אות א - המחיצה ביננו לבין חוכמת הקבלה היא מקור כל הייסורים

עיקרי ה"ההקדמה לתלמוד עשר הספירות"

עם הערות למתחיל

עיקרי ההקדמה עם הערות למתחיל

המחיצה בינינו לבין חוכמת הקבלה היא מקור כל הייסורים

א. בתחילת הדברים, כדבר החשוב ביותר מצאתי לי צורך גדול לפוצץ מחיצת ברזל, המצויה ומפסקת בינינו לבין חכמת הקבלה מעת חורבן הבית ואילך עד דורנו זה, כתוצאה מאובדן גילוי הבורא מישראל, שהכבידה עלינו במדה חמורה מאד, שהיא גם הסיבה לכל צרותנו ומעוררת פחד שלא תשתכח מישראל.

והנה, כשאני  מתוך הרצון לשים קץ לצרותנו על ידי התחברותנו לחוכמת הקבלה מתחיל לדבר על לב מי שהוא אודות העסק בלימוד הזה, הנה היא:

שאלתו הראשונה: למה לי לדעת כמה מלאכים בשמים, וכיצד נקראים בשמותיהם? האם לא אוכל לקיים כל התורה כולה בפרטיה ודקדוקיה בלי ידיעות הללו? (חושבים שהקבלה מנותקת מהמציאות ומהחיים שלנו).

שנית ישאל: הלא כבר קבעו חכמים, שצריכים מתחילה "למלאות כריסו בש"ס ובפוסקים" (להתמלא במשניות ופירושי הלכה). ומי הוא שיוכל לרמות את עצמו, שכבר גמר כל התורה הנגלית ורק תורת הנסתר חסרה לו? (במקרה שכזה אף אחד לא יגיע לתנאי ללימוד הקבלה).

שלישית ישאל הוא מפחד שלא יחמיץ, מחמת העסק הזה: כי כבר קרו מקרים, שנטו מדרך התורה, בסבת העסק בקבלה. ואם כן הצרה הזאת למה לי? ומי פתי יכניס את עצמו בסכנה, על לא דבר? (זה קרה בעבר מתוך שהגשימו את הקבלה).

רביעית ישאל: אפילו החובבים את הלימוד הזה, אינם מתירים אותה אלא לקדושים משרתי אל, ו"לא כל הרוצה ליטול את השם, יבא ויטול"? (אדם חייב לברר האם הוא מתאים ללימוד זה).

חמישית ישאל, והוא העיקר: כי ידוע שבכל מקרה של ספק נהוג לצאת ולראות מה העם עושה, ועיני הרואות, שבני תורה שבדורי כולם המה עמי בדעה אחת, ושומטים ידיהם מלימוד הנסתר, וגם מיעצים לשואליהם, שבלי שום פקפוק מוטב ללמוד דף גמרא, במקום העסק הזה? (הדחיה מלימוד הקבלה שורה בציבור החרדי עד היום הזה. וזוהי מחיצת הברזל שבעל הסולם חושב שצריכים לפוצץ).

לתוכן העניינים                 לפרק הבא  
                   

אות ב - חוכמת הקבלה אל מול שאלת הנצח "מהו הטעם בחיי?"

חוכמת הקבלה אל מול שאלת הנצח "מהו הטעם בחיי?"

ב. אכן, אם נוכל לנתק את עצמנו מכל הרעות הקודמות ונשים לבנו להשיב רק על שאלה אחת מפורסמת מאד, בטוח אנכי, שכל השאלות והספיקות הללו על לימוד הקבלה יתעלמו מן האופק, ותביט אל מקומם ואינם. לעומת הדבר החשוב שהיא יכולה לתת לנו.

והיינו השאלה הזעומה, הנשאלת מכל בני ירד, שהיא: מהו הטעם בחיינו? כלומר, מספר שנות חיינו הללו, העולים לנו ביוקר כל כך. דהיינו מרבית היסורים והמכאובים, שאנו סובלים בעדם, בכדי להשלימם על אחריתם? למה אנו סובלים? בחשבון פשוט של תענוג מול ייסורים, והזיקנה והמות, וודאי שלא כדאי להיולד. הנה, מי הוא הנהנה מהם? ואם אין הצדקה לחיינו, וה' אינו בורא דבר ללא תכלית, אז נשאלת השאלה, ביתר דיוק, למי אני מהנה?

והן אמת, שכבר נלאו חוקרי הדורות להרהר בזה. כי אי אפשר להימלט מהשאלה הזאת. ואין צריך לומר בדורנו זה, הסובל יותר מהדורות הקודמים, שלא ירצה מי שהוא אפילו להעלותה על הדעת. עם כל זה, עצם השאלה בעינה עומדת, בכל תוקפה ומרירותה, שהרי לעתים היא פוגשת אותנו בלתי קרוא, שלא מצליחים מיד להסתיר אותה מעצמנו, ומנקרת את מוחינו בדרישה לתשובה, ומשפילתנו עד עפר, כי מראה לנו שאנחנו קיימים ללא תכלית, בטרם שנצליח למצוא התחבולה הידועה, דהיינו להסחף בלי דעת בזרמי החיים, כדאתמול.

לפרק הקודם               לתוכן העניינים                 לפרק הבא  

                   

אות ג - הפתרון לשאלת "מה הטעם בחיי?" הוא "טעמו וראו כי טוב ה'"

הפתרון לשאלת "מה הטעם בחיי?" הוא "טעמו וראו כי טוב ה'"

ג. אכן, לפתרון חידה סתומה זו דיבר הכתוב: "טעמו וראו כי טוב ה'". שרק מתוך השאלה "מה הטעם בחיינו?" מגלים את הבורא. שרק מי שבוערת בו השאלה הזאת, הוא מוכן לגילוי הבורא, ולכן הוא ראוי ללימוד הקבלה. כי מקימי התורה והמצוות כהלכתן, כמו שכתוב: "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין" ו"שהמאור שבה מחזירו למוטב", היינו מתקן את כל הרצון הרע שבאדם. שזה נקרא "קיום מצווה". המה הטועמים טעם החיים בגילוי הבורא. והמה הרואים ומעידים כי טוב ה', שברא העולמות כדי להיטיב לנבראיו, כי מדרך הטוב להיטיב.

אבל וודאי, מי שעדיין לא טעם את החיים של קיום תורה ומצוות רוחניים, הוא לא יכול להבין ולהרגיש "כי טוב ה'", אשר כל הכוונה של ה' בבראו אותו, היתה רק להיטיב לו. ועל כן אין לו עצה אחרת, אלא לילך ולקיים התורה והמצות כהלכתם  היינו הרוחניים. כדי לגלות את הבורא ואת טעם החיים.

וזה שכתוב: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המות ואת הרע". כלומר, בטרם נתינת התורה, לא היו לפנינו אלא המות והרע. פירוש, כמו שכתוב, שהרשעים בחייהם נקראים "מתים", משום שטוב מותם מחייהם, להיות היסורים והמכאובים שסובלים בשביל השגת קיום חייהם, עולה פי כמה מרובה על קצת התענוג, שמרגישים בחיים הללו.

אמנם כשזוכים לתורה ומצות רוחניים, אשר בקיומה אנחנו זוכים בחיים האמתיים בגילוי הבורא, השמחים ומשמחים לבעליהן, כמו שכתוב "טעמו וראו כי טוב ה'". ועל כך אומר הכתוב: "ראה, נתתי לפניכם היום את החיים והטוב". מה שלא היה לכם במציאות כלל קודם נתינת התורה. והבחירה היחידה של האדם היא לגלות את הבורא.

וזהו שמסיים הכתוב: "ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך". שלכאורה הלשון מכופל: ובחרת בחיים למען תחיה. אלא הכוונה על החיים בקיום תורה ומצוות רוחניים, שאז חיים באמת. מה שאין כן חיים בלי תורה ומצוות רוחניים, המה קשים ממות. כמו שמרגישים בחיינו.

וזהו שאמרו חז"ל: "רשעים בחייהם נקראים מתים", כמבואר. מי שמגלה את מצבו האמיתי, רואה שנמצא בהופכיות מהבורא ובעצמו קובע שזוהי צורה של מוות. וזה שכתוב: "למען תחיה אתה וזרעך". כלומר, שחיים בלי תורה, ללא תיקון הרצונות, לא לבד שאין בהם הנאה של כלום לבעלים, אלא גם אינו יכול להנות לאחרים. כלומר, אפילו בבנים שמוליד, לעתידו ולדור הבא, אין לו נחת. להיות גם חיי הבנים האלו, קשים ממות, עוד יותר ממנו. ואיזו מתנה הוא מנחיל להם?

אמנם החי בתורה ומצוות רוחניים, ברצונות מתוקנים,  לא רק שזוכה ליהנות מחייו עצמו, הוא שמח עוד להוליד בנים ולהנחילם מהחיים הטובים הללו. וזה שכתוב: "למען תחיה אתה וזרעך", כי יש לו תענוג נוסף בחיים של בניו, שהוא היה הגורם להם. שמגלה קיום נצחי ושלם.

לפרק הקודם               לתוכן העניינים                 לפרק הבא  

                   

אות ד - הבורא מכוון את האדם למטרת החיים, ובחירתו של האדם היא בחיזוק לאותו כיוון

הבורא מכוון את האדם למטרת החיים,

ובחירתו של האדם היא בחיזוק לאותו כיוון

ד. ובאמור, תבין דברי חז"ל על הכתוב: "ובחרת בחיים", שאומר לנו הבורא "אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים, כאדם האומר לבנו: "בחר לך חלק יפה בנחלתי". ומעמידו, הבורא מעמיד את האדם, על החלק היפה ואומר לו: "את זה ברור לך".

ועל האדם לעשות בחירה. ועל זה נאמר: "ה' מנת חלקי וכוסי, אתה תומך גורלי, הנחת ידי על הגורל הטוב, לומר, "את זה קח לך".

שלכאורה הדברים תמוהים, כי הכתוב אומר "ובחרת בחיים", שהמשמעות היא, שהאדם בוחר מעצמו. והם אומרים, שמעמידו על החלק היפה. אם כן נראה לנו כבר אין כאן בחירה? ולא עוד אלא שאומרים, אשר ה' מניח ידו של אדם על גורל הטוב. וזה מפליא מאד, שאם כן היכן הבחירה שבאדם?

ובמבואר תבין דבריהם כמשמעם, שהכול נאמר בדיוק. כי אמת הדבר ונכון מאד, שה' בעצמו מניח ידו של אדם על גורל הטוב. במה? דהיינו, על ידי שנותן לו חיי נחת ועונג בתוך החיים הגשמיים, המלאים יסורים ומכאובים וריקנים מכל תוכן. שבהכרח נעתק האדם ובורח מהם, בזמן שיראה לו אפילו כמציץ מן החרכים איזה מקום שלוה, להמלט שמה מהחיים האלו הקשים ממות. שאין לך הנחת ידו של אדם מצד ה' גדולה מזו.

ודבר הבחירה של האדם היא רק לענין החיזוק, בדרך החדשה שמראה לו הבורא. כי וודאי עבודה גדולה ויגיעה רבה יש כאן, עד שיזכך גופו, היינו הרצונות, ויוכל לקיים התורה ומצוות כהלכתם, דהיינו לא להנאת עצמו אלא כדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, שנקרא "לשמה". שרק באופן זה זוכה לחיי אושר ונועם, המלווים עם קיום התורה. וזהו הפיתרון על השאלה "מה הטעם בחיינו?".

ובטרם שמגיע לזכוך הזה, נוהג וודאי בחירה, אבל רק להתחזק בדרך הטוב בכל מיני אמצעים ותחבולות. לכן ויעשה כל מה שתמצא ידו לעשות בכחו בבחירה לזרז את התיקונים שלו, עד שיגמור את מלאכת הזכוך של הרצונות, שלא יהיו להנאת עצמו אלא כדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, שנקרא "לשמה". ולא יפול תחת משאו באמצע הדרך.

לפרק הקודם               לתוכן העניינים                 לפרק הבא  

                   

אות ה - השגת המטרה בזיכוך עצמי על ידי חיי צער ועמל בתורה

השגת המטרה בזיכוך עצמי על ידי חיי צער ועמל בתורה

ה. ועל פי המתבאר תבין דברי חז"ל במסכת אבות: "כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל. אם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך: אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא".

ויש לשאול על דבריהם אלו: מה נשתנתה חכמת התורה משאר חכמות העולם, שאינן צריכות לסיגופים הללו ולחיי צער, אלא העמל לבד מספיק לגמרי בחכמות הללו לזכות בהן? וחכמת התורה, אף על פי שאנו עמלים בה במדה רבה, עדיין אינו מספיק לזכות בה, זולת על ידי הסיגופים של "פת במלח וחיי צער'"?

וסיומם של הדברים מפליא עוד יותר, שאמרו: "אם אתה עושה כן, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא". כי מובן שבעולם הבא אפשר שיהיה טוב לי, שיקבל שכר עבור כל העמל. אכן בעולם הזה, בעת שאני מסגף עצמי באכילה ושתיה ושינה ואני חי בצער רב, יאמרו על חיים כאלו: "אשריך בעולם הזה". הכאלו חיים "מאושרים" יקראו במובן שבעולם הזה? וודאי שישנה כאן הגדרה אחרת של "העולם הזה", "העולם הבא", "גוף", ו"זיכוך הגוף".

לפרק הקודם               לתוכן העניינים                 לפרק הבא  
  

אות ו - הזיכוך כדי להגיע ל"לשמה", מביא להשגת "טעמו וראו כי טוב ה'"

הזיכוך כדי להגיע ל"לשמה", מביא להשגת "טעמו וראו כי טוב ה'"

ו. אמנם לפי המבואר, אשר עסק התורה וקיום המצוות כהלכתן בתנאם החמור, שהוא בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא לצורך הנאתו עצמו - אי אפשר לבא לזה אלא בדרך העבודה הגדולה וביגיעה רבה בזכוך הגוף  (הרצונות).

והתחבולה הראשונה היא, לפי סדר התיקון, להרגיל עצמו, שלא לקבל כלום להנאתו, ולא ליהנות אפילו בדברים המותרים והמוכרחים, שבצרכי קיום גופו, שהם: אכילה ושתיה ושינה, וכדומה מהכרחיים. באופן, שיסלק את עצמו לגמרי מכל הנאה, המלווה לו אפילו בהכרח בדרך ההספקה של קיום חייו. עד שחיי צער יחיה פשוטו כמשמעו. אפילו את הדברים ההכרחיים לקיום הגוף יקבל לא מרצון.

ואז, אחר שכבר התרגל בזה, וכבר אין בגופו שום רצון לקבל הנאה כל שהיא לעצמו, כאילו גופו לא קיים, אפשר לו מעתה לעסוק בתורה ולקיים המצוות בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא להנאת עצמו במשהו.

וכשזוכה בזה, רוכש כוונה להשתמש בכל רצון, כדי להשפיע לבורא נחת, אז זוכה בפעולות הללו לטעום, את החיים המאושרים, המלאים מכל טוב ועונג, בלי פגם של צער כל שהוא, המתגלים בעסק התורה והמצוה "לשמה". כמו שרבי מאיר אומר: "כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה. ולא עוד, אלא שכל העולם כולו כדאי לו. ומתגלין לו רזי תורה, ונעשה כמעין המתגבר". מכאן רואים ש"לשמה" היא פעולה שלא נועדה לתועלת עצמו אלא רק להנאת הבורא.

ועליו הכתוב אומר: "טעמו וראו כי טוב ה'", שהטועם טעם העוסק בתורה ומצות "לשמה", הוא הזוכה ורואה בעצמו את כוונת הבריאה, שהיא רק להיטיב לנבראיו, כי מדרך הטוב להיטיב. והוא השש ושמח במספר שנות החיים שהעניק לו ה', וכל העולם כולו כדאי לו.

לפרק הקודם               לתוכן העניינים                 לפרק הבא