פרק 42
תורת חיים
אות צג. יגעתי בתורה
- מצאתי בורא
אות צד. "לא
יגעתי ומצאתי, אל תאמין"
אות צה. הבורא הוא
מקור החיים והתורה היא החיים
אות צו. הזוכה לגילוי
כבר אינו יכול לפרוש מקיום המצוות כהלכתן
אות צז. העיסוק
בתורה חייב להיות "לשמה", כדי שיזכה על ידה לחיים
אות צח. כשמשיג
השגחה גלויה, אז נמשכת לו האהבה מאליה
אות צט. הבורא מסתיר
את עצמו בתורה ולכן שם הוא מתגלה
_______________________________________________________________________________
_______________________________________________________________________________
יגעתי בתורה - מצאתי בורא
צג) וזהו לשון חז"ל (מגילה דף ו' ע"ב): "אמר רבי
יצחק, אם יאמר לך אדם, יגעתי ולא מצאתי, אל תאמן. לא יגעתי ומצאתי, אל תאמן. יגעתי
ומצאתי, תאמן. הֵנֵי מִילִי [דברים אלה] בדברי תורה, אבל במשא
ומתן, סִיַּעְתָה דִּשְׁמַיָּא [סיוע מן השמים] הוא".
והנה, הקשינו לעיל, באות מ' דיבור המתחיל "ונבין", על
מה שכתוב "יגעתי ומצאתי, תאמן", שהלשון לכאורה סותרת את עצמה. כי יגיעה נופלת
על קנין, ומציאה נופלת על דבר שמגיע לו בלי טורח כלל ובהסח הדעת. והיה לו לומר:
"יגעתי וקניתי" עיין שם.
אמנם תדע, שלשון "מציאה" זו, שמזכירים כאן הכונה, היא
על לשון הכתוב "וּמְשַׁחֲרֵי יִמְצָאֻנְנִי". וסובב על "מציאות פניו
של ה' יתברך, על דרך שֶאִיתָא [על
דרך שיש] בזוהר, ש"אינם מוצאים אותו יתברך, אלא רק בתורה". כלומר,
שעל ידי יגיעה בתורה, זוכים למצוא גילוי הפנים של ה' יתברך.
ולפיכך, דייקו חז"ל בדבריהם, ואמרו: "יגעתי ומצאתי, תאמן.
כי ה"יגיעה" היא בתורה, וה"מציאה" היא בגילוי הפנים של השגחתו
יתברך' (כנזכר למעלה אות מ"ז, דיבור המתחיל "ומתחילה").
ובכונה לא אמרו: "יגעתי וזכיתי, תאמן", או: "יגעתי
וקניתי", כי אז היה מקום לטעות בדברים, שהזכיה או הקנין, סובבים על קנין התורה
בלבד. ולפיכך דייקו בלשון "מצאתי", להורות שהכונה היא, על דבר נוסף על קנין
התורה, דהיינו, מציאות גילוי פניו של השגחתו יתברך, כמבואר.
לא מספיק לתקן את הכלים, אלא צריך לעלות לדרגה שהאדם
הוא המשגיח על כל הבריאה. זה נקרא "גילוי פניו של השגחתו יתברך".
היכן נעשה הגילוי הזה? בכלים של האדם. הכול מתגלה בתוך
הנברא. מחוץ לנברא יש רק "עצמותו", אור פשוט, אור מופשט.
ולכן "גילוי ההשגחה" נקרא, שהאדם תיקן את
הכלים שלו, כך שהם מתנהגים כמו הבורא. השגחת הבורא והשגחת הכלים של האדם הן היינו
הך - התנהגות התוכנה לפיה מתקיימים וחיים הכלים המתוקנים.
"יגעתי ומצאתי" הכוונה היא לשימוש בתורה.
היגיעה היא בתורה, היינו, במאור המחזיר למוטב. כל כוונת האדם, איך כל רגע ורגע
ישפיע עליו המאור המחזיר למוטב בכל דבר שבו עוסק בחיים. ומהו אותו מאור? הכוח של
מדרגה יותר עליונה ממנו, שמתקן אותו לעומתה.
אלא המדרגה העליונה שנקראת אח"פ דעליון מאירה לו
חושך, באח"פ דעליון מאירים אורות רוחניים, שכלפי האגו של האדם הם נראים
כחושך, כי האורות הללו מאירים לאדם יותר להשפיע, יותר לתת, להיות מעל הרצון לקבל,
וכלפי האדם השפעה היא חושך.
ואם האדם מתגבר, כך שכל מה שיש בדרגה יותר עליונה הוא
בשבילו אור, שמושך אותו ורוצה אותו ומוכן אליו, אז האח"פ דעליון נעשה בשבילו
רצוי ומועדף על המצב שלו.
אבל זה אפשרי רק עם המאור המחזיר למוטב. האדם לא יכול
מעצמו לרצות להיות משפיע. הרצון שלו לא יעזור לו. כי האדם הוא לא בעל הבית של
"הלב" שלו, על הרצון. רק האור שברא את הרצון יכול לשפר את הרצון.
ורק היגיעה באותו מצב שבו נמצאים, תוך שימוש באמצעים שהמקובלים
ממליצים עליהם, היא בלבד יכולה להביא את האור, שמשפר את האדם לרצות את ההסתר שיש
בדרגה יותר עליונה, ואז האח"פ דעליון הוא כבר לא חושך בשבילו, אלא האדם מעדיף
אותו על פני לקבל מה שיש לו. כלומר על כל תת מצב שיש במצבו, הוא מעדיף דרגה יותר
עליונה למרות שאין בה כלום לעצמו. אלא רק משום שיש בה את תכונת ההשפעה, שאותה הוא
רוצה.
ולמה שירצה אותה? המאור שבה מחזירו למוטב. הוא שנותן
לאדם את הרצון הזה, את ההרגשה, את ההערכה, את גדלות הבורא, גדלות ההשפעה. האדם
שמעדיף אח"פ דעליון במקום את מצבו, זה נקרא יגיעה.
והאדם, שנתן את כל היגיעה והאור שיפר אותו, מתחיל
לעלות. כלומר, מתחיל לחיות אותו מצב כמו אח"פ דעליון218. וזה נקרא מציאה,
שקודם המצב דעליון היה שנוא עליו, אחר כך הוא נמשך אליו, עד שנעשה אהוב עליו, ואז
התקבל אצלו.
ב י א ו ר י ם נ ו ס פ י ם
איך
מושכים על כל רצון שמתעורר את המאור המחזיר למוטב?
העבודה שלנו איננה לבחור בין רצון לרצון ולעשות עליהם
בירורים, למשוך על רצון אחד מאור ועל האחר לא. האדם לא יודע מה הם בדיוק הרצונות
שלו. אלא יש לו רצונות בעלמא.
הרצונות כשלעצמם כלל לא חשובים. לא חשוב באיזה תענוגים,
או באיזו צורה, הרצון לקבל רוצה למלא את עצמו. לאכול, לגנוב, לסובב מישהו, או
להשפיע בכוח על מישהו. לא צריך להתייחס לרצונות ולחטט בהם. הקבלה לא עוסקת
בפסיכולוגיה ולא נכנסים בה לתוך הרצונות לראות ממה הם מורכבים. אלא הרצונות מתגלים
לאדם כאשר האור מאיר עליהם. אז הוא רואה אותם, כמו שנאמר "באורך נראֵה
אור"219.
בהארת האור מיד רואים את הרצונות בצורה מטרתית, ומבינים
אותם ואת הצורך בהם ומהו הכיוון האמיתי שלהם. לכן על פי חוכמת הקבלה אסור לאדם
להיות בתוך הכלים של עצמו. בקבלה אף פעם לא עובדים מול הרצון, אלא תמיד עובדים על
הגדלת חשיבותה של הדרגה העליונה, ביחס למצבנו הנוכחי.
עיניו של האדם צריכות להיות נשואות למעלה. הוא לא אמור
לעבוד נגד רצונות שמופיעים בו באותו רגע. כי היכן שתשומת לבו של האדם, שם הוא
נמצא. לכן אסור להוריד את העיניים מלהביט למעלה, לתכונת ההשפעה. אלא כמה שיותר
להימשך ולהשתוקק למדרגה יותר עליונה. לכן זה הכלל הראשון בעבודה האישית של האדם
שרוצה לתקן את עצמו.
גם בעולם שלנו, אם יש איזה מכשיר לא מתוקן אז לא בעל
המכשיר מתקן אותו, אלא בעל מקצוע, שנמצא יותר למעלה מהמכשיר. כמו המכונאי שמבין
איך המכשיר צריך להתקדם מקלקול לתיקון, מהו המצב המתוקן לעומת המצב המקולקל. או
רופא שמרפא את המחלה. תמיד המדרגה העליונה מתקנת את המדרגה התחתונה.
ואדם שסתם יושב ומסתכל על הכלי השבור, בלי לדעת מה צריך
להיות במקומו, הוא לא יתקן אותו. לכן כל הזמן צריך להידבק לדרגה יותר עליונה, כי
לא אנחנו מתקנים את הכלים, אלא האור העליון עושה זאת, והוא שמחזיר למוטב. לכן הכלל
הראשון הוא להשתייך לדרגה עליונה ולהידבק בה.
האדם צריך במחשבה ובהרגשה להשתוקק ולהידבק כמה שיותר
למדרגה יותר עליונה. לעשות כל מה שבידו ובכוחו לעשות כדי להעריך אותה כדבר הטוב
והרצוי ביותר. להבין אותה, להצדיק אותה וכל הזמן להתקרב אליה, "כי בו ישמח
לבנו"220.
אם
אסור לשמים לב להרגשה מתוך הכלים, אז איך אפשר להצדיק את הבורא?
"להצדיק את הבורא" לא נקרא לחטט בהרגשה, כמה
רע לי וכמה אני סובל. לפני שמצדיקים אותו לא צריך להרגיש את כל הרע שכביכול מקבלים
ממנו. לא צריך לחשוב על מצבים מהעבר ולהיזכר בכל דבר שהבורא עשה, ואז להצדיק אותו
שעשה לטובה. זאת גישה לא נכונה. אלא צריך להתרומם מעל מה שיש בכלים. כי הכלים שלנו
הם קליפה, כלים לא מתוקנים, ואין טעם להיות בהם.
הדרגה הראשונה שרוכשים היא נקראת בינה. מלכות מתעוררת
מעל עצמה ונדבקת לחסדים. לאדם לא איכפת מה הם הרצונות שלו, אלא הוא מתנתק מהם.
ולאחר שהוא מתנתק מהם בזמן ההכנה בהסתר כפול והסתר רגיל, הוא מקבל את התיקון
הראשון הנקרא דרגת בינה, שמתנתק מהרצון שלו. ולאחר שיש לו את תכונת הבינה, את
תכונת ההשפעה, הוא מעורר את הרצונות שמתו בו, ולאט לאט עושה "תחיית
המתים", ומעורר אותם ב"לקבל על מנת להשפיע".
אבל לפני שהוא רוכש את דרגת הבינה, הוא צריך להמית
אותם. ולהמית אותם נקרא לעזוב אותם ולהתעלות מעליהם. האדם משתמש בהם, אבל כלל לא
מחשיב אותם. הוא יכול ליהנות מכל העולם הזה, אבל הוא לא מחשיב את אותה הנאה.
האם
האדם יודע מתי הוא מתקרב למחסום ולגילוי?
הוא משער לעצמו. לפי ההשתוקקות שלו לאהבת ה', ההשתוקקות
להתייחד עם הבורא, שהוא מוכן לרכוש דרגת האמונה, ולהיות כולו ב"על מנת
להשפיע" בתשעים ותשעה אחוז, למעט אחוז אחד שמייחס בכל זאת לעצמו, ולא מסוגל
לנתק את עצמו מהרצון לקבל. אלא נשאר עדיין קשור בחבל הטבור, אבל כבר מוכן שיחתכו
אותו ממנו. כי מעבָר המחסום עצמו נקרא לידה רוחנית, שאז חותכים את הקשר של האדם עם
"על מנת לקבל" לעצמו221.
"מחסום" נקרא, למעלה מהסתר כפול והסתר רגיל.
במונח "מחסום" מתכוונים לאדם שמתחיל לתקן את הכלים שלו ב"להשפיע על
מנת להשפיע", שעובר מהסתר לגילוי שכר ועונש.
ובדרגות שעבר הסתר כפול והסתר רגיל, הוא כבר מנוסה
ומלומד להיות לפעמים מעל ההרגשה, מעל יחס הבורא אליו. וכך הוא מתחיל להבין ולהרגיש
מה נקרא להיות מנותק מהרצון לקבל. כי רוצה להיות במצב הזה. ולא מסוגל לראות שהוא
עדיין פועל אגואיסטית. כמו בתיאור של בעל הסולם, על אדם מאוהב, שיש לו כזה
"קישוי", השתוקקות לדבר אחד, שאין בדרך מולו שום דבר חוץ מזה. והוא לא
יכול לראות שמאחורי ההשתוקקות הזו, הוא מחובר עדיין לרצון לקבל222.
"לא יגעתי ומצאתי, אל תאמין"
צד) ובזה מתיישב גם כן מה שכתוב: "לא יגעתי ומצאתי, אל תאמן".
כי לכאורה תמוה: מי פתי יעלה על דעתו, שאפשר לזכות בתורה, בלי שיהיה צריך להתיגע עליה?
אלא, מתוך, שהדברים סובבים על הכתוב "וּמְשַׁחֲרֵי יִמְצָאֻנְנִי" (משלי
ח' י"ז), שהמשמעות היא, כל מי שהוא, כקטן כגדול, המבקש אותו יתברך, תיכף מוצא
אותו, כי כן מורה הלשון " וּמְשַׁחֲרֵי". והיה אפשר לחשוב, שאין צריך לזה,
יגיעה כל כך. ואפילו איש פחות, שאינו מוכן ליתן על זה שום יגיעה,
גם הוא ימצא אותו יתברך. לזה הזהירונו חז"ל, שאל תאמין לפירוש כזה, אלא היגיעה
היא הכרחית כאן. ו"לא יגעתי, ומצאתי, אל תאמן".
האדם צריך לעבור במשך הגלגולים ארבעה שלבים של גדילה
בעולם הזה. מרצון לקבל תענוגים גופניים, דרך רצונות לקבל תענוגים של עושר, כבוד
(שליטה) ומושכלות. אבל לאחר שמתבהרת בו הנקודה שבלב, הוא מתחיל להרגיש רצון למילוי
רוחני שלא נמצא בעולם הזה. וכך הוא מגיע ללימוד חוכמת הקבלה. ועל ידי מימוש בחירתו
החופשית, האדם מתחיל לפתוח את הנקודה שבלב.
על ידי המאור המחזיר למוטב, שמגיע אליו אם הוא משתמש
בספרים, ברב ובקבוצה, הנקודה שבלב גדלה ומתרחבת בו עד שהוא עובר בבנייתה גם ארבעה שלבים: הסתר כפול, הסתר רגיל, גילוי שכר ועונש, וגילוי אהבה נצחית. ארבעה
שלבים של התפתחות הרצון הרוחני שלו, הנקרא "כלי של נשמה", שבתוכו מתגלה
הבורא. תחילה בהשגחה של הסתר ולאחר מכן בהשגחה גלויה.
בהתפתחות הזו של האדם טמונים שני שלבים מיוחדים מאוד.
השלב הראשון לאחר שהאדם ממלא את היגיעה הנדרשת ממנו, בהסתר כפול והסתר רגיל, וזוכה לגילוי פנים. הוא
מתחיל לתקן את הכלים שלו בחסדים, ב"להשפיע על מנת להשפיע", ומגיע בהשגחת
שכר ועונש למצב הנקרא "צדיק שאינו גמור". המתקבל ומורגש בו כנס, מפני
שרוכש את הטבע הרוחני. והשלב השני, לאחר שרכש את הטבע הרוחני, את מידת ההשפעה
במלואה על כל תרי"ג הרצונות, הוא לחזור על אותם הרצונות ולתקן אותם לשימוש
ב"על מנת להשפיע".
ועל התיקון הזה במיוחד, כתבו "יגעתי ומצאתי".
כי להשתמש בחומר הבריאה, שהוא כולו ליהנות, בכוונה "על מנת להשפיע",
בכוונה ליהנות לבורא, זהו נס גדול מאוד שקורה ליכולתו של האדם. ולכן היא מוגדרת
כמציאה, כ"יגעתי ומצאתי". ובהתפתחותו הרוחנית האדם מגיע לשלב
"יגעתי ומצאתי", לשלב ד' של אהבה, דרך כמה שלבי אהבה עד שהוא מגיע לגמר
התיקון, שכל הרצונות שהבורא ברא בו מלכתחילה, הם כולם מתוקנים להשפעה.
ובזה מתיישב גם כן מה שכתוב: "לא יגעתי ומצאתי, אל
תאמן". כי לכאורה תמוה: מי פתי יעלה על דעתו, שאפשר לזכות בתורה, בלי שיהיה צריך
להתיגע עליה? אלא, מתוך, שהדברים סובבים על הכתוב "וּמְשַׁחֲרֵי יִמְצָאֻנְנִי"
(משלי ח' י"ז), שהמשמעות היא, כל מי שהוא, כקטן כגדול, המבקש אותו יתברך, תיכף
מוצא אותו.
מדובר בכל מי שיש בו רצון לרוחניות, והוא מבקש אותה עד
למידה הנקראת " וּמְשַׁחֲרֵי", שנמצא בהשתוקקות וברדיפה אחר הבורא,
ובעבודה גדולה להשיג אותו מתוך רצונו. כי האדם לא יכול לעשות משהו שלא בא מתוך
רצונו.
הוא אמור להשתמש בבחירה החופשית שיש לו, לפתח את הרצון
על ידי האמצעים שעיצבו לו המקובלים, בספרים שכתבו, בשיעורים שהם מעבירים, ובקבוצה
שמסתדרת כאוסף הנשמות ב"אדם הראשון", המביא השפעה חיצונית על כל נשמה
ונשמה.
אם על ידי האמצעים הללו הוא דואג להתפתחות מהירה יותר
של הנקודה שבלב, ובמיוחד על ידי השפעת הסביבה, שצריכה להשפיע לו גדלות הבורא, כדי
שישתוקק לבורא, ומתוך גדלות הבורא הוא מתמיד ועוסק בספרים, אז מזמין על עצמו אור
המחזיר למוטב, שמפתח את הנקודה שבלב. כך, בשימוש נכון בכל האמצעים הללו, האדם מגיע
להשתוקקות גדולה מאוד לקשר, על ידי השתוות הצורה לבורא. ועל זה נאמר " יִמְצָאֻנְנִי".
כי כן מורה הלשון
" וּמְשַׁחֲרֵי". והיה אפשר לחשוב, שאין צריך לזה, יגיעה כל כך. ואפילו איש
פחות, שאינו מוכן ליתן על זה שום יגיעה, גם הוא ימצא אותו יתברך. לזה הזהירונו חז"ל,
שאל תאמין לפירוש כזה, אלא היגיעה היא הכרחית כאן. ו"לא יגעתי, ומצאתי, אל תאמן.
אין לאדם מקום לקבוע את עצמיותו, אלא בהוספת יגיעה על
הרצון לרוחניות שסיבב לו הבורא. כי חומר הבריאה הוא מהבורא, והאור שמפתח את החומר
מקורו מהבורא. וגם כל התהליך שהחומר הזה, האדם, צריך לעבור בהתפתחותו, דרך כל
המצבים מרגע שנברא ועד בואו לגמר התיקון, גם הוא בהכרח נובע מאותו חיבור, מאותה
הצבה של אורות וכלים זה מול זה, מידת השפעה מול מידת קבלה.
זאת אומרת, כל המצבים האלה צפויים ומוגדרים מראש. ולא
יכול להיות משהו לא ידוע בקשר, בחיבור, או בהתנגשות ביניהם. כי כנגד האור, השפע,
שהבורא רוצה שהנברא העתידי יקבל, הוא ברא את הנברא. וכנגד הופעתו עצמו כלפי הנברא,
כמו באותו מקרה של בעל הבית והאורח223, נקבעה מראש מידת הבושה, הרגשת המקבל,
שצריכה להיות בתוך הנברא, כדי להגיע לצורת ההשפעה.
שלושת הנתונים הללו, הם קבועים מראש:
א) הרצון לקבל.
ב) האור, התענוג, שנמצא לפני הרצון לקבל.
ג) הרגשת הבורא כנותן בתוך הנברא, בתוך הנשמה.
ואין מה לשנות בהם. אלא החוק שלפיו הם מתחברים ביניהם,
בדחייה הדדית או בחיבור הדדי, הוא נובע מכל אחד ואחד מהם, עד כמה האחד הוא מכריע
וקובע לגבי השני. כי מרצון לקבל נקבע היחס למסך. וממסך היחס לאור שצריך לתקן אותו.
ומהאור יחס כמה תענוג מופיע בנברא. כלומר, שלושת הגורמים הללו מכתיבים זה את זה.
האור שהבורא הקדיש לבריאה, הוא האור שקבע את גודל הכלי, ואת גודל המסך שצריך להיות
על הכלי, כדי להידמות לאותו האור.
ולכן לא הרצון לקבל הגשמי ולא הכלי הרוחני שייכים
לעצמיותו של האדם. כי הם אינם האדם. אלא הם כלים, רצונות, שמתעוררים בו, והוא רץ
למלא אותם. אם יש לו מילוי הוא מרגיש טוב, ובחוסר מילוי הוא מרגיש רע. וחוסר
המילוי דוחף אותו להשלים את המילוי. ואין לאדם שום בחירה בהתנהגותו, או דבר מה
הנחשב על חשבונו.
בזמן ההסתרה האדם לא יכול לדעת איזה רשימו מתעורר בו,
אלא רק לתת יגיעה, כמו שכתוב" "כל אשר בידך ובכחך לעשות עשה"224.על
חשבונו יתכן רק דבר אחד. על כל רשימו של רצון לקבל שמתעורר בו ובא להתפתחות,
להוסיף יגיעה בעזרת גורם חיצוני הנקרא סביבה: ספרים, רב, קבוצה. הגורם החיצוני הזה
נמצא בידי האדם. ואם נמצא בידיו הגורם החיצוני הזה, והוא נעמד מולו ומשתמש בו
נכון, אז בעזרתו הוא מעלה את החיסרון שלו למטרת הבריאה, ויכול להגדיל בעיניו את
גדלות הבורא כדי להימשך למטרה. כלומר, לגדל את החיסרון בתוך הכלי, או את המטרה
שעומדת לפני הכלי, המקוּוָה לו בעתיד. וכך להעלות
את השתוקקותו.
ולכן כתוב "וּמְשַׁחֲרֵי יִמְצָאֻנְנִי"225.
רק מי שרודף ללא לאות אחר הבורא, ורוצה להתקרב אליו, מוצא אותו. כמו בתיאור של בעל
הסולם בסוף ההקדמה, על המלך שהזמין את כל אזרחי מדינתו לבוא לארמון המלך שנמצא על
פסגת ההר. אבל להגיע לארמון לא פשוט ולא קל, כי ניצבים עליו שומרים קשוחים וחזקים,
שהודפים את האדם ומונעים ממנו להתקרב. ורק מי שמסגל לעצמו כוח גדול ועקשנות מרובה
והכרחיות להגיע למטרה, הוא שמגיע למטרה המיוחלת. והשתוקקות היתר הזו שהאדם מפתח
בעצמו, היא שקובעת את אישיותו ועצמאותו226.
הבורא הוא מקור החיים והתורה היא החיים
צה) ובזה תבין, למה נקראת התורה בשם "חיים", כמו שכתוב:
"ראה, נתתי לפניך היום, את החיים ואת הטוב, וגו'" (דברים ל', ט"ו).
וכן: "ובחרת בחיים וגו'". וכן: "כי חיים הם למצאיהם" (משלי ד',
כ"ב).
כי דבר זה נמשך לה מהכתוב: "כי באור פני מלך חיים" (משלי
ט"ז). בהיות שה' יתברך, הוא מקור כל החיים וכל הטוב, ועל כן החיים נמשכים לאותם
הענפים, הדבקים במקורם, שזה אמור, באותם, שהתייגעו ומצאו אור פניו יתברך בתורה. דהיינו,
שזכו ל"פקיחת עינים" בתורה בהשגה הנפלאה. עד שזכו לגילוי הפנים, שפירושו,
השגת ההשגחה האמיתית, הראויה לשמו יתברך "הטוב", ושמדרך הטוב להיטיב. (כנזכר
למעלה דיבור המתחיל "והנה", עיין שם היטב).
צריך להשתוקק להרגשה טובה בתוך הכלי, בתוך הנשמה. עד
כמה? עד בלי די. כלומר, עד שהנשמה תרגיש שהיא מלאה בכל הטוב האפשרי, ומגיעה לגמר
התיקון. ומדוע? כי האדם עצמו קובע את שם הבורא מתוך הרגשתו. מרשיע מתוך המומים
שלו, מברך ומצדיק מתוך הרגשתו הטובה.
ולכן כל ההתפתחות הזאת מחייבת את האדם להגיע לתורת
חיים. לא להסתפק בתוך הכלים שלו בחסדים, בלהיות חפץ חסד, לא לרצות שום דבר לעצמו
ורק להיות דומה לבורא ולהיות משפיע כמוהו, אלא להגיע למצב, שהרצון לקבל שלו יעבוד
ב"לקבל על מנת להשפיע", שהוא נהנה ומרגיש את התענוגים שהוא מקבל מהבורא,
ועד כמה הוא נותן תענוגים לבורא. ועל האדם לברך במיוחד על שהגיע למצב הזה, שמסוגל
לגרום תענוגים לבורא.
המצב הזה של קבלת תענוגים יחד עם נתינת תענוגים, שמביא
לאדם הרגשת מילוי בלתי מוגבל ואינסופי, הוא המטרה הסופית. והאדם שממלא בתחילה רק
את הכלי שלו, נקרא שממלא אותו באור קטן מאוד, באור דנפש, כי ממלא את עצמו בתענוג
שבא מהבורא. ואם מחבר לכלי שלו כוונה "על מנת להשפיע", הוא לא רק מחבר
כוונה, אלא מחבר לה את החיסרון של הבורא להשפיע, ומשתמש באותו חיסרון כמו בכלי
שלו.
וזה נקרא מסך ואור חוזר. האדם שמשפיע לבורא, משתמש
ברצון של הבורא להשפיע לו, כמו בכלי, חיסרון, שעליו למלא. ואז האדם צריך למלא את
החיסרון של הבורא, ונעשה בעל חיסרון גדול יותר פי תר"ך פעמים. כי הוא מרכיב
על הרצונות שלו את ההשתוקקויות והחסרונות של הבורא להשפיע לו. ונעשה בעל כלי בלתי
מוגבל, שבתוכו מתפשט אותו אור המוגדר כנרנח"י.
כלומר, בתוך הכלי שלו האדם מרגיש רק מילוי נפש דנפש, כםי
שהורגש בצמצום באותו כלי של עולם אין סוף, עולם בלתי מוגבל, ללא גבול מצד הנברא.
אבל שמאיר בו רק אור קטן, כי הרצון לקבל בו קטן, וכשהאור ממלא את הכלי הוא מיד
משחק את הרצון. אלא כשהנברא מחבר לרצון הזה כוונה "על מנת להשפיע", הוא
מגדיל בכך את החיסרון שלו פי תר"ך פעמים, כי משפיע לבורא, עם החיסרון של
הבורא להשפיע לו, ומגיע למילוי פי תר"ך פעמים, למילוי של נרנח"י. לאותו מצב
הנקרא חיים.
למצב הזה עלינו להגיע. ולכן נאמר, שצריך להגיע ל"לשמה",
לשם התורה, לשם החיים, ולא לשם הבורא בלבד. כי "לשם הבורא" נקרא, לקיים
מה שהציב בפנינו, היינו למלא את הרצון לקבל שברא באור שבא ממנו, בנוכחותו. אלא
מדובר על יגיעתו של האדם, על הכלי שהוא מפתח על ידי "תורה", על ידי האור
המחזיר למוטב, שכל זה מצד האדם. לכן המטרה הסופית לא מושגת בחסד הבורא, אלא בזכות
התורה. בזכות אותו אמצעי, שדרכו מגדילים את הכלי פי תר"ך פעמים, ומקבלים
מילוי פי תר"ך פעמים.
והמצב הזה נקרא חיים. מדוע? כי אותם חיים, אותו מצב,
דומה בדיוק לבורא, והאדם בצורה עצמאית נעשה דומה לבורא. לכן הוא לא נקרא על שם
הבורא אלא על שם התורה, האמצעי שיוצר את האדם מעל לחומר הגלם שעשה הבורא, ועושה ממנו
נברא עצמאי, שעומד מול הבורא ומשפיע כמוהו. והמעמד הזה, הוא נקרא חיים.
הזוכה לגילוי כבר אינו יכול לפרוש מקיום מצוות כהלכתן
צו) והזכאים הללו, כבר אינם יכולים לפרוש את עצמם, מקיום המצוה
כהלכתה, כמו אדם, שאינו יכול לפרוש את עצמו, מתענוג נפלא, שהגיע לידו. וכן בורחים מפני
העבירה, כבורח מפני הדליקה, כנזכר למעלה דיבור המתחיל "והנה", עיין שם היטב.
ועליהם נאמר: "ואתם, הדבקים בה' אלקיכם, חיים כלכם היום",
להיות אהבתו יתברך, מגיעה ומושפעת אליהם, באהבה טבעית, בצנורות הטבעיים, המוכנים לו
לאדם מטבע הבריאה, כי עתה נמצא הענף דבוק בשרשו כראוי, והחיים מושפעים לו בשפע רב ממקורו
בלי הפסק. ועל שם זה, נקראת התורה בשם "חיים".
האדם שרוכש כוונה "על מנת להשפיע", הוא מחבר
לעצמו את הבורא והם נעשים כאחד. כי הבורא הוא המערכת שמתחברת למבנה הנשמה של האדם.
הכלי, הרצון ליהנות, בונה לעצמו על ידי יגיעה, על ידי האור המחזיר למוטב, מערכת
השפעה. כי כל מערכת ההשפעה, היא מה שהאדם מרגיש, שהוא הבורא. ובאותה מערכת נעשה
קשור לבורא כגוף אחד, כמערכת אחת. וכך יוצא, שאותה כוונה "על מנת להשפיע",
שנמצאת בראש הפרצוף כלפי "עצמותו", היא החיבור של האדם עם הבורא. במצב
הזה האדם לא יכול לפרוש מלתקן ולבצע את כל פעולותיו ב"לקבל על מנת להשפיע",
עד שגומר את כל התיקונים.
על פני המערכת הראשונה שלו הכוללת תרי"ג רצונות
לקבל, שנמצאים מלכתחילה בתוך הגוף, הוא רוכש מערכת של מסך ואור חוזר דלהשפיע, שהיא
הבורא. וכך נוצר בתוך המערכת הפנימית של האדם, חיבור של אדם ובורא יחד. ואסור לתאר
את הבורא כמערכת נפרדת, שקיימת במקום כלשהו מחוץ לאדם, או בצורה מוגבלת אחרת, לא
חשוב לפי איזה מימד. אלא "בורא" נקרא, תכונת ההשפעה.
והאדם שמחבר לעצמו את תכונת ההשפעה,האדם שמרכיב אותה על
עצמו, אז במידה הזאת בדיוק הוא "ישראל, אוֹרָיְיתָּא וקודשא בריך הוא, חד
הוא". כלומר, הוא והבורא נעשים מחוברים יחד, עד שהם אחד. אבל "חד
הוא" לא נקרא שלוש מערכות שונות, שמתחברות יחד בהרמוניה מסוימת ועובדות כאחת.
אלא "חד הוא" נקרא להיות אחד, עד שאי אפשר להבדיל או להפריד בין שלושת
החלקים הללו, ישראל, אוֹרָיְיתָּא וקודשא בריך הוא, אלא הם נעשים כחלק אחד.
ולכן אסור לנו לתאר מצב שיש אדם ומולו בורא, וביניהם
מערכת יחסים. אלא יכולים לתאר רק מצב, שהאדם הוא רצון לקבל, ומולו תכונה דהשפעה,
שהאדם עדיין לא קולט אותה, ולא יכול להלביש אותה על הכלים שלו. ואז יש ביניהם
מרחק, חוסר השתוות הצורה.
אבל האדם שקונה על עצמו את תכונת ההשפעה, הוא, והכלים
שלו ותכונת ההשפעה שהיא הבורא, נעשים כאחד ממש. ולא מדובר יותר על בורא בנפרד
מהאדם, או על שניהם שנמצאים במערכת יחסים קרובה ופתוחה שמבדילה ביניהם. אלא בקניית
תכונת ההשפעה, באותה מידה שהאדם קונה את תכונת ההשפעה, הוא והבורא נמצאים כאחד, עד
שאי אפשר להבדיל ביניהם. ולנו אין אפילו מילים להגדיר את המצב הזה, כי הלשון שלנו נובעת
כולה מהשבירה, מצמצומים, מהבחנות של אור וחושך.
לכן
גם כשאומרים שבורא ונברא נמצאים יחד בדבקות, משתמשים במילה "דבקות" מתוך
החסרונות. כי המילה "דבקות" מורה לא על שניים אלא על משהו אחד, על שם
אחד הנקרא "ישראל, אוֹרָיְיתָּא, קודשא בריך
הוא". מצב הנקרא חיים, והוא מטרת הבריאה.
העיסוק בתורה חייה להיות "לשמה", כדי שיזכה על
ידה לחיים
צז) ולפיכך הזהירונו חז"ל במקומות הרבה, על תנאי, המחוייב
בעסק התורה, שיהיה "לשמה" דוקא. דהיינו, באופן שיזכה על ידיה ל"חיים",
כי תורת חיים היא. ולדבר זה, היא ניתנה לנו, כמו שכתוב: "ובחרת בחיים".
ולפיכך, מוכרח כל אדם, בשעת העסק בתורה, להתייגע בה, וליתן דעתו
ולבו, למצוא בה את אור "פני" מלך חיים, דהיינו, השגת ההשגחה הגלויה, שנקראת
"אור הפנים", כנ"ל ד"ה "ומתחילה".
וכל אדם מוכשר לזה, כמו שכתוב: "וּמְשַׁחֲרֵי יִמְצָאֻנְנִי".
וכמו שכתוב: "יגעתי ולא מצאתי, אל תאמן". וכלום חסר לו לאדם בדבר זה, רק
היגיעה בלבדה. וזה שאמר: "כל העוסק בתורה "לשמה", תורתו נעשית לו
"סם חיים" (תענית ז' ע"א). דהיינו, רק שיתן דעתו ולבו לזכות ל"חיים",
שזהו פירושו של "לשמה", כמבואר.
ב"כל אדם מוכשר לזה" הכוונה היא, כמה שמתפתח
באדם הרצון לרוחניות, כך הוא מוכשר לרוחניות. כמו בכל דבר בגשמיות. לכן צריך לדאוג
רק להתפתחות הרצון הזה. וכמה שאפשר לסייע ולהוסיף לאותו רצון, שיתעורר בנו. ואם לא
מתעורר באדם רצון להתפתחות הרוחנית, עוד לא נקרא שמוכשר. אבל אז הוא יכול להיכנס
לחברה שבכוחה לעורר בו רצונות, וכך לזרז את התפתחותו בצורה תת הכרתית.
ולאחר שמתעורר בו רצון לרוחניות, הנקרא בחוכמת קבלה
נקודה שבלב, האדם צריך רק להשתמש נכון באמצעי הנקרא הכולל ספרים, מדריך וקבוצה
שבכללות נקרא סביבה. ולכן כל אחד מוכשר לזה, כי התנאים הללו נמצאים בידי כל אחד
ואחד. אם מתפתחת בו הנקודה שבלב, "הבורא שם ידו של אדם על גורל הטוב, ואומר
לו: בחר לך"227. הבורא מביא את האדם למקום שבו עומדים לרשותו האמצעים הללו,
והוא יכול להתחיל להשתמש בהם. כלומר, הבורא מביא את האדם למקום הבחירה ואז עוזב
אותו.
ומאותו רגע ואילך האדם אמור לעבוד קשה ולהזיע. אבל כבר
יש לו אמצעים. לכן בעל הסולם כותב שכל אחד מוכשר לזה. כי לכל אחד ואחד נותנים
"גורל", תנאים, אמצעים, בהתאם לשורש נשמתו, לכמה שעליו לתקן, ומה שעליו
לתקן בדיוק, גם לפי תפקידו הפרטי וגם לפי תפקידו הכללי במערכת של "אדם הראשון".
כל אחד ואחד יש אמצעי לפי משקלו הסגולי. ולכן כל אחד מוכשר לזה.
כשמשיג השגחה גלויה, אז נמשכת לו האהבה מאליה
צח) עתה תראה, שמה שהקשו המפרשים, על מצות האהבה, לומר, שהמצוה
הזאת איננה בידינו, משום שאין האהבה באה בדרך כפיה ושעבוד - שאין זו קושיא כלל, כי
הוא לגמרי בידינו. שהרי, אפשר לכל אדם, להתייגע בתורה, עד שימצא השגת השגחתו יתברך
הגלויה, כמו שכתוב ז"ל: "יגעתי ומצאתי, תאמן". וכשזוכה להשגחה הגלויה,
כבר האהבה נמשכת לו מאליה, בצנורות הטבעיים, כמו שכתבו לעיל.
ומי שאינו מאמין, שאפשר לו לזכות לזה, על ידי יגיעתו, יהיה זה מטעם
שיהיה, נמצא בהכרח, שאינו מאמין חס ושלום בדברי חז"ל, אלא מדמה לעצמו, שהיגיעה
אינה מספקת לכל אדם, שהיא בניגוד למה שכתוב: "יגעתי ולא מצאתי, אל תאמן. וכמו
כן, בניגוד לדברי הכתוב, שאומר "וּמְשַׁחֲרֵי יִמְצָאֻנְנִי". דהיינו,
"וּמְשַׁחֲרֵי" דייקא [דייק], יהיה מי שיהיה, כקטן כגדול. אמנם, ליגיעה הוא צריך ודאי.
עתה תראה, שמה שהקשו המפרשים, על מצות האהבה, לומר,
שהמצוה הזאת איננה בידינו, משום שאין האהבה באה בדרך כפיה ושעבוד - שאין זו קושיא כלל,
כי הוא לגמרי בידינו. שהרי, אפשר לכל אדם, להתייגע בתורה, עד שימצא השגת השגחתו יתברך
הגלויה, כמו שכתוב ז"ל: "יגעתי ומצאתי, תאמן".
האדם אמור לברר מה בדיוק נקרא "על ידי תורה
ומצוות", מהו בדיוק אותו אמצעי הנקרא סגולת תורה ומצוות. מהו המאור המחזיר
למוטב ובאיזה תנאים הוא מגיע לאדם. במה תלוי כוח ההשפעה שלו על האדם. על האדם לברר
כל זאת, כי בבירור הזה האדם פותח את הכלים שלו, ונקשר יותר למערכת ההנהגה וההשגחה,
ומקרב לעצמו את המאורות.
ולכן טעות לחשוב שהקושי בדרך הוא מלאכותי כביכול. אלא
הוא נובע מהכלים של האדם, שכל כלי וכלי חייב להתפתח בתוכו לכל הכיוונים, ועם כל
ההבחנות והקשרים לתכונות השונות. והדרישות הללו להתפתחות שבתוך הכלי, או שליליות
שיש בכלים שעדיין לא מפותחים, הם המציבים בפני האדם תמונה של קושי להתקשר לספרים,
למדריך, לקבוצה, לעצמו או למשפחה, או של חיים שהולכים ונעשים קשים, כתוצאה מהפרעות
מכל הסוגים והמינים. ולא שהעולם מלא הפרעות, וצריך להתגבר על העולם בעבודה פנימית
עם התורה.
אלא מה שבא לקראתנו כעולם, הוא הכלי הלא מתוקן שלנו,
שמראה לו בדיוק איך עליו לתקן את הכלי. ואם האדם קורא נכון את העולם, הוא לא מאשים
את הבורא, שהציב לפניו את הנתונים לתיקון בעולם כלפי קרובים, בני משפחה, ילדים,
חברה, עבודה, וכלפי האדם עצמו, עם כל הבעיות הפרטיות שלו, ממחלות ועד לימוד
וקבוצה. אלא האדם רואה באותה תמונת עולם הקרנה של התכונות הפנימיות שלו, שעדיין
צריכות תיקון. ולא שהעולם הוא איזו מציאות בפני עצמה.
אלא הכלי הלא מתוקן של האדם הוא שמצייר לנו את תמונת
העולם. כמו שבעל הסולם מסביר את התהליכים שקורים בתוך האדם, שהם כולם מורגשים ב"אחרית
המוח", ונראים לו כתמונה שנמצאת לפניו250. כך קורה עם תמונת העולם גם לחיוב
וגם לשלילה. האדם מרגיש רק את הכלי הפנימי שלו, עם כל המשקעים והליקויים שבו. אבל
נראה לו שהכלי הזה נמצא מולו. ומרגיש אותו כעולם, כנשמות או כגופים מחוץ לו, או
כתהליכים שקורים סביבו. אלא שהכל עולם המדומה251, שנמצא לפניו כהעתקה מחוסר התיקון
בכלים שלו.
האדם שמקבל כך את עולמו, אז לא נותר לו אלא להזדרז
בתיקון, כדי שיביא את תמונת העולם שלו לתמונה האמיתית. שבמקום ליקויים של העַלמה
והסתר, ומצבים מנוגדים של חושך, יתגלה לו דווקא המשפיע. תחילה מרחוק ולאחר מכן
בצורה פנימית. שאין אדם בנפרד, אמצעי שנקרא אור התורה בנפרד, ובורא בנפרד, אלא
כולם יתחברו בו יחד למבנה אחד. ולא יבוא יותר לפני אדם עולם המדומה. אלא אדם, עולם
ובורא יתקיימו יחד, בתוך מצב הנקרא כלי אין סוף המתוקן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה