אות לח - הלימוד אינו "לשמו" אלא "לשמה", לשם התורה

הלימוד אינו "לשמו" אלא "לשמה", לשם התורה

 לח. ונמשיך להרחיב את החיוב של העסק בתורה ומצוות לשמה, שהתחלתי לדבר בו. הנה יש להבין את השם הזה של "תורה לשמה". למה מוגדרת העבודה השלימה הרצויה בשם הזה "לשמה"? והעבודה שאינה רצויה מוגדרת בשם של "לא לשמה"?

כי לפי המובן הפשוט, שהעוסק בתורה ומצוות מחוייב לכוון לבו לעשות נחת רוח ליוצרו ולא לשם טובת עצמו, היה צריך לכנות עסק זה בתורה ולהגדירו בשם "תורה לשמו" ו"תורה שלא לשמו", שפירושו לשם שמים, לשם הבורא. ולמה מגדירים זה בשם "לשמה" ו"שלא לשמה", שפירושו לשם התורה?

אלא וודאי שיש כאן הבנה יתירה מהאמור. שהרי הלשון מוכיחה ש"תורה לשמו", שפירושו לעשות נחת רוח ליוצרו, אינו מספיק עדיין, אלא שצריך עוד שיהיה העסק לשמה, שפירושו "לשם התורה". וזה צריך ביאור.

לפרק הקודם               לתוכן העניינים                 לפרק הבא  

  

אות לט - התורה נקראת "תורת חיים" כי העיסוק בה מביא חיים רוחניים

התורה נקראת "תורת חיים" כי העיסוק בה מביא חיים רוחניים

לט. והענין הוא, כי נודע, ששם התורה הוא "תורת חיים", כאמור כי "חיים הם למוצאיהם". וכן נאמר: "כי לא דבר ריק הוא מכם, כי הוא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים". וכיון שכן, הרי פירושה של "תורה לשמה", אשר העסק בתורה ומצוות מביא לו חיים ואריכות ימים. כי אז התורה היא כשמה.

ומי שאינו מכוון את לבו ודעתו לנאמר, לחיים ואריכות ימים. נמצא שהעסק בתורה ומצוות מביא לו את ההיפך מהחיים ואריכות הימים, דהיינו לגמרי "שלא לשמה", שהרי שמה הוא "תורת חיים". יוצא, ש"לשמה" הוא חיים ואריכות הימים, ו"לא לשמה" הוא ההיפך.

ודברים אלו באים מפורשים בדברי חז"ל: "כל העוסק בתורה שלא לשמה, תורתו נעשית לו סם המות. וכל העוסק בתורה לשמה, תורתו נעשית לו סם חיים".

אמנם דבריהם אלו צריכים ביאור: להבין איך ובמה נעשית לו התורה הקדושה לסם המות? - המעט הוא, שמתיגע לריק ולבטלה. ואין לו שום תועלת מטרחתו ויגיעתו, אלא עוד שהתורה והעבודה עצמה נהפכת לו לסם המות, שדבר זה מתמיה מאד. הייתכן שהתורה, שהיא מתנה מלמעלה, עלולה להפוך לאדם לסם המוות?

לפרק הקודם               לתוכן העניינים                 לפרק הבא  

  

אות מ - "יגעתי ומצאתי": למה בסיום היגיעה נאמר "ומצאתי"

"יגעתי ומצאתי": למה בסיום היגיעה נאמר "ומצאתי"

מ. ונבין מתחילה את דברי חז"ל, שאמרו: "יגעתי ומצאתי תאמן, לא יגעתי ומצאתי אל תאמן". שיש להקשות על הלשון "יגעתי ומצאתי", שנראים כשניים הסותרים זה את זה:

שהרי "יגיעה" היא ענין עבודה וטורח, שנותנים במחיר כל קנין רצוי. שבעד קנין חשוב, נותנים יגיעה מרובה, ובעד קנין פחות, נותנים יגיעה מועטת.

והיפוכה היא "מציאה", אשר דרכה לבא אל האדם בהסח הדעת לגמרי, בלי שום הכנה של טורח ויגיעה ומחיר.

ואם כן איך תאמר: "יגעתי ומצאתי"? ואם יגיעה יש כאן, היה צריך לומר: "יגעתי וקניתי", או "יגעתי וזכיתי", ולא "יגעתי ומצאתי".

לפרק הקודם               לתוכן העניינים                 לפרק הבא  

  

אות מא - ה' מסתתר בתורה, לכן רק בתורה ניתן למצוא אותו

ה' מסתתר בתורה, לכן רק בתורה ניתן למצוא אותו

מא. והנה נמצא בזוהר על הכתוב "וּמְשַחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי", שאלו על זה: היכן מוצאים, היכן מגלים, את ה'? - ואמרו בעלי הזוהר, שאין מוצאים אותו יתברך, אלא בתורה. וכן אמרו על הכתוב: "אכן, אתה אל מסתתר", אשר ה' מסתיר את עצמו בתורה הקדושה.

ויש להבין דבריהם כראוי. כי לכאורה ה' מוסתר רק בדברים ודרכים הגשמיים ובכל הבלי העולם הזה, שהם מחוץ לתורה. ואיך תאמר את ההיפך, אשר רק בתורה הוא מסתיר את עצמו? ה' נמצא בכל מקום, אבל בהסתרה מאיתנו.

גם המובן הכללי, ש"ה' מסתיר את עצמו באופן שצריכים לבקשו", הסתר זה למה לו? וכן "כל מבקשי אותו, ימצאוהו", המובן בכתוב "וּמְשַחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי", צריך להבין היטב דבר הביקוש הזה, ודבר המציאה הזו, מה הם, ולמה הם? ולמה צריכים לבקשו להתגלות?

לפרק הקודם               לתוכן העניינים                 לפרק הבא  

  

אות מב - סיבת הריחוק מה' במיעוט הבנתנו בהשגחתו

סיבת הריחוק מה' במיעוט הבנתנו בהשגחתו

מב. וצריך שתדע אמנם, אשר סיבת כל הריחוק הזה, שאנו רחוקים כל כך מה', וכתוצאה מזה ומה שאנו עלולים כל כך לעבור על רצונו, אין כל זה אלא משום סיבה אחת, שנעשתה למקור:

א.    לכל המכאובים והיסורים, שאנו סובלים,

ב.    ולכל הזדונות והשגגות, שאנו נכשלים ובאים בהם.

שיחד עם זה מובן, שבהסרת הסיבה ההיא, נפטרים אנחנו תיכף:

א.    מכל צער ומכל מכאוב,

ב.    וזוכים תיכף להדבק בו בכל לב נפש ומאד.

ואומר לך, שהסיבה המקורית ההיא אינה אחרת אלא "מיעוט ההבנה שלנו בהשגחתו על בריותיו", שאין אנו מבינים אותו כראוי.

לפרק הקודם               לתוכן העניינים                 לפרק הבא  

  

אות מג - ההשגחה הגלויה מחייבת לקיים את רצון ה', להיות "צדיק גמור" הדבוק בה' באהבה

ההשגחה הגלויה מחייבת לקיים את רצון ה', להיות "צדיק גמור" הדבוק בה' באהבה

מג. ונניח למשל, אם היה ה' נוהג עם בריותיו בהשגחה גלויה, באופן, אשר למשל:

א.    כל האוכל דבר איסור - יחנק תיכף על מקומו,

ב.    וכל העושה מצווה - ימצא בה התענוג הנפלא, בדומה לתענוגות המצוינים ביותר שבעולם הזה הגשמי.

כי אז:

א. מי פתי היה מהרהר, אפילו לטעום דבר איסור, בשעה שהיה יודע, שתיכף יאבד מחמתו את חייו, כמו שאינו מהרהר לקפוץ לתוך הדליקה.

ב. וכן מי פתי היה עוזב איזו מצווה מבלי לקיימה תיכף בכל הזריזות, כמו שאינו יכול לפרוש או להתמהמה על תענוג גדול גשמי, הבא לידו, מבלי לקבלו מיד בכל הזריזות שביכלתו.

הרי שאם היתה לפנינו השגחה גלויה, היו כל באי העולם צדיקים גמורים. בהכרח מקיימים רצון ה' בלב ונפש, מפני שהטבע היה מחייב אותם לכך.

לפרק הקודם               לתוכן העניינים                 לפרק הבא  

  

אות מד - הבנת ההשגחה תעזור לכולם להגיע לדבקות, לא רק ליחידים

הבנת ההשגחה תעזור לכולם להגיע לדבקות, לא רק ליחידים

מד. הרי לעיניך, שבעולמנו לא חסר לנו אלא השגחה גלויה. כי אם היתה לנו השגחה גלויה, היו כל באי עולם צדיקים גמורים. וגם היו דבקים בה' בתכלית האהבה. כי וודאי לכבוד גדול היה זה לכל אחד ממנו, להתידד ולהתאהב בו בכל לב ונפש, ולהדבק בו תמיד בלי אפילו הפסד רגע. אלא אנוסים היו לעשות כך מצד הטבע שלהם, ולא מתוך שבחרו.

אלא מתוך שאינו כן, אלא "אין שכר מצווה בעולם הזה", עד שאדם לא מגיע ל"לשמה". גם אין עוברי רצונו נענשים כלל לעינינו, אלא ה' מאריך פנים להם. ולא עוד, אלא שלפעמים נדמה לנו ההיפך, כמו שכתוב: "הנה, אלה רשעים ושלוי עולם, השגו חיל". שהרשעים לא רק שאינם נענשים, אלא הם מצליחים בעולם הזה.

ולפיכך, "לא כל הרוצה ליטול את השם, יבא ויטול", כי השכר אינו מגולה. אלא שאנו שרוצים להתקרב אליו, נתקלים בכל פסיעה ופסיעה, עד כמו שכתוב: "אדם אחד מאלף מצאתי", ששובר את המחסומים ומתקרב לה' נגד הטבע, אשר "אלף נכנסים לחדר, מנסים להגיע ל"לשמה", ואחד יוצא להוראה ל"לשמה".

הרי, שהבנת השגחת ה' היא הסיבה לכל טוב, שאז האדם יכול להגיע ל"לשמה" דרך כל המכשולים. ואי ההבנה בהשגחתו היא הסיבה לכל רע, שנדחים ויוצאים מדרך של להגיע ל"לשמה".  ונמצא שהבנת השגחתו היא הקוטב, אשר כל באי עולם מתגלגלים עליו, אם לשבט ואם לחסד.

לפרק הקודם               לתוכן העניינים                 לפרק הבא  

  

אות מה - השגת ההשגחה - מעבר מהסתר פנים לגילוי פנים

השגת ההשגחה - מעבר מהסתר פנים לגילוי פנים

מה. וכשנתבונן היטב בהשגת השגחה, הבאה להרגשת בני אדם, אנו מוצאים בהם ד' סוגים (שלבים), שכל סוג וסוג מקבל השגחת ה' עליו במיוחד, בהרגשה מיוחדת. באופן, שיש כאן ד' בחינות של השגת ההשגחה. ובאמת הן רק שתים, דהיינו:

א. הסתר פנים

ב. וגילוי פנים.

אלא שנחלקים לארבע. כי יש ב' בחינות בהשגחה של הסתר פנים, שהם:

א. הסתר אחד

ב. והסתר בתוך הסתר.

וב' בחינות בהשגחה של גילוי פנים, שהן:

א. השגחה של שכר ועונש

ב. והשגחת הנצחיות.

כמו שיתבארו לפנינו.

לפרק הקודם               לתוכן העניינים                 לפרק הבא  

  

אות מו - בהסתרת פני ה' מרגיש האדם התגברות על הייסורים

בהסתרת פני ה' מרגיש האדם התגברות על הייסורים

מו. והנה הכתוב: "אומר ה': "וחרה אפי בו ביום ההוא, ועזבתים "והסתרתי פני" מהם, והיה לאכל, ומצאהו רעות רבות וצרות. ואמר האדם ביום ההוא, הלא על כי אין אֱלֹקַי בְּקִרְבִּי, מצאוני הרעות האלה. ואנכי "הסתר אסתיר" פני ביום ההוא, על כל הרעה אשר עשה, כי פנה אל אלהים אחרים."

וכשתסתכל בדברים תמצא, שמתחילה כתוב: "וחרה אפי, והסתרתי פני", דהיינו, הסתר אחד. ואחר כך כתוב: "ומצאוהו רעות רבות וצרות, ואנכי הסתר אסתיר פני", דהיינו הסתר כפול. וצריכים להבין, הסתר כפול זה מהו?

לפרק הקודם               לתוכן העניינים                 לפרק הבא  

  

אות מז - פני ה' - הגילוי שהבורא הוא טוב ומיטיב

פני ה' - הגילוי שהבורא הוא טוב ומיטיב

מז. ומתחילה נבין, מה הפירוש של "הפנים" של ה', שהכתוב אומר עליו: "והסתרתי פני". ותבין זה בדומה לאדם, בשעה שרואה הפנים של חברו, מכירו תיכף. מה שאין כן ברואהו דרך אחוריו, כי אז אינו בטוח בהכרתו ועלול להיות בספק, אולי אחר הוא, ואינו חברו?

וכן הדבר, שלפנינו. כי הכל יודעים ומרגישים את ה', כי טוב הוא, ומדרך הטוב להיטיב. מתוך שטבע הבורא הוא טוב, פעולתו היחידה היא להיטיב. ולפיכך בשעה שה' הולך ומטיב עם בריותיו אשר ברא, כמתנת ידו הרחבה, נבחן זה ש"פניו מגולות לבריותיו". כי אז הכל, אלה שמגלים, יודעים ומכירים אותו, מרגישים אותו, בהיותו מתנהג כראוי לשמו "טוב ומיטיב" בהשגחה הגלויה. 

לפרק הקודם               לתוכן העניינים                 לפרק הבא  

  

אות מח - אחורי ה' - הטוב נסתר

אחורי ה' - הטוב נסתר

מח. אמנם, בשעה שמתנהג עם בריותיו להיפך מהאמור, דהיינו, בעת שמקבלים יסורים ומכאובים בעולמו, הרי נבחן זה כלפיהם ל"אחורים של ה'", כי "הפנים" שלו, דהיינו מידת טובו השלמה, נסתרה מהם לגמרי, שאין מנהג זה מתאים לשמו "טוב ומיטיב".

ודומה בהרגשה לרואה את רעהו מאחוריו, שהוא עלול להטיל ספק, ולחשוב אולי אחר הוא. וזה שאמר הכתוב: "וחרה אפי, והסתרתי פני מהם". כי בעת חרון האף, שהבריות מקבלים צרות ומכאובים, נמצא שה' "מסתיר פניו", שהם מידת טובו השלמה, ורק אחוריו מגולים. ואז צריכים להתחזקות גדולה באמונתו, כדי להזהר מהרהורי עבירה, משום שקשה להכירו מאחוריו. וזהו הנקרא "הסתר אחד".

לפרק הקודם               לתוכן העניינים                 לפרק הבא  

  

אות מט - הסתר תוך הסתר - בהתגברות הייסורים האדם חושב שמקור כל הייסורים הוא בטבע

הסתר תוך הסתר - בהתגברות הייסורים האדם חושב שמקור כל הייסורים הוא בטבע

מט. אמנם ברבות הצרות והמכאובים במידה מרובה ביותר, הנה גורם זה להסתר כפול של פני ה', שנקרא בספרים "הסתר תוך הסתר". שפירושו, שאפילו אחוריו אינם נראים. כלומר, שאינם מאמינים, שה' כועס עליהם ומענישם. אלא תולים זאת במקרה ובטבע ולא בה'. ובאים לידי כפירה בהשגחתו בשכר ועונש. וזה שכתוב: "ואנכי הסתר אסתיר פני, כי פנה אל אלהים אחרים". דהיינו שבאים לידי כפירה, שהבורא לא קיים ולא מנהיג את העולם. ופונים לעבודה זרה, שתולים את גורלם בכוחות הטבע ובבני אדם.    

לפרק הקודם               לתוכן העניינים                 לפרק הבא  

  

אות נ - הסתר אחד - האדם מאמין שהיסורים נובעים מחוסר דבקות בבורא

הסתר אחד - האדם מאמין שהיסורים נובעים מחוסר דבקות בבורא

נ. מה שאין כן לפני זה (הנ"ל באות מ"ח), שהכתוב מדבר רק מבחינת הסתר אחד של ה', מסיים הכתוב: "ואמר האדם ביום ההוא, הלא על כי אין אֱלֹקַי בְּקִרְבִּי, מצאוני הרעות האלה". כלומר, שמאמינים עוד בהשגחת שכר ועונש, ואומרים שהצרות והיסורים מגיעים להם מחמת שאינם דבוקים בה'. ככתוב: "על כי אין אֱלֹקַי בְּקִרְבִּי, מצאוני הרעות האלה". שזה נבחן, שרואים עוד את ה', אבל רק דרך אחוריו. מרגישים ייסורים, מחוסר השתוות אליו, אבל מגלים שהם באים מהבורא. ועל כן נקרא "הסתר אחד", דהיינו "הסתר הפנים בלבד", ולא הסתר של האחוריים.

(דבקות נובעת מהשתוות בתכונות. ומפני שהבורא הוא המשפיע והאדם הוא המקבל, יש ביניהם ריחוק. ובמידה שהאדם מדמה את עצמו לבורא, הוא מתקרב אליו. וכשתכונות האדם כולן הן כמו תכונות הבורא, היינו רק להשפיע לזולת, אז נקרא שדבקים זה בזה.)

לפרק הקודם               לתוכן העניינים                 לפרק הבא