פרק 59
חוכמת הקבלה
היא התורה הנגלית
אות קמו. בהסתר
לומד "תורת הנגלה", בגילוי לומד חוכמת הקבלה
אות קמז. העוסק
בתורה קובע, אם עוסק בנגלה או בנסתר
__________________________________________________________________________
__________________________________________________________________________
בהסתר לומד
"תורת הנגלה", בגילוי לומד חוכמת הקבלה
קמו) באופן, שחכמת הקבלה והתורה הנגלית, הם היינו הך. אלא,
בעוד שהאדם מקבל מבחינת השגחה של הסתר פנים, והקדוש ברוך הוא מסתתר בתורה (כנזכר
למעלה דיבור המתחיל "וזה שכתוב"), נבחן, שעוסק בתורת הנגלה, כלומר,
שאינו מוכשר לקבל שום הארה מתורה דיצירה, ואין צריך לומר עוד מלמעלה ליצירה.
וכשהאדם זוכה לגילוי פנים, כנזכר למעלה דיבור המתחיל
"והנה", אז מתחיל לעסוק בחכמת הקבלה. היות, ולבושי התורה הנגלית בעצמם,
נזדככו בעדו, ונעשתה תורתו - תורת היצירה, שנקראת "חכמת הקבלה". ואפילו
הזוכה לתורה דאצילות, אין הפירוש חס ושלום, שנתחלפו לו אותיות התורה, אלא אותם
הלבושים עצמם, של התורה הנגלית, נזדככו לו ונעשו ללבושים זכים מאוד, שהם נעשו בסוד
הכתוב "ולא יִכָּנֵף עוד מורֶיך, והיו עיניך רואות את מורֶיך", כנזכר
למעלה, שאז נעשו בבחינת "אִיהוּ וְחֲיוּהִי וְגָרְמוּהִי חַד בְּהוֹן" ]הוא, חיותו ועצמותו אחד הם], כנזכר למעלה.
באופן, שחכמת הקבלה והתורה הנגלית, הם היינו הך. מעולם
היצירה ואילך, לאחר שהאדם מתקן את הכלים שלו ועולה בתיקון הפנימי שלו, בכלים
הפנימיים, וכל תרי"ג הכלים מקבלים תיקון לראשונה, אז הוא מתחיל לגלות באותה
שכבת רצון לקבל המתוקן, את הגילוי הנכון של "קיום המציאות". למה הוא
בעצמו בנוי כך, למה ה"עולם" סביבו בנוי כך. ומהי ה"שנה",
הסיבתיות, של מה שקורה לו. למה זה עובר עליו בצורה כזאת. וכבר יכול להצדיק במשהו
את הבורא, למרות שעדיין נמצא ב"עולמות דפרודא", במצבים שלא מאפשרים לו
להרגיש טוב, כלומר, להרגיש נכון את המילוי בכלים. אבל הם מביאים לו בהארה מסוימת
את היחס הנכון לתורה, לסיבתיות ולמטרתיות. למה הוא נברא ולאיזו מטרה.
ואז האדם, מתוך השגה שכלית חיצונית ולא מתוך רגש, מתחיל להצדיק
את הבורא, את התורה, את כל התכלית, את התוכנה שסובבת "עולם, שנה, נפש".
ולכן רק מעולם היצירה ואילך אפשר לדבר על התורה הנגלית, שנקראת חוכמת הקבלה.
וגם כשהאדם לומד בספרי קבלה. זה לא נקרא שהוא עוסק בחוכמת
הקבלה, אלא חוכמת הקבלה נקראת החוכמה של
צירוף נכון בין "עולם, שנה, נפש", שהאדם מרגיש על עצמו איך זה עובר
עליו, אם הוא נמצא במצב של "קיום המציאות" בדרגת עולם היצירה. אם הוא
מרגיש שהתוכנה והכוח שממלא אותו ומלווה אותו בכל התהליך הזה הוא האור העליון הנקרא
תורה הנגלית.
לכן חוכמת הקבלה ותורה הנגלית, הם היינו הך, והאדם זוכה לחוכמת
הקבלה או לתורה הנגלית, רק אם הוא עובר השלבים ההכרחיים בתיקון הכלים שלו. ולפני
כן לא חשוב מה הוא קורא. הוא יכול לקרוא חומש עם פירוש רש"י, או ספרים לגמרי
סתומים כמו "ספר הזוהר" או "ספרא דצניעותא". כי מה שקובע את
העיסוק של האדם בתורת הנסתר או בתורת הנגלה, הוא מצבו של האדם ולא מה שהוא קורא.
ולא כל אחד באמת עוסק בתורת הנסתר, אלא רק מי שרוצה לגלות על
ידי העיסוק בתורה, שהוא נמצא בתהליך של תיקון ועליו להגיע למטרה. רק אם הוא נמצא
עם הנקודה שבלב בעבודה מול האורות המקיפים, ומרגיש את הכנפיים שמסתירות ממנו את
הבורא, נקרא שהבורא נסתר ממנו. ואז בשבילו הבורא נקרא תורת הנסתר.
מה שאין כן, אם האדם לא נמצא בהרגשה של הסתרה, ולא בכיוון
להגיע לתורת הנגלה, אז הקריאה בספרים הקדושים לא מהווה עבורו הסתרה או גילוי,
למרות שהם קדושים, וכלל לא נקרא שהוא עוסק בתורה. כי "תורה" נקרא על שם
"המאור שבה מחזירו למוטב". לכן רק עבור האדם שכבר נמצא בהשפעת המאור,
היא נקראת תורת הנסתר, מצב שבו המאור עוד לא הספיק להחזיר אותו למוטב. ואם המאור
עושה עליו את העבודה ומחזיר אותו למוטב בדרגה ראשונה, שהאדם כבר מגיע לתפיסת
המציאות במאור הזה, אז כל המציאות בשבילו היא תורת הנגלית.
לכן בחוכמת הקבלה מודדים את האדם לפי אמיתיות המצב, לפי מידת
הכוונה שלו, מה הוא רוצה מהעיסוק בעולם הזה. ולא אם למד שנים רבות ונחשב תלמיד חכם
וגדול, ומבין על פני השטח מה כתוב בכל הספרים, ויודע אותם בעל פה, ומסוגל לקשור את
העניינים, ונראה כלפי העולם כאנציקלופדיה או
כזך וצדיק בתכונות החיצוניות. בכך האדם אפילו לא מגיע לתורת הנסתר, למצב
שמרגיש שהכל נסתר ממנו, ולא כל שכן לתורת הנגלה, אלא מתעסק בתורה כ"מצוות
אנשים מלומדה"[282], בגלל החינוך.
אלא כל העיסוק בתורה, הוא רק כלפי המאור המחזיר למוטב, כלפי
"קיום המציאות", ונמדד מתוך הנקודה שבלב. בהתאם לגודלה ולמידת התיקון שלה
באדם, נקבע מיקומו של האדם בסולם המדרגות ונמדד מיהו אותו אדם.
אלא, בעוד שהאדם מקבל מבחינת השגחה של הסתר פנים, והקדוש ברוך
הוא מסתתר בתורה (כנזכר למעלה דיבור המתחיל "וזה שכתוב"), נבחן, שעוסק
בתורת הנגלה, כלומר, שאינו מוכשר לקבל שום הארה מתורה דיצירה, ואין צריך לומר עוד
מלמעלה ליצירה.
וכשהאדם זוכה לגילוי פנים, כנזכר
למעלה דיבור המתחיל "והנה", אז מתחיל לעסוק בחכמת הקבלה. היות, ולבושי
התורה הנגלית בעצמם, נזדככו בעדו, ונעשתה תורתו - תורת היצירה, שנקראת "חכמת
הקבלה". תלוי באיזה הבחן מסתכלים על ג' העולמות הללו. זאת אומרת, אם
מסבירים מהנקודה הזאת, אז אומרים שהמחסום נמצא בחזה דעולם היצירה.
ואפילו הזוכה לתורה דאצילות, אין הפירוש חס ושלום, שנתחלפו לו
אותיות התורה, אלא אותם הלבושים עצמם, של התורה הנגלית, נזדככו לו ונעשו ללבושים
זכים מאוד, שהם נעשו בסוד הכתוב "ולא יִכָּנֵף עוד מורֶיך, והיו עיניך רואות
את מורֶיך", כנזכר למעלה, שאז נעשו בבחינת "אִיהוּ וְחֲיוּהִי
וְגָרְמוּהִי חַד בְּהוֹן"
]הוא, חיותו ועצמותו אחד הם], כנזכר למעלה.
בהתאם לשלבי התיקון, האדם שמגיע לעולם
האצילות, במידת יכולתו מתקן את רוב הכלי למעט ל"ב האבן, בהשתוות הצורה לבורא.
והתיקון הזה מאפשר לו להידבק בבורא, להתייחד עימו, "הוא, חיותו ועצמותו כאחד
הם", הנקרא "ישראל אוֹרָיְיתָּא וקודשא בריך הוא, חד הוא". זאת
אומרת, סיבת הבריאה, התוצאה מהבריאה, והאדם שעבר עם ה,נפש, שלו בכל התנאים החיצוניים
הנקראים "עולם", בסיבה ומסובב הנקראים "שנה", על ידי
"קיום המציאות", על ידי התורה, שהאירה לו וקבעה לו את כל דרכי ההתפתחות,
הם מתחברים יחד באותו אדם שהגיע לתיקון. כי הוא הגיע לאותו מצב שבו מחשבת הבריאה,
שהפעילה את ארבעת הגורמים הללו, "עולם, שנה, נפש וקיום המציאות", מתחברת
כולה יחד בתוך אותם ארבעה גורמים.
ולפני כן, ארבעת הגורמים הללו מתחלקים באדם,
להוא עצמו, לעולם סביבו, למצבים שהוא עובר, ולמנגנון קיום המציאות שמפעיל אותם.
ונראים לאדם כשונים ונפרדים זה מזה, שצריך כוח שפועל על העולם, וכוח פנימי שפועל
מתוך האדם, ויש דרגות התפתחות שונות, והסיבה היא לא המסובב, והמטרה היא לא המצב
כמו בהתחלה. ולאחר שהאדם מגיע לסוף התיקון, מתוך הכלים המתוקנים בלבד, הוא קובע
שהכול אחד לא משתנה. וכלל לא היה שוני בין "עולם", "שנה",
"נפש" ו"קיום המציאות", אלא כך נראה היה לו מתוך הכלים
המקולקלים שלו. ואז האדם מייחד את עצמו עם הבורא, ועם התהליך, ועם התכלית, ועם כל
מה שעבר, לאחד שלא השתנה אף פעם.
אלא מחוסר הכרה ובלבול עלו בו כל הדמיונות
הללו של מציאות המחולקת ל"עולם", "שנה", "נפש"
ו"קיום המציאות". שיש האדם עצמו ומשהו מחוץ לו, סביבה, עולמות ועוד, עד
שמתחילה להתקבל בו הצורה האמיתית, שחוץ מהאדם ומהכוח עליון שנמצאים בדבקות אין שום
דבר. אותה תמונה שהיתה בו כבר מלכתחילה, אלא היא נסתרת ממנו. כדי שיגלה אותה וירצה
לגלות דווקא אותה, ויראה את המצב הזה כטוב ביותר מכל יתר המצבים האפשריים. ומתוך
עצמו יקבע את מידת הדבקות שלו באותו מצב הסופי. לכן "עולם, שנה, נפש, וקיום
המציאות", שנראים לנו בינתיים כנתונים שונים, נתפסים באדם במשך העלייה
בעולמות עשיה, יצירה, בריאה ובכניסה שלו לעולם האצילות, כהרכב אחד שכולו נקרא
המציאות.
גם בעולם הזה כל מרכיבי המציאות הללו
"עולם, שנה, נפש וקיום המציאות" פועלים על האדם ומורגשים בו בצורה
קבועה. אלא הרשימות, הרצונות שגדלים בתוך האדם, גורמים לנו הרגשה של התפתחות הרע
בהשפעת העולם עלינו. לכן בחירה של האדם היא רק לסדר את היחס בין "עולם",
"שנה", "נפש" ו"קיום המציאות", בצורה הטובה ביותר
להתקדמותו למטרה. כי האדם הוא המרכיב האקטיבי, הפעיל, בכל התהליך הזה.
כך גם בכל העולמות הרוחניים. למרות שיש בהם כוחות למיניהם של
מלאכים, שרפים, שדים ורוחות, נשמת האדם היא החלק שמפעיל את כולם. כמו הצמחים
והחיות והבהמות בעולם הזה, שתכליתם לשרת את האדם. ואנחנו המפעילים את כל העולם,
בהפעלה נכונה שלו יכולים ליהנות בעולם ולהתקדם איתו יחד. אבל מחוסר ידיעה איך
להפעיל נכון את העולם ולהתייחס אליו בצורה נכונה, גורמים לעולם עוונות שחוזרים
אלינו.
גם בעולמנו וגם בעולמות הרוחניים, נפש האדם היא שמפעילה את כל
המציאות. והכול נמצא בהמתנה, במצב הכן, האדם אמור רק להפעיל אותו. לכן האדם יכול
לעבור גלגולים אחר גלגולים של חיים, אבל הם רק שלבים בהבשלת הרצון לקבל, של רצון
הולך וגדל ללא תיקון. וכך מגלגול לגלגול הוא מביא לאדם משך שנות חייו יותר ויותר
רע, ייאוש ואכזבה. אבל לא באותם מצבים שהאדם כבר מתחיל להתייחס נכון לסביבה. כי כל
הביטוי של היחס הוא כלפי הסביבה.
"סביבה" נקרא ספרים, מורה, קבוצה. אבל הכוונה היא
בעצם ל"עולם". המטרה השלימה היא שכל העולם יהיה "הוא, חיותו
ועצמותו אחד הם", שכל העולם יבוא לדבקות עם הבורא. לפיכך צריך לדאוג לעולם,
כמו בדברי בעל הסולם, שהאדם המפותח דואג לכל העולם. כי מתוך התפתחות הרצון, האדם
מרגיש שהכלים שעוד לא מסודרים בעולם, הם כלים שלו, שקשורים לגופו, רוצה או לא
רוצה. והוא לא יכול לברוח מהמערכת הכללית, אלא חייב לדאוג להם[283].
האדם שמסדר את עצמו נכון כלפי הסביבה, ורואה לפי מה שמתגלה לו
מתוך החקירות והמעשים שלו, שהוא והסביבה הם שני מרכיבים משתנים, אז הוא רוצה
להשתנות על ידי הסביבה. הוא רוצה לשנות את הסביבה כדי שהסביבה תשנה אותו, ורוצה
להשפיע לסביבה כביטוי לרצון שלו להגיע להשפעה לבורא. ואז על ידי המאמצים שהאדם
מפעיל, הסביבה והוא עצמו מתחילים להיות מסודרים נכון בתוך האדם.
רק באותם רגעים, זמנים, או מצבים, שהאדם מסדר נכון את היחס שלו
לסביבה, הוא מיד נכנס וכביכול קופץ על סרט נע, שמביא אותו ממצב למצב, הנקרא
"שנה". כי אז הוא משפיע על הסביבה והסביבה משפיעה עליו, ו"קיום
המציאות" פועל להזזת הסרט נע, והאדם עובר למצב יותר מתקדם. שיכול להיות מורגש
בו לעת עתה כמצב יותר גרוע. אבל האדם עצמו מפעיל את המרכיבים הללו של "עולם,
שנה, נפש וקיום המציאות".
העוסק בתורה קובע, אם עוסק בנגלה או בנסתר
קמז) וכדי לקרב הדבר מעט אל השכל, אתן לך דוגמא. למשל, כי בעוד
שהיה האדם בזמן הסתר פנים, הנה בהכרח שהאותיות ולבושי התורה, היו מסתירים את הקדוש
ברוך הוא, כי על כן נכשל על ידי הזדונות והשגגות שעשה. ואז היה מוטל תחת שבט העונש
חס ושלום, המלבושים הגסים שבתורה, שהם טומאה ואיסור ופסול וכדומה.
אמנם, בעת שזוכה להשגחה הגלויה, ולבחינת תשובה מאהבה, שהזדונות
נעשו לו כזכויות, הרי כל הזדונות והשגגות, שנכשל בהם מעת היותו תחת הסתר פנים, הנה
נתפשטו עתה מלבושיהם הגסים והמרים מאד, ונתלבשו בבחינת לבושי אור ומצוה וזכויות.
כי אותם הלבושים הגסים, בעצמם נתהפכו לזכויות, כנזכר למעלה דיבור המתחיל
"ולפיכך", עיין שם היטב, שהמה עתה בחינת לבושים, הנמשכים מעולם האצילות,
או בריאה, שהמה אינם מכניפים ומכסים על ה"מורה" יתברך, אלא אדרבה
"והיו עיניך רואות את מורֶיך", כנזכר למעלה.
הרי, שאין חס ושלום שום חילוף של משהו, בין תורה דאצילות לתורה
שבעולם הזה, דהיינו בין חכמת הקבלה לתורת הנגלה. אלא, שכל ההבחן הוא, רק בבחינת
האדם, העוסק בתורה. ושנים, עוסקים בתורה, בהלכה אחת ובלשון אחת ממש, ועם כל זה,
לאחד תהיה התורה ההיא בבחינת חכמת הקבלה ותורה דאצילות, ולשני תהיה תורה דעשיה
ונגלה. והבן זה היטב.
מהנקודה שמתגלה בלב האדם, האדם אמור להתחיל לגלות את כל הכלים
"הרעים" שלו, הלא מתוקנים. ולראות עד כמה הוא נמצא בהפכיות הצורה מן
האור המקיף שמאיר עליו (ראה "או"מ" בשרטוט 1). רק אם מעוררים את
האור מקיף, אז רואים עד כמה נמצאים בהפכיות ממנו, כי רק "באורך נראה
אור"[284]. וכל פעם שהאדם רואה את העביות שלו יותר ויותר גסה (ראה חצים בתוך
"עביות" בשרטוט 1), נקרא שהוא עובר זמני הסתר.
שרטוט 1
וכשמתגלה לו ההסתר בכל העביות, ויש לו כבר מסך (ראה
"מסך" בשרטוט 2), אז על ידי המסך הוא מתחיל לגלות את האור, את תכונת
ההשפעה. כשמגיע אליו האור העליון, הוא מתחיל לתקן את ההסתר שכבה אחר שכבה (ראה
שכבות ב"עביות" בשרטוט 2).
שרטוט 2
האדם יכול להשתמש במסך בשכבה זכה, ולאחר מכן בשכבה יותר ויותר
עבה. וככל שמשתמש בשכבות עבות יותר, יש לו יותר גילויים. וכך מגיע לגילוי עולמות
עשיה, יצירה, בריאה ואצילות (ראה "אבי"ע" בשטוט 2). כי ככל שמתקנים
עביות יותר גדולה, זוכים להשגה יותר גבוהה. לכן גודל העביות נקרא "מידת
הדבקות בבורא", כי אותה עביות הופכים לזַכות.
ואז את "הכנפיים" שהסתירו לו את הבורא, שהיו מסכים
מסתירים על הבורא, האדם לוקח את ההסתרות הללו על עצמו, כדי להיות מעל ההסתרות,
ומתייחס לאותן הסתרות כהזדמנות להשפיע לבורא. ובאותם מסכים שהבורא הסתיר את עצמו,
האדם מסתיר את הרצון שלו, את הכוונות לקבל לעצמו, את הכוונות "על מנת
לקבל". ויכול להתייחס לבורא ולהיות כמשפיע.
לכן כתוב ואז "לא יכנף עוד מוריך, והיו עיניך רואות את
מוריך"[285]. כי "עיניים" נקרא אותו האור חוזר שהאדם מפעיל (ראה
"או"ח" בשרטוט 2). ובאור חוזר הזה הוא רואה את היחס הנכון של הבורא
כלפיו.
הרי, שאין חס ושלום שום חילוף של משהו, בין תורה דאצילות לתורה
שבעולם הזה, דהיינו בין חכמת הקבלה לתורת הנגלה. אלא, שכל ההבחן הוא, רק בבחינת
האדם, העוסק בתורה. ושנים, עוסקים בתורה, בהלכה אחת ובלשון אחת ממש, ועם כל זה,
לאחד תהיה התורה ההיא בבחינת חכמת הקבלה ותורה דאצילות, ולשני תהיה תורה דעשיה
ונגלה. והבן זה היטב.
העיסוק בתורה לא תלוי בספר שקוראים, ולא בשפה או במילים
שמדברים, או בהצטיינות בידיעות שכתובות בספר. וגם לא בתכונות שהאדם נולד איתן, כמו
שכל או זיכרון טוב. אלא רק בכוונה של האדם, מה הוא רוצה מהעיסוק שלו בתורה.
והכוונה הזאת, היחס הזה, הם שקובעים אם האדם עוסק בתורה או בקריאה.
"תורה" נקרא לדרוש את המאור המחזיר למוטב. ותוקף
המאור שמגיע אליו תלוי בדרישת האדם. וכמה שהמאור משפיע עליו, בהתאם לזה הוא מביא
לו תיקון. והאדם שנמצא בתורה, בתחילה נמצא בתורת הנסתר, שהכול נסתר ממנו, ולאחר
מכן הכול נגלה.
בעל הסולם אומר באות י"ח, שהכול תלוי ביגיעה של האדם בזמן
הלימוד. עד כמה הוא דורש בזמן הלימוד, שהמאור ישפיע עליו ויחזירו למוטב. וזה נקרא
איכות היגיעה. איכות היגיעה היא הגורם שקובע כמה מהר מתקדמים וזמן מקדשים.
____________________________________________________________
[282] ישעיהו כט, יג.
[283] ר' יהודה אשלג, "מהות הדת ומטרתה",
בתוך: כתבי בעל הסולם, עמ' 398.
[284] תהילים לו, י: "כי עמך, מקור חיים; באורך
נראה אור".
[285] ישעיהו ל, כ: "ונתן לכם אדני לחם צר ומים
לחץ ולא יִכָּנֵף עוד מורֶיך והיו עיניך ראות את מורֶיך".
