פרק 40
אהבה מתגלה רק
בדרגת העולם הבא
אות פט. רק
האדם, שמרגיש את חלקו שבעולם הבא, יכול לזכות לאהבה
_________________________________________________________________________________
_________________________________________________________________________________
מבוא
האדם בא ומתגלגל
לעולם הזה כדי לעבור במשך הגלגולים שלבי הכנה לא מודעים. במהלכם, הרצון לקבל שלו
הולך וגדל, ומשתנה מהותית בדרישה שלו לתענוגים של העולם הזה, שמשתוקק לתענוגים
יותר ויותר מופשטים. מדרישה להנאות גופניות שנובעות מן הטבע, האדם נעשה משתוקק
לתענוגים חברתיים, לפי חסרונות שהחברה לרצון שגדל בו, כי החסרונות לעושר, לכבוד,
לשליטה ולמושכלות, נעשים מובנים לרצון שלו.
ולאחר שהאדם עובר את
שלבי ההכנה הללו, הוא מגיע להבנה שאין בעולם הזה מה שימלא אותו. כי מתגלה לו
ב"לב", בכל הרצונות שלו, רצון חדש, רצון למילוי רוחני, שאי אפשר למצוא
בעולם הזה. ואז האדם נכנס לתסכול וייאוש ומחפש היכן למצוא את המילוי. עד שמגיע
למקום, שבו אפשר להתמלא במילוי רוחני. אלא התפתחות בהכנה נכונה מחייבת כניסה להסתר
כפול והסתר רגיל של ההשגחה.
וכך האדם שמחפש דרך
למלא את עצמו, במקום לקבל אור ובהירות, וידיעה, והשגחה גלויה, והשגת הטבע, הוא
נכנס ליתר חושך וליתר בלבולים ואי הבנות. ואז, לא די שסובל מזה, שלא מבין ולא
יודע, והרצון שלו לא מתמלא בידיעה ובתשובה שרוצה לקבל, גם ברגש וגם בשכל, אלא מצבו
נעשה יותר גרוע. כי מרגיש שנעשה ריקן ומבולבל עוד יותר. מה שהיה נראה לו קודם
כיכולת להצדיק את ההשגחה של הטבע, של הבורא, של הכוח העליון, על עצמו ועל הסביבה,
הופך למערבולת שמונעת ממנו להגיע להצדקה.
וההרגשה הזאת היא
מכוונת. כדי שהאדם יתקדם בשלבי ההסתר וירכוש את האמונה, על ידי הדרכה שמקבל מספרי
המקובלים. כי אמונה מתבטאת בזמן ההסתרה, בהשתדלותו של האדם להצדיק מה שקורה איתו,
ולהצדיק את ההשגחה. למרות שגם בהסתר כפול וגם בהסתר רגיל, הוא מרגיש רע, היינו, לא
מקבל מילויים לחסרונות שלו. כי לא תופס מה קורה לו, לא בשכל ולא בהבנה. ולא יכול
להצדיק, לא לפי ההיגיון ולא לפי ההבנה, למה הוא עצמו או למה העולם, מתנהג כך עם
הכוח עליון.
מצד אחד הוא מתחיל
להרגיש את הכוח העליון, ומצד שני בכלל לא מבין אותו. וזה נקרא הסתרה. אבל המקובלים
אומרים, כפי שבעל הסולם מסביר בהקדמה, שזמן ההסתרה הוא הזמן החשוב ביותר. ולכן לא
כדאי לעבור אותו במהירות, למרות שהאדם לא קובע את משך זמן ההסתר. אלא עליו לקבוע
מתוך הסתר כפול והסתר רגיל, איך היא ההשגחה, בכל האופנים שהיא באה אליו, ואז יכול
לעבור לשלבי הגילוי. ועד אז האדם צריך רק לדעת, ששלבי ההסתר הם שלבים חשובים מאוד.
ועל כך אומר בעל
הסולם באות פ"א של ההקדמה: "ועם כל השבח האמור על בחינת הסתר פנים,
איננה נחשבת לשלמות, אלא לבחינת 'מעבר' בלבד. כי הוא המקום, שמשם", דווקא
בהסתר פנים, "זוכים לכל השלימות המקווה. דהיינו, שכל שכר מצוה המוכן לאדם
אינו זוכה בה אלא" זוכה בה אחר כך, "מתוך יגעתי בתורה ומעשים טובים בזמן
של הסתר הפנים". לכן לא צריך לשים לב, ולא לשבת ולחכות סתם כך שיעבור זמן
ההסתר. כי הזמן הכרונולוגי שעובר בעולם הזה לא קובע כלום, אלא קובעת היגיעה
"בתורה ומעשים טובים בזמן של הסתר הפנים". עד כמה האדם מזדרז וגומר את
כל יגיעתו. ואז הוא עובר לשלב הבא.
ובשלב הבא מקבל
בהתאם להתנהגותו הנכונה בהצדקת ההשגחה בזמן הסתר פנים. ככתוב באות פ"א:
"כלומר, מזמן שעוסק מכח 'בחירה'". כי בזמן הסתר הפנים "יש לו צער,
מתוך התחזקותו באמונתו יתברך בקיום רצונו," של הבורא, "וכל השכר של האדם
איננו נמדד, אלא לפי הצער שסובל מקיום התורה והמצוה, כדברי בן הא הא לפום צערא
אגרא [לפי הצער - השכר]". לכן, זמן ההסתר הוא הזמן החשוב ביותר לעבודה. למרות
שגם לאחר הסתר כפול והסתר רגיל, שזוכים לגילוי ההשגחה, גילוי ההשגחה עוד יותר
מבולבל מהסתר פנים.
לנו נדמה שלאחר
גילוי ההשגחה, האדם מובטח והכול נגלה לקראתו. אבל הכול נפתח לקראתו רק באותם כלים,
שבהם האדם הצליח בזמן הסתר פנים לקבוע את צִדְקַת השגחת הבורא עליו. הכלים הם לא
אותם כלים, שהיו לו לפני שנכנס להסתר כפול והסתר רגיל. הוא לא עובר מחסום, ואז
דורש מה שמגיע לו. אלא לאחר שעבר את כל היגיעה בהסתר כפול והסתר רגיל, הוא מחפש שכר
אחר. והשכר הזה הוא להיות בדרגת האמונה. כי מטרת היגיעה בזמן הסתר כפול והסתר
רגיל, היא להיות באמונה, לרכוש את החסדים.
