פרק 38
דרגת שכר ועונש
אות פג. ישועת
ה' מביאה לגילוי השגחת שכר ועונש ב"פקיחת עיניים" בתורה
אות פד. השגת
שכר ועונש מספקת תענוג בעשיית מצווה
אות פה. השגחה
גלויה עוזרת להגיע לתשובה מאהבה
_________________________________________________________________________________
_________________________________________________________________________________
ישועת ה'
מביאה לגילוי השגחת שכר ועונש ב"פקיחת עיניים" בתורה
פג) והנה, מדרגה ראשונה של גילוי הפנים, שהיא "השגת השגחת
שכר ועונש בבירור המוחלט" - אין זו באה לו לאדם, אלא על ידי ישועתו יתברך,
שזוכה בפקיחת עינים בתורה הקדושה בהשגה נפלאה, "ונעשה כמעיין המתגבר",
כרבי מאיר (אבות פ"ו), ובכל מצוה שבתורה הקדושה, שכבר קיים אותה מתוך היגיעה
מבחירתו, זוכה ורואה בה, את שכר המצוה, המיועד לו לעולם הבא. וכן ההפסד הגדול,
שבעבירה.
והנה, מדרגה ראשונה
של גילוי הפנים, שהיא "השגת השגחת שכר ועונש בבירור המוחלט" - אין זו
באה לו לאדם, אלא על ידי ישועתו יתברך. כי לפני כן האדם נמצא ברצון לקבל
ב"על מנת לקבל", ב"לא לשמה", למטה ממחסום. המחשבות והרצונות
שלו הם בסופו של דבר לתועלת עצמו. והוא לא יכול להתנתק מהרצון הזה, אפילו אם
ישתדל. הוא משתוקק לקשר עם הבורא, להיות דבוק בו, אבל בכל זאת הדבקות והקשר שהוא
מתאר לעצמו, הם לטובת עצמו. ואפילו המחשבה על הבורא, שרוצה להשפיע ולהביא את עצמו
לעבדות, להיות שַמַש לבורא, לא יכולה לנתק אותו מהעניין של רווח פרטי לעצמו.
רק על ידי
"ישועת ה'" אפשר לזכות לעבור מהמצב הזה למצב שבו האדם מתנתק יחסית מעצמו
וכאילו לא קיים, כביכול מתעלה מעל הטבע, מעל הגוף, ולא שייך אליהם, אלא נמצא בצורה
אובייקטיבית, בלתי תלויה במחשבות וברצונות שלו. זאת אומרת, רק על ידי אותו כוח
עליון מיוחד שבא מלמעלה, ונותן לאדם את האפשרות הזאת. ולפני שקורה המעבר הזה באדם,
הוא לא יכול לתאר לעצמו מהו. כי מדובר בניתוק מהטבע, ניתוק מהחומר, ניתוק מהבריאה.
שזוכה בפקיחת עינים
בתורה הקדושה בהשגה נפלאה, "ונעשה כמעיין המתגבר", כרבי מאיר (אבות
פ"ו), ובכל מצוה שבתורה הקדושה, שכבר קיים אותה מתוך היגיעה מבחירתו, זוכה
ורואה בה, את שכר המצוה, המיועד לו לעולם הבא. וכן ההפסד הגדול, שבעבירה.
האדם מתחיל לראות את
המבנה שלו כלול מתרי"ג איברים, חלקים, רצונות. הוא מתבונן על הגוף שלו, לא על
הגוף הפיסיולוגי, אלא על הגוף של הנשמה, על הכלי שלו. ורואה עד כמה הוא יכול בעזרת
הכלי הזה לעשות פעולות רוחניות, פעולות דהשפעה. בכל פעולה ופעולה שהוא מתעלה מעל
השימוש האגואיסטי, הוא נמצא בהשתוות הצורה עם הבורא, וזהו השכר בשבילו, להשפיע
לבורא.
וכך גם ההפך. ככל
שאיננו מסוגל עדיין להשפיע, אלא רק להגביל את עצמו ולצמצם את השימוש באותו רצון,
הוא מצטער צער רב. ורואה את ההפסד הגדול באותו חלק של הרצונות והמקרים, שעדיין לא
יכול להשפיע לבורא. זאת אומרת, הוא שוקל בדייקנות את היתרונות והחסרונות שיש לו
מהכלים המתוקנים, או מהכלים שאינם יכולים להיתקן בינתיים. והשכר שלו, מתבטא בכך
שמזדמן לו לעשות השפעה לבורא. והעונש, אם איננו יכול עדיין להשפיע לו.
והיכן נמצאים אותם
תרי"ג האיברים של הנשמה? תרי"ג איברים, הם אותו רצון לקבל שנברא, אבל
שהתפתח לרצון לקבל עם יחס מיוחד למהות האור, להשפעה, על ידי זה שהוא מרגיש את מהות
האור כמשפיע, ומקבל את תכונות האור. ובהתאם לכך מסתדרים בו הרצונות לא רק לפי
גודלם, אלא לפי מי מורכב יותר ומי מורכב פחות ממידות ההשפעה. אלה לא רצונות לקבל
שמבינים איך לקבל, כדי ליהנות מהשפעת הנותן.
בדומה לילד מפותח
ואהוב, שרוצה להשיג משהו מאמא, ובתבונה רבה משתמש ברצון שלה להשפיע לו. הוא מתקרב
אליה בערמומיות, מחייך ומנשק, ובין השאר גם דורש. ואז משיג מה שרוצה. אבל הוא מקבל
רק משום שהרצון שלו כלול מהשפעה של אמא. כלומר, תרי"ג הרצונות הם לא רצונות
לקבל סְדוּרים בסדר מסוים לפי גודל הרצון, אלא רצונות מגוונים
הכלולים מהשפעת הנותן.
הרצון לקבל כלול
מהשפעה כבר מבחינה ב', מד' בחינות דאור ישר. ומפני שהוא נכלל מהשפעת הנותן, הוא
גדול יותר בעובי. אבל בחינה ב' לא רק שיותר עבה, אלא גם נהנית יותר, מפני שמרגישה
את אהבת הנותן אליה, ונהנית ממנה. זאת אומרת, תרי"ג הרצונות הם רצונות לקבל
מגוונים, כי הם כלולים ונכללים מהשפעת הנותן, על כל מגוון האופנים שהנותן מתייחס
אליהם, ואם תרי"ג הרצונות הם רצונות לקבל מגוונים, כי הם כלולים ונכללים מהשפעת
הנותן, על כל מגוון האופנים שהנותן מתייחס אליהם. ואם תרי"ג הרצונות בתוך
הנשמה לא היו כלולים מהשפעת הנותן, שהאדם יודע איך הבורא אוהב אותו, איך הוא
מתייחס אליו, ואיך הוא חושב עליו, לעולם האדם לא היה יודע איך בעצמו להשפיע.
לכן קודם כל חייבים
לדעת איך להשתמש ברצונות הללו בערמומיות. אי אפשר להתחיל את התיקון, בלי ללמוד
מהקליפות איך לממש ולנצל כל רצון ורצון כדי להשיג תועלת מהבורא, בדומה לילד הרע
שלומד לסחוט עד תום את אבא ואמא, או כמו פרעה שרצה לחייב את הבורא לשמש אותו,
ככתוב: "מי ה' אשר אשמע בקולו"[198].
בלי לעבור את דרגות
ההסתרה ולקבוע מהו הרע בכל רצון ורצון, אי אפשר להתחיל לתקן אותו. האדם לא מרגיש,
אלא את הרצונות שלו, ומתוכם הוא קובע כי הוא הבורא. רק על ידי הכוח העליון, אותו
אור עליון מופשט, הוא מתחיל לגלות ברצונות שלו, מתוך אותה ערמומיות שרוצה ליהנות
בהם, שכל הרצונות הללו יוצרים בתוכו צורך כנגד הבורא, הנקראת "פרעה" או
"נחש".
ורק לאחר שהאדם לומד
את הצורה הזאת, הוא מבין שהבורא אוהב אותו, ורוצה להשפיע לו ולמלא אותו. מתוך
ההתפתחות הרעה באה לו פתאום הבנה על משהו מחוץ לו, על הבורא, שברא בו את כל
הרצונות, מפני שהוא אוהב אותו ורוצה למלא אותו, והוא המשפיע לו בתוך הרצונות. לפני
כן האדם לא יודע מהו להשפיע, אלא מתייחס רק לרצונות, חייב למלא אותם וזהו. אחר כך
הוא מבין פתאום שהכול נעשה מתוך אהבה, מתוך השפעה. ומתוך הרצונות שלו הוא מתחיל
להתייחס לבורא.
אבל בהתחלה האדם חי
בתוך הרצונות שלו כמו שהם, מתייחס רק לאותם חסרונות, מילויים ותענוגים, שיכולים
להיות בתוכם. אלא שפתאום הוא מרגיש בתוכם מהיכן הרצונות ומהיכן התענוגים, ולומד על
המשפיע, אבל ללא דמות הבורא בתוכם.
דמות הבורא נבנית
מתוך תרי"ג הרצונות. האדם כאילו הופך אותם כלפי חוץ כמו כפפה, ואז בצורתם
ההפוכה הוא מגלה את הנותן. אבל מגלה רק מתוך הרצונות. לכן הקליפה היא הכרחית. כי
בלעדיה אי אפשר לתאר את הקדושה. אלא בונים את דמות הקדושה, דמות הבורא, מתוך
הרצונות, מתוך מבנה הנשמה שמתגלה.
לכן שני השלבים של
הסתר כפול והסתר רגיל, הם הכרחיים. כי האדם טובע ברצונות שלו עד הסוף, והם נעשים
כמבנה שלו עצמו, הוא לא מסתכל עליהם מהצד, אלא הוא והרצונות שלו הם אותו דבר. ואז
האדם רואה עד כמה כל כולו עם השכל שלו ועם הבדיקות שלו, נמצא טבול לחלוטין בתוך
הרצונות. בינתיים כל אחד מאיתנו מדמיין את עצמו כחוקר אובייקטיבי, שמסתכל מבחוץ על
כל תרי"ג הרצונות של הנשמה. אבל האדם חייב להיטמע בתוך הרצונות בצורה רגשית,
עד שלא נשאר ממנו משהו מחוץ לרצונות אגואיסטיים. ולאחר שלא נותר בו דבר מחוץ לאותם
רצונות, נעשה לו נס, ובאותם הרצונות מתחיל להיוולד צדו השני של המחסום.
השגת שכר
ועונש מספקת תענוג בעשיית מצווה
פד) ואף על פי, שעדיין לא הגיע השכר לידו, כי "שכר מצוה
בְּהַאי עָלְמָא לֵיכָּא" [בעולם הזה אין], עם כל זה מספיקה
לו ההשגה הברורה הזאת, מכאן ואילך להרגיש התענוג הגדול, בעת עשיית כל מצוה, כי
"כל העומד לִגָּבוֹת, כְּגָבוּי דַמִי [דומה]".
למשל, כסוחר, שעשה עסק והרויח בו סכום גדול: אף על פי שעתיד
הריוח להגיע לידו לאחר זמן רב, מכל מקום אם הוא בטוח בלי שום צל של ספק קל, שהריוח
יגיע לידו בזמן, הרי אצלו השמחה שוה, כמו שהגיע לידו תיכף.
במצב "עולם הזה" האדם עושה תיקונים על ידי שרוכש את
תכונת ההשפעה. הוא עדיין לא יכול לעבוד עם הכלים ד"לקבל על מנת להשפיע",
שבהם הוא נעשה דומה לבורא, משפיע לו נחת רוח ופועל ועושה כמוהו. אלא התיקונים שלו
הם בינתיים לתקן את הכלי, לעלות אותו מעל הרצון "לקבל על מנת לקבל".
לעשות צמצומים על הרצון "לקבל על מנת לקבל", ולרכוש את תכונת האמונה, את
תכונת הבינה, ובכך לבנות גלגלתא ועיניים, חלק של ההשפעה, על כל כלי וכלי.
ולאחר מכן הוא מגיע למצבים, שיכול גם בכלים דקבלה "לקבל
על מנת להשפיע", שנחשב כהשפעה טהורה. לכן, בהתחלה האדם לא מרגיש את עצמו עושה
פעולת השפעה בפועל, או נמצא בגמר התיקון דומה ושווה לבורא בכל. בהתחלה הוא רואה עד
כמה תיקונים שהוא עובר, ומתקין על כל רצון ורצון את תיקון הבינה, מעלים אותו
ומכינים אותו לבוא לצורת ההשפעה האמיתית. בינתיים הוא עובר תיקון של תכונת ההשפעה,
אבל אחר כך היא תהיה פעולת השפעה.
השגחה גלויה
עוזרת להגיע לתשובה מאהבה
פה) ומובן מאליו, שהשגחה גלויה כזאת, מעידה עליו, שמכאן ואילך
יתדבק בתורה ומצות בכל לב ונפש ומאד. וכן שיפרוש ויברח מהעבירות, כמו שבורח מפני
אש.
ואף על פי, שאינו עוד צדיק גמור, כנזכר למעלה, משום שלא זכה
עדיין לתשובה מאהבה, מכל מקום, הדביקות הגדולה שלו בתורה ומעשים טובים, עוזרת לו,
לאט לאט, לזכות גם כן בתשובה מאהבה, דהיינו המדרגה הב' של "גילוי פנים".
ואז יכול לקיים כל תרי"ג המצוות בשלימות, ונעשה צדיק גמור.
מתוך גילוי פנים
האדם רואה ומבין, שאין דבר יותר נעלה מהשפעה. החשבון הזה יכול להראות כנובע ממניע
אגואיסטי. שכדאי לעסוק בפעולות של השפעה, משום שמרוויחים בהן נצחיות ושלימות, או
נעשים דומים לבורא, או זוכים לכל טוב. ואז אין בשביל מה להישאר בכלים דקבלה. ואין
מי שיסרב להחליף זה בזה, מתוך חשבון פשוט של רווח עצמי.
ובקושי הזה, בחוסר
ההבנה הזה, נתקלים כל פעם שבאים לדַבֵּר על המצב הרוחני של האדם שנמצא מעל המחסום,
שהחשבונות שלו מנותקים לחלוטין מרווח עצמי. אלא הוא רואה עד כמה תכונת ההשפעה היא
נעלה יותר מתכונת הקבלה. ועד כמה לעשות נחת רוח לבורא אינו בא בגדר של רווח עצמי,
אלא מעלה את האדם מעל הרווח העצמי. ולכן הוא משתוקק לזה. אבל מפני שהוא בנוי מחומר
שרוצה ליהנות, היינו, שהבורא יחזיק אותו מעל הטבע שלו.
ובמידה שקיימת אותה
עדות, הוא יכול לעשות חשבונות נכונים ופעולות נכונות. ולהתקדם למצב שאפילו מתוך
עבודה על כל רצון ורצון מתרי"ג הרצונות, הוא לאט לאט יבוא מ"להשפיע על
מנת להשפיע", מתיקון תכונות הבינה על פני כל רצון ורצון, לקיים את חוק האהבה.
כלומר, "לקבל על מנת להשפיע".
השגחה גלויה כזאת, מעידה עליו, שמכאן ואילך יתדבק בתורה ומצות
בכל לב ונפש ומאד. וכן שיפרוש ויברח מהעבירות, כמו שבורח מפני אש.
איזה עבירות יכול לעבור
האדם שרכש את תכונת ההשפעה? קשה לקבוע מה הן אותן עבירות. כי האדם שנמצא במצבים
הגבוהים שמדובר עליהם בחלק זה של ההקדמה, נמצא כבר במצבים מתוקנים, שרוכש את תכונת
הבינה, את תכונת ההשפעה, ונמצא מעל הצמצום, בפרצופי קטנות דקדושה. הוא כבר גומר את
התיקון שלו ומתקרב לגדלות, ואולי מתחיל לבצע פעולות של גדלות.
וגם באהבה ישנם
שלבים רבים כפי שלומדים ב"תלמוד עשר הספירות" ובמאמר "פתיחה לחוכמת
הקבלה". תחילה האדם עושה תיקונים ב"לקבל על מנת להשפיע", בג'
קווים, ג' גוֹ ג'. לאחר מכן בקטנות, מאוחר יותר בגדלות, באח"פ דעליה, בשמירה
על הכלים שלא יכולים להשתתף ב"לקבל על מנת להשפיע". כי אח"פ דעליה
בלבד, הוא מה שמסוגלים לבצע כנתינה, כ"לקבל על מנת להשפיע", עד גמר
התיקון[199].
וכך האדם נשאר עדיין
במתח רב בין כלים שרוצים להשתתף ב"על מנת להשפיע", לבין כלים שמרגישים
את התענוג שיש באור העליון, כקליפות, ככלים שרוצים להיות בקדושה. הכל נמצא בגוף
שלו. כל ההבחנות האלה ששייכות לקליפה: "נחש", "פרעה",
"בלעם", "בלק", "שעיר לעזאזל", נמצאות בתוך האדם
מהשבירה, במצב שהוא לא יכול לתקן אותן, אלא חייב בצורה כלשהי להיבדל מהן.
האדם אמור להתרחק
מהרצונות הללו ולעשות עליהם תיקונים מסוימים כדי שהם לא יבואו אליו בזמן שהוא
מתחיל לעסוק בחלק מהרצונות שלו ב"לקבל על מנת להשפיע". אבל כאשר הוא
מתחיל לקבל, ומתחיל להרגיש מעט יותר טעם בקבלה, הוא חייב ליהֵנות. אחרת אין לו מה
להביא לבורא כתענוג, אלא רק את התענוג ממנו. להראות לבורא שנותן לו תענוג, איך הוא
נהנה מהתענוג הזה. זה מה שהוא מביא לבורא, משפיע לו חזרה. כי במה האדם יכול
ליהַנות לבורא, שאוהב אותו ורוצה לתת לו, ולעצמו אין לו כלום? להראות לבורא כמה
הוא נהנה ממנו.
וברגע
שהאדם מתחיל להפעיל את הכלים דקבלה שלו וליהנות בהם, כי אין שום צורה אחרת להחזיר
לבורא תענוג, אז אסור שיתעוררו בכל רצון ורצון אותם החלקים שלא יכולים להשתתף
בתהליך הזה. ולכן האדם שרוי במתח עד לגבול מסוים, כדי להשתמש רק בחלק מהרצון וביתר
לא. אבל הוא משתמש בקבלה ונהנה כמו קודם, ועוד יותר מקודם, כי הוא מקבל תענוגים פי
תר"ך פעמים. רק משום שהוסיף כוונה: לָמָה הוא נהנה.
כל הפעולות נשארות
אותן פעולות כמו שקודם, רק התענוג נעשה פי תר"ך פעמים יותר גדול עם הכוונה
"על מנת להשפיע". אלא בכל רצון ישנו חלק שמותר להשתמש, וחלק שאסור
להשתמש. וחלק אחד חייב להיות מרוחק מהשני ברווח מסוים, כדי שהאדם לא יבוא פתאום
לידי טעות או קלקול, וימשיך יותר תענוג ממה שהחליט. והעבודה הזאת היא עבודה מסוימת
מאוד וקשה, שדורשת ידיעה ברורה וחשבון מדויק, מתוך בטחון ועל ידי מערכת שמירה. אבל
אז האדם מפעיל את כל מה שנמצא בתוך הכלי.
ובכך הוא מגלה באיזו
צורה הבורא ברא את הכלי. איך תכונות דהשפעה נכנסו והתכללו בתכונות דקבלה. עד כמה
הן התקשרו יחד ואיזה קשר יש ביניהן. כי הוא בודק איך בדיוק מתנהל הקשר בין תכונות
הבינה לתכונות המלכות. עד כמה הקשר הזה עוזר לו להשתמש ב"לקבל על מנת
להשפיע" ובאיזו מידה. היכן נמצאת הבינה, שתשמש בסופו של דבר ככוונה "על
מנת להשפיע", שרוכבת על הרצון לקבל. איך היא מתקשרת לרצון לקבל, ובכמה היא
יכולה לסייע לאותה פעולה להיות פעולת השפעה. ולאור שיבוא, להיות תענוג מירבי
ב"על מנת להשפיע". אבל לא יותר במאומה ממה שב"על מנת להשפיע".
החשבון הזה חייב להיות
מדויק. אי האדם החליט לקבל חמישה קילו תענוג "על מנת להשפיע", אי אפשר
לקבל ליתר בטחון רק ארבעה וחצי קילו. כי "לקבל על מנת להשפיע" אפילו גרם
אחד פחות מאותם חמישה קילו שיכולים לקבל, נקרא שלא הולכים להשפיע. כי לפי חוק
ההשפעה, לפי תנאי האהבה, השפעה חייבת להיות עד הסוף, עד כמה שמסוגלים. לכן החשבון
צריך להיות קפדני. והאדם חייב לעבור את כל העבודה הזו, כי אחרת הוא לא יוכל לקבוע
את היחס של הבורא אליו. איך הוא ברא אותו מלכתחילה, ואיך הוא מתייחס לכלים שלו.
דווקא הדיוק הזה, הגבול הזה, הוא שנותן להבחנות את העמקות.
____________________________________________________________
[198] שמות ה, ב: "מי ה' אשר אשמע בקולו".
ר' ברוך אשלג, "מהו מבול מים, בעבודה", בתוך: כתבי רב"ש (שלבי
הסולם), כרך ב, עמ' 799: "שבזמן שהאדם מתחיל לעבוד בעבודה דלהשפיע, אז הגוף
טוען, מה העבודה הזאת לכם, איזה הגיון יש בזה, שאתה לא רוצה לעבוד לתועלת עצמך,
הלא אתה צריך לדאוג, שאתה תהנה מהחיים, ולהשפיע נקרא, שאתה תעבוד לא בשבילך. [...]
אולם יש עוד טענה, שהגוף מתנגד לעבודת ה', בזמן שהאדם אומר להגוף, שאנו צריכים
להאמין בה', שהוא המשגיח ומנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. אז בא להאדם הגוף,
וטוען טענת פרעה, שאמר "מי ה' אשר אשמע בקולו", כלומר, שקשה לו
להאמין בה'. זאת אומרת, שהוא אומר, שהוא מסוגל לעבוד לתועלת ה', אבל בתנאי, שאם
הוא היה מרגיש את גדלות ה', היה מבין, שכדאי לעבוד בשבילו.
כמו
שאנו רואים בגשמיות, שאם בא איזה גדול, שיש הרבה אנשים שקבעו שהוא גדול, השכל
מחייב, כדעת אלו, שאמרו שהוא גדול, בטח כמו בגשמיות האדם מסוגל לעבוד ולשמש את
הגדול, בטח אם היתה לו הרגשה כזו בגדלות ה', היה גם כן יכול לעבוד ולשמש את ה'.
מה שאם כן לגבי הבורא, אין לנו הרגשה כזאת, אלא, כמו שרואים, הוא בבחינת
"שכינתא בגלותא", ואין שום הרגשה בגדלות ה'. אם כן איך הוא יכול לבטל את
תועלת עצמו בפני תועלת ה'".
[199] על כך בעל הסולם מסביר לאורך המאמר
"פתיחה לחכמת הקבלה", ובספר תלמוד עשר הספירות חלק טז וחלק יב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה