פרק 2 - מי ראוי ללמוד את חוכמת הקבלה (אות ב)

פרק 2

מי ראוי ללמוד את חוכמת הקבלה

אות ב. חוכמת הקבלה אל מול שאלת הנצח "מהו הטעם בחיי?"

_________________________________________________________________________________

חוכמת הקבלה אל מול שאלת הנצח "מהו הטעם בחיי?"

ב) אכן, אם נשים לבנו, להשיב רק על שאלה אחת, מפורסמת מאד, בטוח אנכי, שכל השאלות והספיקות הללו, יתעלמו מן האופק, ותביט אל מקומם, ואינם. והיינו, השאלה הזעומה, הנשאלת מכל בני יֶרֶד [עולם], שהיא: מהו הטעם בחיינו?

כלומר, מספר שנות חיינו הללו, העולים לנו ביוקר כל כך, דהיינו מרבית היסורים והמכאובים, שאנו סובלים בעדם, בכדי להשלימם על אחריתם. הנה, מי הוא הנהנה מהם? או ביתר דיוק: למי אני מְהַנֶה?

והן אמת, שכבר נלאו חוקרי הדורות, להרהר בזה. ואין צריך לומר, בדורנו זה, שלא ירצה מי שהוא, אפילו להעלותה על הדעת. עם כל זה, עצם השאלה בעינה עומדת, בכל תוקפה ומרירותה, שהרי לעתים, היא פוגשת אותנו בלתי קרוא, ומנקרת את מוחינו, ומשפילתנו עד עפר, בטרם שנצליח למצוא, התחבולה הידועה, דהיינו, להסחף בלי דעת, בזרמי החיים, כדאתמול.

אכן, אם נשים לבנו, להשיב רק על שאלה אחת, מפורסמת מאד, בטוח אנכי, שכל השאלות והספיקות הללו, יתעלמו מן האופק, ותביט אל מקומם, ואינם. והיינו, השאלה הזעומה, הנשאלת מכל בני יֶרֶד [עולם], שהיא: מהו הטעם בחיינו?

אותה שאלה שמגיעים אליה מתוך התפתחות. כמו שהגיעו אליה במהלך ההיסטוריה של העולם הזה, מתחילתו ועד ימינו, אותם מקובלים שהיו אנשים פשוטים ולא ידעו דבר על חוכמת הקבלה, עד שהתעוררה בהם השאלה: מהו הטעם בחיינו.

כל אותם המקובלים, שפעלו במרוצת הזמנים של קיום האדם על פני האדמה - אדם הראשון, אברהם אבינו, משה רבנו, רשב"י, האר"י, כולל כל המקובלים שפעלו ביניהם ועד בעל הסולם - הגיעו למימוש חוכמת הקבלה על עצמם, מתוך שכל אחד מהם הרגיש בתוכו את השאלה: מהו הטעם בחיי. כלומר את השאלות: "למה אני חי?", "בשביל מה אני חי?", "מהו סוד החיים?", "למה נועדו החיים?", "מהי המציאות?", "בשביל מה היא נוצרה?".

כאשר מגיעים לשאלה הזאת, והיא זועמת בתוך האדם, אי אפשר להמשיך את מהלך החיים בלי לפתור אותה. ולכן האדם נאלץ לחפש אחר האמצעי לפתור את השאלה המציקה הזאת ולענות עליה, ומגיע לחוכמת הקבלה. כיום האנשים מגיעים לספרים ולקבוצה שעוסקת בלימוד הקבלה. אבל בדורות הקודמים, ובפרט בדורות הראשונים, אדם הראשון, אברהם אבינו ומשה רבנו,  הגיעו לאותו פתרון על ידי חיפוש עצמי, כי עדיין לא היו לאדם ספרים, מורים וקבוצות תלמידים, כמסופר במדרשים[1].

אבל השאלה הזאת: מהו הטעם בחיינו, היא שאלת היסוד שממנה מתחיל לגדול כל מקובל. ולכן עונה בעל הסולם, שלא קיימת בעיה למי מותר ולמי אסור ללמוד ומתי, כי הקבלה תמיד מוכנה ותמיד מותרת לכל מי שעולה בו השאלה: מהו הטעם בחיי.

כלומר, מספר שנות חיינו הללו, העולים לנו ביוקר כל כך, דהיינו מרבית היסורים והמכאובים, שאנו סובלים בעדם, בכדי להשלימם על אחריתם. הנה, מי הוא הנהנה מהם? או ביתר דיוק: למי אני מְהַנֶה? השאלה של האדם אינה רק מה יש לו עצמו מהחיים הללו, אלא גם כלפי החיצוניות שלו, מהו מקור החיים של כולנו. בשאלה שנשאלת באדם על טעם חייו, טמון כבר הקשר עם הבורא. הוא שואל מה יש לבורא ממנו, ומה יש לו כלפי הבורא. כי הבורא הוא המקור שמביא את החיים. ואם מתעוררת באדם השאלה: מה הם החיים, זו שאלה על מקור החיים. לכן השאלה הזאת מתייחסת לא רק ממי האדם נהנה, אלא גם למי הוא מְהַנֶה.

והן אמת, שכבר נלאו חוקרי הדורות, להרהר בזה. ואין צריך לומר, בדורנו זה, שלא ירצה מי שהוא, אפילו להעלותה על הדעת. עם כל זה, עצם השאלה בעינה עומדת, בכל תוקפה ומרירותה, שהרי לעתים, היא פוגשת אותנו בלתי קרוא, ומנקרת את מוחינו, ומשפילתנו עד עפר, בטרם שנצליח למצוא, התחבולה הידועה, דהיינו, להסחף בלי דעת, בזרמי החיים, כדאתמול.

השאלה הזאת מתעוררת אמנם בכל אחד ואחד, אבל בעקבותיה קמות בנו הפרעות שכולן מכוונות לכיוון אחד, להחזיר את האדם לזרם החיים, כדי שלא תתעורר בנו השאלה הזאת בכל תוקפה, אלא שנרגיש אותה במידה כזאת, שתאפשר לנו להמשיך לזרום בזרמי החיים. 

ומפני שההפרעות לא מכבות את השאלה הזאת לחלוטין אלא ממררות רק מעט את החיים, האדם ממשיך מעורבותו בזרמי החיים ולא נוטש את יתר השאלות כדי לעסוק רק בה.

וכך האדם נשאר "תלוי בין שמים וארץ".[2] רע לו מעט בחיים, אבל אין לו פתרון. אלא להמשיך את חייו באומללות רבה במשך אלפי שנות התפתחותה של האנושות, עד שהשאלה הזאת: מהו הטעם בחיינו, מגיעה בו לשיא מרירותה, ואז האדם לא מסוגל לדכא אותה בתחבולות רגילות, כדי להמשיך ולזרום בזרמי החיים. אלא מרגיש שעליו להגיע לפתרון הבעיה שמציגה אותה שאלה.

והחיפוש אחר הפתרון מביא אותו אל חוכמת הקבלה. זאת אומרת, עד שהשאלה הזאת לא נעשית לשאלה העיקרית בחיי האדם, הוא מחפש תחבולות בשיטות אחרות ובדתות למיניהן, ומסתפק בפתרונות שממתיקים לו את החיים. אבל אם השאלה הזאת מתקיימת בו בצורתה האמיתית, אז הוא לא יכול להשתיק אותה בתחבולות למיניהן כולל אפילו צורות שונות של "קבלה". אלא עליו להגיע לפתרון של לימוד אמיתי בקבלה, שמביא לאדם מאור המחזיר למוטב.

איך מרגישים נהו הלימוד הנכון? לפי מידת החיסרון שמתעוררת באדם, הוא מרגיש כנגדה  את האמצעי הנכון. ואם האמצעי לא מספיק כנגד החיסרון של השאלה: מהו הטעם בחיי, האדם מרגיש שהוא אינו נכון ולא משתמש בו. לכן חייבים רק לדאוג לכך, שיהיה מובן לאנשים מהי שיטת הקבלה. כדי שכל מי שמגיע לרמת מרירות נכונה של השאלה: מהו הטעם בחיינו, יבוא אליה. ומי שלא, ימשיך בזרם החיים כדי להתעמק בשאלה הזאת, ולהרגיש את מידת מרירותה עד לצורתה המַספקת.

_____________________________________________________________________

[1] מסופר על כך במדרש רבה, סא, א: "אב לא למדו ורב לא היה לו ומהיכן למד את התורה אלא זימן לו הקב"ה שתי כליותיו כמין שני רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה"; שמות רבה ב, ו: "ויאמר משה אסורה נא ואראה רבי יוחנן אמר ה' פסיעות פסע משה באותה שעה שנאמר אסורה נא ואראה ר"ש בן לקיש אמר הפך פניו והביט שנאמר וירא ה' כי סר לראות כיון שהביט בו הקב"ה אמר נאה זה לרעות את ישראל א"ר יצחק מהו כי סר לראות אמר הקב"ה סר וזעף הוא זה לראות בצערן של ישראל במצרים לפיכך ראוי הוא להיות רועה עליהן מיד ויקרא אליו ה' מתוך הסנה.  ויאמר משה משה".

[2] על המונח "תלוי בין שמים וארץ" ראה בפרק "דרגת האהבה השלמה" בעמ' 388.

פרק 3 - לענות על שאלת חיינו משמע לגלות את הבורא (אות ג)

פרק 3

לענות על שאלת חיינו משמע לגלות את הבורא

אות ג. הפתרון לשאלה "מהו הטעם בחיי?" הוא "טעמו וראו כי טוב ה'"

_________________________________________________________________________________

הפתרון לשאלה "מה הטעם בחיי?" הוא "טעמו וראו כי טוב ה'"

ג)אכן, לפתרון חידה סתומה זו, דיבר הכתוב: "טעמו וראו כי טוב ה'". כי מקימי התורה והמצות כהלכתן, המה הטועמים טעם החיים. והמה הרואים ומעידים "כי טוב ה'", כמו שכתבו חז"ל, שברא העולמות, כדי להיטיב לנבראיו, כי מדרך הטוב להיטיב.

אבל ודאי, מי שעדיין לא טעם, את החיים של קיום תורה ומצוות, הוא לא יכול להבין ולהרגיש "כי טוב ה'", כדברי חז"ל, אשר כל הכונה של ה' יתברך, בְּבָרְאוֹ אותו, היתה רק להיטיב לו.

ועל כן, אין לו עצה אחרת, אלא לילך ולקיים, התורה והמצות כהלכתם.

וזהו שכתוב בתורה (פרשת נצבים): "ראה, נתתי לפניך היום, את החיים ואת הטוב, ואת המות ואת הרע". כלומר, בטרם נתינת התורה, לא היו לפנינו, אלא המות והרע. פירוש, כמו שכתבו חז"ל, שהרשעים בחייהם נקראים "מתים", משום שטוב מותם מחייהם, להיות היסורים והמכאובים, שסובלים בשביל השגת קיום חייהם, עולה פי כמה מרובה, על קצת התענוג, שמרגישים בחיים הללו.

אמנם עתה, שזכינו לתורה ומצות, אשר בקיומה, אנחנו זוכים בחיים האמתיים, השמחים ומשמחים לבעליהן, כמו שכתוב: "טעמו וראו כי טוב ה'". ועל כן אומר הכתוב: "ראה, נתתי לפניכם היום, את החיים והטוב", מה שלא היה לכם, במציאות כלל, קודם נתינת התורה.

וזהו שמסיים הכתוב: "ובחרת בחיים, למען תחיה אתה וזרעך". שלכאורה הלשון מכופל: ובחרת בחיים, למען תחיה. אלא הכונה על החיים, בקיום תורה ומצוות. שאז חיים באמת. מה שאין כן חיים בלי תורה ומצוות, המה קשים ממות.

וזהו שאמרו חז"ל: "רשעים בחייהם נקראים מתים", כמבואר.

וזהו שאומר הכתוב: "למען תחיה אתה וזרעך". כלומר, שחיים בלי תורה, לא לבד, שאין בהם הנאה של כלום לבעלים, אלא, גם אינו יכול להנות לאחרים. כלומר, אפילו בבנים שמוליד, אין לו נחת. להיות גם חיי הבנים האלו, קשים ממות. ואיזו מתנה הוא מנחיל להם?

אמנם, החי בתורה ומצוות, לא רק שזכה, ליהנות מחייו עצמו, הוא שמח עוד להוליד בנים, ולהנחילם מהחיים הטובים הללו. וזהו שכתוב: "למען תחיה אתה וזרעך", כי יש לו תענוג נוסף, בחיים של בניו, שהוא היה הגורם להם.

אכן, לפתרון חידה סתומה זו, דיבר הכתוב: "טעמו וראו, כי טוב ה'". על השאלה: מהו הטעם בחיינו, אין תשובה אחרת אלא הקשר עם הבורא, הדבקות בבורא. זאת השאלה וזאת התשובה הפשוטה. רק אם שניהם מקושרים יחד, נקרא שיש לאדם כלי אמיתי: "מה הטעם בחיי?". כלומר, השאלה מצביעה על כל עמקות הכלי של הנברא, והמילוי של הכלי הזה הוא מהבורא, שחייב למלא את הכלי. לכן התשובה על השאלה היא "טעמו וראו כי טוב ה'".

כי מקימי התורה והמצות כהלכתן, המה הטועמים טעם החיים. והמה הרואים ומעידים "כי טוב ה'" - המקובלים, שמגיעים לפעולות הנכונות בכלי, ברצון שלהם, בכל הרצונות שכלולים בתוך הכלי, נקרא שמקיימים נכון את המצוות. כלומר, כל הרצונות שלהם מכוּוָנים לקבל את המילוי מהבורא ומתמלאים ממנו, היינו, "טועמים" אותו. את המילוי של הבורא בתוך הנברא, כמו שהבורא סידר אותו מלכתחילה ב"מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו", שממלא את הנברא במלואו. ולמטרת הבריאה הזאת האדם אמור להגיע.

והמה הרואים ומעידים "כי טוב ה'" - אלה שמגיעים לאותה הבנה והרגשה ולאותה המציאות, רק הם יכולים להעיד שכך היא המציאות. ומי שנמצא במצבים ההתחלתיים או במצבי הביניים של הדרך למטרת הבריאה, אינו מסוגל להבין ולהעיד על המטרה, אלא תחילה עליו ללמוד שלבים קודמים בהשגת המטרה.

כמו שכתבו חז"ל, שברא העולמות, כדי להיטיב לנבראיו -  זאת אומרת, הבורא ברא את ההעַלמות על האור, את מערכת העולמות, את המציאות. ודרכה הוא הסתיר  את עצמו והביא אותנו לדרגה הגרועה והרחוקה ביותר ממנו. אבל ההעַלמות הללו נועדו לנהל את הנברא ולהביא אותו לתיקון, כדי שיעלה למצב של המילוי, "כי מדרך הטוב להיטיב".

ואז האדם מבין שהירידות  והייסורים וההסתרות,  הם שלבים הכרחיים בהתפתחותו. רק בסוף הדרך, לאחר כל התהליך של "טעמו וראו כי טוב ה'", שמקבלים את ההטבה ומגיעים להבנה "כי מדרך הטוב להיטיב", מבינים את כל הדרך מתחילתה ועד סופה, ולא לפני כן, להצדיק את הבורא אפשר רק מדרגת צדיק גמור, ואליה האדם מגיע רק בשלב האחרון.

אבל ודאי, מי שעדיין לא טעם, את החיים של קיום תורה ומצוות, הוא לא יכול להבין ולהרגיש "כי טוב ה'", כדברי חז"ל, אשר כל הכונה של ה' יתברך, בְּבָרְאוֹ אותו, היתה רק להיטיב לו. וזה נקרא "מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו". אבל "סוף מעשה הוא במחשבה תחילה"[3]. והמחשבה הזאת פועלת בנברא ומגיעה למימוש רק בסוף המעשה. ומי שלא מגיע לסוף המעשה, לא יכול להעיד שהיא נמצאה במחשבת הבורא מלכתחילה.

ועל כן, אין לו עצה אחרת, אלא לילך ולקיים, התורה והמצות כהלכתם. בעל הסולם אומר בפשטות, שהאדם יכול לשאול על המילוי באמצע הדרך, אבל את התשובה, היינו, את המילוי בתוך הכלי, האדם יכול לקבל רק בסוף הדרך. ואז הוא יבין את כל התהליך, את מבנה המציאות, את הסיבתיות שלה, את ההכרחיות שבה, ואת נחיצותו של כל מצב ומצב. ולפי כן מותר לאדם לשאול רק אם חוסר התשובה, חוסר המילוי בתוך הכלי, חובר ההבנה, לא יעצרו אותו בדרך, כי התשובה על המחשבה תחילה נמצאת רק בסוף המעשה.

וזהו שכתוב בתורה (פרשת נצבים): "ראה, נתתי לפניך היום, את החיים ואת הטוב, ואת המות ואת הרע". כלומר, בטרם נתינת התורה, לא היו לפנינו, אלא המות והרע. פירוש, כמו שכתבו חז"ל, שהרשעים בחייהם נקראים "מתים", משום שטוב מותם מחייהם, להיות היסורים והמכאובים, שסובלים בשביל השגת קיום חייהם, עולה פי כמה מרובה, על קצת התענוג, שמרגישים בחיים הללו.

הבורא מביא את האדם להרגיש רע בחייו בעולם הזה. ובכך נותן לו אפשרות להתקדם בדרך התיקון. אם האדם לא היה מרגיש את הרע, הוא לא היה רוצה בתיקון. כי הו בנוי מרצון לקבל, ומגיב מתוך הרצון ליהנות, שלא יכול להימשך אלא למילוי החיסרון שבו. אבל אם הוא מרגיש בתוך החיסרון שלו, שהריצה אחר המילוי תהיה מלווה בכישלון, שלא יקבל מילוי, או שיקבל מילוי שלא יספק אותו גם אם יחוש בו, אז מתפתחת באדם מערכת בירור שכלית של אמת ושקר, בנוסף למערכת רגשית של תענוג או ייסורים.

האדם שמבין ומרגיש באיזה מצב נמצא, שאין לו מה לצפות מהחיים הרגילים שמתנהלים לפי הטבע, הוא שמסוגל לראות את חייו כהזמנה של הבורא להתקדם בדרך אחרת. וזה נקרא, "ראה נתתי לפניך" דרך שנייה, את דרך התיקון. אבל היכולת הזאת באה לאדם רק לאחר שקבע לעצמו, שהחיים שלו הם בדרך רשעים. היינו, שבדרך של קבלה לעצמו, בריצה אחר המילוי, הוא לעולם לא יתמלא.

אמנם עתה, שזכינו לתורה ומצות, אשר בקיומה, אנחנו זוכים בחיים האמתיים, השמחים ומשמחים לבעליהן, כמו שכתוב: "טעמו וראו כי טוב ה'". ועל כן אומר הכתוב: "ראה, נתתי לפניכם היום, את החיים והטוב", מה שלא היה לכם, במציאות כלל, קודם נתינת התורה.

אין פתרון אחר לשאלה: מהו הטעם בחיי, איך לברוח מהחיים הללו הקשים ממוות, אלא להבין ממה מורכב הרצון לקבל, ואיך לנהל אותו בצורה שמאפשרת לאדם לקבל את המילוי הנכון. כי כל מטרת הבריאה היא השגת המילוי הנכון, להגיע למצב "טעמו וראו כי טוב ה'". "טעם" נקרא מילוי ו"ראיה" נקרא הבנת המילוי. זאת אומרת, גם בהבנה וגם בהרגשה, גם במוחא וגם בליבא, האדם צריך למלא את עצמו בטעם הנצחי והשלם.

וזהו שמסיים הכתוב: "ובחרת בחיים, למען תחיה אתה וזרעך". שלכאורה הלשון מכופל: ובחרת בחיים, למען תחיה. אלא הכונה על החיים, בקיום תורה ומצוות. שאז חיים באמת. מה שאין כן חיים בלי תורה ומצוות, המה קשים ממות.

וזהו שאמרו חז"ל: "רשעים בחייהם נקראים מתים", כמבואר.

"ובחרת בחיים" אומר, שיש לאדם בחירה. אבל איך ייתכן שיש לו בחירה, אם האדם הוא רק רצון ליהנות, ורק מתוך אותו רצון הוא מחפש מילוי? הוא יכול להיות בספק, אם המילוי נמצא לידו או במקום אחר. כי המילוי שלו נמצא מחוץ לכלי שלו. הוא יכול לדעת או לא לדעת ולפעמים להיות בספק לגבי מה הוא רוצה, איזה סוגי מילויים נמצאים לפניו. אבל אותה ידיעה או חוסר ידיעה, אותה ודאות או אי ודאות, שנראות לו כבחירה חופשית, הן לא בחירה אלא חוסר התמצאות במצב.

"בחירה" נקרא שניצבות בפני האדם כמה אפשרויות, וברורות לו כל הסיבות והתוצאות, והדרך להשגת המילויים בכל אחת מן האפשרויות. וכאן השאלה, לפי מה הוא בוחר כזו או אחרת להשגת סוג מילוי כזה או אחר,. האם לפי המערכת שהבורא ברא בו? האם לפי הערכים שהעניקו לו הדורות הקודמים, ההורים, החינוך או הסביבה? זאת אומרת, האם אותה בחירה חופשית של האדם הנקראת "ובחרת בחיים", היא בחירה לפי כל אותן המערכות שבונות וממלאות אותו בהכרה, בהבנה, בהחלטה, ובערכים? או שהבחירה היא מתוך ה"אני" האמיתי שלו שלא תלוי באף אחד?

האדם נדרש לברר מה נקרא חיים בשבילו, לפי מה הוא יכול לבחור, מהי מערכת הערכים האישית שלו, והאם קיימת מערכת כזאת במציאות. ואותו ה"אני", שאין לפניו משהו שקובע לו מי הוא ומה הוא יהיה, בלתי אפשרי לנו לתאר. כי האדם לא יכול להליט אם אין לו הכנות של חינוך ודעות. אבל אם הם ישנם, הם באים ממישהו או ממשהו, ואז נעלם ה"אני". לכן נקודת הבחירה החופשית היא הנקודה הבעייתית ביותר בחיי האדם והעקרונית ביותר. כי הבורא נותן לו הרגשת מרירות בחיים, כדי להביא אותו לנקודת ההחלטה מה הם החיים, מתוך בחירה חופשית.

לכן הבעיה שניצבת לפנינו היא להבין מי אנחנו ומהי בחירתנו החופשית. ורק אם ניגשים בצורה חופשית לפתרון בעיית החיים: מה הם החיים, למה אני חי, מי אני, מה אני, מהי המטרה, ומחליטים עליה לבד, מבלי שהבורא מכתיב איך להחליט, דרך הטבע שברא באדם, דרך כל מיני תענוגים או הכרחיות שהוא מעמיד לפניו, אז מבצעים בחירה חופשית. ועד שלא מגיעים למעמד הזה שנקרא בחירה חופשית ובוחרים, אי אפשר לממש את מחשבת הבריאה, ולהגיע לפתרונה.

ולכן השאלה: מהו הטעם בחיים, נפתרת רק על ידי בחירה חופשית. ודרך הבחירה החופשית האדם מגיע להבנה שהו הטעם בחיים ומהי מהות החיים. כי השלבים הם קבועים. תחילה מתעוררת השאלה עצמה, לאחריה בא האמצעי לפתור אותה שהוא בחירה חופשית, ולבסוף נמצא הפתרון שדרכו מגיעים לדרגת הבורא. השאלה: מהו הטעם בחיי, אינה שאלה של פעם בחיים בלבד, אלא היא חוזרת ומתעוררת בתוך האדם. ולפי עמקות השאלה, לפי מרירותה ועוצמתה, האדם ניצב בפני בחירה חופשית יותר חדה ויותר מבוררת, ונותן עליה תשובה שהיא כבר השגת המדרגה.

וכך יש לאדם מאה עשרים וחמש מדרגות של עלייה בחמישה עולמות, ממצבו בעולם הזה ועד המצב האינסופי, עד הפתרון המלא והשלם לשאלה: מהו מקור החיים, מהו הטעם בחיינו. כלומר, ככל שהאדם מתקדם, עליו לפתור "בחירה חופשית" יותר עקרונית, יותר חשובה וקשה.

וזהו שאומר הכתוב: "למען תחיה אתה וזרעך". כלומר, שחיים בלי תורה, לא לבד, שאין בהם הנאה של כלום לבעלים, אלא, גם אינו יכול להנות לאחרים. כלומר, אפילו בבנים שמוליד, אין לו נחת. להיות גם חיי הבנים האלו, קשים ממות. ואיזו מתנה הוא מנחיל להם?"

"אב" נקראת המדרגה הנוכחית, ו"בן" נקראת המדרגה הבאה, היותר גבוהה בהתפתחות. על "אב" ו"בן" או "אבא ואמא" וזו"ן לומדים בחוכמת הקבלה, שבהתפתחות מלמעלה למטה "אבא ואמא" הם המדרגה העליונה, וזו"ן הם המדרגה התחתונה. אבל כשמדובר על התפתחות האדם מלמטה למעלה, כל מדרגה הבאה היא מדרגה גדולה יותר. ולכן ההתפתחות הזאת היא מ"אב" ל"בן". "בן" שגדול יותר בהתפתחותו מ"אב". ולכן הכוונה ב"מנחיל לבנים" היא מה נותן המצב הנוכחי של האדם למצבים בעתידיים שהוא יהיה חייב לעבור. ואם האדם לא מוצא פתרון במצבו הנוכחי, המצבים העתידיים שלו נעשים גרועים יותר. כי הוא חייב לממש את הרשימות שנמצאות בו.

לכן אין לאדם ברירה, אלא להמשיך בדרך, כי בעל כורחו הוא נולד וחי ומת, ומחויב לממש במלואה את שרשרת הרשימות שלו, ולהגיע לגמר תיקונו. רק השאלה היא אם יגיע לכך מתוך בחירה חופשית, שנמשך בעצמו לתיקון מתוך הבנה שזוהי הדרך, או לא. ולכן השאלה הזאת היא על אבות עם בנים, כלומר, עד כמה שהאדם משער לעצמו ורואה המצבים העתידיים שלו, שאז כל הדרך נעשית בשבילו "קודם ונמשך" בהתפתחות אישיותו.

אמנם, החי בתורה ומצוות, לא רק שזכה, ליהנות מחייו עצמו, הוא שמח עוד להוליד בנים, ולהנחילם מהחיים הטובים הללו. וזהו שכתוב: "למען תחיה אתה וזרעך", כי יש לו תענוג נוסף, בחיים של בניו, שהוא היה הגורם להם.

אם האדם מברר נכון את המדרגה הנוכחית, וממש נכון את בחירתו החופשית, אז גם במדרגה הזאת הוא מקבל תוצאות יפות וטובות. הוא נכנס למדרגה הבאה וממשיך בה את התפתחותו בהשוואת הצורה ובדבקות לבורא. ומשתתף בצורה נכונה וטובה בכל יתר הנשמות כחלק מהן. וכך הוא זוכה גם מהבורא וגם מיתר הנשמות, בהתפתחות ל"בנים", לדרגות הבאות הטובות והמאירות לו.

ב י א ו ר י ם   נ ו ס פ י ם

איפה בשאלה "מהו הטעם בחיי?" נמצאת נקודת הבחירה של האדם?

הרצון של המלכות מתפתח, עד שמתעוררת באדם נקודת הבינה, הנקודה שבלב. ואז האדם מתחיל לשאול מה המקור שלו, לשאול על הבינה, כלומר, לחפש את "טעמו וראו כי טוב ה'", לחפש את הבורא, בלי לדעת מה ואיך הוא מחפש.

אבל האם בשלב הזה יש באדם אותו ה"אני" שלא תלוי לא בחיוב מלמעלה, לא בגנים ובהורמונים של הטבע שלו, ולא ברשימות שמתעוררות ודוחפות את האדם? ה"אני" אינו נמצא באדם שלא הגיע למצב של מימוש הבחירה. "ובחרת בחיים", זהו שלב מתקדם מאוד.

ובינתיים מביאים את האדם למקום הנכון, שבו, לפי הרגשתו, נמצאת האמת. ועליו לברר אם זהו המקום הנכון, ואם הוא שייך אליו, לפניו עוד כברת דרך ארוכה של חודשים אם לא שנים עד שימצא את נקודת הבחירה, ומהנקודה הזאת יתחיל לבנות את עצמו בבחירה חופשית. כי כל המבנה של הנשמה, כל התהליך שבו האדם ממלא את עצמו עם הבורא, בינה את הט' ראשונות, את הבורא שבו, נעשה רק מתוך בחירתו החופשית.

כדי לבחור להיות כבורא, האדם חייב להיות חופשי כפי שהבורא חופשי, אחרת הוא פועל כמו במשחק מכור, הכרח שייווצר באדם אותו משהו שלא תלוי לא בבורא ולא בטבע המקורי של הנברא, מצב שלא תלוי בשום דבר. במציאותנו אין מצב כזה שהאדם לא תלוי במאומה ומתחיל הכול מאפס. רק הבורא התחיל את הבריאה מאפס רצון לקבל, אבל האדם לא יכול להתחיל מאפס אם כבר הוכן בו הכול, גם בדרך וגם הרשימות, אלא רק באותה נקודה הנקראת בחירה חופשית. אם ההתייחסות של האדם להתפתחות שלו היא מתוך נקודה חופשית, אז לא מדובר יותר בתוספת חומר שהבורא מוסיף לאדם, אלא בהתפתחות של האדם עצמו.

_____________________________________________________________________

[3] על "סוף מעשה במחשבה תחילה" (מתוך "לכה דודי" לר' שלמה אלקבץ) ראה: ר' יהודה אשלג, "ההקדמה לכתבי הדור האחרון", כתבי הדור האחרון, בתוך: ר' מיכאל לייטמן, הדור האחרון, עמ' 299: "שמה' יתברך יוצאת השלימות בראשונה ואח"כ מתקנים אותם ובאים לשלימות גמורה וקיימת בעולם העליון, היוצאת מאין סוף ברוך בוא, בדרך 'סוף מעשה במחשבה תחילה'"; וכן ר' יהודה אשלג, "ענין ההשגה הרוחנית", מאמר ג, בתוך: מאמרי "שמעתי", כתבי בעל הסולם, עמ' 515: "שורש ומקום הנבראים מתחיל ממחשבת הבריאה, אשר שם המה נכללים בסוד 'סוף מעשה במחשבה תחילה'".

פרק 4 - הבחירה היחידה בחיי האדם (אות ד)

פרק 4

הבחירה היחידה בחיי האדם

אות ד. הבורא מכוון את האדם למטרת החיים, ובחירתו של האדם היא בחיזוק לאותו כיוון

_________________________________________________________________________________

מבוא

לאחר גלגולים רבים, האדם מגיע בהתפתחותו בעולם הזה לשאלה: מהו הטעם בחיי, שזועמת בו ולא נותנת לו מנוח, כי התשובה עליה, אומר בעל הסולם באות ג', לא נמצאת במישור העולם הזה. אלא היא נשאלת על מקור החיים. ולכן מקבלים עליה תשובה ממקור החיים "טעמו וראו כי טוב ה'".

השאלה הזאת היא כלי, חיסרון, שהמילוי עליו הוא אור, נוכחות הבורא בתוך הכלי, בתוך החיסרון. כי מה האדם שואל? הוא שואל מהיכן באים החיים, מה הם החיים, למה נועדו החיים. וכל השאלות הללו על תחילת החיים, על זרימת החיים, או על סוף החיים, הן נמצאות במקור החיים, שהוא הבורא.

ולכן, אם הבורא ממלא את הכלי של האדם, האדם מקבל תשובה. ואם לא, הוא נותר עם שאלה שהופכת לשאלת חייו, שעד שלא יגיע לפתרונה, הוא לא מסוגל עוד להתקיים. אלה האנשים, שמגיעים ללימוד חוכמת הקבלה, שזה האמצעי שמביא את האדם לפגישה עם הבורא למילוי בכלי ששואל מהו הטעם בחייו.

איך ממלאים את החיסרון לשורש החיים, את החיסרון לבורא, בנוכחות הבורא? כמו שהורו חז"ל - על ידי "טעמו וראו כי טוב ה'", אבל איך טועמים ורואים "כי טוב ה'"? "בקיום תורה ומצוות כהלכתן". כלומר, בתוך הנשמה ששואלת על מקור החיים, יש תרי"ג רצונות, אבל רצונות לא מתוקנים, כי הם כולם עם כוונה "על מנת לקבל". אם מתקנים את הרצונות הללו על ידי אור המחזיר למוטב, שהוא התורה, שבמאור שלה מחזירה אותם למוטב לכוונה "על מנת להשפיע", אז הם נעשים רצונות מתוקנים. ובמידה שהרצונות מתוקנים באדם, הבורא ממלא את הרצונות הללו, את השאלות הללו, בנוכחותו.

ואז האדם מגיע למילוי שהשתוקק אליו בשאלה: מהו הטעם בחיי. ועל הפתרון הכולל הזה, איך להגיע אליו, מסביר בעל הסולם ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות". ובאות ד' הוא מסביר איך מממשים את חוכמת הקבלה כאמצעי להגיע לפתרון המיוחל הזה.

הבורא מכוון את האדם למטרת החיים. ובחירתו של האדם היא בחיזוק לאותו כיוון

ד)ובאמור, תבין דברי חז"ל, על הכתוב: "ובחרת בחיים", הנזכרים למעלה (עיין שם בפירוש רש"י ז"ל), וזה לשונו: אני מורה לכם, שתבחרו בחלק החיים, כאדם האומר לבנו: "בחר לך, חלק יפה בנחלתי". ומעמידו על החלק היפה. ואומר לו: "את זה ברור לך?"

ועל זה נאמר: "ה' מנת חלקי וכוסי, אתה תומך גורלי, הנחת ידי על הגורל הטוב, לומר: "את זה, קח לך".

שלכאורה, הדברים תמוהים, כי הכתוב אומר "ובחרת בחיים", שהמשמעות היא, שהאדם בוחר מעצמו. והם אומרים, שמעמידו על החלק היפה. אם כן, כבר אין כאן בחירה? ולא עוד, אלא שאומרים, אשר ה', מניח ידו של אדם, על גורל הטוב. וזה מפליא מאד, שאם כן, היכן הבחירה שבאדם?

ובמבואר, תבין דבריהם כמשמעם. כי אמת הדבר ונכון מאד, שה' בעצמו, מניח ידו של אדם, על גורל הטוב, דהיינו, על ידי שנותן לו, חיי נחת ועונג, בתוך החיים הגשמיים, המלאים יסורים ומכאובים וריקנים מכל תוכן. שבהכרח, נעתק האדם ובורח מהם, בזמן, שיראה לו, אפילו כמציץ מן החרכים, איזה מקום שלוה, להמלט שמה, מהחיים האלו, הקשים ממות. שאין לך, הנחת ידו של אדם, מצדו יתברך, גדולה מזו.

ודבר הבחירה של האדם, היא רק לענין החיזוק. כי ודאי, עבודה גדולה ויגיעה רבה יש כאן, עד שיזכך גופו, ויוכל לקיים התורה ומצוות כהלכתם, דהיינו, לא להנאת עצמו, אלא כדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, שנקרא "לשמה". שרק באופן זה, זוכה לחיי אושר ונועם, המלווים עם קיום התורה.

ובטרם שמגיע לזכוך הזה, נוהג ודאי בחירה, להתחזק בדרך הטוב, בכל מיני אמצעים ותחבולות. ויעשה, כל מה שתמצא ידו, לעשות בכחו, עד שיגמור את מלאכת הזכוך. ולא יפול חס ושלום, תחת משאו באמצע הדרך.

ובאמור, תבין דברי חז"ל, על הכתוב: "ובחרת בחיים", הנזכרים למעלה (עיין שם בפירוש רש"י ז"ל), וזה לשונו: אני מודה לכם, שתבחרו בחלק החיים, כאדם האומר לבנו: "בחר לך, חלק יפה בנחלתי". ומעמידו על החלק היפה. ואומר לו: "את זה ברור לך?"

ועל זה נאמר: "ה' מנת חלקי וכוסי, אתה תומך גורלי, הנחת ידי על הגורל הטוב, לומר: "את זה, קח לך".

איך האדם יגיע לפתרון השאלה: מהו הטעם בחיי, אם הוא לא יודע כלום על חייו, אפילו לא מהיכן באה השאלה הזאת? מהיכן תגיע לו הישועה, התשובה על השאלה, אם האדם רואה שאין ביכולתו למלא את עצמו מכל מה שיש בעולם הזה, לאן שלא פונה, עד שלא רוצה יותר לפנות, כי מרגיש בתת ההכרה שאין לו יותר מה לחפש? לכך מכוונים אותו מלמעלה. כמו שהבורא מעורר באדם את הרשימו לרוחניות, ולשאול את השאלה "מהו הטעם בחיי?", כלומר, את השאלה היכן נמצא המילוי הרוחני שלו, כך הוא גם מביא את האדם למקום, שבו יוכל על ידי אמצעים של יגיעה בלימוד וחברה, להגיע לאותו מילוי. ולכן הפעולות הללו באות מלמעלה, כמו שבעל הסולם כותב: "ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומך גורלי"?

אלא לאחר שהבורא מביא את האדם למקום, שבו הוא יכול לממש על עצמו את מחשבת הבריאה, האדם אמור לתת יגיעה בהתאם לעצת המקובלים, ורק אז יגיע לפתרון. זאת אומרת, לפני האדם ניצבת הבחירה. בחירה לייגע את עצמו בכיוון הנכון לפי עצות המקובלים.

שלכאורה, הדברים תמוהים, כי הכתוב אומר "ובחרת בחיים", שהמשמעות היא, שהאדם בוחר מעצמו. והם אומרים, שמעמידו על החלק היפה. אם כן, כבר אין כאן בחירה? ולא עוד, אלא שאומרים, אשר ה', מניח ידו של אדם, על גורל הטוב. וזה מפליא מאד, שאם כן, היכן הבחירה שבאדם?

בחירה אפשר לעשות אם יש שתי אפשרויות לפעולה. אם האדם יכול ללכת שאלה או ימינה, על ידי אמצעי כזה או אמצעי אחר. אבל איזו בחירה יכולה להיות לאדם בין שני מצבים, או נתונים, או כוחות, אם ה' קובע לו באיזו דרך ללכת? אלא הכוח השני, הנגדי, שמפריע לאדם ומאפשר לו להיות בבחירה, הוא כוח הטבע האגואיסטי שלו.

הבורא מורה לאדם לרכוש כלים דהשפעה, רצונות דלהשפיע, תכונות השפעה, תכונות נתינה, תכונות של בינה - לרכוש טבע רוחני כדי להידמות אליו. וכנגד זה מתעוררת בתוך האדם תרעומת פנימית,  מתוך הטבע שלו. וכך האדם נמצא בכל פנייה, בכל שאלה, בכל מחשבה או רצון, בין שני כוחות. בין הכוח הגשמי, האגואיסטי, שמושך אותו לכיוונים אחרים מלבד לכיוון "ישראל", "יָשָר" ל"אֵל", להשפעה, לבין היכולת לברר מהי השפעה, ולהעלות את רוממות תכונת ההשפעה מעל הכול.

האדם שוכח שהוא נמצא בהרגשה רעה. או שהוא לא מבין ששוררת בו הרגשה רעה בכוונה כדי להתעלות מעליה, להתנתק וממנה ולהקפיץ את עצמו למעלה ממנה, לקראת הנתינה. כדי לצמצם את הרגשתו ולא להרגיש אותה, אלא להיות מעליה. המצבים הללו באים ונעלמים, והאדם נמצא בבלבול תמידי בין אפשרויות שונות, אבל שנותנות לו יחדיו מקום לבחירה ויגיעה. וגם הבורא לא שוכח להזכיר לאדם על גורלו הטוב. אבל תזכורת בהתאם לכמה שהאדם מוגן, ועד כמה שאפשר להרשות לאדם להיות חופשי בבחירתו, להתקדם על ידי הכרת הרע והכרת הטוב.

לכן האדם נמצא תמיד בין שני מצבים, הרגשה רעה, או הרגשה טובה, מחשבה רעה "על מנת לקבל" או מחשבה טובה "על מנת להשפיע". וככל שהאדם מסוגל לבנות לעצמו סביבה נכונה, שכוללת חברה, ספרים ומורה, שתעזור לעורר אותו ולהעמיד אותו בכל מקום ובכל מקרה, במצב שיוכל להתנתק מההרגשה הרעה, ולא להיות שרוי בה, אלא להתעלות ממנה בהשתוקקות לטוב, במוחא אם לא בליבא, בכך תלויות בחירתו והתקדמותו. לכן לא נכון לומר, שהבורא מונע מהאדם בחירה בכך שהוא שם ידו של אדם על גורל הטוב. אלא הוא מוסיף לאדם עוד נתון אחד של התקדמות רוחנית. ואז בין ההתקדמות הרוחנית לבין להיות שרוי ברצון לקבל, נמצאת בחירת האדם.

ובמבואר, תבין דבריהם כמשמעם. כי אמת הדבר ונכון מאד, שה' בעצמו, מניח ידו של אדם, על גורל הטוב, דהיינו, על ידי שנותן לו, חיי נחת ועונג, בתוך החיים הגשמיים, המלאים יסורים ומכאובים וריקנים מכל תוכן. שבהכרח, נעתק האדם ובורח מהם, בזמן, שיראה לו, אפילו כמציץ מן החרכים, איזה מקום שלוה, להמלט שמה, מהחיים האלו, הקשים ממות. שאין לך, הנחת ידו של אדם, מצדו יתברך, גדולה מזו.

ודבר הבחירה של האדם, היא רק לענין החיזוק. כי ודאי, עבודה גדולה ויגיעה רבה יש כאן, עד שיזכך גופו, ויוכל לקיים התורה ומצוות כהלכתם, דהיינו, לא להנאת עצמו, אלא כדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, שנקרא "לשמה". שרק באופן זה, זוכה לחיי אושר ונועם, המלווים עם קיום התורה.

האדם שואל "מהו הטעם בחיי?" והבורא מאוד לכלי הזה. וכך האדם מתחיל להשתוקק לגילוי מהבורא. הבורא מאיר לאדם מילוי שמורגש בכלי שלו כמילוי אגואיסטי. אבל הרצון שיש לאדם לא יכול להתמלא ממקורות בעולם הזה, מאוכל, מין, כסף, כבוד, מושכלות ומה שביניהם, אלא האדם מתחיל להשתוקק למילוי רוחני. ואז הבורא מאיר לו.

ההשתוקקות לרוחניות היא השתוקקות למילוי מלמעלה. ועדיין זאת השתוקקות אגואיסטית, כי תחילה צריך להתגבר באדם הרצון לרוחניות. ולכן עליו לבנות ולחזק את ההכרה האגואיסטית בחשיבות המילוי הרוחני. שכדאי מעל כל העולם הזה להיות בקשר עם הכוח העליון, עם הבורא, עם העולם הרוחני, מפני שהוא ממלא ונותן נצחיות, שלמות וחיות. האדם צריך לתאר כל מה שרק אפשר, כדי שהרצון הנוכחי שבוער בו ישתכנע ויסכים להשקיע בלימוד שיטת חוכמת הקבלה, בציפייה שהיא תביא לו מילוי נצחי מעל החיים.

בתקופה הראשונה שנדרש מהאדם להתחזק, הוא עסוק בחשבונות של כדאי או לא כדאי להיות מעל כל החיים הללו, על מה לוותר ועל מה לא לוותר, ובכך מממש את בחירתו החופשית. הבחירה אינה רק בין להיות המשפיע לבין להיות המקבל, אלא האם להוסיף על ידי השכל מה שלא נמצא בהרגשה. אם ההרגשה היא שהעולם הרוחני שווה יותר מהעולם הזה, אין שום קושי לוותר באותו רגע על כל העולם הזה,. כי ההרגשה עצמה מבטלת את כל תעמולת העולם הזה, מפני תעלומת העולם הבא שמופיעה בפני האדם. אבל אם אין עדיין רגש, אלא הבורא מאיר מעט ונותן לאדם אפשרות להוסיף, אז חייבים להתרשם מספרים בזמן לימוד הקבלה בקבוצה, ולחשוב ולעשות חשבון אם כדאי או לא כדאי ועד כמה. זאת אומרת, להוסיף להרגשה שנתן הבורא, להשלים אותה בשכל שכדאי להתקדם לרוחניות.

בכך האדם מקצר את תהליך ההתפתחות שלו ומזרז את התקדמותו. כדברי בעל הסולם באות ד':  "ודבר הבחירה של האדם הוא רק לענין החיזוק, כי ודאי עבודה גדולה ויגיעה רבה יש כאן, עד שיזכך גופו ויוכל לקיים התורה ומצוות כהלכתם". עד שבשלב המתקדם ביותר, לאחר שעוברים על האדם מאורעות רבים, הוא מגיע להחלטה שאין לו צורך בעולם הזה. אבל ההחלטה הזאת מלווָה אצלו בדיכאון עמוק, כי הוא מרגיש שבעולמו, היכן שהוא נמצא, אין לו שום מילוי. כלומר, לימוד הקבלה לא מביא לאדם חיים קלים. אלא האדם מרגיש שהרצון שלו לא יכול להתמלא מהעולם הזה. ואם הוא שוקע בדיכאון, כי מרגיש שאין לו ממה ליהנות.

אבל לעוסקים בחוכמת הקבלה לא ניתנים המקרים הללו כדי שיהיו שרויים בדיכאון על שאין להם תענוגים גופניים, או כסף, כבוד, מושכלות (ראה שרטוט 1), אלא כדי שהאדם יתגבר על הרגשת הריקנות, ועל פניה, יעלה לרוחניות.

והמצבים הלא משמחים שאליהם נקלעים הלומדים, נובעים מכך שהאדם אינו זוכר שכל תכליתן של הריקנות והרגשת הדיכאון היא שיתחבר לרוחניות, ורק בה יחפש את המילוי (רה "מילוי" בשרטוט 1).

שרטוט 1

הבורא גורם לאדם להרגיש כך בכוונה. ולכן היום הדיכאון הוא גם המחלה המובילה בעולם, וממה נגזרות כל יתר הבעיות: בעיות סמים, טרור, גירושין, התמוטטות המסגרת המשפחתית ועוד. הכול תוצאה מאותו דיכאון עמוק ששרויה בו האנושות כולה, כי היא מרגישה שאין לה במה להתמלא.

אבל ההרגשה הזאת היא הצעד הראשון שהבורא עושה עם האדם, כדי שיגיע להבנה שדווקא בהרגשה הזאת הוא קיבל מהבורא הצלה. וכל מה שנותר לו כעת הוא רק לזנק בקפיצה קלה מעל ההרגשה הרעה, ולהיות שרוי במחשבה טובה ובהשתוקקות כלפי מעלה. זאת אומרת, נדרש מן האדם להיות במחשבה על המילוי הרוחני, במקום בהרגשה של חוסר מילוי גשמי, ואם האדם מתקדם מעט יותר, הוא נמצא כבר ב"לא לשמה", שעדיין עובד בו האגו ועליו לעבור מהרגשה למחשבה (ראה "לא לשמה" בשרטוט 2). אבל הוא מתחיל כבר להבין ולסדר את כל המקרים בעולם הזה ואת כל הרגשות שמרגיש, בצורה שהרוחניות היא יותר מגשמיות, מעל הגשמיות. וזאת הבחירה שעליו לעשות בינתיים.

לאחר שהאדם עושה מאמצים והרוחניות נעשית בשבילו גדולה יותר מהגשמיות, הוא מגיע למצב שמתואר על ידי בעל הסולם באיגרת י"ט כ"חולת אהבה אני"[4]. שהאדם משתוקק לרוחניות על פני כל מה שיש לו ורודף אחריה בלבד. ואז הוא מגיע ל"לא לשמה" המלא והגדול ביותר. ומתחיל להתחולל בו ההיפוך מ"לא לשמה" ל"לשמה" שלא תלוי באדם, אלא מתרחש על ידי פעולה מלמעלה, שהיא נס אמיתי הנקרא נס יציאת מצרים, היינו, יציאה משליטת האגו, מטבע האדם, לשליטת הבורא (ראה "לשמה" בשרטוט 2).

שרטוט 2

ואז האדם מתחיל לתקן את עצמו לאט לאט על ידי המאור המחזיר למוטב, לתקן כל רצון ורצון מתרי"ג הרצונות שלו ב"על מנת להשפיע". וזה מה שנקרא, שמקיים "התורה ומצוות כהלכתם, דהיינו, לא להנאת עצמו אלא כדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, שנקרא "לשמה". שרק באופן זה, זוכה לחיי אושר ונועם, המלווים עם קיום התורה". ולפי נוסחת השתוות הצורה שנוצרת בינו לבין הבורא, הבורא ממלא את הרצון של האדם, והוא מקבל תשובה על השאלה: מהו הטעם בחיי.

_____________________________________________________________________

[4] ר' יהודה אשלג, איגרת יט, שנת תרפ"ז, בתוך" אגרות, כתבי בעל הסולם, עמ' 707. האיגרת מובאת בנספח ג' בעמ' 490.

פרק 5 - תנאי להשגת השלמות (אותיות ה-ו)

פרק 5

תנאי להשגת השלמות
אות ה. השגת המטרה בזיכוך עצמי על ידי חיי צער ועמל בתורה

  אות ו. הזיכוך כדי להגיע ל"לשמה" מביא להשגת "טעמו וראו כי טוב ה'"

_________________________________________________________________________________

השגת המטרה בזיכוך עצמי על ידי חיי צער ועמל בתורה

ה) ועל פי המתבאר, תבין דברי חז"ל במסכת אבות: "כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל. אם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך: אשריך בעולם הזה, וטוב לך בעולם הבא".

ויש לשאול, על דבריהם אלו: מה נשתנתה חכמת התורה, משאר חכמות העולם, שאינן צריכות לסיגופים הללו ולחיי צער, אלא העמל לבד, מספיק לגמרי, בחכמות הללו, לזכות בהן, וחכמת התורה, אע"פ שאנו עמלים בה במדה רבה, עדיין אינו מספיק לזכות בה, זולת על ידי הסיגופים של "פת במלח וחיי צער וכו'"?

וסיומם של הדברים, מפליא עוד יותר, שאמרו: "אם אתה עושה כן, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא". כי בִּשְלָמָא [כי מובן ש] בעולם הבא, אפשר שיהיה טוב לי. אכן בעולם הזה, בעת שאני מסגף עצמי, באכילה ושתיה ושינה ואני חי בצער רב, יאמרו על חיים כאלו: "אשריך בעולם הזה". הכאלו חיים, "מאושרים" יקראו, במובן שבעולם הזה?

למה נאמר, שהאדם צריך להוציא שכל החיים שלו בעולם הזה הם לא יותר מחיי צער? אלא חיי הצער הם תנאי לקיום בחירתו של האדם. אבל במה הבחירה שלו? הרצון של האדם אינו תלוי באדם, כי הבורא מעורר את הרצון, הוא מעורר את הרשימות שנמצאות בנשמה בשרשרת רשימות קבועה מראש. האור העליון פועל על הרשימות ולאט לאט מעורר אותן לצאת ולהתממש. והרשימות הללו שיוצאות למימוש מתעוררות באדם כרצונות חדשים. לכן האדם אינו בעל הבית על רצונותיו וכלל לא קובע מה יהיה רצונו ברגע הבא. אבל על ידי המחשבות, האדם יכול לתאר לעצמו את המצב הבא, העתידי, כמו הווה. למשוך אותו קדימה ולדכא או להגדיל את המצב הנוכחי. כי המחשבה יכולה להגדיל את ההרגשה או להקטין אותה. גם את ההרגשה הנוכחית וגם את התמונה העתידית של ההרגשה שכלל לא נמצאת עדיין בהרגשה.

לפיכך כל העבירה של היא במחשבה, כדברי הכתוב: "הכל במחשבה יתברר"[5]. אבל אם הכול מתברר במחשבה, או למה חז"ל כותבים ש"כך הרבה על תורה", שכך התורה מתקנת את האדם, על ידי האור העליון שבא ומתקן, כלומר, על ידי " פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל, אם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך"[6]? מה הקשר בין מחשבה ובירור במחשבה שהאדם אמור לעשות, לבין חיי צער שעליו לקיים?

האדם צריך להרגיש, שאין לו בעולם כלום למעט לחם ומים ושינה על הקרקע. בכך הבורא עוזר לאדם. הוא מביא לו הרגשת ריקנות מכל החיים שלו, אפילו אם חייו מלאים בתענוגים גופניים, בכסף, בכבוד, במושכלות, הם לא ממלאים אותו מעבר ל"פת במלח תאכל, ומים בבשורה תשתה, ועל הארץ תישן". אלא "בתורה אתה עמל".

המחשבה צריכה לתפוס את כל שדה הראיה של האדם, את כל תשומת הלב והריכוז שלו. וזה נקרא "בתורה אתה עמל" ואז "אשריך וטוב לך". אם יש לאדם מחשבה, היינו, יכולת להיות דבוק בתורה, לעסוק בתורה במקום להרגיש חיי צער, אם הוא שמח ומאושר שיש לו את שני הנתונים הללו של חיי צער ותורה, ולא רואה את החיים בעולם הזה כחסרי ערך אלא כתנאי, שכל העולם הזה הוא בשביל לאבד את חשיבותו ולהתעלות מעליו במחשבה, זה נקרא שעוסק בתורה, כלומר, מכל מה שיכול להביא תיקון לתרי"ג הרצונות שלו, ואז האדם נקרא מאושר.

הוא מאושר ממצב של חיי צער, היינו, מהריקנות שמרגיש בעולם הזה, שמביא לו או התורה, האור המקיף המחזיר למוטב שמגיע אליו (ראה "או"מ" בשרטוט 1).

     

שרטוט 1

האדם מרגיש את האור המקיף, כהרגשה של הכרת הרע, דרך מצבים לא טובים ולא נעימים שעובר, ואם הוא שוקל אותם במחשבה, שמהם באה התקדמות רוחנית, אז דרכו נקראת דרכה של תורה, כי הוא מתקדם בוודאות לכיוון הנכון, ומהו המדד, הסימן, להתקדמות נכונה? שאין לאדם מאומה בעולם הזה (ראה "ריק" בשרטוט 1). אלא מהעסק בתורה מגיעה לו הכרת הרע, הרגשה גרועה יותר, יחד עם ההבנה שהוא מתקדם לכיוון של השפעה.

ואם מתוך כך האדם נעשה מאושר נקרא שהוא מכוון לכיוון התורה. לכן החכמים מגדירים את מצבו של האדם כ"פת במלח תאכל", שכל מה שיש לו בעולם הזה הוא בדרגת הכרחיות בלבד. ואפילו את ההכרחי הוא אינו צריך. אלא לבו כולו כלפי מעלה לאותו עיסוק בתורה (ראה "עסק בתורה" בשרטוט 1), וממנו הוא מאושר.

ומשמעות העיסוק בתורה ובמחשבה היא, שהאדם צריך להתעלות מעל ההרגשה. כל העבודה של האדם היא לא להיות שרוי בהרגשה, כי במשך כל הדרך עד גמר התיקון, ההרגשה היא תמיד רעה, אם האדם לא מאזן אותה לפחות עם המחשבה. ואם האדם מדכא אותה ושולט עליה עם גדלות המטרה, עם גדלות הבורא, עם גדלות המצב, עם המטרתיות בהרגשה הרעה, ההרגשה הרעה עוזרת לו להיפטר מהעולם הזה.

כמו שכתוב על פרעה, שהקריב את בני ישראל לתשובה[7]. כי אלמלא המכות שנתן להם פרעה, בני ישראל לא היו בורחים ממצרים, ומשה לא יכול היה למשוך אותם החוצה ממצרים. כלומר, הכוח הנקרא "משה" לא יכול היה למשוך את האדם מהעולם הזה. אם מקבלים תענוגים, לא מסוגלים לחשוב לצאת ולהתרחק מאותו מקור תענוגים. לכן בשלב הראשון הבורא פועל על האדם כדי להוציא אותו מהעולם הזה. הוא מביא לאדם הרגשת ריקנות בכל הרצונות שלו, ריקנות שעוד צריכה להתפתח ולגדול.

לכן אין טעם לחכות שנרגיש טוב, כי הרגשה היא קו שמאל. ולעולם ההרגשה עצמה לא תהיה טובה. אלא אם מתקנים את ההרגשה בקו ימין, ביחס למטרה, רק אז אפשר להרגיש את ההרגשה המטרתית. לא בהרגשה בתוך הכלי, אלא בהרגשה שקשורה למטרה, לסוף הדרך, שמכוונת קדימה ונמצאת בבורא. ואז מתוכה באה לאדם המתקה, תיקון הכלים, ולאחר מכן הרגשה טובה מהבורא שממלא את הרצון שכבר מתוקן ל"על מנת להשפיע".

וב"על מנת לקבל" אין לעולם הרגשת המילוי. מתחילת ההיסטוריה של האדם על פני האדמה, ואף בדומם, בצומח ובחי, אם לעיתים מורגש המילוי, הוא רק כדי להגדיל את הכלי שישאר ריק יותר מקודם. הבורא נותן על הרצון לקבל הארה קטנה. הרצון לקבל מתעורר ורוצה לבלוע אותה. לכן הוא פותח את עצמו אליה, ומיד נעלם המילוי. אבל הרצון לקבל גדל על ידי המילוי הזה פי שניים. והבורא שוב מאיר, ועוד פעם הרצון לקבל מתעורר ומרחיב את עצמו, ושוב המילוי נעלם. והרצון לקבל נותר פי ארבע יותר ריק.

וכך במשך ההתפתחות ההיסטורית, האנושות הולכת ונעשית ריקנית בכלי יותר ויותר גדול. מגלגול לגלגול האדם מגיע למצב שיש לו כלי גדול, שלמעשה הכלי הזה ריק. ולכן יש הכרח שהאדם יתחיל את הדרך הרוחנית. מהי אותה דרך רוחנית? שמגיעים לאדם מילויים לא רק מהעולם הזה, אלא גם מהעולם הרוחני, וכאילו משחקים בו משני הכיוונים. כך בכל הדרך מלמטה למעלה, ממישור העולם הזה ועד גמר התיקון, הקליפה נותנת לו כל פעם תוספת רצון לקבל, קו שמאל, ואם האדם מתעורר בצורה אגואיסטית, הכלי שלו הולך וגדל. אבל בכלי שנפתח לקבל תענוג בצורה ישירה, לעולם לא ייתכן מילוי.

לכן את ההבנה הזאת שתענוג מבטל את הרצון, שתענוג לא יכול להיות מורגש בצורה ישירה ברצון, אלא רק בד' בחינות דאור ישר לפני הצמצום, האדם צריך ללמוד על בשרו. עד כדי כך שכאשר האדם מתקרב למחסום ועובר אותו, נחקקת ונחרתת בו ההרגשה, ההבנה, ההחלטה, שהרצון לקבל פסול למילוי בצורה ישירה, כדי שלהבא יפחד להפעיל אותו. כי להפעיל אותו נקרא בשבילו לסבול יותר. והפחד הזה משמש לו כוח לעשות צמצום על התענוגים לעצמו, לאחר שבדק ובטוח כבר שכל צורת הקבלה הזאת מביאה לו רק אכזבה, ייאוש, סבל וכאב. ולא שהרגיש אותם בצורה תיאורטית, אלא הגיע לכך מכל המאורעות שעבר. כי חוכמת הקבלה היא חוכמה שהאדם לומד אותה על בשרו, בתוך הרצון לקבל, בתוך "המרגיש".

האדם, שמחליט שהעולם הזה חסר ערך בשבילו, וכדאי ללכת ולהרוויח עולם הבא, הוא לא מסיים בכך את כל העיסוק בעולם הזה ומתחיל להתקדם בשלבים בעולם הבא. כי האדם שמחליט כרגע במצב רגוע ושקט, שהעולם הזה חסר ערך לעומת העולם הבא, לא עושה את ההחלטה הזאת לפי ההרגשה הרעה שמרגיש, ולפי האור מלמעלה שמאיר לו מבין החרכים, ממקום מסתור, שנראה לו טוב יותר. כי הוא חושב שטמון בו מטמון שהוא רוצה, לעומת "הכלום" שמרגיש בעולם הזה, שכל הכיסים ריקים.

אלא שאז צריך להביא את האדם לחיסרון האמיתי. היינו, להגדיל ולפתוח בו את כל הכלי, איך מגדילים באדם את הכלי? מתחילים לתת לו תענוג יותר גדול מההחלטה שהעולם הזה לא שווה. למשל תענוג מכסף. והאדם מתחיל לרוץ אחרי הכסף, עד שלאחר שנה או שנתיים שנמצא שרוי בכסף, הוא מתאכזב ממנו ומגיע להחלטה שהכסף איננו בשבילו. כך מריצים אותו אחרי כבוד או מושכלות ושוב אחרי כסף ושוב כבוד, ומבלבלים את האדם כדי להגדיל את הכלי שלו, שיתחרט על הכלי כולו. והאדם לא יודע מתי ייגמר המדרון הזה, כי לא עליו המלאכה לגמור. אלא רק לתת יגיעה ולעבור כמה שיותר מהר את כל המצבים הללו.

ולכן לא די שאדם בא ללימוד הקבלה מוכן לשבור את כל הגדרים, המחסומים והמסכים, כי הרצון שלו עדיין קטן. אלא הוא צריך עוד לעבוד על העולם הזה, ולוותר על כל מה שרשום בשורש נשמתו שחייב לוותר עליו. מלמעלה מביאים את האדם ללימוד הקבלה, לאחר שהעדיף את הקבלה על פני מידת תענוג מסוימת (למשל עשרה קילו), שגילה בעולם הזה בתענוגים גופניים ובתענוגים של כסף, כבוד, מושכלות. אבל לפי הכלי האמיתי שלו, עליו להתחרט על מידה גדולה הרבה יותר (ולמשל שמונה מאות קילו) של רצון, של תענוג.

לכן מתחילים להגיע אליו תענוגים, קליפות כביכול, שמתחילות להגדיל לו את הרצונות. מראות לאדם תענוג, הוא רץ אחריו והכלי מוכפל. אחרי תענוג נוסף שהוא רץ אחריו, שוב הכלי מוכפל. ולאחר שמתאכזב ממנו, ולא רוצה את הכלי הקודם, מגדילים לו את הכלי הבא עד שגם ממנו מתאכזב. לפיכך האדם לא צריך לשים לב על המצבים שלו, אלא לעבור אותם מהר ככל האפשר ובכמה שפחות רגש, כי משמים מבלבלים אותו בצורה ערמומית ביותר. מביאים את האדם למקום הנכון, לקבוצה וחברים, לספרים נכונים, למדריך הנכון, כדי לשמוע על השיטה. ובמצב הזה הוא מממש את הבחירה שלו. ועד כמה יהיה מסוגל לממש אותה, תלוי בגורמים רבים שהם כולם נכללים בשם "גורל".

אבל אם הוא ניכנס לקבוצת לימוד וקובע סדרים - סדר יום, סדר לימוד, סדר חברתי - כפי שמייעצים לו המקובלים, הוא מזרז את הדרך. כי בשלב הזה הכול תלוי באדם עצמו. למרות שקיימות האימרות "לא לנצח יריב"[8], או מה שלא עושה השכל עושה זמן", על האדם מוטל לקבוע את הזמנים, ולעבור את כל המצבים בזירוז מצד עצמו. להתקדם בכל מה שאפשר כמו שכתוב, כל מה שבכוחך ובידך לעשות, עשה[9]. כי האדם לא מבין ולא מרגיש איך עוברים עליו המצבים בהווה, ומה יעבור עליו בעתיד. אלא בידיו רק לתת יגיעה "כשור לעול וכחמור למשא"[10], כאילו היה בהמה טיפשה. הטיפשות נחשבת בתורה לדבר גדול. כי עצות המקובלים באות מדרגה עליונה יותר. ואם רוצים להגיע לדרגה הזאת, הדרך היא לקחת את העצות הללו שמהוות שכל של דרגה יותר עליונה, וכמה שאפשר לממש את השכל הזה. להיות מעל ההרגשה הריקנית ככל האפשר, ולא על ידי כדור שנוטלים כדי לא להרגיש, אלא על ידי שמחברים את ההרגשה הרעה למטרה הנעלה. בכך האדם מקדם את הכלי שלי לתיקון.

וכל עוד לא מגיעים לגמר התיקון, הרגשה רעה היא תמיד קו שמאל אצל כל מי שנמצא בהתפתחות. אבל באדם שנמצא בדרך הרוחנית, תוספת ההכבדה שבאה מהרגשה רעה, היא מטרתית. ואותה מטרה משמחת אותו, משום שעל ידי תוספת קו שמאל, הבורא נותן לו הזדמנות להתחבר אליו. כי על ידי הקושי בא "קישוי"[11], חיסרון לחיבור.

למעלה ממחסום, שלא כמו המצב למטה ממחסום, ההתקדמות היא כבר מטרתית, כי היא מורגשת ומובנת, למרות שהאדם נזרק כל פעם מִדרגתו כמו "שמעון מן השוק"[12]. אבל יש דרך תורה ויש דרך מצווה. ואם רוכשים דרך תורה, התורה מגינה ומצילה כדברי הכתוב: תורה, מַגְנָא ומַצְלָא בעידָנָא דעָסֵיק בה ובעידָנָא דלא עָסֵיק בה [תורה, מגנה ומצילה בעת שעוסק בה ובעת שלא עוסק בה] [13]. והאדם למרות הכול פוסע קדימה ומתקדם. אבל האדם שנמצא למטה ממחסום, אי אפשר לו להבין דרכי התורה, שהם למעלה ממחסום.

 

הזיכוך כדי להגיע ל"לשמה", מביא להשגת "טעמו וראו כי טוב ה'"

ו) אמנם, לפי המבואר לעיל, אשר עסק התורה וקיום המצוות, כהלכתן, בתנאם החמור, שהוא, בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא לצורך הנאתו עצמו - אי אפשר לבא לזה, אלא בדרך העבודה הגדולה וביגיעה רבה בזכוך הגוף.

והתחבולה הראשונה היא: להרגיל עצמו, שלא לקבל כלום להנאתו, אפילו בדברים המותרים והמוכרחים, שבצרכי קיום גופו. שהם: אכילה ושתיה ושינה, וכדומה מהכרחיים. באופן, שיסלק את עצמו לגמרי, מכל הנאה, המלווה לו אפילו בהכרח, בדרך ההספקה של קיום חייו. עד שחיי צער, יחיה פשוטו כמשמעו.

ואז, אחר שכבר התרגל בזה, וכבר אין בגופו, שום רצון לקבל הנאה כל שהיא לעצמו, אפשר לו, מעתה, לעסוק בתורה ולקיים המצוות גם כן בדרך הזה, דהיינו, בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא להנאת עצמו במשהו.

וכשזוכה בזה, אז זוכה לטעום, את החיים המאושרים, המלאים מכל טוב ועונג, בלי פגם של צער כל שהוא, המתגלים בעסק התורה והמצוה לשמה. כמו שרבי מאיר אומר (אבות פ"ו): "כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה. ולא עוד, אלא שכל העולם כולו כדאי לו וכו'. ומתגלין לו רזי תורה, ונעשה כמעין המתגבר וכו'", עיין שם היטב.

ועליו הכתוב אומר: "טעמו וראו, כי טוב ה'", כמבואר לעיל, שהטועם טעם, העוסק בתורה ומצות לשמה, הוא הזוכה ורואה, בעצמו, את כונת הבריאה, שהיא, רק להיטיב לנבראיו, כי מדרך הטוב להיטיב, והוא השש ושמח, במספר שנות החיים, שהעניק לו ה', וכל העולם כולו כדאי לו.

בעל הסולם מתאר מצב מוזר לכאורה, שהאדם מחליט לרצות בהתעלות רוחנית,  וכופה על עצמו תנאים מלאכותיים, שלא נותנים לגוף מה שהגוף רוצה. שאז אי אפשר לתקן את הרצון לקבל שלו ל"על מנת להשפיע", כי רצון לקבל שלא מתמלא, לא נעלם וגם לא ניתקן. אלא שכאן מדובר ברצונות לקבל הקטנים שהיו לעם ישראל בראשית דרכו.

ידוע, שכל ציר הזמן היקום החל את היווצרותו לפני כחמש עשרה מיליארד שנה. ומערכת השמש החלה את התהוותה לאחר שתים עשרה מיליארד שנה. ולאחר מיליוני שנים נוספות כדור הארץ נעשה מוכן לתחילתם של חיים, והחלו להתהוות הו חיים של דומם, צומח, חי ומדַבר (ראה שרטוט 1 בעמוד הבא). וגם אותו מדַבר עבר התפתחות במשך עשרות אלפי שנים, עד שהגיע למדַבר הנקרא אדם, שבו מתגלה לראשונה על פני כל הרצונות של העולם הזה, רצון לקבל שמחפש רוחניות. ולאחר אדם הראשון (ראה "אדם" בשרטוט 1), הרצון לקבל הזה התפתח ביחידים בלבד, עד שהתגלה ביתר עוצמה באדם שני הנקרא אברהם.

ואברהם, מתוך רצון לקבל שהתגלה בו ביתר עוצמה, חיבר לעצמו קבוצת תלמידים. והתגלתה לו שיטה, מפני שהרצון לקבל הגיע עד לנפח כזה, שנעשה לו מובן כיצד להתקדם. וכך הרצון לקבל הלך והתקדם עד לאותו מצב של גלות מצרים, ויציאת מצרים על ידי משה, שקיבל שיטה שלמה הנקראת תורה. ולאחר משה, הרצון לקבל הלך וגדל עד לגודל שהביא לחורבן בית המקדש הראשון (ראה "I" בשרטוט 1 עמוד 106) וליציאה לגלות בבל, בין בית המקדש הראשון לבית המקדש השני, ולאחר מכן לחורבן בית המקדש השני (ראה "II" בשרטוט 1)

שרטוט 1

ויש להבדיל בין שני מצבים:

א) מאדם הראשון ועד השבירה, כל עוד עם ישראל היה ברוחניות, שהרצון לקבל היה קטן יחסית ואפשר לתקן אותו על ידי הגבלות והרגלים (ראה "ע"י הרגל בשרטוט 2), כמו שכתוב באות ה': "פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה". אפשר היה לתת לרצון לקבל את המינימום הדרוש, והוא היה מסכים לכך, כי האדם היה יכול מתוך זיכוכו, מתוך עבודתו הקטנה, לתקן את העביות, לדכא אותה ולהתעלות מעליה לרוחניות. ולעשות זאת על ידי ההרגל.

"הרגל נעשה טבע שני" פועל עד לגובה מסוים של רצונות. אם באים רצונות גדולים יותר, ששייכים לתיקון על ידי אור התורה, ההרגל אינו משפיע, אלא האדם חייב לתקן אותם בצורה אחרת. אבל הרגל יחד עם השפעת קבוצת לימוד, פועל כהכנה על הרצונות הקטנים של האדם, על עביות קטנה של שורש, א' וב', ועוד לא להכין את עצמו ולפנות לתיקון הנכון ברצונות ג' וד' (ראה "שורש, א', ב', ג', ד'" בשרטוט 2).

ב)כשאדם הגיע למצב שבלתי אפשרי לו יותר לדכא את הגוף, כי הרצון לקבל לא נרגע, אלא מתחיל להגיב הפוך, לפרוץ ולרצות עוד ועד, ואז היה צורך לטפל בו בשיטה אחרת. לא על ידי הרגל, אלא על ידי התורה, שהמאור שבה מחזירו למוטב (ראה "ע"י התורה" בשרטוט 2)

שרטוט 2

אבל ההרגל בכל מקרה נשאר כוח גדול מאוד, ונמצא בשימוש גם היום, למרות שהתקדמנו לאחר חורבן בית שני, וכולנו נמצאים בשפל המדרגה, ברצון לקבל "על מנת לקבל", ואיבדנו את כל הרוחניות שהיתה נחלתנו בשנים הקדומות, גם בזמן הגלות הרביעית האחרונה, שכל אדם ואדם מתחיל להתקדם, ונמצאות בו כל דרגות העביות שורש, א', ב', ג', ד' - על דרגות העביות הקטנות כוח ההרגל עובד. בדומה למצב בדורות שקדמו לחורבן הבית, שהיתה באדם רק עביות קטנה: שורש, א' וב'. ובאדם שיש בו רצון קבל גדול: שורש, א', ב', ג', ד' דעביות, ההרגל עובד בדרגות עביות שורש, א' וב'. ורק מעבר להן, על דרגות העביות ג' וד', האדם צריך תורה כדי להתקדם, כי רק המאור שבה מחזירו למוטב.

לפיכך, אין לוותר על מה שמייעצים לנו המקובלים לעשות כהרגל, כפי שבעל הסולם מסביר. כי כל מה שהופכים להרגל במסגרת העולם הזה כדי להגיע למטרה: סדר לימוד, סדר יום, תרגילים ועוד, פועל על הרצון לקבל, וטעות היא בידי האדם לחשוב שפעולות רק ברצון או במחשבה יכולות לקבוע את תיקונו והתקדמותו. כי האדם הוא יצור מורכב, שלא מושפע רק מפעולות פנימיות ברצון ובמחשבה. העיקרון של "הרגל נעשה טבע שני[14]" עובד על האדם.

לכן האדם צריך להשתמש בהרגל ככל האפשר. כי מה שהאדם מסגל כהרגל, הוא דבר בטוח. אם מבצעים את המעשים מתוך הרגל, הם נחרטים בטבע האדם ונעשים טבעיים. וכך האדם משתמש בכוח העליון מתוך עביותו הקטנה, כדי לקבוע איזה צורות תקבל העביות שלו.

השיטה לתיקון על ידי התורה לא מתחילה מיד עם קבלתה על יד משה. כל מה שאירע בהיסטוריה עד מצבנו אנו, חייב היה לקרות ולהיות מושרש ומוכן בטבע שלנו לימינו אלה, כדי לאפשר לאדם בחירה חופשית בעיסוק שלו בתיקון שהחל משנת 1995 (ראה "1995) בשרטוט 3). וכל מה שקרה לפני אותה שנה, הוא התפתחות בכלים כדי שיגיעו מוכנים לתיקון.

שרטוט 3

הנשמה היא הרצון, שבו מתפתחות רשימות על ידי האור. ועד שהרצון מגיע לאותו רצון מיוחד, שממנו והלאה האדם מתחיל להשתוקק לרוחניות, הוא עובר תהליך של התפתחות בשלבים (ראה שרטוט 4 בעמוד הבא).

התהליך מתבטא לא רק בהגדלת הרצון שמתפתח מספנים כלפי חוץ, תחילה בעביות שורש ולאחר מכן בעביות א', ב', ג', וד', אלא גם בהתכללות שעובר הרצון הזה עם תכונות דהשפעה.

שרטוט 4

למרות שכל התכונות העליונות מושרשות כבר בתוך הרשומות, אבל הרשימות הללו חייבות לרדת לדרגת העולם הזה. ומהו אותו "עולם הזה" שבו אנו נמצאים? אין הבדל בין העולם הזה לעולם הרוחני. אלא אם רואים את המציאות הרוחנית דרך רשימו קטן, היא נראית לנו העולם הזה. ואם רואים אותה דרך רשימו גדול, היא נראית עולם עליון, מציאות יותר עליונה, כי היא נתפסת ברצונות מורחבים.

האור שמגיע מלמעלה, מאין סוף (ראה "א"ס" בשרטוט 5), דרך ה' עולמות, והנשמה, האדם הרוחני, שנמצאת בה' העולמות, נשברים ומגיעים עד העולם הזה, עד המצב הנקרא "על מנת לקבל". אבל גם כשהם נמצאים ברשימו התחתון ביותר של "על מנת לקבל", גם בו נדרשת הכנה לתיקון. וכך הרשימות שנופלות מלמעלה לדרגה האחרונה של החומר, חייבות לעבור בדרך התפתחותן את מצב ההכנה.

ומצב ההכנה הזה כולל את אותם המצבים שקרו מלמעלה. כי מה שקורה למטה נקרא "ענף" וחייב להיות בהתאמה למה שנמצא למעלה הנקרא "שורש" (ראה "שורש", "ענף" בשרטוט 5). ולכן בענף חייבים לעבור אותם תהליכים של התפתחות הרצון: שורש, א', ב', ג', וד', וגם שבירה בחורבן בית המקדש הראשון ולאחריה שבירה בחורבן בית המקדש השני (ראה "II - I" בשרטוט 5). בהתאמה לשני הפרצופים בעולם הנקודים - או"א (אבא ואמא) וישסו"ת (ישראל סבא ותבונה) - המותאמים לבית המקדש הראשון במוחין דחיה ולבית המקדש השני במוחין הנשמה, ושבירתם ל"שמונה מלכים".

את השבירה הזאת חייבים היינו לעבור, כי לאחריה מתערבבים יחד כלים של גלגלתא עיניים (ראה "ג"ע" בשרטוט 5), הנקראים "ישראל", עם כלים דאח"פ הנקראים "אומות העולם" (ראה "אח"פ" בשרטוט 5). ואותה התערבבות הגיעה לסיומה בשנת 1995 אחרי אלפיים שנות גלות.

שרטוט 5

והתיקונים שעשו הדורות הקודמים על ידי "פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה"[15], נעשו בדרגה רוחנית לפני שבירת הבתים. התיקונים היו על רצון לקבל שגדל בהם לפני השבירות. והשבירות הללו לא היו עדיין בעביות מספקת, בהתערבבות עם בחינה ד' עצמה. אלא ההתערבבות התרחשה רק בגלות הרביעית והאחרונה, שמגיעה כיום לסופה.

לכן מאדם הראשון, דרך אברהם אבינו ומשה רבנו, ועד שבירת בית המקדש הראשון ויציאה לגלות בבל, השיטה היתה דיכוי הרצון לקבל. ורק לאחר שבירת בית המקדש הראשון התגלתה שיטה אחרת. מחורבן בית ראשון ואילך אי אפשר היה לעשות תיקונים על ידי הרגל, כי לא ניתן היה לדכא יותר את הרצון לקבל. היתה התחברות עם רצונות שההבחנות עליהם לא יכולות להיתקן על ידי כוח ההרגל. אלא הכרח היה שיבוא המאור המחזיר למוטב ויתקן אותם.  לכן במקום ההרגל "פת במלח תאכל" באה שיטת הקבלה, היינו, המאור שבה המחזיר למוטב.

מה שאין כן עד לשבירת בית המקדש הראשון, העיסוק בקבלה, בתורה, היה מלווה בפעולות גשמיות רבות שנבעו ישירות מהרצון. וגם היום יש המשתמשים לתיקונים בכוח ההרגל, כי הוא משפיע על הרצון עם העביות הקטנה, כאמצעי לחינוך ילדים, או כאמצעי שמשתמשות בו הדתות השונות לעשות את האדם יותר שמרני. כלומר, שיתפקד בצורה נכונה, לפי טבע שאותו אפשר לקבוע לאדם, ולא לפי הטבע שימו נולד. על ידי ההרגל נוספת לטבע הפנימי שלו תוספת של טבע חיצוני, והאדם מוצא קורת רוח בכך שמקיים אותו הרגל, שנעשה בו טבעי.

אבל ההרגל נועד רק לאלה שיש להם רצון לקבל קטן. כי ברצון לקבל שגדל לדרגת עביות ג', ולא כל שכן לדרגה עביות ד', האדם פורץ את כל הגדרים ויוצא מהגשמיות הזאת, או על ידי עול תורה ומצוות גשמיים, עד שלא איכפת לו מה לימדו אותו. וגם לא לו מעבודה, משפחה, בית, כסף, כבוד. ואז אין לו שום הרגל. אלא הוא חייב אמצעי חזר הרבה יותר. אבל גם הוא בא ומתקן את עצמו באמצעי של האור המחזיר למוטב, עליו להוסיף הרגל, שנעשה טבע שני כלפי הלימוד וכלפי הסביבה.

על ידי הקדם של הרגל בשיטה של "פת במלח תאכל" על רצונות מסוימים שבו כלפי כל התענוגים שיש בעולם הזה, כולל מאוכל, האדם יכול להפעיל את כוח ההגבלה. אבל הדיכוי הזה של הרצון לא נותן לו כניסה לרוחניות. אלא חייבים יחד עם זאת להפעיל את האור המחזיר למוטב.

כלומר, התיקון על ידי דיכוי הרצון לקבל איננו כל התיקון. כי גם בשיטה של "פת במלח תאכל" ההמשך הוא שעל ידי התורה האדם מגיע לעולם הבא "ובתורה אתה עמל", ו"אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא"[16].

בזמננו, השיטה היא לא כמו שיטת ההרגל בעבר, ועל האמצעי שנקרא תורה מעולם לא וויתרו. וגם אם נאמר, שיש הבדל בין תיקון על ידי הרגל לתיקון על ידי התורה, זה נאמר רק כדי להרגיש, שבזמננו ההרגל איננו פועל. אלא ההפך, כל מי שחי בהרגל מתוך רצון לדכא את עצמו, כאשר הוא בא ללמוד חוכמת הקבלה, ההרגל הזה כלפי צרכים גשמיים כלל לא עובד. אלא כל ההרגל שעליו להשתדל בו, הוא בקביעת מה שנקרא "עתים לתורה"[17].

ונכון להיום, על כלל האנשים שעתידים להגיע לתיקון העולם, לא חל אותו חיוב של "פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה", שחל על הדורות שקדמו לחורבן בית המקדש הראשון והשני. ובהסתמך על איך שהתנהגו המקובלים הגדולים בדורנו, ואיך הם הורו לתלמידיהם להתנהג, אף פעם לא דובר על הגבלה של צרכי הגוף. אלא בעל הסולם מסביר באות ו', שהאדם חייב להפעיל את כל האומץ והמרץ ותשומת הלב שלו רק כלפי סביבתו. כי סביבה שכוללת ספרים, מדריך וקבוצת לימוד, היא שקובעת את התפתחות האדם.

_____________________________________________________________________

[5] ספר הזהר, חלק ב, דף רנד ע"ב: "וסליק גו מחשבה [...] ובריר פסולת מגו מחשבה, ואתבריר. [ועלה תוך המחשבה [...] וברר הפסולת מתוך המחשבה ונבררה]".

[6] אבות ו, ד: "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל. אם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא".

[7] ספר הזהר עם פירוש הסולם, פרשת בשלח, אות סה (לזוהר, חלק ב, דף סה ע"א): "ופרעה הקריב (שמות יד, י): רבי יוסי אמר שהקריבם לתשובה".

[8] תהילים קג, ט.

[9] קהלת ט, י: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה".

[10] עבודה זרה דף ה ע"ב.

[11] ראה איגרת יט בנספח ג'.

[12] על "שמעון מן השוק" ראה ספר הזוהר עם פירוש הסולם, פרשת בראשית, אות קנט (לזהר, חלק א, דף כב ע"א): "שנאברו לו כל המדרגות ונעשה לאדם פשוט, דהיינו לשמעון מן השוק, והכיר בזה שהוא קריאה והזמנה להשגת פנים מאד נעלה".

[13] סוטה דף כא ע"א: "מצוה, בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא, תורה, בין בעידנא דעסיק ובין בעדנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא [מצווה, בעת שעוסק בה, מגנה ומצילה, תורה, בעת שעוסק בה ובעת שלא עוסק בה, מגנה ומצילה]".

[14] על "הרגל נעשה טבע שני"ראה ר' יהודה אשלג, "מהו, ההרגל נעשה טבע שני, בעבודה", מאמר ז', בתוך: מאמרי "שמעתי", כתבי בעל הסולם, עמ' 522: "ע"י ההרגל שהאדם מרגיל את עצמו באיזה דבר, אז הדבר הזה נעשה אצלו טבע שני, לכן אין שום דבר שהאדם לא יוכל להרגיש בו את מציאותו, זאת אומרת אע"פ שאין לאדם שום הרגשה בדבר, מכל מקום על ידי התרגלות בהדבר, האדם בא לידי הרגשה"; ר' מ"ח לוצאטו, ספר מסילת ישרים, פרק ט': "לדברי מצוה או תלמוד תורה, ומי שמרגיל עצמו למנהגות האלה, איננו אדון בעצמו לעשות היפוך זה כשירצה, כי כבר נאסר רצונו במאסר ההרגל הנעשה טבע שני".

[15] עיקרון שבעל הסולם מסביר באות ה ל"הקדמה לתלמוד עשר הספירות". ראה בפרק "תנאי להשגת השלמות" בעמ' 101.

[16] ראה הערה קודמת.

[17] על "עיתים לתורה" ראה ר' יהודה אשלג, איגרת כב, שנת תרפ"ז, בתוך: אגרות, כתבי בעל הסולם, עמ' 711: "לקבוע עיתים לתורה, בלי הפסק שיחה קלה חס ושלום, ותראה לקבוע עת לא פחות מחמש שעות כסדרן, ותוכל לקבוע אותם אימתי שתרצה, בכל משך שעות היום. אבל העיקר שלא תפסיק בשום שיחה בינתיים".