להיות מעל הרגשת ההשגחה כלא טובה ולא נעימה ולא צודקת.
האדם רוצה להתעלות
מעל מה שנראה כהשגחה מבולבלת ומסובבת. מנסה להתעלות ולא מצליח, כי כל פעם הרצון
לקבל גדל בו, והבלבול נעשה יותר גדול. וכך הוא נותן עוד ועוד יגיעה להצדיק את
הבורא, שלא נראה לו טוב או צודק, כלומר, לא טוב ומיטיב ולא לרעים ולטובים, ולא
צודק בכל הפעולות שלו על הנבראים. והוא מנסה לשייך הכול לכוח אחד ש"אין עוד
מלבדו", אותו "טוב ומיטיב לרעים ולטובים". כי האמת היא, שאנחנו
שרויים תמידית בעולם אין סוף. אלא נמצאים תחת העַלמות של כל העולמות, ולכן אותה
השגחה של "טוב ומיטיב לרעים ולטובים" נראית בכלים המקולקלים שלנו הפוך.
והאדם, שמנסה ללא
הרף להדביק את עצמו לבורא, הוא מנסה לקנות ולהרכיב על כל הכלים המקולקלים שלו את
תכונת האמונה, ולא להיות תלוי בהרגשת הייסורים שהוא מרגיש, ובמחשבות זרות שהוא
חושב. והשכר עבור הפעולות הללו, הוא לקבל את תכונת האמונה. וכך האדם שמילא את סאתו
ביגיעה על כל תרי"ג הרצונות, גם בהסתר כפול וגם על כלים שהיו בהסתר רגיל,
באותם הכלים, בכל כלי וכלי שפיתח רצון לחסדים, לאמונה, הוא מקבל שכר, את דרגת
האמונה שרוכש בשכר ועונש.
השכר משתנה אצלו כמו
אצל ילד קטן, שמתנה בשבילו זה רק צעצוע, וככל שהוא גדל לא מספק אותו צעצוע, אלא
הוא רוצה משהו קרוב יותר לדבר האמיתי. אבל רק על ידי משחק, על ידי שעוסק ומתייגע,
הוא מבין שהשכר שונה לחלוטין ממה שחשב בתחילה. וכך לאחר הסתר כפול והסתר רגיל,
השכר שלו איננו לקבל מילוי שיהיה לו טוב בלב, ויבין ויתפוס במוח את כל המציאות.
אלא השכר שלו הוא להיות באמונה מעליהם. לא להיות בתוך מלכות, ולמלא אותה כמה שדורשים
הכלים במוחא ובליבא. אלא דווקא ההפך, להיות מעל הכלים הללו, שהכלים יישארו
ריקניים, להתעלות ממלכות לבינה ולהיות שייך לבינה.
וכך האדם מגיע לשלב
של גילוי שכר ועונש, ומתחיל לפתח את הכלים דהשפעה שלו. וגם אז הוא לא מקבל שכר מיד
במקום כמו שכתוב: "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא [בעולם הזה אין][205]. כי אף פעם
עד גמר התיקון, האדם לא יכול לקבל שכר במקום, לפי הרצון שלו. אבל בגמר התיקון הכלי
כולו מוגן ומוכן לקבל את השכר, להתמלא לפי הרצון, בפעולה שהוא כמו השפעה,
ב"לקבל על מנת להשפיע".
בשכר ועונש האדם שוב
בונה כלים דהשפעה על פני הזדונות הללו, ועל ידי זה הזדונות מתעלים לדרגה של שגגות.
וכשגומר להעביר את כל תרי"ג הכלים שלו מזדונות לשגגות, הוא מצדיק בהם את
פעולות העבר של הבורא כלפיו, ונקרא "צדיק שאינו גמור". וכך הוא מתחיל
לרכוש את דרגת האהבה. כי דרגת האהבה לבורא, לתכונת ההשפעה, לא יכולה להתקדם לאדם
שלא רכש את תכונת האמונה, את הבינה, על כל הכלים שלו. כלומר, התעלה מעל המלכות
לבינה.
ולאחר שרכש את כל
תכונות הבינה, הוא יכול לעבוד עם המלכות שצמצם קודם, ולהתחיל לעסוק בדרגה של
"לקבל על מנת להשפיע", דרגה הנקראת דרגת האהבה. כי לאהוב את השני, לאהוב
את הבורא, אפשר רק אם נמצאים בהשתוות הצורה עימו, עם המשפיע. האדם שמשפיע מתוך
הכלים שלו, ו"מקבל על מנת להשפיע" מהרצון הקטן ביותר ועד כל הרצונות,
הוא מתחיל להידמות לבורא, וככל שהוא שווה ודומה לבורא, במידה הזאת הוא אוהב אותו.
ובאהבה הזאת יש
דרגות, מאהבה התלויה בדבר, אהבה שהאדם בודק אותה רק בכלים שלו כלפי עבר, הווה
ועתיד, ועד אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבה שהוא מתחבר לכל הנשמות, ובודק את יחס
הבורא אליו בעבר, הווה, ועתיד. "בודק" נקרא שמתקן את הרצונות הללו.
שמחבר את הרצונות הללו לעצמו ומתקן אותם, ומתוכם פועל בהשפעה, היינו, ב"לקבל
על מנת להשפיע". כי רצונות, הם לא משתנים. הטבע שלהם הוא חומר שכולו רצון
ליהנות.
וכל אחד ואחד, כל
אדם פרטי שמגיע לתיקון, חייב לחבר לעצמו, לשימושו, לשירותו, את כל הנשמות האחרות,
ולהיות בעל הבית על כל הכלי של נשמת "אדם הראשון" כלפי הבורא. זאת
אומרת, כל אחד חייב להגיע לדרגה שהוא עומד כנברא יחיד כלפי הבורא, ונמצא עימו
בקומה שווה ושלמה ובדבקות בלתי פוסקת לנצחיות, אבל גם באותו שלב, שעולים מדרגת שכר
ועונש לדרגת האהבה, השכר לא מתקבל מיד. זאת אומרת, אף פעם הכלי לא מקבל מה שהוא
משתוקק אליו. כי על כל מה שמשתוקק ועוד לא הגיע אליו, האדם צריך להשלים את תיקון
הכלי שלו.
