פרק 49
מצווה אחת
אות קכא.
במצווה אחת מכריע את עצמו והעולם לכף זכות וזוכה לאהבה נצחית
__________________________________________________________________________
__________________________________________________________________________
מבוא
ב"הקדמה
לתלמוד עשר הספירות" מדובר על הנשמה. על דרכי תיקון הנשמה, החלק
הנצחי שבנו. אם מזדהים עם אותו חלק, רואים את החיים בצורה נצחית, מעל מה שעוברים
בעולם הזה. ומסביר בעל הסולם, שמלכתחילה הבורא ברא את הנשמה על ידי שתי פעולות,
כשתי השפעות: ברא את הרצון לקבל על ידי התענוג, ולאחר מכן התגלה כנותן התענוג (ראה
"תענוג" ו"נותן" בשרטוט 1).
ועם התגלות הבורא
כנותן התענוג, הוא מתחיל להזמין מאותו רצון לקבל, מאותה נשמה, פעולות תגובה (ראה
"רצון לקבל" בשרטוט 1). כי אם יש תענוג ונותן התענוג, אז נוצר בתוך
הרצון לקבל יחס מיוחד, שהוא לא יכול להמשיך רק לקבל תענוג. אלא הופעת הנותן מזמינה
בו בושה שמחייבת אותו להחליט באיזה פעולות להיות. היינו, להמעיט בקבלת התענוגים
ולהסדיר את יחסיו עם הנותן. אבל קודם לרצות להידמות לנותן, ותוך כדי כך לגלות
שלהיות דומה לנותן אפשר רק אם יהפוך ל"מקבל על מנת להשפיע".
לשם כך האדם עובר את
כל התהליך של הירידה מלמעלה למטה, מבריאת העולמות, דרך נשמת "אדם
הראשון" ונשמות, עד שמתגלגל למציאות העולם הזה (ראה חץ מ"רצון
לקבל" עד "0" בשרטוט 1). ובמציאות העולם הזה הוא מתפתח ברצון לקבל
שגדל מרצונות לתענוגים גופניים, לרצונות לכסף, כבוד, מושכלות. (ראה מ"0"
עד "מושכלות" בשרטוט 1). עד שמגדיל את הרצון לקבל מעבר להשפעת תענוגים,
שיוצאים מההשפעה ראשונה של הבורא, למצב שמתחילה להתגלות בו ההשפעה השנייה, משהו
מהנותן (ראה "השפעה 1" ו"השפעה 2" בשרטוט 1). והיא שמביאה לו
רצון לקשר עם הנותן, הנקרא נקודה שבלב (ראה רוחניות בשרטוט 1).
שרטוט 1
והרצון הזה הולך
ומתפתח באדם עד למצב, שהתענוג ונותן התענוג ונשמת האדם הם כאחד, מה שמסיים את מעשה
הבריאה. כי אותו התנאי שהבורא הציב לפני הבריאה, לפני הרצון לקבל, שיהיו יחד הרצון
לקבל, התענוג ונותן התענוג, מתממש באותו מצב הנקרא גמר התיקון. אלא כדי להגיע למצב
הסופי מתוך בחירה חופשית, נעשה כל התהליך הזה שבו מתגלה "גוף" בעולם
הזה, רצון לקבל עם יחס רק לתענוג, ובמשך כל ההיסטוריה הוא עובר את התהליך הזה, עד
שמתגלה באדם הנקודה שבלב, והוא נאלץ להסדיר את יחסיו עם הנותן.
ובתיקון היחס שלו
האדם עובר שני שלבים, אבל במָקום שמתאים להתפתחות הנקודה שבלב. האדם לא מבין ולא
יודע איך להגיע אל המקום הנכון, אלא הכוח הרוחני שטמון בנקודה שבלב, הוא שמביא
אותו אליו לפי השתוות הצורה. ואז הוא עובר שלב ראשון של מצבי הסתר, בהסתר כפול והסתר
רגיל (ראה "הסתר2" ו"הסתר1" בשרטוט 2). ושלב שני של מצבי
גילוי, שמגלה את היחס של הכוח העליון, בהשגחת שכר ועונש ובהשגחה של אהבה נצחית(ראה
"שו"ע" ו"אהבה" בשרטוט 2). כשנמצא מתחת למחסום שנמצא בהסתר כפול והסתר
רגיל, הוא נקרא רשע (ראה "הסתר=רשע" בשרטוט 2). ובזמן שעובר מעל המחסום
ומגיע לגילוי ההשגחה, הוא נקרא צדיק(ראה "צדיק=גילוי" בשרטוט 2).
בתוך כל שלב ביניים
של הסתר כפול, הסתר רגיל, שכר ועונש ואהבה נצחית, ישנם עוד מצבים רבים שצריך
לעבור, כדי לפתוח את הנשמה מנקודה שבלב ועד לתרי"ג רצונות, איברים (ראה חץ
מנקודה שבלב ל"תרי"ג" בשרטוט 2). לעבור מצבי הסתר ומצבי גילוי בכל
הרצונות שנבראו על ידי התענוג, עד שהם מקבלים צורה כמו נותן התענוג. ואז התענוג,
הרצון לקבל ונותן התענוג, הם כאחד בתוך הנשמה (ראה "רצון לקבל" בשמאל
השרטוט 2), במצב הנקרא "ישראל, אוֹרָיְיתָּא וקודשא בריך הוא חד הוא".
והאדם מגיע לגמר תיקונו (ראה "גמה"ת = אחד" בשרטוט 2).
שרטוט 2
באות קכ"א הבאה
בעל הסולם מדבר על השלב האחרון, שלב של אהבה נצחית. שלב שבו האדם נמצא באהבה,
ובמימושה נעשה דומה לבורא באופן מוחלט (ראה "בורא = אהבה" בשרטוט 3). כי
מלכתחילה היחס של הבורא לאדם הוא "טוב ומטיב לרעים ולטובים", באהבה
מוחלטת ללא שום פנייה עצמית או חשבון לעצמו. וכשהאדם רוכש אהבה לבורא, הוא זוכה
להשתוות הצורה, ואז מגיע לייחוד ולדבקות עם הבורא בכל תרי"ג הרצונות שלו.
כל הדרך עד שמגיעים
למצב של אהבה, כל הסיבוב שעוברים במשך כל הגלגולים והשנים בצרות וייסורים, הוא
נקרא מצב ההכנה, ש "נמצא באמצע שנותיו" (ראה חץ מתעגל מ"רצון
לקבל" עד נקודת "ח"ח" בשרטוט 3). כי עוברים רק הכנה על ידי
שקונים בחפץ חסד את תכונות ההשפעה, כדי שממנו ואילך להתחיל במצוות האהבה. והחל
מתיקון מצוות האהבה ואילך (ראה חץ מנקודת ח"ח בשרטוט 3) האדם מתחיל להשתמש
באותן תכונות השפעה שקנה קודם.
שרטוט 3
התיקון הזה של מידת
האהבה נקרא "מצווה אחת" מפני שלפני התיקון במצוות האהבה נמצאים במצב בין
יראה לאהבה, והוא נקרא "בינוני" (ראה "בינוני" בשרטוט 3),
ובקניית האהבה לבורא עולים מחפץ חסד למעשה האחרון, שהוא "סוף מעשה במחשבה
תחילה", כל מה שצריך להגיע אליו. וכל הדרך לפני כן היתה רק הכנה. זאת אומרת,
מצב של אהבה נצחית איננו רק מצב הטוב. אלא על ידי קיום מצוות האהבה, כל השלבים
הקודמים שהאדם עובר כולל הסתר כפול, הסתר רגיל, שכר ועונש, הם מקבלים הצדקה.
ולכן בגילוי של
השגחת שכר ועונש הוא נקרא "צדיק שאינו גמור", ובהשגחת אהבה נצחית הוא
נקרא "צדיק גמור", שמצדיק לחלוטין את כל פעולות הבורא. הוא לומד אותן
מרגיש ומבין אותן על כל פרט ופרט שעבר עליו, מתחילת התפתחותו במחשבת הבריאה, שהיה
במצב כמו זרע, ללא שום הרגשה עצמית ועד שמרגיש עצמו קיים, ומבין במחשבה ובהרגשה
באיזה מצב הוא נמצא, ועם מי הקשר שלו. ולאחר שהאדם חוזר כך על כל תהליך התפתחותו
ומצדיק כל פרט ופרט בה, הוא מגיע לאהבה.
לאהוב אפשר רק בתנאי
שמבינים, שהכלי נברא מלכתחילה בצורה כזאת, שיוכל לקבל תענוג מהנותן, ובנוסף לכך
שיוכל להגיע להשתוות הצורה עם הנותן. רק לאחר שהאדם בודק ורואה מה יהיה לו בכלי,
ואיך מלכתחילה הבורא התייחס אליו כמו לבן אהוב, הוא מתחיל להרגיש בתוכו אותה
תגובה, אותו יחס לבורא, שנותן לו אפשרות להשפיע ולהיות כמוהו.
האדם חייב לתקן את הכלי
שלו ולמלא אותו בתענוגים, ועל ידי התענוגים להשפיע לבורא ולהגיע להשתוות הצורה. רק
מתוך זה מגיעה האהבה. זאת אומרת, אי אפשר להיות צדיק, אלא מתוך זה שמתקנים את
הכלי. רק בתנאי הזה ורק מתוך כלי מתוקן מרגישים אותו יחס, אותו רגש, הנקרא אהבה
לבורא.
באהבה ה' יש שני
שלבים עיקריים, גמר תיקון הפרטי וגמר תיקון הכללי (ראה "I" ו"II" בשרטוט 4).
שרטוט 4
הבורא שהוא המשפיע,
כדי להשפיע לאדם שיגיע לתכונת ההשפעה, לפעולות ההשפעה, ולצורות ההשפעה, שבר את
הכלי הכללי, הנשמה הכללית הנקראת "אדם הראשון", לשש מאות אלף נשמות,שהתחלקו
לעוד ועוד חלקים רבים כך, שכל אחד מאיתנו הוא נשמה נפרדת. חלק מאותה נשמה כללית
(ראה "אדה"ר" בשרטוט 5). ובשלב הראשון האדם קובע את היחס של הבורא
לנשמתו האחת (ראה כלי בזיווג דהכאה ו"גמה"ת" בשרטוט 5).
אבל בשלב הזה הוא
קובע רק את אהבתו הפרטית לבורא. ועדיין איננו מצדיק את הבורא מכל וכל. וכדי להגיע
להשתוות הצורה עם הבורא עד לדבקות המליאה, הוא חייב להיות כמו הבורא גם בעוצמת
הפעולות וגם באיכות הפעולות. ולכן כל אדם מחויב מעֵבר לשלב הראשון, שהוא השלב של
תיקונו הפרטי, של גמר תיקון נשמתו, להתחבר עם כל יתר הנשמות (ראה "600,000 להוסיף סימן לפי עמוד 405" בשרטוט 5)
ולהגיע לשלב השני, לגמר התיקון הכללי.
שרטוט 5
ואז בשלב השני של
תהליך רכישת אהבת ה', כל אדם פרטי נעשה כמו כל הבריאה. הוא הופך להיות כמו
"אדם הראשון", עומד מול הבורא כבריאה אחת ויחידה, וקובע שהוא שווה
לבורא, שהוא דומה לו ונמצא במעמד כמוהו, ובקשר של אהבה הדדית עימו. ובכך זוכה
בעצמו לדבקות המלאה.
במצווה אחת מכריע את עצמו והעולם לכף זכות וזוכה לאהבה
נצחית
קכא) ולפיכך, אומר, שאם היחיד עשה "מצוה אחת",
כלומר, אחר התשובה מיראה, שאז אינה חסרה לו אלא "מצוה אחת" כנזכר למעלה,
"אשריו שהכריע את עצמו והעולם כולו לכף זכות".
כלומר, לא בלבד, שזוכה על ידי התשובה מאהבה שעשה, עד להכריע את
עצמו לכף זכות, כדברי הַתַּנָּא קַמָּא [התנא הראשון], אלא עוד
נמצא, שזוכה גם כן להכריע את כל העולם לכף זכות.
פירוש, שזוכה לעלות בהשגות נפלאות בתורה הקדושה, עד שמתגלה לו,
איך כל בני העולם כולו, סופם לזכות לתשובה מאהבה, אשר אז, גם עליהם תגלה ותראה כל
אותה ההשגחה הנפלאה, כמו שהשיג לעצמו. וגם המה מוכרעים כולם לכף זכות, אשר אז
"יתמו חטאים מן הארץ, ורשעים עוד אינם וכו'".
ואף על פי, שבני העולם בעצמם, עדיין לא זכו אפילו לתשובה
מיראה, מכל מקום, אחר שהיחיד משיג, את ההכרעה לכף זכות העתידה לבא להם, בהשגה
ברורה ומוחלטת, הרי זה דומה, לבחינת "עולמך תראה בחייך", האמור כלפי
העושה תשובה מיראה. שאמרנו, שמתפעל ומתענג מזה, כמו שכבר היה מושג לו תיכף, משום "דכל
העומד לִגָּבוֹת, כְּגָבוּי דַמִי [העומד לגביה
נחשב כגבוי]", כנזכר למעלה (דיבור המתחיל "ןאף על פי")
עיין שם היטב.
וכן כאן, נחשב לו לאותו היחיד, המשיג את תשובת כל העולם, ממש
כמו שמכבר היו זכו ובאו לתשובה מאהבה, והכריע כל אחד ואחד מהם, את כף חובותיו לכף
זכות, עד שמספיק לו לגמרי, לידע עסקיו יתברך עם כל אחד ואחד מבני העולם.
וזה שאמר רבי אלעזר בן רבי שמעון: "אשריו, שהכריע את עצמו
ואת כל העולם לכף זכות". שמעתה, נמצא יודע את כל דרכי השגחתו יתברך עם כל
בריה ובריה, מבחינת גילוי פניו האמיתיים, דהיינו "הטוב ומיטיב לרעים ולטובים".
וכיון שיודע זה, הרי זכה לבחינה ד' של אהבה, שהיא האהבה הנצחית, כמבואר לעיל,
ד"ה "מידה".
וכן רבי אלעזר בן רבי שמעון כמו הַתַּנָּא קַמָּא [התנא
הראשון], מזהירו גם כן, שאפילו אחר שזכה, גם להכריע את כל העולם לכף
זכות, מכל מקום אל יאמין בעצמו עד יום מותו. ואם חס ושלום יכשל בעבירה אחת, יאבדו
כל השגותיו וטובותיו הנפלאות תיכף, כמו שכתוב: "וחוטא אחד, יאבד טובה הרבה
וכו'", כנזכר למעלה בדברי הַתַּנָּא קַמָּא.
והנה נתבאר ההפרש הַתַּנָּא קַמָּא לרבי אלעזר בן רבי שמעון:
כי הַתַּנָּא קַמָּא, שמדבר רק מבחינה ב' ומבחינה ג' של האהבה,
לפיכך אינו מזכיר את הכרעת כל העולם כולו,
אמנם, רבי אלעזר בן רבי שמעון, מדבר מבחינה ד' של האהבה, שהיא
לא תצוייר זולת על ידי ההשגה של הכרעת כל העולם כולו לכף זכות, כמבואר.
אלא, עדיין יש להבין: במה זוכים להשגה הנפלאה הזו, להכריע את
כל העולם לכף זכות?
האדם חייב להרגיש את
עצמו בפועל במקום כל העולם. רק מתוך הרגשה כזאת הוא מכריע את יחס הבורא לכל העולם
ומצדיק אותו. ומתוך זה מגיע להרגשה של אהבת הבורא ולגמר התיקון. אבל איך אדם אחד
יכול להגיע לדרגה הזאת, בזמן שכל העולם עדיין לא מרגישים כך, הרי כל אחד בודק איך
הבורא מתייחס אליו, כלפי ההיסטוריה של עצמו, על ידי שמעלה את כל מה שיש לו, את כל
הכלים והרשימות שבו?
אמנם האדם נמצא
בדרגת האהבה. אבל מדרגת האהבה הוא בודק את עצמו, איך הוא היה בהסתר כפול. ורואה עד
כמה הבורא התייחס אליו באהבה, למרות שהרגיש את היחס הזה כמכות וייסורים. ומתחיל
להצדיק אותו. ואז כל הזדונות הופכות לו לזכויות, ומתוך כך הוא מגיע לאהבה. אבל רק
כלפי עצמו. שהוא עצמו עבר את כל התהליך של הקלקולים והתיקונים, והגיע מהסתר אחד
להסתר שני, לשכר ועונש ולאהבה. ומהיחס הנוכחי של אהבה הוא מודה לבורא.
ואיך אפשר מאותו מצב
פרטי להגיע לראות, ולהרגיש ולדעת ולחתום, שכל הנשמות נמצאות באותו מצב, אם הן
עדיין לא הגיעו לשלבים הללו, אלא נמצאות בהתפתחות של הרצונות לכסף, לכבוד,
למושכלות? ואם כבר הגיעו להתפתחות לתיקון הנשמה, לבנייתה מנקודה עד תרי"ג
איברים בהסתר כפול והסתר רגיל, ולאחר מכן בתיקון של שכר ועונש ואהבה, אבל כל העולם
עדיין לא נמצא בגמר תיקון, איך נשמה אחת יכולה להרגיש מצב של גמר תיקון של כל
העולם, ולהצדיק את הבורא מתוך הרגשתה?
רבי אלעזר בן רבי
שמעון מדבר רק על המצב הזה בכל כתביו. יחודו מכל בעלי "הזוהר", תלמידיו
של רבי שמעון, שהוא מדבר על הדרגה האחרונה, על מדרגת גמר התיקון, מתוך השלב האחרון
של התיקון. ולכן הוא נקרא "בן" רבי שמעון[250]. הוא אומר, שהאדם חייב
להגיע לגמר התיקון השלם, זאת אומרת, לראות את כל העולם במצב מתוקן.
אבל איך יכול להיות
שהאדם יראה את העולם מתוקן, אם מצב העולם לא מתוקן, והנשמות עדיין לא מרגישות
אותו? איך אפשר להיות במצב שעדיין לא התממש בנשמות. הרי בקבלה מדובר על מצבים
ממשיים. על חקירה שהאדם עושה בטבע, היינו, ברצון לקבל שלו ושל נשמות אחרות. ומתוך
זה הוא מתקן את הטבע. ומתוך התיקון הזה קובע מהו יחס הבורא לנבראים.
____________________________________________________________
[250] רבי אלעזר בן רבי
שמעון - גדול המקובלים מתקופת בית שני, מוזכר רבות במאמרי בעל הסולם
"הערבות", "מתן תורה" "השלום" ועוד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה