווים לפי המילויים נקרא שהם שונאים זה את זה, כי לא יכולים להיות בקשר הדדי ולעזור זה לזה, מחוסר מילויים דומים או מחוסר הבנה משותפת. ואז הם חשים שיש הבדל ביניהם ונעשים מרוחקים זה מזה.

אבל אם מתגלה להם לפתע, שהם יכולים למלא זה את זה, אז הם נעשים קרובים. ובמקום הריחוק שהיה ביניהם, הם מרגישים שיש ביניהם דברים משותפים ונמשכים זה לזה (ראה כלי "+" וכלי "-" בשרטוט 7). ומהשנאה הקודמת מגיעים לאהבה התלויה בדבר.

למטה ממחסום, כל סוגי האהבה הללו נמדדים בתוך הכלי. כל אחד ואחד מרגיש מה יהיה לו בתוך הכלי (ראה כלים של "מקבל", "ילדים", "אגו 1" ו"אגו 2" בשרטוט 7).

שרטוט 7

אבל לאחר שמתייגעים בלימוד הקבלה ובעבודה פנימית, מקבלים תיקון ומתעלים מעל האגו. עוברים מחסום ולאט לאט קונים תיקון של חפץ חסד (ראה "ח"ח" בשרטוט 8) ומקבלים מסך על כל הכלים דהשפעה, יכולת לדחות את המילוי לעצמו ולהתייחס לשני, לעליון, עד כמה שיכולים להשפיע לו (ראה "מסך" ב"תחתון" ו"עליון" בשרטוט 8). ולפי מידת התיקון של התחתון כדי להשפיע לעליון, במידה הזאת התחתון מתחיל להבין, להכיר, להעריך ולאהוב את העליון.

בלי השתוות עם העליון, ההשפעה תהיה שנואה על התחתון, והוא לעולם לא יבין את העליון. פעולות העליון יראו לו תמיד מוזרות ומשונות, ואפילו לא נקיות ולא ישרות. כי התחתון והעליון נמצאים בשני עולמות, האחד ב"על מנת לקבל" והשני ב"על מנת להשפיע". ומשום שהתחתון נמצא בהפכיות מהעליון, נראה לו שהעליון גנב, לא ישר, רודן ואכזר. כך אנו רואים את השגחת הבורא עלינו. אלא כמו שכתוב: "כל הפוסל, במומו פוסל"[178].

שרטוט 8

ולמעלה ממחסום, שהאדם מתחיל לקבל תיקון על הרצון לקבל שלו, הוא מגלה לפי מידת התיקון שלו שהתחתון והעליון דומים ושווים, ומתחיל להעריך את העליון.

אבל מתחיל להכיר את היחס של העליון רק בהווה ולא בעבר ובעתיד. כי יש דרגות נוספות של היכרות עם העליון, שמגלות את מידת האהבה של העליון. והאדם שבהווה מתקן את עצמו להבין ולאהוב את העליון, לא יודע האם גם בעבר העליון התייחס אליו תמיד טוב ותמיד באהבה ובנתינה.

ולכן הוא הולך לעבר ובודק את העליון. ואז חייב לתקן את כל הכלים שהיו לו בעבר. זאת אומרת, מהמצבים הקודמים לעלות למצב הנוכחי ולתקן אותם. ובאותם הכלים הוא מגלה, שמאז ומעולם העליון אהב אותו, והתייחס אליו בנתינה בלבד, ללא שום רווח לעצמו. וכתוצאה מהגילוי הזה, התחתון אוהב את העליון עבור העבר וההווה.

ומה לגבי העתיד? גם את העתיד הוא צריך לבדוק, אבל עד כמה שמבין את הסוף. ואיך אפשר להבין היכן נמצא הסוף? לא לפי מרחק וזמן, אלא לפי נפח הכלים.

האדם בודק בכל הכלים שלו מתי הם יתמלאו, והאם הם יתמלאו אי-פעם עד הסוף. ומגלה שפעם הכלים שלו יהיו מלאים עד הסוף. ומי ימלא אותם? העליון. ומבחינתו זה הסוף, כי אין יותר טוב ממילוי של העליון. ואז בהתאם לזה מתגלה בו אהבה שלמה כלפי העליון.

אבל לא די בכך. מפני שהתחתון הזה, הוא רק אחד מתוך שש מאות אלף נשמות, שהן יחד נקראות אדם" (ראה שרטוט 9). והעליון שהוא כל כך מעריך, אולי יש לו יחס מיוחד כזה רק אליו כבן אהוב, ולא לאחרים?

וכך התחתון בודק ומודד את העליון, לפי ערכים מחוץ לעצמו. איך העליון פועל, איך הוא נותן ואוהב. וכל זאת ללא שום קשר לעצמו. כלומר, לאחר שהוא בודק את היחס של העליון אליו, הוא מתחיל לבדוק אותו כלפי כל שישים ריבוא הנשמות. איך הוא בודק אותו?

התחתון מתחיל להתכלל בעצמו עם כל נשמה ונשמה (ראה חצים בתוך "אדם" בשרטוט 9), ולהגיע למימד של אותו כלי גדול הנקרא אדם, הנברא היחידי, שנמצא מול הבורא.

שרטוט 9

ומאותו מימד הוא קובע איך העליון מתייחס אליו. איך הבורא ברא אותו ואיך הוא התייחס אליו בעבר, בהווה ובעתיד, עד שמתקן וממלא את כל הכלי. ואז האדם מגיע למטרה הנקראת "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך בכל נפשך ובכל מאודך"[179]. זאת מטרה שמצד הכלים היא תיקון הכלים ומילוי הכלים, ומצד ההרגשה היא אהבה נצחית ושלמה בכל עמקות הכלים.

למצבים הללו האדם מגיע מתוך מחקר של כל השלבים בהכרת הרע והכרת הטוב, תוך חיפוש בבלבול ובהסתרה. וזה מקנה לו הבנה איך העליון מתייחס אליו, כלומר, מקנה לו ראש של העליון (ראה "ראש של העליון" בשרטוט 9). והאדם מתחיל להבין את כל מחשבת הבריאה, את כל היחס של העליון כלפיו מתחילתו. וכך הוא מתעלה מעל הכלים שלו, מעל לידתו. כי לידת התחתון נקרא לידת הרצון לקבל. ולפני אותה לידה היתה מחשבת הבריאה להוליד ולברוא את הרצון לקבל כדי להטיב לו.

על ידי זה שהאדם מתקן בעצמו את הרצון לקבל, הוא מתחיל להבין את מחשבת הבריאה, שהיתה לפני שברא אותה הבורא. כלומר, הוא מתעלה מעל הנקודה ההיסטורית של לידתו, מתעלה מדרגת הנברא שהיא רק רצון לקבל, לדרגת הבורא שהיא כל תוכנית הבריאה, מחשבת הבריאה, ומגיע להיות כבורא, להיות במחשבה עצמה. ואז שניהם נעשים קשורים יחד באותו כלי אחד של רצון לקבל.

הכלי מאבד את מושג הכלי. כי האור והכלי נעשים כאחד. הכלי נמצא באותה תכונת הנתינה של האור. ואז הבורא והנברא לא נמצאים בתוך הכלי, נברא ככלי ובורא כאור, אלא הם מתייחדים בדרגה מעל הכלי, בראש של הכלי, שכביכול הנברא כלל לא נברא. כי הנברא מתעלה מעל לידתו למחשבת הבריאה, ומגיע למימד שהוא כאילו לא נברא. וכל זה נובע מאהבה.

אהבה שאינה תלויה בדבר: מכיר יחס חברו לאחרים

עג) מידה ב' - ב"אהבה שאינה תלויה בדבר", היא המידה הד' של האהבה בכללה. היא באה גם כן מהכרת מעלה שבחברו כנזכר למעלה. אלא, נוסף על זאת, עתה מכיר הוא, כל עסקיו והליכותיו עם כל אדם, אף אחד מהם לא יחסר, ובדק ומצא, שלא לבד שאין בהם שמץ דופי, אלא, טובתו מרובה עליהם לאין קץ, ועולה על כל המשוער והמדומה. ועתה היא "אהבה נצחית ומוחלטת".

באהבה שאינה תלויה בדבר שני שלבים, שלב הראשון, במידה הא', האדם לא מכיר את כל העסקים של האהוב. זאת אומרת, שאולי האהוב משפיע טוב, אבל רק לו.

מידה ב' - ב"אהבה שאינה תלויה בדבר", היא המידה הד' של האהבה בכללה. היא באה גם כן מהכרת מעלה שבחברו כנזכר למעלה. אלא, נוסף על זאת, עתה מכיר הוא, כל עסקיו והליכותיו עם כל אדם, אף אחד מהם לא יחסר,  כדי שלא יהיה לו ספק, שהנותן הוא באמת נותן. ובדק, האדם אמור לבדוק, כמו שכתוב: "דע את ה' אלקיך ועבדהו"[180], ומצא, על ידי חקירה של כל הפעולות של הבורא עם הנבראים, בהרגשה, בצירוף כל הנבראים לכלים שלו, שלא לבד שאין בהם שמץ דופי, אלא, טובתו מרובה עליהם לאין קץ, ועולה על כל המשוער והמדומה. ועתה היא "אהבה נצחית ומוחלטת". אין באדם שום ספק, אלא הוא מרגיש בהתלבשות בכל נשמה ונשמה, איך הבורא מתייחס לכל נשמה ונשמה בטוב ומטיב, ללא שום הגבלה.

האדם משיג ומרגיש רק בתוך הכלים שלו. כל המדידה היא מתוך הכלים לפי הכלל: כל הפוסל, במומו פוסל, ומשבח הוא רק מתוך שמגיע בעצמו לתיקונים ולשבח[181]. לכן כשהאדם ממגיע לתיקון הכללי, כלומר להתכללות עם כל הנשמות, שכל הנשמות הן בשבילו כמו נשמתו, אז לפי התיקון, הוא מרגיש בתוכן עד כמה שהבורא מתלבש בנשמות בהשתוות הצורה, בטוב ומטיב. וזו אהבה נצחית מוחלטת וסופית הנקראת אהבה שאינה תלויה בדבר.

ומתחילים תמיד באהבה תלויה בדבר, על ידי שעוברים בה את מידה א' של אהבה שבה קודם שונאים זה את זה, ומידה ב' של אהבה, שבה קודם לא שונאים זה את זה. אלה שני שלבים שחייבים לעבור כמו הסתר כפול והסתר רגיל שלפני מחסום, כי שנאה תמיד קודמת לאהבה, כמו שנאמר "על כל פשעים, תכסה אהבה"[182].

ואז כמו שעוברים מחסום, מהסתר פנים לשכר ועונש. כך עוברים מאהבה התלויה בדבר לאהבה שאינה תלויה בדבר, היינו, שיש לאדם מגן מ"על מנת לקבל".

ואז הוא לא בודק את הבורא כלפי עצמו ב"על מנת לקבל", אלא ב"על מנת להשפיע", ואחר כך בודק את הבורא כלפי כל יתר הנשמות.

עד שהאדם לא קונה את כל הכלים מכל הנשמות, ומגלה את יחס הבורא לכל הנשמות יחד, בכל ההתפתחות מתחילת הבריאה ועד סופה, אי אפשר לו לומר שהוא יודע שהבורא הוא טוב ומטיב לכולם.

ארבע מידות האהבה לאחרים נעשית למדרגות באהבה לה'

עד) והנה כל אלו, ד' המידות של האהבה, הנוהגות בין איש לרעהו, המה נוהגות גם כן, בין האדם למקום. ולא עוד, אלא שהמה נעשו כאן, באהבת ה', בבחינת מדרגות, על דרך סיבה ומסובב. ואי אפשר לזכות, בשום אחת מהן, בטרם שיזכה למידה הא' של האהבה התלויה בדבר, ואחר שזכה בה על שלימותה, המידה הא' הזאת מסבבת לו לזכות במידה הב', ואחר שזכה בה במידה הב' והגיע לסופה, הרי היא מסבבת לו לזכות במידה הג', וכן המידה הג' למידה הד', לאהבה הנצחית.

איך זוכים לאהבה התלויה בדבר, אם אין שכר מצווה בעולם הזה?

עה) ולפי זה, מתעוררת השאלה: איך יצוייר לו לאדם, לזכות למדרגה ראשונה של אהבת ה', שהיא מידה א' של "האהבה התלויה בדבר", שפירושה, אהבה הבאה מחמת רוב טובה שהשיג מהנאהב, בעת, שֶׁקַיְימָא לָן [שמקובל עלינו], שכר מצוה בְּהֵאי עָלְמָא לֵיכָּא [שכר מצווה אינו בעולם] ?

ומכל שכן לפי המתבאר, שכל אדם מוכרח לעבור, דרך ב' הבחינות הראשונות של ההשגחה בדרך הסתר פנים, שפירושה, שהפנים שלו יתברך, דהיינו, מידת טובו יתברך, שמדרך הטוב להיטיב, הן נסתרות באותו זמן, כנזכר למעלה (אות מ"ז דיבור המתחיל "ומתחילה") עיין שם היטב, ולפיכך, מקבלים אז צער ויסורים עיין שם?

אמנם נתבאר, שכל העסק, בתורה ובעבודה, דרך בחירה, נוהגים בעיקר, בזמן ההוא של הסתר פנים, עיין שם. ואם כן, איך יצוייר, שיזכה למידה ב' של האהבה התלויה בדבר, שפירושה, שמעודו עד היום הזה, עשה לו הנאהב רק טובות מרובות ונפלאות, ולא גרם לו, שום שמץ של רע כל שהוא, ואין צריך לומר, שיזכה למדרגה ג' או ד'?

ארבעה שלבי ההתפתחות הם הסתר כפול, הסתר רגיל, שכר ועונש, ואהבה נצחית (ראה שרטוט 10).

אהבה התלויה בדבר מתקיימת גם בזמן הסתר פנים כפול ורגיל. אלא שהיא אגואיסטית, לתענוג עצמו, ואהבה שאינה תלויה בדבר היא אהבה כלפי הבורא ולא כלפי התענוג, והיא מתקיימת בגילוי מעל המחסום. כי האדם משיג מסך ומפסיק להתייחס למה שקורה בכלים דקבלה שלו (ראה שרטוט 10).

בעל הסולם מסביר, שהאדם עובר שני שלבים, שהם שני צדדים של אותו המטבע[183], הסתר וגילוי. בהסתר יש הסתר כפול והסתר רגיל, ובגילוי יש שכר ועונש ואהבה נצחית, שבעל הסולם קורא להם "מידות האהבה", משום שהבורא אוהב אותנו, ואנחנו על ידי תיקון מגלים את אותה האהבה.

בדרך אנחנו עוברים מצבים מבלבלים, שהבורא מתגלה בהם לא רק כאוהב אלא גם כלא אוהב. אבל כל הדרך הזאת היא רק גילוי האהבה.

גם בעולמנו, אי אפשר כל הזמן רק לאהוב, אלא לפעמים יש צורך במריבות ובקלקול היחסים, כדי להרגיש שוב את התפרצות האהבה. כי כל דבר מושג בנו מפגישה בין שני הנתונים המנוגדים כאור וכלי, שנאה כנגד אהבה, פירוד כנגד דבקות.

שרטוט 10

ומתעוררת השאלה, איך בזמן ההסתר למטה ממחסום יכולה להיות אהבה התלויה בדבר, הרי אהבה והסתר מנוגדים זה לזה.

בהסתר כפול נמצאים בהסתר גם במחשבה וגם בהרגשה (ראה "הסתר2" בשרטוט 10). האדם רק מרגיש שרע לו. בהסתר רגיל הוא נמצא בהרגשה שרע לו, אבל יכול כבר להמתיק אותה במחשבה (ראה "הסתר1" בשרטוט 10), ולהצדיק את הבורא שהוא טוב. אבל בשניהם, גם בהסתר כפול וגם בהסתר אחד, הוא בכל זאת נמצא בהרגשה רעה. ואז איך הוא יכול לאהוב? אם הוא נמצא בהסתר, ואיננו מקבל טוב מהבורא, איך הוא יכול לאהוב את הבורא? הרי בזמן שהאדם אגואיסט, הוא מרגיש רק מה שיש בתוך הכלים שלו.

אנחנו בנויים מחומר שנקרא רצון ליהנות. חומר זה רגיש לנוכחות האור, לנוכחות הבורא בו. כי למעשה על ידי האור אנחנו קיימים. את נוכחותו בנו אנחנו מרגישים כרע.

ולכן בדרך שלנו במשך ההיסטוריה בגלגולים שאנחנו עוברים, דרך רצונות גופניים ורצונות לכסף, כבוד, מושכלות עד להופעת הנקודה שבלב. וגם לאחר הופעתה כשמתחילים לעלות אותה בהסתר כפול והסתר רגיל, שמגיעים לגילוי בדרגת שכר ועונש, לא מרגישים את הבורא כטוב, ולא מרגישים את עצמנו בטוב. אלא הטוב נסתר מהרגשת האדם.

בהסתר כפול ובהסתר רגיל האדם אמור להתחזק באמונה, שההשגחה היא מטרתית וטובה. הוא לא יכול לשנות את הרגשתו. אם מרגישים רע, אי אפשר על ידי תחבולה חיצונית להרגיש טוב. אלא שההרגשה תלויה בהכרת המדרגות ובתיקון הכלים, שיבואו לאחר מכן. כי כל הזמן אנחנו נמצאים באותו מצב, רק משנים בהדרגה את היחס, ומגלים יחס חדש למתרחש. שאז בא מלמעלה כוח, אור המחזיר למוטב, ומתקן לנו את הכלים להרגיש אחרת.

אבל בינתיים, עד לשלב שהאדם נכנס לגילוי שכר ועונש, בזמן שעובר בהסתר כפול והסתר רגיל, הוא מרגיש את עצמו רע. וגם בזמן שהוא עובר בדרגת שכר ועונש, יש לו עדיין יגיעה גדולה. ולכן השאלה היא איך אפשר שיגיע למצוות האהבה, אם כל הדרך היא בהסתרה מבלי להרגיש שהבורא הוא טוב ומיטיב בכל מצב ללא שום הגבלה? ואיך אפשר לחייב את האדם לאהוב את הבורא אם לא מרגישים מילוי של טוב ועונג בתוך הכלים, כשכל מה שמתרחש באדם, בינתיים אינו מורגש בכלים שלו, לא ב"על מנת לקבל" ולא ב"על מנת להשפיע"? מתוך מה הוא יקבע שההשגחה היא של "טוב ומיטיב לרעים ולטובים" ללא שום הגבלה, שמתוך אותה הרגשה, אותה השגה של טוב ומיטיב, מתעורר באדם מעצמו היחס לבורא הנקרא אהבה (ראה שרטוט 11)?

שרטוט 11

____________________________________________________________

[175]  האות עא לא מצוינת ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" המובאת כאן ב"תלמוד עשר הספירות".

[176] ירושלמי תוספות קידושין כ: "דפעמים אין לו אלא כר אחת אם שוכב עליו בעצמו אינו מקיים "כי טוב לו עמך" [דברים טו, טז], ואם אינו שוכב עליו וגם אינו מוסרו לעבדו, זו מדת סדום, נמצא שע"כ צריך למסור לעבדו, והיינו אדון לעצמו".

[177] ראה ר' יהודה אשלג, "השלום", כמבואר בתוך: ר' מיכאל לייטמן, "הכוח העליון", הדור האחרון, עמ' 149.

[178] ראה הערה 156 בעמ' 508.

[179] ראה ביאור נלאות סו ל"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" בעמ' 296.

[180] דברי הימים א כח, ט: "ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו". להסבר ראה ר' יהודה אשלג, "מאמר לסיום הזהר", בתוך: כתבי בעל הסולם, עמ' 478: "אף הנשמה כך, אחר שקנתה השוואה אליך יתברך, הנה היא חודרת ויודעת מחשבותיו יתברך כמו שידעה מקודם שנפרדה ממנו בסבת שינוי הצורה של הרצון לקבל ואז מקויים בו הכתוב, דע את אלוקי אביך. כי אז זוכה לדעת השלמה שהיא דעת אלוקית. וזוכה לכל סודות התורה, כי מחשבותיו יתברך הן סודות התורה".

[181] לכלל "כל הפוסל, במומו פוסל" ראה הערה 156 בעמ' 508, ולכלל "לך נאה לשבח" ראה ר' ברוך אשלג, "מעוז צור ישועתי", בתוך: כתבי רב"ש (שלבי הסולם), כרך א, עמ' 101: "לסדר שבחו של הקב"ה. זאת אומרת, שהאדם בעצמו צריך לסדר שבחו של מקום. אין הכוונה שהקב"ה יראה, שהאדם משבח אותו. כי אין הקב"ה נצרך לבריות. אלא שהאדם בעצמו הוא יראה את שבחו של הקב"ה.

[182] משלי י, יב.

[183] על שני צידי המטבע ראה באות ז ל"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", כמובא כאן בעמ' 113.