רק האדם,
שמרגיש חלקו שבעולם הבא, יכול לזכות לאהבה
פט) גם מובן היטב, מה שהקשינו לעיל, בדבר זכיית האהבה. הקשינו:
איך אפשר לזכות, אפילו למדרגה ראשונה של אהבה, בה בשעה, "שֶׁקַּיְימָא לָן,
שכר מצוה בְּהַאי עָלְמָא לֵיכָּא [שמקובל עלינו, ששכר מצווה אינו בעולם
הזה]"?
ועתה מובן היטב, שהרי, אינו צריך לקבל ממש, את שכר המצוה
בחייו, כי על כן דייקו, "עולמך תראה בחייך, ואחריתך לחיי העולם הבא".
דהיינו, להורות, ש"שכר מצוה בהאי עלמא ליכא", אלא בעולם הבא. אמנם,
לראות ולידע ולהרגיש, שכר המצוה, העתיד לבא בעולם הבא, הוא מוכרח באמת לדעת זה,
בבירור גמור, בעוד בחיים חיתו, דהיינו, על ידי השגתו הנפלאה בתורה, כנזכר למעלה.
כי אז זוכה על כל פנים, לבחינת "האהבה התלויה בדבר", שהיא מדרגה ראשונה,
של היציאה מהסתר פנים, וביאתו לגילוי פנים. המוכרחת לו לאדם, לקיום תורה ומצוות
כהלכתן, באופן "שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד, כנזכר למעלה
(דיבור המתחיל "ומהמתבאר") עיין שם היטב.
גם מובן היטב, מה שהקשינו לעיל, בדבר זכיית האהבה. הקשינו: איך
אפשר לזכות, אפילו למדרגה ראשונה של אהבה, בה בשעה, "שֶׁקַּיְימָא לָן, שכר
מצוה בְּהַאי עָלְמָא לֵיכָּא"? [שמקובל עלינו, ששכר מצווה אינו בעולם
הזה]"?
על אותה השאלה: מה
נקרא להיות במצב אחד וממנו לראות את המצב השני, היכן הוא ומה הוכן בו, בעל הסולם
עונה שלפני האדם נמצאת מדרגת האהבה, והיא השכר, העולם הבא שלו, "לראות ולידע
ולהרגיש שכר המצוה העתיד לבא בעולם הבא".
ועתה מובן
היטב, שהרי, אינו צריך לקבל ממש, את שכר המצוה בחייו, כי על כן דייקו, "עולמך
תראה בחייך, ואחריתך לחיי העולם הבא". דהיינו, להורות, ש"שכר מצוה בהאי
עלמא ליכא", אלא בעולם הבא.
"עולם
הבא" נקראת המדרגה הבאה של תיקון הכלים. זאת אומרת, האדם כבר יכול לתאר
לעצמו, שאם הוא יתקן את הכלים לצורה של "מקבל על מנת להשפיע", הוא יגיע
למצב הנקרא אהבה. על ידי "להשפיע על מנת להשפיע", הוא לא יכול להגיע
אליו. ומהיכן הידיעה שלו שהוא יכול להגיע? כי לאחר שמקבל תיקון של "להשפיע על
מנת להשפיע", הוא מבין מה יכולה להיות האהבה שחסרה לו.
ולפני כן, לפני
שמגיעים לצורת ההשפעה, להבנה מהי השפעה, אי אפשר להבחין בה ולהבין. זאת אומרת,
"להשפיע על מנת להשפיע" איננו ביצוע, אלא רק תיקון. אבל מתוכו האדם
מתחיל לראות את המדרגה הבאה, שיוכל "לקבל על מנת להשפיע". פעולה הפוכה
לחלוטין ממה שעשה עד כה, כי אף פעם הוא לא השפיע. ואז הוא רואה מה יכול להיות לו
בעתיד. וזה השכר שלו, שכר לעולם הבא, לבצע את פעולת הקבלה כהשפעה לבורא.
"עולם
הבא" נקרא גם עולם שכבר הרוחניות, נמצאת כולה מעל זמן, תנועה ומקום. מהלך
השעון, או סיבובו של כדור הארץ סביב השמש, או ירח שמסתובב סביב כדור הארץ, לא
משנים את התהליך הרוחני. האדם יכול להתגלגל אלפי גלגולים ולעשות פעולות ותנועות
רבות בזמן חיותו בעולם הזה, מבלי לעשות אף תנועה רוחנית. כי תנועה רוחנית מתבצעת רק
בתנאי שהאדם מחדש את הרצון שלו.
מרגע שמופיעה בו
הנקודה שבלב, הוא חייב לרצות בעצמו להתקדם לרוחניות. ולרצות להתקדם לרוחניות נקרא
לרצות להיות יותר משפיע. ואם האדם לא מקדים רצון כזה משלו, הוא לא עושה אף צעד,
אפילו אם מתגלגל עשרות פעמים. לכן רוחניות נקראת מעל זמן, תנועה, מקום. אבל כמה
פעמים האדם צריך להתגלגל כדי לא לחזור יותר לעולם הזה? אומר רב"ש, שהאדם חייב
לשוב ולהתגלגל, עד שבחיי חיותו בעולם הזה יגיע לגמר התיקון, לרום כל המעלות של כל
המדרגות[206].
האדם חייב בחיי
חיותו בעולם הזה לגלות ולרכוש בפועל את דרגת גמר התיקון, המדרגה שהוא רואה ממצבו
בעולם הבא. מפני שהיא המדרגה הבאה, הגבוהה ביותר, שתמיד באה לקראתנו ותמיד מתקרבים
אליה. לפיכך שתי ההגדרות הללו, עולם הזה ועולם הבא, שייכות כל פעם לשתי מדרגות
סמוכות. הדרגה התחתונה נקראת עולם הזה, והדרגה הבאה למעלה ממנה, שבאה אחריה מלמטה
למעלה, היא נקראת עולם הבא.
כמו בהגדרות של בורא
ונברא, "נברא" נקראת המדרגה התחתונה, ו"בורא" נקראת המדרגה
העליונה ממנה, כי היא שמולידה אותה ומשגיחה עליה. כך עולם הזה ועולם הבא, הם שני
מצבים של האדם, שנמצא בתהליך הנקרא אהבה וצריך לרכוש אהבה. והמטרה שלו היא גמר
התיקון, שנקרא כלפיו עולם הבא.
אמנם, לראות ולידע
ולהרגיש, שכר המצוה, העתיד לבא בעולם הבא, הוא מוכרח באמת לדעת זה, בבירור גמור,
בעוד בחיים חיתו, דהיינו, על ידי השגתו הנפלאה בתורה, כנזכר למעלה. אלא שבהסתר
כפול ובהסתר רגיל לא רואים דבר מהעתיד, אי אפשר לראות ולידע ולהרגיש שכר המצוה,
העתיד לבא בעולם הבא. בהסתר כפול הבורא נראה לאדם לא פועל ולא צודק ולא מנהיג את
העולם. והאדם נמצא כמו בהפקר, נואש ומבולבל, ולכן מרגיש את עצמו רע. ובהסתר רגיל
הוא יכול להצדיק את פעולת הבורא, למרות שלא מרגיש אותו כפועל טוב, כי לא מרגיש
נעים בעולמו של הבורא, ולמה הוא מרגיש רע מהבורא שכולו טוב, ולא מרגיש שבעתיד יהיה
לו משהו.
זאת אומרת, בשלבי
ההסתר, גם במצבו הנוכחי וגם במצבו בעתידי הנקרא דרגה הבאה, הנברא לא מרגיש את עצמו
שיכול לקבל תמיכה. לא מההווה ולא מהעתיד, לא מעצמו ולא מאחרים. אלא כל התמיכה
שמקבל מהאחרים, היא לא יותר מ"צרת רבים חצי נחמה". בכל הדברים הוא רואה
ההפך מטוב, חוסר יסוד טוב, גם בהנהגה עליו וגם בהרגשה שלו. ונראה לו שבדרגת שכר
ועונש ובדרגת האהבה מקבלים תמיכה. והאדם רואה עתיד שכולו טוב, שהבורא אוהב אותו ויש
לו שכר. כאילו רק לבוא לתיקון, ואז ליהנות.
אלא שבדרגת שכר
ועונש ובדרגת האהבה האדם מתקן את הכלים דקבלה שלו. לכן מראים לו שכר כלפי הכלים
דקבלה שלו. כמו בהסתר כפול גם בגילוי הוא חייב לתקן את הכלי שלו, שירצה שכר בצורה
אחרת. אותו אושר, אותו מילוי שעומד לפניו, הוא חייב לתקן אותו ב"על מנת
להשפיע". כלומר, לרכוש יותר מסכים.
קודם היתה לו בעיה להתגבר על הצרות ולהתעלות מעליהן להרגשת הטוב, וכעת הוא נמצא
בהרגשת הטוב, וצריך על ידי רכישת מסך להתגבר כנגד הטוב הזה, כדי להיות בטוב רק ב"על
מנת להשפיע" . זאת אומרת, המסך שלו כל הזמן גדל.
האדם עובד כל הזמן
בזיעה, עובד נגד הרצון. קודם כדי להצדיק את הבורא, שאז הוא חייב לעבוד נגד הרצון
בחושך. ומאז שיכול להצדיק את הבורא גם ב"על מנת לקבל", ויש בפניו שכר,
הוא צריך להתגבר ולרכוש מסך כנגד השכר, כדי להתייחס אליו רק כאמצעי להשפעה. לרכוש
את המסך ב"לקבל על מנת להשפיע". זאת אומרת, קודם הפיתוי היה להרשיע את
הבורא, וכעת הפיתוי הוא השכר הטוב שנמצא לפניו.
כלפי הרצון לקבל
נפתחים מילויים אדירים לרגש והשגות מ"קצה העולם עד קצהו"[207], בהבנה,
בשליטה, ובמה לא. וכנגד זה האדם ממשיך לרכוש את תכונת הבינה, שתהיה לבוש לאותם
המילויים. וזה נקרא "עולמך תראה בחייך". שכרו עוד עומד לפניו, ועליו
לבנות כנגדו כלים. זאת אומרת, בהסתר כפול, בהסתר רגיל, בשכר ועונש ובאהבה נצחית,
האדם נמצא במצב שהוא מכין את הכלי שלו לדרגה הבאה.
באותו יחס תמיד האדם
נמצא באח"פ דעליון, במדרגה הבאה שלו, כמו שמתואר במאמר של רב"ש
"עניין שיתף מידת הרחמים בדין". והמדרגה הבאה נראית לו תמיד בחושך. אבל
תלוי באיזה מובן של חושך. יכול להיות שהיא מלאה אור, אבל צריך לבנות כלים לאור
הזה. האדם צריך לקבל על עצמו חושך, מסכים, כלפי האור הזה.
מדרגות רוחניות לא
באות יחד עם עם טבע האדם, יחד עם הרצון לקבל. ולכן העבודה היא תמיד כנגד הרצון.
להתעלות מעל מלכות לבינה, ומבינה להתעלות לכתר יחד עם המלכות. כלומר, האדם משתמש
אפילו בחומר עצמו, בכוונה ההפוכה, ומקבל ב"על מנת להשפיע"[208].
כי אז זוכה על כל
פנים, לבחינת "האהבה התלויה בדבר", שהיא מדרגה ראשונה, של היציאה מהסתר
פנים, וביאתו לגילוי פנים. המוכרחת לו לאדם, לקיום תורה ומצוות כהלכתן, באופן
"שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד.
הבורא מתגלה במדרגה
אלטרואיסטית יותר, שמרגישים אותה לא טוב עד שמשלימים אותה הרגשה בתיקון עצמי, כדי
לקבל את המדרגה הבאה ולהשליםם עימה, לעלות אליה על ידי השתוות אליה. באדם שגומר עם
כל השלבים הללו, ונמצא כלפי האגו שלו בתיקון כלים הנקרא חפץ חסד, הבורא מתחיל
להתגלות כטוב.
והתגלות הבורא כטוב
היא מכשול באותה מידה כמו שהיתה קודם התגלותו בכלים האגואיסטיים, שגרמה לאדם הרגשה
רעה ברגש ובשכל. כי את הכלים, שכבר אינם אגואיסטיים, תריך להתחיל לשנות
ב"לקבל על מנת להשפיע". וכך כל פעם גדל המאמץ של האדם לרכוש מסך יותר
גדול ולעלות במעלה המדרגות.
במילים אגואיסטיים
אפשר כביכול להבין איך לתקן אותם לאנטי אגואיזם, להשפעה. בצורה אגואיסטית יכולים
לתאר איך אפשר להיות במצב לא תלוי בעצמי, לא קשור לעצמי ובלי חשבון על עצמי. אבל
האדם לא מסוגל לתאר לעצמו מדרגה שהוא לחלוטין לא עושה על עצמו. יש לו מין עיוורון
שמטעה אותו לחשוב שהוא אלטרואיסט ועושה הכול מנתינה. האדם לא מרגיש עד כמה הטבע שלו
הוא טבע של קבלה. מפני שכולו נמצא בטבע, ואין לו עם מה להשוות את עצמו.
האדם יכול לתאר
לעצמו נתינה, שהוא נותן משהו שיש לו. אבל לא לעשות את החשבון, שהוא נמצא אצל בעל
הבית, ומקבל ממנו כגי לגרום נחת רוח, כי החשבון בדוגמה הזאת הוא מאוד קשה עבורו.
כי לא מדובר על עבודה כלפי הכלים שלנו. כלפי איך הבורא מתייחס אלינו. אלא בדרגת
האהבה, האדם מתחיל לצאת מעצמו ולהתייחס לבורא ולעבוד על החיסרון של בעל הבית.
והמצב הזה בלתי
אפשרי לנו לתאר, אלא רק תיאור שקרי ברצון לקבל. אנחנו לא יכולים לתאר איך עושים
חשבון של נתניה לבעל הבית, שעל כל פרט שמקבלים מכל המטעמים של הכיבוד שלו, באותה
מידה חושבים עליו. לאדם שנמצא מול הבורא, מול הכיבוד, מול אהבת הבורא כטוב ומיטיב,
המעמד הזה קשה מאוד. כי הוא צריך לעשות חשבונות על כל היחס שקיבל ממנו. בדוממה
לילד קטן שמקבל אהבה חלוטה מאמא[209], הוא עושה מה שרוצה, ואמא לא מסוגלת חיצונית
להתייחס אליו רע, לגעור בו שיפסיק או לתת לו מכה. ובמצב כזה שמתגלָה מצד הבורא.
הוא חייב להחזיק את עצמו כאורח באותה דוגמה שבעל הסולם מביא במאמרו "פתיחה
לחוכמת הקבלה"[210].
העבודה של האדם אינה
נפסקת עד גמר התיקון. ובכל דרגה ודרגה היא מעלה מתוך האדם יותר ויותר כלים חדשים.
האדם שעולה, בכל מדרגה ומדרגה הוא נזרק לצד הקליפה, ואחר כך משווה את עצמו לצד
הקדושה. כי בכל מדרגות יש פנים ואחוריים ומהגובה הרם נופלים פתאום לבור עמוק, כמו
שמתואר על רבי שמעון, שנעשה שמעון מן השוק לפני עלייתו הגדולה ביותר[211].
מצבי העלייה הם לא
עלייה חלקה, רגועה ושקטה. וכל דבר שמתגלה כלפי האדם, מתגלה כדי להקשות עליו, ולא
כדי לעזור לו. לכן כל המצבים הללו, השכר הגדול והנצחי בעולם הבא, הבורא שמתגלה,
יודע תעלומות שמעיד על האדם שלא ייפול, הם באים כדי להקשות על האדם, ובצורה כזאת
לעזור לו לבנות את עצמו, את עצמיותו, בבחירה חופשית.
הבחירה החופשית
נבנית במיוחד בהסתר כפול והסתר רגיל, אבל האדם ממשיך לקבוע בבחירה חופשית איך
להתנהג כדי לבנות קומה שלמה. מצד הבורא מוכנים לנו תמיד רק מצבים נוקשים של
כישלונות, אחרת האדם לא יגדל. הוא צריך ללמוד מהבורא את כל עניין ההנהגה וההשגחה
על פני כלים ורצון לקבל. ללמוד ממצבו ההפוך, מהטבע האגואיסטי, להיות כמוהו, לעשות
מעצמו דמות הבורא.
וככל שהאדם משתכלל
ובונה את עצמו, הנתונים שהוא לומד מהבורא על ההנהגה וההשגחה, על מבנה המציאות, על
היחס בין חלקי המציאות, על מחשבת הבורא, איך התחיל והנהיג וברא ועשה את הכול, הם
יותר עדינים ודורשים יותר מאמצים. למרות שהאדם מכין את עצמו במדרגות הקודמות, אחרת
הוא כלל לא היה מתקדם למצב הזה. כמו פרופסור שקודם היה צריך להשלים את הדוקטורט
שלו, ולפני שקיבל תואר דוקטור, למד לתואר ראשון ושני.
ההתקדמות באה
בהדרגה. אבל השכלול, רמת הדיוק שהבורא מתנהג עם הצדיקים "כחוט השערה"[212],
הוא כל הזמן עולה, ונעשית עבודה יותר איכותית.
ב י א ו ר י
ם נ ו ס פ י ם
אם "אין שכר
מצווה בעולם הזה", איך אור התורה בא ומחזיר את הכלי למוטב?
האור העליון הוא
האמצעי לתיקון הכלים, הוא האמצעי היחיד למציאת הכלים. האור הוא הכוח העליון, שהאדם
מגלה אותו כקדמון לכל דבר. תוך כדי חקירתו, האדם מגלה שהאור העליון בורא את הכלי
"יש מאין". שהוא בונה ומפתח את הכלי, ומביא אותו לכל המצבים, מהגרועים
ביותר ועד הטובים ביותר, כדי ליצור בכלי יכולת להרגיש מה שהאור העליון רוצה
שירגיש.
כל הפעולות שמתבצעות
בכלי, עושה האור העליון. אבל ניתן ללמוד מחקירת המציאות, שחלק מפעולות האור נעשות
על הכלי ללא מעורבות הכלי, אלא בהתייחסות ישירה כלפי הכלי מתוך פעולה לפי הצורך.
וחלק מפעולות האור נעשות בהתאם להרגשת הכלי, לרצון קודם שמַעֲלֶה את הכלי, הנקרא
יגיעה, מַ"ן, חיסרון מצד האדם, מצד הכלי.
אם פעולות האור
העליון באות עם הקדם של חיסרון מצד הכלי, קוראים להן שלבי תיקון הכלי. כי האור
שקלקל את הכלי והרחיק אותו ממנו, מזמין בכלי תגובות שליליות, ועומד וממתין לתגובה
נכונה של הכלי. לא תגובה של "רע לי", כי לבטח מוזמנת בכלי הרגשה רעה, אם
האור לא נותן לו מילוי. אלא רצון מצד הכלי לעלות מעל הרגשתו ולהתלות באידיאה,
ברעיון עליון, מעל מה שמתרחש בתוכו. ועל פני החיסרון שלו, לבנות חיסרון הפוך לחלוטין.
אבל הכלי עצמו לא
מסוגל לחולל שינוי כזה, אלא אם כן יגיע להבנה שרק האור מסוגל לחולל אותו, ויפנה
לאור ויבקש. כי הבורא מחכה ומצפה לאותה דרישה של הכלי לקבל חיסרון חדש. לא לרצון
למלא היכן שכואב, אלא מעל הכאב ובלי תלות בכאב, שיבנה בתוכו חיסרון להשפעה לבורא.
חיסרון אחר ושונה והפוך ממנו. כלומר, הפעולות הן מצד האור, האור בונה את הכלי,
האור מתקן את הכלי והאור ממלא את הכלי. אבל הכרח שתבוא פעולה מצד הכלי, שהוא יגלה
נכונות להיות במצב שונה מן הטבע.
ו"אין שכר
מצווה בעולם הזה" פירושו, שבינתיים אי אפשר להשיג דבקות במדרגות הללו. כי
הכלים מתוקנים תיקון חלקי עדיין. מדובר על מצב שהכלי מתוקן בתכונות ההשפעה, אבל לא
יכול לבצע עדיין תיקון ב"לקבל על מנת להשפיע". ואם כן, אז רואה את השכר
שלו לעולם הבא, "עולמך תראה בחייך", לאחר "תחיית המתים", שאז
יבצע את הפעולות.
מדובר רק על פעולות
ברצון לקבל, רק על תיקון הנשמה. בה בלבד דנים. ולא על מצבו של האדם בעולם הזה
בחייו הגשמיים, או בעולם הבר לאחר שהוא נפטר מהסביבה ומהחיים הללו, ונמצא בלי גוף
פיזיולוגי. אלא מדובר רק על הכלי של הנשמה.
שכר נקרא
"עולמך תראה בחייך". הדגש הוא "תראה בחייך", שיש לאדם שכר המקווה
בעולם הבא, כלומר, במצב שיבוא אליו. ואם רואים את השכר העתידי, זה עוזר לאדם לבצע
את הפעולות ולהצדיק אותן. ולמה האדם רק רואה עולם הבא ולא מקבל אותו? מפני שהכלים
שלו לא מתוקנים[213].
בכל מדרגה ומדרגה
השכר מתבטא בצורה אחרת, ויכול להיות כיכולת לחשוב בצורה נכונה, למדוד לבקש ולקבל
תיקונים, להתעלות מעל הטבע ולבצע פעולות על-טבעיות מעל הטבע. שכר נמדד לפי מידת
ההתקרבות למטרה הנכונה. המטרה מתבררת לאדם בהתאם לכמה שהוא עושה חשבונות מעל הטבע
ורואה את המטרה. ומכאן נובע ההבדל בין מטרה לבין השגה. מטרה היא להרגיש את התוצאה
מהפעולה בתוך הכלים של הנברא.
על מה נעשה ההסתר
בהסתר כפול ובהסתר רגיל?
עניין ההסתר הוא,
שהאדם לא מרגיש היכן הוא נמצא. בזמן שעוברים הסתר כפול והסתר רגיל נמצאים בעולמות
בי"ע (בריאה, יצירה, עשיה). וההסתר הוא על התוכן והאיכות של מה שמגיע אלינו.
היכן אנחנו נמצאים, מהיכן באה ההסתרה, מה מקבלים וממי מקבלים. ויש בכך שני
עניינים: היכן ובאיזה כלים האדם נמצא ואיך זה מתגלה כלפיו.
בשלב הראשון של
תיקון הכלים אנחנו עולים מלמטה, מסיום, דרך עולמות בי"ע עד מלכות דאצילות.
ונכללים במלכות דאצילות כלפי הקדושה של האצילות, כנקודה השורשית בה שנמצאת נגד
קטנות דזעיר אנפין. ואז מתחילים לגדול עם המלכות דאצילולת על ידי שמעוררים את
הרצונות להשתייך אליה. ולכן יורדים ממלכות דאצילות בחזרה לעולמות בריאה, יצירה
ועשיה, ואז עובדים עם אח"פ דעליה.
העניין הוא היכן
נמצא האדם, באיזו מערכת. האדם שנמצא בהסתר בהסתר כפול והסתר רגיל כבר לא נמצא
במערכת דעולם הזה. ההשגחה לא פועלת רק עליו רק דרך אותה סְפֵרָה שנקראת עולם הזה.
אלא היא פועלת עליו דרך הסתרים, דרך הספִירות, כדי לעורר בו יחס מיוחד להשפעות
ולהסתרות שבאות מהן. מעוררים בתוך הנקודה שבלב האדם את כל תרי"ג
הרצונות, שנכללים בתוך הנקודה. והאדם
מתחיל ללמוד את הרמונות הללו בצורתם השלילית.
בכל רצון ורצון הוא
משתוקק ומתאכזב, רוצה ולא מקבל. ובכל רצון הבורא נראה לאדם כמשפיע לו לא טוב במוחא
ובליבא. ועל ידי השלילה הזאת הוא מתחיל להרחיב את הנקודה שבלב האדם, להיות כלי.
והכלי הזה מתרחב מתוך הנקודה ומקבל נפח, רק מפני שהאדם משתדל למלא את הנפח הזה
בחסדים. אחרת זה לא נקרא "רוחניות". אחרת הנקודה לא מתפתחת לספֵרה קטנה.
וזאת פעולת ההסתרה. אבל מדובר בפעולה של אורות וכלים.
על האדם פועלים
אורות רוחניים, כדי לפתוח את הנקודה של תרי"ג הרצונות כלפי הבורא. וזאת בלי
שיהיה מודע לכך. לכן השלב הזה נקרא עולמות בי"ע דפרודא [הנפרדים][214]. האדם
נמצא כבר במדרגות הללו ומתפתח בהן. אבל הוא לא יכול לקבוע באיזו מדרגה הוא נמצא
ומה פועל עליו, איזה אורות פועלים על איזה כלים, ומה בדיוק עליו לעשות. איזו דרגת
אמונה, התעלות מעל הרצון, עליו לעשות כדי להצדיק את התנהגות הבורא כלפיו.
לכן מייעץ לנו בעל
הסולם בשלב הזה לעשות "כל אשר בידך ובכחך לעשות"[215], כלפי אותה הרגשה
לא נעימה, שאותה הבורא כביכול משפיע לאדם, כלפי אותו בלבול עם ההנהגה, שהאדם לא
מסוגל להצדיק אותה. כי היא נראית לו לא נכונה ולא טובה. ואם הוא היה המוח שמנהיג
במקומה, הוא היה שולט בצורה נכונה יותר ומתייחס לנבראים ביתר חסד. אבל רואים כך
מתוך הסתר על תרי"ג הרצונות של הנשמה, של אותה נקודה שמתחילה להתפתח.
והנקודה הזאת מתנפחת
לנפח של כלי רק בתנאי שהאדם מוכן למלא אותו נפח בחסדים,באמונה, ביחס נכון לבורא.
אותה נקודה לא תִפַּתַח אם האדם לא מסוגל להצדיק את הנפח הריק בתוכו, אלא מסתכל
בקנקן שלו, שאין לו הרגשה טובה, ולא יכול להצדיק מה שקורה לו גם בלב וגם בשכל. רק
אם האדם מוכן להיות מעל הרגש והשכל שלו, למעלה מהדעת, לא תלוי בכלים הלא טובים
שמתגלים בו כהרגשה רעה, ייסורים, בלבולים, או במידה שהוא מתעלה מעליהם, נפתח לו
הכלי.
והכלי הזה נפתח כולו
באדם רק בגמר יגיעתו בהסתר כפול ובהסתר רגיל, מפני שמוכן להיות מעל הכלי. לכן
עלינו לעבור על כל הרצונות אחד לאחד במעשים טובים, היינו, להתקין עליהם יחס של
צדיק כלפי הבורא, וכלפי ההרגשה בתוך הכלים הריקניים להתקין יחס כזה, שלא חשוב מה
מרגישים, אלא להיות מעליהם. ולמרות שהלב מרגיש רע, לתת יגיעה שיבוא אור התורה
ויחזיר אותנו למוטב, שלא נהיה תלויים בהרגשה הרעה. ואז בא האור וההרגשה הרעה
נעלמת. כי האדם לא מרגיש חסרונות בכלים שלו.
במצב שמרגישים מכות,
האדם לא יכול להצדיק את הבורא, הלב שלו לא נותן. ההצדקה חייבת למלא את הכלים
הריקניים באור חסדים במקום אור חכמה. הכלים ירגישו סיפוק מלא עד כדי כך, שהאדם לא
ירגיש חסר במשהו, למרות שאין לו מילוי, כמו במשל על איש חפץ חסד שכלל לא היתה לו
חולצה, אבל גם לא היה צריך[216]. חפץ חסד הוא המסך שהאדם רוכש בהסתר.
לכן אם לא מכינים את
הכלי בהסתר כפול והסתר רגיל, אין לאדם כלי לבוא איתו להשגחת שכר ועונש ולהשגחה של
אהבה נצחית. לכן למרות שהיינו מאוד רוצים, אסור להתייחס לתקופה הזאת של הסתר כפול
והסתר רגיל כתקופה שתעבור מעצמה, שסובלים והסבל הזה פותר משהו. סבל לא תורם כלום,
האורות הם שמקדמים את האדם. אם מושכים מהר את האורות, הם באים ומתקנים את הכלים
להיות בחסדים, להתעלות מעל הכלים, ואז עוברים מהר יותר את תקופת ההסתר, הסתר כפול
והסתר רגיל.
הכול תלוי ביגיעה
ובמאמץ, כלומר בקצב, עד כמה האדם משתמש בכל האמצעים שעומדים לרשותו ועובד איתם.
אין פשרה על מאומה. כי האדם לא יכול להישאר עם כלי לא מתוקן. וכלי יכול להיות
מתוקן רק על ידי יגיעת האדם. לכן הסתר כפול והסתר רגיל הם פרק הזמן המסוכן ביותר,
שבו הרוב נופלים. הם לא מגיעים לתוצאה הרצויה, שמשלושת המרכיבים הנקראים ספרים,
רב, סביבה (קבוצה), הם מקבלים תמיכה נכונה להצדיק את פעולות הבורא רגשית ושכלית
באותם מצבי ההסתר.
האם בהסתר האדם עובר
את כל סדר המדרגות?
האדם נמצא תמיד בעשר
הספירות שלו, שמחלקים אותן לתרי"ג חלקים או לתר"ך חלקים, שהם רמ"ח
איברים ושס"ה גידים, ועוד שבע מצוות דרבנן. והאדם, אם הוא לא עובר על כל
פעולה שמזדמנת לפניו, ומתקן אותה בשלמות, שכל ספירה נכללת מעשר ספירות פרטיות שלה,
וכל ספירה פרטית נכללת מעשר ספירות פרטי פרטיות שלה, הוא לא עולה למצב הבא. אלא
האדם לא מסוגל במצבו הנוכחי לעשות חשבונות, וגם לא צריך לעשות אותם.
בדומה לילד שבהיותו
בן שלוש, לא מסוגל לעלות לדרגת חוכמה וידע של ילד בן ארבע. במדרגה של ילד בן שלוש
הוא לא יכול לדעת איך זה להיות בן ארבע. אפילו אם הוא מסתכל על ילד בן ארבע, הוא
שופט ומודד אותו בכלים של ילד בן שלוש. אבל בעולם שלנו אפשר לקבל דוגמה מאחרים, כי
רוכשים כל פעם מדרגה אגואיסטית יותר והרחבת הכלים הנוכחיים.
מה שאין כן
ברוחניות, שבה צריך לפתוח כלי הפוך מן הטבע, ולרכוש כל פעם חסדים, השפעה, על כל
רצון שנפתח. המדרגה הבאה מתגלה לאדם כהסתר, כאחוריים, שהאדם מרגיש רע ברגש ובלבול
בשכל. וזאת בתנאי שמתייחסים לרגש ולשכל בגישה נכונה. שברגש לא מבינים נכון מה
מרגישים, כי הכלים לא מתוקנים, ויחס הבורא אלינו הוא תמיד טוב ומיטיב. ובשכל
מצדיקים את הנהגת הבורא, שהיא נכונה, אז נקרא שבמקום הארת האחוריים מהדרגה הבאה,
האדם רוכש את המדרגה ועולה מעליה עם גלגלתא עיניים, עם כלים של הצדקה, של השפעה.
כך קורה כל פעם
בעלייה, כי המדרגה הבאה איננה אגואיסטית יותר, כמו בילד שגדל מגיל שלוש לגיל ארבע,
אלא יותר אלטרואיסטית. וצריך לרכוש עליה תיקון. הכלים נמצאים בשפע, אבל הם נפתחים
רק ברגע שהאדם מוכן ויכול לתקן כלי גדול יותר. ובניגוד לילד שעובד עם הטבע שלו,
האדם שנמצא בהתפתחות רוחנית הולך בתלם הרוחני, הוא חייב לעבוד נגד הטבע, כדי לרכוש
את הדרגה הבאה. לכן מה שהוא מרגיש ומבין במוח ובלב, זה תמיד המדרגה הבאה, ולא
המדרגה הנוכחית. וכדי לעלות אליה הוא צריך לעשות מאמץ לקבל אותה כטוב. כי הבורא
מתייחס אליו דרך הכלים הללו של מוחא וליבא בצורה הפוכה, כדי שימלא אותם בהשפעה,
בהתעלות מעל הלב והמוח שלו. ואז האדם עולה לדרגה הבאה, שלב אחר שלב, בסולם.
האם אהבה חלוטה
יכולה להביא לשנאה?
כשמקבלים את ההשפעה
בכלים דקבלה, כלים דקבלה נמצאים בהרגשת הקבלה, עד שאינם מסוגלים להרגיש את השורש.
בזמן קבלת התענוג, אם האדם מקבל תענוג גדול יותר מהרגשת הנותן, אם הוא לא רוצה
להרגיש את הנותן, או אם הרגשת הנותן פחותה אצלו מהרגשת התענוג, הוא מרגיש רק את
התענוג, ונמצא תחת השפעת התענוג, בכך הוא ממית את עצמו. לכן אם רוצים לקבל מהבורא,
צריך תחילה לקבל את גדלותו, כדי שלא יכבה התענוג. אז הנותן חשוב, ולעומתו התענוג
שווה לאפס, ומהווה רק אמצעי כדי להיות בקשר עם הבורא.
למשל כשאדם מקבל
מחברו עט במתנה, הוא רואה בו מתנה יקרה, משום שמחשיב את חברו כמישהו שיקר לו. אם
אותו חבר יקר, היה מביא לו את כל העולם, בעייני האדם, שלאמתו של דבר רוצה את כל
העולם, המתנה הגדולה הזאת היתה נחשבת אצלו בדיוק כמו העט, סימן לקבלה מאיש אהוב.
לפיכך צריך כל הזמן להגדיל את הקשר עם הנותן. ואז בהתאם לכך, כל מה שנקבל יהיה
כמתנה. ומהי מתנה? שאין בה צורך, אלא היא רק סימן של האהבה.
____________________________________________________________
[205] ראה אותיות מד, עה, פד ל"הקדמה לתלמוד
עשר הספירות".
[206] ר' ברוך אשלג, "לאיזה דרגה האדם צריך
להגיע", בתוך: כתבי רב"ש (שלבי הסולם), כרך א, עמ' 26.
[207] רות רבה, פתיחתא, ז: "שאותה אורה שבראת
ביום ראשון אדם צופה מסוף העולם ועד סופו".
[208] ר' ברוך אשלג, "עניין שיתוף מידת
הרחמים", בתוך: כתבי רב"ש (דרגות הסולם), כרך ג, עמ' 1742.
[209] ר' יהודה אשלג, "סגולת זכירה",
בתוך: כתבי בעל הסולם, עמ' 68: "וזה עמוק ונכבד מאד, כי זה פשוט, אשר
רצונו ית' מהעובד, הוא תכלית המשובח, וידוע גם, שמה שיותר שהעבדות קרובה לטבע,
משובחת היא ביותר. וזה כלל, אם אחד משני האוהבים תגדל אהבתו במדה שלמה וחלוטה,
דהיינו "טבעית ושלמה", שאז יכבה כל כח של אהבה מרעהו. ואף על גב, שעיני
שכלו יראו בעליל גודל אהבה של האוהב, מכל מקום לא יתגדל אצלו, כח אהבה לגמול לו.
ואדרבה, לפי הרגשת ההחלט מהאוהב, בשיעור זה יכבה לאט לאט רגש אהבתו לו, כי אינו
ירא ממנו, כי אהבתו חלוטה לו, ואשר על כן יהיה נבלע ונשחת מדת הרוחניות, של אהבה
בטבע חומר הנאהב".
[210] ראה הערה 134נ בעמ' 507.
[211] על שמעון מן השוק, ראה ספר הזהר עם פירוש
הסולם, פרשת בראשית, אות קנט (לזוהר, חלק א, דף כ"ב ע"א):
"שנאבדו לו כל המדרגות ונעשה לאדם פשוט, דהיינו לשמעון מן השוק, והכיר בזה
שהוא קריאה והזמנה להשגת פנים מאוד נעלה".
[212] יבמות דף קכא ע"ב: "הקדוש ברוך הוא
מדקדק עם סביביו כחוט השערה".
[204] ראה פרק "עולמך תראה בחייך" בעמ'
315.
[214] ראה תלמוד עשר הספירות, חלק ז, אור
פנימי, אות ב: "כשהתחיל לברוא העולם וכו' והתחיל לברר המלכים, ומה שהוברר
ממנו עלה בקדושת העולמות, ומה שלא הוברר נשאר קליפה וסיגים. עכ"ל. כי אחר
שהאור נסתלק מהכלים, והכלים מתו ונפלו לעלמין דפרודא לבי"ע, הנה אז
חזר המאציל ובירר את הכלים השבורים של המלכים, שפירושו הוא, שבירר את החלקים
הראוים להלבשת האור העליון".
[215] ראה אות נג ל"הקדמה לתלמוד עשר
הספירות", כמובא בפרק "לפי הצער – השכר" בעמ' 260.
[216] למשל זה ראה ר' ברוך אשלג, "ג'
קווים", בתוך: כתבי רב"ש (דרגות הסולם), כרך ג, עמ' 2038.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה