פרק 37
הסתר הוא המעבר
אות פא. הסתר
פנים כמעבר לשלמות
אות פב. כל אדם
מוכרח לעבור הסתרת הפנים ולזכות להשגחה הגלויה
_________________________________________________________________________________
_________________________________________________________________________________
הסתר פנים
כמעבר לשלמות
פא) ועם כל השבח, האמור על בחינת הסתר פנים, איננה נחשבת
לשלימות, אלא לבחינת "מעבר" בלבד. כי היא המקום, שמשם זוכים לכל השלימות
המקווה. דהיינו, שכל שכר מצוה, המוכן לאדם, אינו זוכה בה, אלא מתוך יגיעתו בתורה
ומע"ט, בזמן של הסתר הפנים. כלומר, מזמן שעוסק מכח "בחירה".
כי אז יש לו צער, מתוך התחזקותו באמונתו ית' בקיום רצונו, וכל
השכר של האדם אינו נמדד, אלא לפי הצער, שסובל מקיום התורה והמצוה, כדברי בֵּן הֵא
הֵא, "לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא [לפי הצער - שכר]".
מלכתחילה קיימת לה
השאלה, למה האדם לא מתקדם לבורא בתהליך שבו גלוי השכר וגלוי העונש: כשהוא עובד הוא
מקבל שכר רב, וכשהוא מתעצל, הוא נענש וסובל.
בצורה כזאת לא נקרא שהאדם עובד בעצמו. כי מצד
אחד מתגלה השכר ומצד שני העונש. ולפי מה שמתגלה לפניו, והאדם בודק ועושה חשבון על
מה שמתגלה לפניו לפי הטבע שלו, שאותו לא קבע, ולפי התכונות הטבעיות הנתונות בו,
לפי מידת החריצות, העצלנות, הזריזות. כך הוא תופס או מעריך את הדברים. ורק בהתאם
לחשבון הזה הוא מחליט ומתקדם. אבל מצד עצמו לא עשה דבר. אלא ביצע הכול לפי הַכַנות
פנימיות ותנאים חיצוניים שנקבעו בו מראש. ואז אין אדם. אין עצמאותו. לא נקבעת
עצמיותו בכלום.
והאדם כדי להגיע
למצב של גילוי, צריך להיכנס לגילוי עם כלים שנמצאים בהסתר. וכך הגילוי איננו מונע
ממנו להיות חופשי מהגילוי עצמו. במצבנו הנוכחי, האדם אפילו לא יודע שהוא בובה. שכל
הטבע שלו, התכונות שלו, התורשה, ההורמונים, ההכנות, היכולות, המחשבות, הכול הכין
בו הבורא. הוא מתפתח על ידי שנכנס לחברה אחת, שנייה, שלישית, אבל בלי יכולת לקבוע
דבר. אלא כל ימיו הוא נמצא על תקן מכונה שעורכת חשבונות פנימיים וחיצוניים, לפי
הנוסחה של הרצון לקבל: "כמה שיותר
לקבל, תמורת כמה שפחות מאמץ".
לא חשוב כמה
הוא מתאמץ או לא, החוק הזה של הרצון לקבל קובע את כל הפעולות של האדם בתת הכרתו
ובהכרתו. כלומר אין לו שום פעולה חופשית מהטבע הפנימי שלו ומהתנאים החיצוניים
שההשגחה העליונה הציבה לו. אלא הוא מכונה שפועלת לפי מה שהוצב בה פנימית וחיצונית.
ואיך אפשר לתת למכונה כזאת מרווח פעולה לא כמו בעולמנו, שנדמה לאדם שיש לו בחירה,
אלא אותו חופש בחירה שקיים ברוחניות?
בעולמנו האדם איננו
חופשי. הוא נמצא בהתלבטות לגבי משהו שאיננו ידוע לו, אם לעשות כך או לעשות אחרת,
וחי באשליה שההתלבטות הזו היא החופש שלו. הוא כמו תינוק ששומרים עליו, ולא נותנים
לו להסתובב לבד, פן יזיק לעצמו ויכניס לפה משהו אסור או ידקור ויפצע את עצמו.
ולעומת זאת לעגל קטן נותנים להתרוצץ לבדו, כי לעולם הוא לא יזיק לעצמו, אלא יידע
איזה עשב לאכול ואיזה לא, או היכן למצוא מים ראויים לשתיה והיכן לא. ואילו האדם עלול
לטעות. ולחוסר ההבנה הזאת שחסרות בנו הכנות כאלה מהטבע, אנחנו קוראים בעולמנו
"חופש" או "להיות חופשי". אבל החופש הזה איננו אלא ביטוי של
חוסר ידיעה. אם היתה לאדם הידיעה הזאת הוא מצד אחד, לא היה טועה. ומצד שני, היה
ברור לו שהוא מערכת ממוכנת, שמתפקדת כמו רובוט, ולא יותר.
אם כך, מה הם הכלים
העצמאיים שבונה בנו ההסתר? הכלים החופשיים שנקראים "אדם", מלשון
"אדמֶה לעליון". "אדם" נקרא מי שבונה את הכלים שלו מתוך
בחירה, והכלים הללו הם כלים חדשים.
לאחר שעוברים את
המחסום והכלים הללו עוברים יחד עם האדם. הם לא נעלמים מעבר למחסום לאחר הגילוי.
אלא הולכים ומתפתחים באדם, עד שהוא נעשה כבורא. עצמאי משליטת הבורא, אבל בתכונות
דומה לו, ניצב מול הבורא ממש כהעתק שלו. וההעתק הזה נבנה על נוכחותו מלכתחילה של
החומר, הרצון ליהנות של האדם.
אבל על החומר לא
מסתכלים כלל, אלא הכוונות של האדם, הן צריכות כולן להיות מופנות לבניית דמות
הבורא. דמות הבורא נבנית על הרצון ליהנות בצורה חופשית מצד האדם החל מהתגלות
הנקודה שבלב.
האדם לוקח דוגמה
מהבורא, ועושה מהחומר שלו על ידי מסכים והגבלות, אותה צורת השפעה כמו בבורא. הוא
בונה על החומר שלו, על הרצון לקבל, דמות שדומה לבורא.
ואילו החומר, הרצון
לקבל, נשאר כפי שהוא: רצון ליהנות, שתכונותיו תמיד כנגד הבורא. לכם אף פעם לא
מתחשבים בו, כי הוא חומר, בריאה, שאין מה לשנות בה, אלא מתחשבים רק בצורה. והצורה
נבנית רק מתוך שהאדם, בכל המצבים שהוא עובר, מחפש את צורת ההשפעה של הבורא, ומעלה
כל רגע ורגע את חשיבותה, יותר מהרגשתו וממה שממלא את אותו החומר.
לכן בקבלה מדברים כל
הזמן על גדלות הבורא, מעל כל מה שבא לפני האדם. כי כל מה שבא אליו, הוא התביעה של
החומר למלא אותו בתענוגים. לפיכך חוכמת הקבלה אומרת, שלא חשוב התענוג שהאדם נהנה
ממנו, העיקר שהראש, הכוונה של האדם, יהיו בהשגת הצורה, בגדלות הצורה, צורת ההשפעה.
ב י א ו ר
י ם נ ו ס פ י ם
האם צריך לעבוד על
גדלות הבורא גם לאחר המחסום?
נראה לאדם, שאחרי
המחסום אין צורך לעבוד על גדלות הבורא. כי אם רואים ומרגישים אותו, היינו, את תכונת
ההשפעה, ואם הכול ברור, אז בשביל מה צריך גדלות. אבל רק אחרי מחסום האדם מתחיל
להכיר מהי גדלות הבורא, שגדלות ההשפעה וגדלות הבורא הם היינו הך.
לבורא, למי שמשפיע,
אין דמות ואין גוף, אלא תכונה, תכונת ההשפעה, אור, רצון לאהוב, רצון להשפיע, רצון
שאינו כמו הרצון שלנו, שיש רצון ואז מבצעים את הפעולה. אלא הכוח עצמו הוא נקרא
בורא.
אם האדם משתוקק
להיות בהשפעה, בלהשפיע, נקרא שתכונת ההשפעה, הפעולה הזאת של ההשפעה, היא יותר
גדולה בעיניו על פני הרצון לקבל שלו, על פני כל הרווחים.
כל הזמן מתקדמים רק
בגדלות הבורא, בגדלות תכונת ההשפעה, כדבר היחיד הגדול מעל כל המציאות, דווקא בה
מתקדמים. אלא שאותה תכונת השפעה נמדדת במצבנו בצורה אחרת. כי האדם שנמצא בהסתרה,
ומתוך ההסתרה הוא מתאר לעצמו את גדלות הבורא, את גדלות ההשפעה, אז נקרא שהוא הולך
לפי הקו של גדלות הבורא.
מדוע? כי הוא נמצא בהסתרה
ואת גדלות הבורא הוא מתאר לעצמו מתוך החושך, מתוך אי ההשגה ואי ההבנה ואי ההרגשה.
לכן נראה לנו, שהולכים בגדלות הבורא מתחת למחסום, ומעליו לא. אבל מעל המחסום
הולכים בגדלות הבורא עוד יותר. כי מעל המחסום הנברא בעצמו בונה על עצמו את כל
מדרגות ההסתרה.
במקום שהבורא יסתיר
את עצמו מפני הנברא, הנברא הוא שמסתיר את עצמו, את הרצון לקבל שלו. זאת אומרת, הוא
בונה בעצמו כל מיני תנאים, שגדלות הבורא בעיניו לא תבוא מתוך שהבורא מגולה לו אלא
מתוך ההסתרה של עצמו, כי רק כך הוא יוכל להתקדם בדרגות ההשפעה, בדרגות הבינה.
בינה היא חפץ חסד,
היא ההפך מרצון לקבל. אור חוכמה מגיע לבינה, ובינה מחליטה שהיא לא צריכה חוכמה,
גילוי, אלא רוצה לבנות את הגדלות שלה על החושך, ו"חושך", אצלה נקרא,
שהאור מאיר לה הכול והיא לא משתמשת בו מכלים דקבלה. זה נקרא שבינה היא עצם חוכמה,
שמתפשט בגָ"ר (ג' ראשונות) שלה אור חוכמה, גָ"ר דחוכמה, ובינה עושה
צמצום, מסך, מדכאת ומחשיבה אותו אור חוכמה, האור הגדול ביותר שיכול להיות במציאות,
ובונה עליו הסתרה, ועל פני אותה הסתרה בונה את גדלות ההשפעה. כך לומדים בחוכמת
הקבלה על תכונת הבינה עצמה.
לכן אין טעם בגישה
הזאת, שלפיה ברוחניות יש גילוי, ואפשר ללכת חופשי, כי רואים את הכול. אלא ההפך,
ברוחניות לא רואים את הכול. נותנים לאדם לראות את הכול, והוא סוגר את העיניים.
ככתוב על משה, שהסתיר את פניו, ואז זכה להביט[192]. איך הוא זכה להביט, אם הסתיר
את פניו? כאשר הסתיר את פניו, זכה להכיר
את ההשפעה, שהיא דמות הבורא, הבורא באמת.
מה משמעות הדבר
"להיכנס לגילוי עם כלים שנמצאים בהסתר" ולהגדיל את צורת ההשפעה?
לעבור מחסום ולהיכנס
לרוחניות, לעבור מהסתר לגילוי שכר ועונש, נקרא שהאדם הוא ששומר על ההסתר ברצון
שלו.
"גילוי שכר
ועונש" נקרא אותה דרגה, שבה האדם שומר על עצמו בהסתר רגיל, כלפי התענוגים
שבאים אליו בצורה ישירה, ועובד ב"להשפיע על מנת להשפיע".
ו"גילוי של
אהבה נצחית" נקרא, אותה דרגה שהאדם שומר על עצמו בהסתר כפול, אפילו על כלים
דקבלה, ועובד איתם ב"לקבל על מנת להשפיע".
זאת אומרת, למעלה
ממחסום ההסתרות הללו, הסתר אחד והסתר כפול, נמשכות מצד האדם. ולפני המחסום, בהסתר
כפול ובהסתר רגיל, ההסתרה באה מצד הבורא. הבורא מסתיר את עצמו, ומאין ברירה האדם
מנסה להצדיק את ההסתרה של הבורא, ולראות דרך ההסתרה שיחס הבורא הוא טוב, שהבורא
מסתיר את עצמו ונראה ההפך מטיבו.
ולאחר המחסום האדם
עצמו לוקח את ההסתרה של הבורא ומוחק אותה על עצמו. הבורא יכול להוריד את ההסתרה,
אבל הוא נשאר לאחוז בה, על ידי מסכים שמעדכן על הרצון לקבל שלו. זאת אומרת, מעבר
למחסום האדם לוקח את ההסתרות מהבורא, ומעביר אותן על עצמו. וזה נקרא של ההעַלמות שיש
לפניו, האדם מעתיק לתוכו כלפי הרצון לקבל. וככל שמעתיק על עצמו את המסכים
המסתירים, הם נעשים למסכים המגולים, שמגלים רצון לקבל לעבוד ב"על מנת
להשפיע". וזה נקרא שהאדם פוסע ועולה בדרגות העולמות.
האדם שנמצא תחת
הסתרות על האור, של עולמות אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, עומד לפני מסך המסתיר (ראה
שרטוט 1). ואמור להצדיק את ההסתרה הזאת ולהסכים איתה. בהסתר כפול והסתר רגיל הוא
עדיין לא מסכים עם ההסתרה. ההסכמה שלו היא רק בשכל ולא ברגש. אבל כאשר הוא מוכן
לקבל את ההסתרה הזאת לתוך עצמו ומסכים איתה, נקרא שעובר לדרגת העולמות. וכך מקבל
ומסכים עם יותר ויותר דרגות הסתרה, עד שרוכש את כל עולם העשיה (ראה דרגות של
"+" בשרטוט 1). "רוכש" נקרא, מצדיק באותו עולם את כל דרגות
ההסתרה. "מצדיק" נקרא, שאפילו אם הבורא היה מוותר ומבטל את ההסתרות
הללו, האדם מבין שהן נחוצות וטובות עבורו, ומסכים עם כל ההסתרות.
וכך הוא קונה את ל
הדרגות הללו של עולם העשיה. דרגות ההעַלמה נכנסות לתוך האדם (ראה חץ
מ"+" ל"אדם" בשרטוט 1). האדם קולט את ההעַלמות בתוכו. ואז
נקרא שעולה מעל עולם העשיה. כלומר, כל ההסתרה של עולם העשיה נמצאת בתוכו והופכת
למסכים מגולים, המסכים המסתירים הופכים למסכים מגולים.
שרטוט 1
וכך האדם עובר על כל
העולמות, עד שמגיע לאין סוף, זאת אומרת, שכל העולמות נמצאים בתוכו. ואז הוא מגיע
עם הרצון לקבל שלו עם כל העולמות יחד, למסך הגדול ביותר שכולל את כל ההעַלמה.
וניצב כלפי הבורא עם כל הרצון לקבל הגדול הזה, שלא השתנה ונשאר בכל זאת רצון
ליהנות. אבל עם כל ההעַלמות שהפכו למסכים מגולים, שמגלים את האור, והופך להיות
דמות הבורא. אין סוף כנגד אין סוף.
על מה נעשית ההסתרה?
מהבורא באים לאדם
שניים, תענוג ונותן התענוג (ראה "נותן" ו"תענוג" בשרטוט 2).
בהסתר רגיל הבורא מסתיר מהאדם רק אחד. ובהסתר כפול את שניהם.
שרטוט 2
האדם, שנמצא בהסתר
כפול, נסתרים ממנו הרגשת התענוגים והרגשת הנותן, שהנותן הוא לא רק "טוב
ומיטיב לרעים ולטובים", אלא שתכונתו היא נתינה, ולא יכול לעשות שום רע לאף
אחד, כי אין בו רצון ליהנות.
האדם מרגיש בתוכו
אין תענוגים, והבורא נסתר ממנו, כנותן, כנתינה, כטוב, כאוהב. הוא מרגיש הסתרה כנגד
שני הפרמטרים שמגיעים מהבורא. ולכן ההסתר הזה נקרא הסתר כפול. ומפני שהאדם נמצא
בשני סוגי הסתרה, הוא קובע על עצמו שהוא רשע גמור. מדוע רשע גמור? כי יש לו בכלים
שלו קלקול כפול, גם כנגד התענוגים וגם כנגד הנתינה.
ולאחר שהאדם לאט לאט
מתאמץ וקובע, שהוא עצמו רשע גמור, הוא פתאום מתוך זה מגיע למצב, שמרגיש מוכן
להצדיק את הבורא. שיש סיבתיות ומטרתיות באותה הרגשה שהבורא נותן לו. שמגלה לו את
עצמו, או בונה את עולמו, בצורה כזאת. כי העולם שלנו זה הבורא. ואז האדם מתחיל
להצדיק את הבורא, אפילו שאין לו תענוגים והוא מבולבל וסובל. מתוך הכרת הכלים. כי
כבר מבין ש"כול הפוסל במומו פוסל".
הוא מצדיק את הבורא,
שמלמד אותו בצורה כזאת מי הוא האדם, ואיך הוא מתפתח, שהוא חייב להגיע להכרת הרע.
ולכן, עד שהבורא לא מגלב בו את כל הרע שבו, אי אפשר שיתקדם הלאה לתיקונו של הרע,
כי האדם אמור לשנוא את הרע כדי להיפטר ממנו. וכך הוא מתחיל להצדיק את הבורא, שמגלה
בו את הרע. וההסתר נעשה בו להסתר אחד. לא רע על ההשגחה, על ההנהגה, על המטרה, אלא
רע על ההרגשה.
ואין מה לעשות נגד
ההרגשה הזאת. כי האדם מרגיש רע, מפני שהכלים שלו לא מתוקנים, אמנם הבורא בנה בו את
הכלים הללו, ולא האדם. אבל הוא לא מאשים את הבורא, אלא מצדיק אותו. מפני שאי אפשר
להגיע למטרה, בלי להיות קודם בכלים הללו, לעבור אותם, ולקבוע שהם רעים, ואז לדרוש
תיקון. ולפי אותה דרישה, לראות איך מתקנים אותם, ולרצות תיקונים, ובעצמו להשתתף
בתיקון. וכך להגיע לבניית הפרצוף הנכון.
האדם מצדיק. אבל
מצדיק את מה? שהבורא סובב לו הכול לנכון. האדם עדיין לא מגיע לגילוי שכר ועונש, כי
מרגיש רע בעצמותיו[193], ומתוך שמשקיע ומתאמץ מגיע למצב שמתחת להיות מחובר, שייך,
נצמד לנותן, לגדלות שלו, במקום ההרגשה שיש לו בתוך הלב. וקונה מסָכים, קונה
הבחנות, מחזק את עצמו יותר ויותר להיות כמו קטן שרוצה להיצמד אל הגדול. כמו בתיאור
של בעל הסולם באיגרת י"ט, משתוקק לבורא כמו מישהו שממש "נשרף"
מאהבה[194]. ומתוך המאמץ הזה מקבל כוחות לעבור את המחסום.
ולאחר שהאדם עובר את
המחסום, הוא ממשיך להיות צמוד לנותן, אבל מתחילים להתגלות לו תענוגים, וחייב להיות
מוגן כנגד אותם תענוגים, כדי שלא יבלבלו אותו וישחדו אותו. ואז הוא קונה מסכים
נוספים. ולמרות שיש לפניו גילוי, לוקח על עצמו את ההסתרות על התענוג. ואז מתגלה לו
מצד אחד התענוג, ומצד שני הוא שומר על עצמו שהתענוג לא יתגלה בו ב"על מנת
לקבל". התענוג מתגלה כביכול מחוץ לרצון. מעל הרצון יש מגן, ומול המגן נמצא
התענוג.
כך האדם יכול לראות
שהבורא נותן לו תענוג. ויש לו אפשרות להצדיק את ההשגחה מצד התענוג. אבל עוד לא
יכול לעבוד עם התענוגים הללו בהשפעה. הוא לא יכול ליהנות איתם לבורא. הוא עוד לא
משתמש בתענוגים שבאים אליו, אלא רק רוכש מסך ששומר עליו. ולכן נקרא "צדיק
שאינו גמור". כי לא יכול להצדיק עדיין את התענוגים כמטרה. אלא מצדיק את
ההשגחה על זה, שבאים מהבורא תענוגים.
קודם שהיה בהסתר
כפול ובהסתר רגיל, הוא לא האמין שישנם תענוגים, ושהם באים אליו. ועכשיו הוא רואה
שהם באים אליו, אבל לא רואה מטרתיות בתענוגים עצמם. אלא מרגיש שיש בהם מטרה רק כדי
להיות דבוק עם הבורא. שהם באים כדי על פניהם לחזק את הקשר עם הבורא. אם בא אליו
תענוג של חמישים קילו, כנגד התענוג הזה שמפתה אותו, הוא נדבק לבורא בכוח של חמישים
קילו. ואם בא אליו תענוג של מאה קילו, הוא נותן לו אפשרות להדביק את עצמו לבורא
במאה קילו. התענוג מגרה ומושך אותו ומחייב אותו לעבוד כנגדו. ובכך מקנה לאדם דבקות
בבורא.
זאת אומרת, האדם
מצדיק את התענוגים רק במידה שהם עוזרים לו לבנות מסכים שמחזקים אותו. שיש לפניו
תענוגים, הוא מעדיף דבקות בבורא ובהשפעה. רק צד ימין, שחייב להיות רק גדלות, גדלות
הבורא. וכך האדם רוכש את כל המסכים, כנגד כל הפיתויים. ובטוח שהרצון לקבל שלו
מוגן. הוא לא משתמש עם התענוגים ולא עם הרצון לקבל, אלא רק נדבק לבורא. בצורה
פסיבית, כמו שמעדיף להיות בצלו ולא יותר. כדברי הכתוב: "בצלו חמדתי וישבתי
ופריו מתוק לחיכי"[195].
ואז מתחילה להתגלות
לו מידת האהבה, ובמידת האהבה האדם מצליח בהדרגה לחבר את המסכים שרכש, יחד עם הרצון
לקבל שפיתח בזמן ההסתר. ומקבל את התענוג לא ברצון לקבל, אלא בתוך המסך המסתיר שקנה
בשכר ועונש, ובאותה הסתרה אחת וכפולה, שנמצאת בתוך הרצון לקבל, בזמן הסתר אחד
והסתר כפול. כל הדרגות הללו שעבר, מהוות שכבה בתוך הרצון לקבל, שמבדילה בין הרצון
לקבל לבין התענוג. שכבה שבנויה מכל מה שעשה, מהרבה שכבות בתוך הרצון לקבל (ראה כלי
של "הסתר1, הסתר2, שו"ע" בתוך "חומר" בשרטוט 3).
וכל השכבות הללו הן
הכלי שהאדם בנה. כלי על חשבון האדם, אבל בדמותו של הבורא. ובתוך הדמות הזאת האדם
מקבל את התענוג (ראה "אור" בשרטוט 3). ואז התענוג והדמות יחד נעשים
בצורת הבורא. ועל החומר הגולמי, על חומר הרצון לקבל, או על האור עצמו, לא מדברים.
אלא רק על הדמות שאותה האדם בונה.
שרטוט 3
את דמותו של הבורא, את צורתו הסופית של הכלי, מוסיפה לכלי מידת
האהבה שמצטרפת לבניית הכלי, שנבנה בדרגת שכר ועונש (ראה "אהבה" בשרטוט
3).
בדרגות הסתר כפול, הסתר רגיל ובדרגת גילוי שכר ועונש, האדם
בונה את הכלי עצמו, את "גוש השַיִש". ובדרגת אהבה נצחית הוא "חוצב
בשַיִש" את צורת הכלי שתידמה לבורא, איך בדיוק להשפיע בכל רצון ורצון, עד כמה
יותר או פחות, באיזה צורה ועם איזה רצונות. וזה מה שנותן לכלי את הדמות. כי בכל יש
עניין צלם ויש עניין דמות.
האם בכלי שדומה
לבורא קליפת הגוף מתבטלת?
ברצון לקבל יש תמיד
שימוש. אי אפשר בלי רצון לקבל שמגיב על תענוג. בלי רצון לקבל, המצב הוא כמו שכל
החושים מתנתקים. ואז נעלמת גם הרגשת הנותן. שני הנתונים הללו, הנותן והתענוג,
תלויים בתענוג המתקבל. אם אין תענוג, אין לאדם איך לקבוע את היחס שלו כלפי הנותן.
הנותן בשבילו, הוא נותן התענוג. ואי אפשר להתייחס אחרת לנותן. גם אם האדם משנה את
היחס שלו לנותן ל"על מנת להשפיע", שנתינה בשבילו יותר מהכול, ולא רוצה
להרגיש את התענוג, ולא רוצה להיות מחובר לתענוג, הוא בכל זאת בונה את הכול על רצון
לקבל עם התענוג בפנים.
לגבינו, הבורא הוא
מי שעשה בנו את החומר הזה, וממלא בו תענוג. ורק כך אפשר להתייחס לבורא. בלי החומר
הזה אין כלום. אלא הכול צריך לעמוד יציב על הקרקע. האדם בונה את כל היצירות היפות
שלו על פני חומר פשוט, על נברא, שמרגיש רק מילוי או חוסר מילוי. מתוכו הוא נותן
הגדרות לכל מה שלמעלה ממנו.
האם בזמן הסתר יכול
להיות גילוי הנותן?
הסתר הוא הסתר, ולא
יכול להיות גילוי. אבל בהסתר האדם יכול להיות בקשר מסוים עם הנותן, במידה ומסוגל
במאמץ השכלי הפנימי שלו, להצדיק במשהו את מי שמביא לו ייסורים. שהם כדי להביא אותו
למטרה הנכונה, ואי אפשר להביא אותו אליה, בצורה אחרת. אז האדם מצדיק את הבורא בשכל
בלבד ללא שום גילוי. אלא האדם עצמו משלים את הגילוי של הנותן, בכך שמצדיק אותו.
ומה האדם מרגיש? האם
בזמן שמצדיק את הנותן, הוא מרגיש עדיין חוסר תענוגים, מרגיש ייסורים? האם יחד עם
ההצדקה השכלית הוא מרגיש כאב, או ההצדקה הזאת ממתיקה את הייסורים והוא לא מרגיש
אותם? אי אפשר להצדיק את הבורא ולהרגיש ייסורים. אבל אין זה אומר שמקבלים מילוי
בכלים. אלא מקבלים לעת עתה כסוי שכלי על החיסרון הרגשי.
כאשר מצדיקים את
הבורא, לא מרגישים רע. היחס הוא יחס אחד. כמו בכל מקרה בחיים. אם מצדיקים את הרופא
שצריך לעשות איזו דקירה כואבת, לא מרגישים מה קורה בגוף. כי ההצדקה היא קשר עם
המטרה. האדם נמצא כבר בהשגת המטרה שבאה על ידי הפעולה הזאת, ולא במצבו של החולה,
אלא כבר חֹווֶה את העתיד. זה עניין פסיכולוגי, רגשי.
ההצדקה איננה שכלית
בלבד. לנו נדמה שהכול בשכל. בינתיים נראה כלפינו שהכול מתחלק לתענוג וייסורים,
ובשכל יכולים לתפוס גדלות או קטנות מידת ההשפעה. אלא שגדלות או קטנות הבורא היא מה
שמאזן לנו את הרגשת התענוג או הייסורים. לכן כל הזמן צריך לדאוג רק על גדלות
הבורא.
בעל הסולם מדגיש
באות פ"א, שאי אפשר להיות בצער ולהצדיק את הבורא, כי זה סותר זה את זה. לכן
במידה שהאדם מצדיק את הבורא, הוא מפסיק להרגיש צער. אלא היכולת להצדיק היא עניין
של מדרגות. אם נותנים לאדם עשרה גרם צער, הוא יכול להצדיק את הבורא. ואם נותנים לו
עשרים גרם, הוא לא יכול להצדיק. אבל במידה והוא מצדיק את הבורא, הוא מצדיק את
הצער, והצער הזה מפסיק להיות בשבילו צער. הוא הופך להיות אמצעי.
גם בחיים הרגילים
האדם, שהולך לעבודה ומשקיע את עצמו לעיתים עד גרימת נזק לעצמו כדי להרוויח משהו,
הוא מצדיק את הפעולה ואת ההשקעה כנגד הנזק, כנגד העייפות, וכנגד כל מה שבא
בעקבותיהם.
כל אדם
מוכרח לעבור הסתרת הפנים ולזכות להשגחה הגלויה
פב) ולפיכך, מוכרח כל אדם, לעבור ה"מעבר" הזה, של
הזמן מהסתר הפנים. וכשמשלים זה, אז זוכה להשגת ההשגחה הגלויה, דהיינו, לגילוי
הפנים, כנזכר למעלה.
ובטרם שזכה לגילוי הפנים, ואף על פי שרואה את האחוריים, אי
אפשר לו, שלא יבא פעם לידי עבירה, כנזכר למעלה דבור המתחיל "וצריכים".
ולא בלבד, שאין בידו לקיים כל תרי"ג [613] המצוות, משום שאין האהבה באה בדרך
הכפיה והאונס, אלא אפילו בתרי"ב [612] מצוות, גם כן אינו שלם, כי אפילו היראה שלו
אינה קבועה כהלכתה, כנזכר למעלה.
וזה סוד, אשר "תורה" היא בגימטריא תרי"א [611], שכל
גימטריא הוא סוד אחוריים, שאפילו תרי"ב אינו יכול לקיים כהלכתן. וזה סוד: "לא
לנצח ירי"ב וכו'", אלא סופו לזכות לגילוי הפנים, כאמור.
ולפיכך, מוכרח כל אדם, לעבור ה"מעבר" הזה, של הזמן
מהסתר הפנים. וכשמשלים זה, אז זוכה להשגת ההשגחה הגלויה, דהיינו, לגילוי הפנים,
כנזכר למעלה.
ובטרם שזכה לגילוי
הפנים, ואף על פי שרואה את האחוריים, אי אפשר לו, שלא יבא פעם לידי עבירה, כנזכר
למעלה דבור המתחיל "וצריכים".
כדי לקבוע את יחס
הבורא אליו, האדם אמור להיות בשני מצבים: מצבים מתוקנים ומצבים לא מתוקנים. וכדי
להרגיש איך בעל הסולם מבטא את הפער בין מצבים מתוקנים לבין מצבים לא מתוקנים,
מומלץ לקרוא את מאמרו "יתרון ארץ בכל הוא"[196].
האדם צריך לעבור את
הדרגות הקודמות ההפוכות מדרגת אהבת ה', כדי להגיע למטרת הבריאה. ולמה האדם שמגיע
למטרה כל כך נעלה וכל כך טובה, חייב מקודם להיות בחומר, במצב ההפוך לחלוטין מהמצב
הרצוי? התשובה על כך היא, שהאדם חייב להגיע לשנאת הבורא. כי אם האדם מרגיש שהבורא
משפיע לו רע, או מתוך הרגשתו מרשיע את קונו. כדברי הכתוב: "מיהו צדיק? המצדיק
את קונו"[197]. שהצדקה או הרשעה מתקיימות ישר בתוך הרגשתו של הרצון לקבל. אם
מרגיש טוב, קובע שהבורא טוב. אם מרגיש רע, קובע שהבורא רע. ולכן חייב לעבור את כל
המצבים ההפוכים ממטרת הבריאה, מהמצב הסופי, כדי לקבוע מהו אותו מצב סופי לעומת מצב
כנגדו.
וכל אחד ואחד חייב
לעבור את כל שלבי ההתפתחות הללו. עד כדי כך, שלא תיתכן ברוחניות שום קביעת מצב,
אלא מתוך בחינה שכנגדו. ולכן ישנם שני מצבים של הסתר פנים, שתי מדרגות שבהן האדם
הוא רשע, מפני שאומר על הבורא שהוא רשע, ומתוך הרגשת הלב שונא את הבורא ונמצא
בפירוד ממנו. ואחרי ההסתר יש מעבר לשני מצבים של גילוי פנים, שהבורא נגלה לאדם
ומשפיע לו טוב. מצב אחד שהבורא משפיע טוב יחסית, ובהתאם עד כמה שהאדם עושה מעשים
נכונים וטובים. ומצב שני שהאדם כבר מגלה את יחס הבורא אליו, ללא תלות במצב שבו הוא
עצמו נמצא.
מתי האדם יכול לגלות
שהבורא משפיע טוב לרעים ולטובים? כאשר הוא מתקן את הכלים שלו בצורה כזאת, שהוא
בעצמו תמיד טוב. אבל אז הוא רואה עד כמה בעבר הבורא עשה לו רק טובות, למרות שהוא
עצמו היה באותו עבר בצורה לא מתוקנת, ולא יכול היה לקבוע שנעשה עימו טוב, אלא היה
אומר שהבורא רשע, כי הוא שולח לו ייסורים. זאת אומרת, רק מהכלים המתוקנים מבינים
את הזמן הלא מתוקן, ואז בפער בין המצבים שהיו לבין האמת שניתן לקבוע כעת על אותם
מצבים, נולדת באדם הרגשת האהבה לבורא, הוא מגיע למטרת הבריאה.
ומתוך כך מובן, שאם
לא יהיו קודם פירוד, שנאה, אי הבנה, שנחרתים בתוך האדם בצורתם האמיתית ביותר, הוא
לא יוכל לאחר מכן כשיגיע לכלים המתוקנים, לקבוע מה היחס האמיתי של הבורא אליו,
באותם מצבים שהיה לא מתוקן, ולכן כולם חייבים לעבור את כל שלבי ההתפתחות, כדי שכל
מצב ומצב יישאר בהם, ומתוך הניגוד בין המצבים, יוכלו לקבוע ולהרגיש את אהבת הבורא
לנבראים בכל המצבים.
ולא בלבד, שאין בידו לקיים כל
תרי"ג [613] המצוות, משום
שאין האהבה באה בדרך הכפיה והאונס, אלא אפילו בתרי"ב [612] מצוות, גם כן אינו שלם, כי אפילו היראה שלו אינה
קבועה כהלכתה, כנזכר למעלה.
וזה סוד, אשר "תורה" היא בגימטריא תרי"א [611],
שכל גימטריא הוא סוד אחוריים, שאפילו תרי"ב אינו יכול לקיים כהלכתן. וזה סוד:
"לא לנצח ירי"ב וכו'", אלא סופו לזכות לגילוי הפנים, כאמור.
לפני גילוי פנים, האדם
לא יכול לקיים את שתי המצוות העיקריות, הנקראות יראה ואהבה. יראה היא על הכלים
עצמם ואהבה נובעת מהם, עד כמה האדם משפיע בהם לבורא. ועל שני המצבים הללו אין
עדיין לאדם קביעה אמיתית, הוא לא יכול להיות בטוח שהם ישנם בו, אפילו אם נראה לו
שהם קיימים בו.
אלא מהיכן יידע לגבי
אהבה ויראה? כתוצאה מגילוי פנים. רק בגילוי פנים, שהאור מתגלה לאדם באופן מלא, הוא
לא יודע מה נקרא להיות מלא. לכן הוא עלול לדמיין לעצמו שכבר נמצא באותם המצבים.
אבל רק לאחר שהגילוי היה מופיע, הוא מביא עימו לאדם את היראה והאהבה.
____________________________________________________________
[192] שמות ג, ו: "ויאמר, אנכי אלהי אביך, אלהי
אברהם אלהי יצחק, ואלהי יעקב; ויסתר משה, פניו, כי ירא, מֵהביט אל-האלהים". ויסתר משה פניו זכה לקלסתר
פנים בשכר כי ירא זכה (שמות ג)".
[193] לפירוש בדבר ה"עצמות" ראה ספר
הזהר עם פירוש הסולם, פרשת שופטים, דף ח אות יא (לזוהר, חלק ג, דף רע"ה
ע"א): "העמידו בעלי המשנה, מי מעיד על האדם, קירות ביתו. מהו קירות
ביתו. אלו הם קירות ליבו, שכתוב, ויסב חזקיהו פניו אל הקיר. והאשימו בעלי המשנה,
מלמד שחזקיהו התפלל מקירות לבו. ולא עוד אלא אנשי ביתו מעידים עליו. אנשי ביתו,
אלו הם רמ"ח אברים שלו. כי הגוף מכונה בית. שכך העמידו בעלי המשנה, רשע
עוונותיו חקוקים על עצמותיו. וכך צדיק, זכויות חקוקות על עצמותיו.
ובשביל זה אמר דוד, כל עצמותי תאמרנה [תהילים לה, י]. ולמה העוונות חקוקים בעצמות
יותר מבשר גידים ועור. הוא משום שהעצמות הם לבנים. וכתב שחור אינו ניכר אלא מתוך
לבן. כמו התורה, שהיא לבן מבפנים, דהיינו הגויל, ושחור מבחוץ, דהיינו הדיו. שחור
ולבן הם חושך ואור. ולא עוד אלא שהגוף עתיד לקום על עצמותיו, ומשום זה הזכויות
והחובות חקוקים על עצמותיו. ואם יזכה, יקום הגוף על העצמות שלו. ואם לא יזכה, לא
יקום ולא יהיה לו תחית המתים".
[194]ראה איגרת יט בנספח ג'.
[195] שיר השירים ב, ג.
[196] ר' יהודה אשלג, "יתרון ארץ בכל
הוא", מאמר לד, בתוך: מאמרי "שמעתי", כתבי בעל הסולם, עמ'
647.
[197] ספר האזינו ב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה