הזיכוך כדי להגיע ל"לשמה", מביא להשגת "טעמו וראו
כי טוב ה'"
ו. אמנם לפי המבואר, אשר עסק התורה וקיום
המצוות כהלכתן בתנאם החמור, שהוא בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא לצורך הנאתו עצמו
- אי אפשר לבא לזה אלא בדרך העבודה הגדולה וביגיעה רבה בזכוך הגוף (הרצונות).
והתחבולה
הראשונה היא, לפי סדר
התיקון, להרגיל
עצמו, שלא לקבל כלום להנאתו, ולא ליהנות אפילו בדברים המותרים והמוכרחים, שבצרכי קיום גופו, שהם: אכילה ושתיה
ושינה, וכדומה מהכרחיים. באופן, שיסלק את עצמו לגמרי מכל הנאה, המלווה לו אפילו
בהכרח בדרך ההספקה של קיום חייו. עד שחיי צער יחיה פשוטו כמשמעו. אפילו את הדברים ההכרחיים לקיום הגוף יקבל
לא מרצון.
ואז, אחר
שכבר התרגל בזה, וכבר אין בגופו שום רצון לקבל הנאה כל שהיא לעצמו, כאילו גופו לא קיים, אפשר לו מעתה לעסוק בתורה ולקיים המצוות
בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא להנאת עצמו במשהו.
וכשזוכה
בזה, רוכש כוונה להשתמש
בכל רצון, כדי להשפיע לבורא נחת, אז זוכה בפעולות הללו לטעום, את החיים המאושרים, המלאים מכל טוב ועונג, בלי פגם של צער כל
שהוא, המתגלים בעסק התורה והמצוה "לשמה". כמו שרבי מאיר אומר: "כל
העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה. ולא עוד, אלא שכל העולם כולו כדאי לו.
ומתגלין לו רזי תורה, ונעשה כמעין המתגבר".
מכאן רואים ש"לשמה" היא פעולה שלא נועדה לתועלת עצמו אלא רק להנאת
הבורא.
ועליו
הכתוב אומר: "טעמו וראו כי טוב ה'", שהטועם טעם העוסק בתורה ומצות "לשמה",
הוא הזוכה ורואה בעצמו את כוונת הבריאה, שהיא רק להיטיב לנבראיו, כי מדרך הטוב
להיטיב. והוא השש ושמח במספר שנות החיים שהעניק לו ה', וכל העולם כולו כדאי לו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה