31 ביולי 2013

פרק 33 - איך מחייבים את מצוות האהבה?

פרק 33
איך מחייבים את מצוות האהבה?
אות סו. לאהבת ה' מגיעים מקיום תרי"ב (612) הצוות
אות סז. למה נכתבה במיוחד מצוות האהבה?
אות סח. כל הנטיות והמידות הטבועות באדם וכל הבריות נחוצות לו, כדי לשמש אותו בעבודה הרוחנית כלפי הבורא
 __________________________________________________________________________

מבוא

על כל הדרגות של הסתר וגילוי אפשר ללמוד מתוך הקשר של האדם עם כל יתר הנשמות. האדם שיש לו נקודה שבלב, סביבו נמצאות שישים ריבוא נשמות, שש מאוד אלף נשמות. ונקודת ה"אני" שלו, היא אחת מהן (ראה שרטוט 1).



שרטוט 1

בדרגת האהבה מדובר על ביטול האגו של האדם כלפי כולם. ובהתאם למידת הביטול שלו כלפי הנשמות האחרות, האדם נעשה שווה לבורא. אין לנו קשר אחר או התחברות אחרת לבורא. באותה מידה שמתחברים עם האחרים, מרגישים שהבורא ממלא את הכלי. ואם פוחתת מידת ההתחברות עם האחרים, מרגישים שהבורא עוזב את הכלי, כי שֵם הבורא תלוי במסך, זאת אומרת, במה שנגד ה"אני", נגד הרצון לקבל של האדם, האהבה העצמית שלו.

ככל שיש באדם התנגדות לה"אני" שלו, ככל שההיקלטות שלו בין האחרים טובה, באותה מידה הוא מרגיש מיד איך הבורא ממלא את הכלי. האדם אף פעם לא מרגיש את האור הסובב (ראה "אור הסובב" בשרטוט 1), כי אור הסובב הוא "עצמותו"[169]. ולא יכולים להרגיש אותו, אלא רק מה שנקלט בתוך הכלי.

הבורא ברא את הכלי ביחס מיוחד של מלכות כלפי ט' ראשונות הנקרא עולמות, וביחס מיוחד של ט' ראשונות כלפי מלכות הנקרא נשמות. אבל גם העולמות וגם הנשמות הם בתוך הכלי. אלא שהעולמות הם מידת הערפול שיש על הנשמות. ומהי מידת הערפול הזאת? מידת האגו המסתיר, המפריד, בין הנשמות לבורא. המידה הזאת, הקלקולים הללו, הם נמצאים באדם. זאת אומרת, העולמות נמצאים בתוך הנשמות כעין פילטר, רשת שמֵגנה על הנשמות מלהיות במגע עם הבורא, או כדי להיות במגע עם הבורא במידה שיש השתוות ביניהם. אבל העולמות הללו, הם שייכים לנשמות. בדומה בעולמנו לילדים קטנים שלטובתם הם נמצאים בהסתרה מפני העולם.

ילדים לא מבינים את העולם, אלא רק לפי הצרכים שלהם, הם לא יודעים מה עושים הגדולים ובשביל מה. למה אבא הולך לעבודה ומהי עבודה. הילד שומע על עבודה, אבל מבין שאבא הולך להביא כסף כדי לקנות לו גלידה. הוא תופס רק משהו מסוים ומשהו אחר לא. ומידת ההסתרה הזאת נקראת העַלמה בעולם הזה. וככל שהולכים וגדלים ומתפתחים, ההעַלמה הזאת נסתרת ונכנסים לחיים. ככל שמבינים את החיים, באותה מידה שמבינים את החיים, ההעַלמה נסתרת ומקבלים כלים. ומתוך ההבנה הזאת, אותה העַלמה הופכת לגילוי. מה שקודם לא הבנו, כעת מבינים. ההבנה הזאת משמשת לאדם כלי לרכוש את העולם, להתקשר איתו, להצליח בו, לחיות בו ולחוות אותו.

ואותו דבר קורה בעולם הרוחני. ההסתרה היא בתוך האדם. היא חיסרון, ליקוי בהשגה שלו, בהבנה שלו, בתפיסתו, שנמצא כערפול על הכלים שלו. והליקוי הזה נקרא עולמות. אם הכלי עבה בבחינה ד', האדם נמצא בהסתרה בדרגת עולם העשיה. אם הכלי עבה בבחינה ג', האדם נמצא בהסתרה בדרגת עולם היצירה. ואם הכלי עבה בבחינה ב', האדם נמצא בהסתרה בדרגת עולם הבריאה. זאת אומרת, ככל שהכלי בעל אגו יותר עבה, הוא זקוק ליותר הסתרה, כדי שלא יגרום נזק לעצמו.

וככל שהאדם הולך ומתפתח, הרגשת הנזקים הקודמים והבנתם הופכות בו לכלים המועילים. זה נקרא שהעולמות "נכנסים" לתוך האדם. והאדם עולה בדרגת העולמות. הוא כאילו מקפל אחריו את העולמות בדרגה הנוכחית שלו, לוקח את הכלים שלהם ועולה. כמו הזדונות, שעולים לדרגת שגגות. אבל הכול בתוך האדם.

לפיכך צריך להחיות בתוכנו את התמונה, שכל הנשמות נמצאות בגוף אחד. כי במידה שהאדם מתחיל להתקשר עם יתר הנשמות כלפי הבורא, במידה הזאת הוא מתחיל לראות בכל הכלי המשותף את נוכחות הבורא.

היחס של האדם לכל יתר הנשמות נקרא מסך. ומה הן יתר הנשמות? כל יתר 599,999 הנשמות קובעות כלפי הנשמה האחת שלו את גודלו המדויק של המסך שלו (ראה "1/599,999 = מסך" בשרטוט 2). כי כל הנשמות הללו הן ט' ראשונות לעומת המלכות (ראה "מסך = ט"ר/מ" בשרטוט 2). אם עושים על המלכות צמצום, ומשתמשים בה רק לנחיצות, רק במה שנחוץ לחיים, ומלבד מה שנחוץ לקיום, את כל היתר מעבירים לט' ראשונות, אז בט' ראשונות מגלים את הבורא. אותו חוק חל גם בגשמיות וגם ברוחניות[170].

על ידי המסך מגלים את שֵם הבורא, באותה הוי"ה שבכלי. כי מסך ואור חוזר הם המילוי בכלי הנקרא הוי"ה. ואותם האדם משיג בט' ראשונות. ואז משיג את הבורא כלפי הנברא (ראה "בורא/נברא" בשרטוט 2), שהנברא זה האדם עצמו.



שרטוט 2

לכן בהסתר כפול והסתר רגיל, ובגילוי שכר ועונש, ובעיקר בדרגת האהבה, ככל שהאדם יוצא מתוך עצמו ומתְקשר עם כל יתר הנשמות בצורה שברור לו הקשר של "ואהבת לרעך כמוך"[171] שהוא מפעיל כלפיהן, אז בכלי הכללי הזה, ובו בלבד, הוא מגלה את נוכחות הבורא. ואין צורה אחרת להתגלות הבורא. וההתקשרות הזאת עם כל יתר הנשמות איננה יכולה לבוא מתוך אונס או מתוך שכנוע חיצוני. אלא היא תוצאה מכל הדרגות שהאדם עובר.

לכן האדם לא יכול לאהוב את הזולת, ולקיים את הכלל "ואהבת לרעך כמוך" אלא לאחר שעבר דרגות תיקון בשכנוע הפנימי שלו את עצמו, ולא מתוך אונס. אין כפיה ברוחניות. אי אפשר לבוא מבחוץ ולחייב באהבה. אלא רק אם מגיעים לתיקונים של "ואהבת לרעך כמוך", אז בתוך הכלי הכללי יש לאדם פגישה עם הבורא.

ולפני כן, אין לו יכולת לפגוש את הבורא, גם לא בדרגת שכר ועונש. הוא אמנם מתחיל להכיר את פעולות הבורא בצורה אמיתית, לפי תיקון הכלים שלו, זאת אומרת, לרכוש את תכונת ההשפעה של הבורא. אבל הוא לא פועל כמו הבורא, הוא לא פועל ב"על מנת להשפיע". הכלים דקבלה שלו עדיין לא מופעלים ב"על מנת להשפיע", אלא הם ברמה של שגגות. רק כשהוא מתחיל לעבוד על אהבה, הוא מתחיל לתקן אותם ולהעביר גם אותם את המחסום. ובינתיים הם רק מצומצמים.


לאהבת ה' מגיעים מקיום תרי"ב (612) המצוות

סו) ונקדים לברר, מה שהקשו המפרשים, על המצוה של אהבת ה'. כי איך חייבה אותנו התורה הקדושה, במצוה, שאין בידינו לקיימה כלל? שהרי על הכל, אפשר לו לאדם, שיכוף את עצמו, וישעבד את עצמו לקיימו, אבל על אהבה, אינם מועילים שום שעבוד וכפיה שבעולם?
ותירצו, שמתוך שהאדם מקיים, את כל תרי"ב המצוות, כהלכתן, נמשכת לו אהבת השם מאליה. ולפיכך, נחשבת לו, כמו בידו לקיימה. שהרי, יכול לשעבד ולכוף את עצמו בתרי"ב המצוות, שיקיימן כהלכתן, שאז זוכה גם באהבת ה'.

כל הרצונות הם רצון להתמלא בהנאה ותענוג. כך עובד כל רצון ורצון. ולאחר שבירת הנשמה, ירידתה לעולם הזה והתחלקותה לנשמות פרטיות רבות, בנויים אנחנו כך שאף אחד לא מרגיש את השני. כל אחד כולל רצונות רבים בתוך נשמתו. ובתוך תרי"ג הרצונות שלו הוא רוצה למלא רק את עצמו, להיטיב לעצמו.

גם אם רואים בעולמנו ביטויי אהבה של אחד כלפי השני – אמא כלפי ילד, הורים כלפי ילדיהם, אנשים שנמשכים אחד לשני, אלטרואיסטים שמרגישים טוב מהשפעה זה לזה – הם כולם מושרשים בצורה טבעית בתוך הרצון. הרצון נהנה על ידי פעולת הנתינה הזאת, ולכן הוא פועל כך. מתוך החומר שלנו, של הרצון ליהנות, נקבעות כל הפעולות. לפיכך יש צורך להגדיר במדויק מהי אהבה.

"אהבה" נקרא, שהאחד משפיע לשני, ומרגיש את השני דרך החסרונות של השני, במקום להרגיש את החסרונות של עצמו. ויכול להתמיד למלא את רצונותיו של השני עם כל מה שיש בו. נתינה כזאת איננה טבעית, אלא יחס אחד לשני שמוכתב מלמעלה. והאדם אמור לפתח את האהבה הזאת בעצמו, כנגד הרצון הטבעי שלו ליהנות ולקבל לעצמו. ואם שניים מפתחים את האהבה דווקא מתוך יחס הפוך, ששונאים זה את זה, ומגיעים לאהוב זה את זה, אז אפשר לקבוע שמבינים ומרגישים מהי אהבה.

ולכן להגיע לאהבה, זה השלב האחרון בהתפתחות הנשמה. מגיעים לשלב הזה מתוך האגו הגדול ביותר, שמתפתח בנשמה לאחר ירידתה לעולם הזה במשך אלפי שנים של גלגולים. לכן גם במסגרת העולם הזה וגם בעולם הרוחני, עד שעולים לדרגה האחרונה של ההתפתחות, לא יכולים להבין מהי אהבה. כי אהבה מושגת רק בשלב ההתפתחות הסופית, וכנגד השנאה הראשונה, השנאה הטבעית, שיש בכל אחת מהנשמות כלפי האחרים.

מטבעה כל נשמה ונשמה רוצה ליהנות בעצמה ללא שום חשבון לאחרים ושהם ישמשו אותה. ומתוך זה היא צריכה להגיע למצב הפוך, שהיא משמשת לאחרים ללא שום חשבון לעצמה. ואז מהפער בין שני המצבים הללו שמורגש בתוך הנשמה - כי אין העדר ברוחניות, אלא כל הרשימות נמצאות ודווקא על פני הרשימות הללו בונים את ההרגשה - באים להרגשת האהבה. לכן אי אפשר לחייב את השני ביחס של אהבה, אלא האדם צריך לבנות אותו לבד מתוך הכרחיות, שהוא היחס הטוב ביותר, ואין טוב ממנו.

ואז האדם מסוגל ומוכן לתת הכול כדי להשיג את אותו היחס. כי המצב הזה מועדף בעיניו על פני כל המצבים האחרים. ואפילו ניתנת לו האפשרות למלא את כל הרצונות של הנשמה בצורה אגואיסטית, בכל המילויים האפשריים, התיקון מגיע למצב, שהאדם מעדיף רק להשפיע, ולהיות האמצעי למילוי ליתר הנשמות. והדרך היא של האדם עצמו, לבנות את עצמו לאט לאט לבחור במדרגות של אהבה נצחית ולממש אותן. ולכן אי אפשר לחייב את האדם באהבה, אלא עליו להגיע לדרגת האהבה מתוך בחירה חופשית.

ונקדים לברר מה שהקשו המפרשים על המצוה של אהבת ה', כי איך חייבה אותנו התורה הקדושה במצווה שאין בידינו לקיימה כלל? למה הקשו המפרשים במצווה הזאת, שלא כל כך ברור לנו מהי?

השמות הללו "אהבה", או "יראה", או "שנאה" הם בסך הכל פגמים וחסרונות בתוך הכלים של הנברא. בכל תרי"ג הכלים, בעשר הספירות של הנשמה, יש חיסרון שצריך לתקן אותו על ידי מסך. לחיסרון אין שמות, אלא הוא רק תיקון הרצון לקבל שיהיה דומה לבורא.

ולכן לא צריך להסתכל על האהבה כעל רגש מופשט כמו בעולם הזה, אלא רק כעל חיסרון שבכלי. ואז אם התורה לא מחייבת, זה רק סימן שאין לנו כלי.

אז לְמה בכל זאת התכוונו בחיוב מצוות האהבה "ואהבת את ה' אלוקיך"[172]? הרי מצד אחד, "מצווה" נקרא תיקון הרצון לקבל. ומשום שאין רצון לקבל כזה שצריך לתקן באהבה, לא היה צורך לחייב אותה. ומצד שני, אם היה חיסרון כזה, כלי כזה, פגם כזה, אז לא היה צריך לעזוב את מצוות האהבה, אלא לחייב אותה כשאר תרי"ב המצוות. אבל כך או אחרת היא נכתבה כחיוב: "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". זאת אומרת, צריך לתקן את כל הכלים, גם במוחא וגם בליבא, גם בהרגשה וגם במחשבה.

וכאשר מתקנים את כל הרצונות בכוונה לאהוב את הבורא, מגיעים ל"אהבת את ה' אלקיך", לתיקון של כל הכלים הרגשיים והשכליים, הנמצאים בראש הפרצוף הרוחני, שמתפשטים גם בתוך הפרצוף, ובמיוחד בסוף שלו. והכלי כולו נמצא ב"לקבל על מנת להשפיע". אם לא מגיעים ל"לקבל על מנת להשפיע", לא מגיעים למצווה "ואהבת".

כי איך חייבה אותנו התורה הקדושה, התורה נקראת "קדושה" כי היא מדברת על פעולות השפעה והשפעה נקרא קדוש, "בינה", מצוה שאין בידינו לקיימה כלל, בתיקון הרצון, שאין ביכולתנו לבצע. אבל אנחנו יכולים לגלות בנו את הרצון הזה, אם תחילה נגלה שנאה לבורא, ואז נתקן את השנאה הזאת, ונגיע באותו רצון לאהבה. אחרת אין תיקון. כי תיקון הוא מִקָצה לקצה, כדברי הכתוב, אין צדיק עומד על דבר מצווה, אלא אם כן נכשל בה[173]. מה פירוש "נכשל"? נופל מכל גובההּ של האהבה, לעומקהּ של השנאה.

הרי על הכל אפשר לו לאדם, שיכוף את עצמו וישעבד את עצמו לקיימו. האם "על הכול", הכוונה איננה על האהבה, אלא על יתר הרגשות? איך "שיכוף וישעבד את עצמו" אם אין כפיה ברוחניות? אבל על אהבה אינם מועילים שום שעבוד וכפיה שבעולם. ולמה רק על אהבה?

ותירצו, שמתוך שהאדם מקיים את כל תרי"ב המצוות כהלכתן, מתקן את כל הכלים בלמעלה מחזה ולמטה מחזה דנשמה, נמשכת לו אהבת ה' מאליה. מה פירוש "מאליה", אם בכלי רק תרי"ב רצונות? האם קיים בכלל כלי של תרי"ג רצונות? לאחר שהאדם מתקן את כל תרי"ב הרצונות שלו מתגלה הרצון שנקרא "תרי"ג", והאדם יכול לתקן אותו.

ולפיכך נחשבת לו כמו בידו לקיימה, שהרי יכול לשעבד ולכוף את עצמו בתרי"ב המצוות, מסוגל לקיים אותן על ידי יגיעה ועל ידי קיום עצות המקובלים במלואן. אם מקיימים כל מה שקובעים המקובלים, שבידינו לקיים, אז מגיעים לקיום של תרי"ב מצוות, שיקיימן כהלכתן, היינו, כמו שהמקובלים אומרים, ואז תתקיים בנו גם המצווה האחרונה – אז זוכה גם באהבת ה'.


למה נכתבה במיוחד מצוות האהבה?

סז) אמנם דבריהם אלו, צריכים עוד לביאור רחב, כי סוף סוף, לא היתה אהבת ה' צריכה להגיע לנו, בבחינת מצוה, מאחר, שאין לנו בה, שום מעשה ושעבוד כלל מידינו, אלא שבאה מאליה, אחר שנשלמים בתרי"ב המצוות. ואם כן, די לנו ומספיק לגמרי, הציווי של תרי"ב המצוות. ולמה נכתבה מצות האהבה?

אי אפשר לחייב את האדם לאהבת ה', אלא עליו להגיע בהתפתחותו למצב הזה בעצמו, לכן מחייבים אותו להתפתח עד הדרגה הזאת, ואחר כך הוא מגלה שיש לפניו אפשרות להתפתח עוד ולהגיע להרחבת הכלים, לתיקון הכלים, למילוי הכלים, שנקראת דרגת האהבה. אז למה ענין האהבה נכתב כחיוב?

כל הנטיות והמידות הטבועות באדם וכל הבריות נחוצות לו, 
כדי לשמש אותו בעבודה הרוחנית כלפי הבורא

סח) וכדי להבין זאת, צריכים מקודם להבנה אמיתית, במהותה של אהבת ה' עצמה. ויש לדעת, שכל הנטיות והמדות, הטבועות באדם, לשמש עמהן כלפי חבריו, הנה כל אלו הנטיות והמדות הטבעיות, כולן נחוצות לעבודת ה' יתברך. ומתחילה, לא נבראו והוטבעו באדם, אלא רק משום תפקידן הסופי, האמור, שהוא תכלית וסוף כל האדם, בסוד הכתוב "ולא ידח ממנו נדח", אשר אז, צריך להם לכולם, כדי להשתלם עמהם, בדרכי קבלת השפע, ולהשלים חפץ ה'.
וזה שכתוב: "כל הנקרא בשמי ולכבודי, בראתיו וגו'" (ישעיה מ"ג, ז'). וכן: "כל פעל ה' למענהו וגו'" (משלי ט"ז, ד'). אלא שבינתים, הוכן לו לאדם, עולם מלא, כדי שכל אלו הנטיות והמדות הטבעיות שבו, יתפתחו וישתלמו, על ידי שיתעסק בהן עם הבריות, באופן, שיהיו ראויים לתכליתם.
וזה שכתבו חז"ל: "חייב אדם לומר, בשבילי נברא העולם", משום שכל בריות העולם נחוצים ליחיד, שהמה המפתחים ומכשירים את נטיותיו ומדותיו, של כל אדם יחיד, עד שיוכשרו ויעשו, לכלי שרת לעבודתו יתברך.

אין העדר ברוחניות. אלא כל המצבים שעוברים, מהמצבים הגרועים ביותר שכבר עברו בגלגולים הקודמים, ועד מצבים קשים ולא נעימים שלא רוצים להיזכר בהם, או מתביישים שהיינו בהם, כל המצבים נמצאים בנו ועומדים לרשותנו לנצח. כי רק בפער בין המצב הגרוע ביותר למצב כנגדו המתוקן ביותר, יכולים להרגיש את קומת הכלי.

ובעל הסולם אומר, שלא ידח ממנו נדח, כאשר האדם מגיע למצב שיש לו כוח, עוצמה, יכולת לסבול, ויכולת לעמוד ולצרף את כל המצבים המנוגדים זה לזה, אשר אז צריך להם לכולם. בשביל מה? כדי להשתלם עמהם בדרכי קבלת השפע. זאת אומרת, בדרגה הגבוהה ביותר שמגיעים לזיווג הגדול, ועומדים לעשות את הקשר והמגע בדבקות עם הבורא, בדרגה הגבוהה ביותר, אז האדם חייב לצרף יחד את שני המצבים הקיצוניים שהיו בו – הגרועים ביותר והטובים ביותר, גם בהרגשה וגם בהבנה.

זאת אומרת, עליו לצרף את ההרגשה הגרועה ביותר וכנגדה את ההרגשה הטובה ביותר. הגרועה ביותר שהיתה ב"על מנת לקבל", והטובה ביותר שהשיג ב"על מנת להשפיע", גם בהרגשה וגם בהבנה. מהבלבולים שהיו לו שאז היה בנתק מוחלט מההבנה מה הוא עובר, ועד להשגה הגדולה ביותר שמבין "מסוף העולם ועד סופו" מהי המציאות. כשהאדם מצרף אותם יחד, שלא יעמדו זה כנגד זה, אלא יתחברו כאחד, החיבור הזה בין כל המצבים המנוגדים, הוא שמקנה לו את היכולת ליצור כלי חדש. ובכלי הזה האדם מתחיל להבין את המחשבה האחת של אותו רצון אחד, שורש אחד, שהוא הבורא. ובכך מגיע למימוש מחשבת הבריאה.

לכן נעלם ונסתר מהאדם מה שיש לפניו בדרך. ומה שעבר בדרך מתגלה לו לפעמים, לפי הצורך בכל מצב ומצב לבקר ולחקור ולהבין אותו יותר. כי בכל מצב ומצב יש חלק נסתר וחלק נגלה, ובחלק שנגלה יש חלק מבולבל וחלק מבורר. אבל כל המצבים הללו הם לעולם לא נעלמים, אלא נמצאים באדם ומתגלים בו בדרגה האחרונה.

וזה שכתוב: "כל הנקרא בשמי ולכבודי, בראתיו וגו'" (ישעיה מ"ג, ז'). וכן: "כל פעל ה' למענהו וגו'" (משלי ט"ז, ד'). אלא שבינתים, הוכן לו לאדם, עולם מלא, כדי שכל אלו הנטיות והמדות הטבעיות שבו, יתפתחו וישתלמו, על ידי שיתעסק בהן עם הבריות, באופן, שיהיו ראויים לתכליתם.
וזה שכתבו חז"ל: "חייב אדם לומר, בשבילי נברא העולם", משום שכל בריות העולם נחוצים ליחיד, שהמה המפתחים ומכשירים את נטיותיו ומדותיו, של כל אדם יחיד, עד שיוכשרו ויעשו, לכלי שרת לעבודתו יתברך.

"עולם" נקרא העלם, העַלמה. והעַלמות, עולמות, הם נמצאים בתוך הנשמה, בכוונה כדי שהאדם במקום לתאר לעצמו כוח אחד שהוליד ועיצב אותו ועובד עליו, יתאר כוחות אחרים, כוחות שלו עצמו. במציאות אין מלבד נשמה ובורא. אלא האדם מתאר אותם את הכוחות, הרצונות, שישנם בתוך הנשמה, כמו ממצלמה, שהם כביכול נמצאים מחוץ לו. אבל מחוץ לאדם יש רק אור עליון מופשט, שאין בו שום צורה.

וכל מה שהאדם מקרין מתוך הרצונות שלו על האור העליון, מתאר ומדמיין לעצמו שישנו, אותה תבנית נראית בתוך החושים שלו, מתוך סדר הרצונות הפנימי שנברא בו, כחיצונית ונותנת לו את תמונת העולם. אז למה האדם צריך לומר "בשבילי נברא העולם"? בשבילו נבראה העַלמה הזאת, שכאילו יש סביבו עולם מלא. ואחר כך האדם מבין, שזה עולם מדומה שיש פועלים רבים שמשפיעים עליו. אלא שארבעה גורמים: הוא עצמו, שנקרא מצע, ודרכי התפתחות המצע, והסביבה ודרכי התפתחות הסביבה, הם כולם נבראו בשבילו.

והם מיוצבים כלפי האדם כך, שנדמה לו שיש עולם. כדי לבנות בו יחס נכון לארבעה הגורמים הללו, לכל מה שקורה לו ולהתפתחות שלו. ואם הוא קובע ש"אין עוד מלבדו", ומפתח את הקשר שלו עם אותו כוח עליון אחד, אז הוא עובר נכון את כל שלבי ההתפתחות ויכול לקבוע שהכול נברא בשבילו.

האדם אומר "בשבילי נברא העולם", כי הכול נועד להתפתחותו. כל ההסתרות הללו הבורא ייצב בו בכוונה, כדי שעל פני כל ההסתרות הפנימיות, כל הערפול הפנימי שלו, הבלבול וחוסר ההרגשה שעובר בחושים הנקראים עולמות, העַלמות, הוא יגיע על ידי חיפוש, על ידי ביקורת, על ידי תיקון של כל ההסתרות הללו, לבניית הכלים ולהרגשת האור המופשט.

האדם מגלה כוח אחד במציאות, תמונת הכוח העליון שפועל עלינו ככוח אחד. תמונה שאי אפשר לתאר אותה כי היא לא שייכת לעולם הזה.

לאדם שנמצא עדיין לפני מחסום, בהסתרה, בהסתר פנים, לעיתים הכוח הזה מתגלה כך, שהאדם מתחיל לראות בעולם הזה, בכל המקרים שקורים לו, ובכל מה שנעשה איתו, שיש אחריהם יד מכוונת. מחשבה אחת שמביאה אותו ומובילה אותו דרך כל המאורעות בעולם הזה. לפעמים זה מורגש יותר ולפעמים פחות.

לעיתים האדם מרגיש את הבורא ממש כשדה של כוח עליון, שעליו נמצא כל העולם הזה. לעיתים האדם מרגיש אותו כמשהו שממלא את האוויר. שממלא הכול בין האנשים ובין מה שהאדם רואה ומגלה בחושים שלו. והיחס הזה אליו והיחס הזה אל העולם, הנקרא בורא, הוא מחזיק ומנהיג את הכול.

לעיתים העולם נראה לאדם כרגיל, אבל הוא מתחיל לראות כוח או רצון, שנמצא מאחורי כל פרט ופרט, דומם, צומח, חי, מדַבר. כוח שמתלבש כמו יד שנכנסת לכפפה בכל גוף צומח, חי ומדַבר, ומפעילה אותו. הוא מתבונן באנשים ורואה עד כמה שהם מופעלים. הם מזיזים ידיים, רגליים, עוברים ממקום למקום, מדברים או עושים, והוא רואה איך הכוח הזה פועל בהם, ועושה מהכול כמו תיאטרון בובות. ושום דבר לא תלוי באף אחד, אלא רק בכוח שמפעיל אותם.

והמצבים מעל המחסום, הם כמו שלומדים ב"תלמוד עשר הספירות". האדם יודע היכן הוא נמצא, ומבין שכל מה שעובד עליו זה אח"פ דעליון. שהוא צריך לעבוד עם האח"פ דעליון בג' קווים, מתוך הכלים שיש לו, ולפי מידת התיקון שהוא יכול להעתיק על הכלים הללו מהעליון. ואז תמונת העולם שלו היא אח"פ דעליון.

אם העליון עושה עליו הסתרה, הוא מקבל אותה, כדי כנגדה לעשות תיקונים אצלו. וכשמעתיק את ההסתרה של העליון על עצמו, הוא לוקח על עצמו את המסך מהעליון, ועובד עם המסך הזה כלפי העליון. כי מהי הסתרה? העליון מסתיר את עצמו אחרי מסך מסוים. ואם האדם לוקח את המסך הזה מהעליון ומסתיר את עצמו, במקומו העליון נעשה מגולה. הוא מתגלה לא כלפי הכלי של האדם, אלא כלפי הכלי שלו עם המסך, שהאדם עובד עם העליון ב"על מנת להשפיע".

כלפי הכלי הוא נסתר, וכלפי הכלי עם המסך הוא מגולה. עד כמה מגולה? במידת המסך על הכלי. ואז דרך המסך יש לאדם תמונה אחרת של העולם, של הנשמות ושל העליון. הוא מלכתחילה מתבונן על כל מה שיש בו ומחוץ לו בכוונה דלהשפיע. מרגע שיוצא מחוסר הכרה ל"פתיחת עיניים"[174] הוא רק בודק איך אפשר להשפיע ולמי אפשר להשפיע. כלומר התמונה היא שונה לחלוטין מזו שבעולמנו.

בעולמנו, התמונה של האדם היא רק איך אפשר ליהנות מכל דבר, ולחוש כל דבר האם הוא פועל לטובתו או לא. כך פועלים גם הרצונות, המחשבות, הגנים, ההורמונים, האטומים. איך לתפוס את הכול וליהנות מהכול. זה קורה בתת ההכרה, בכל רצון ורצון, אצל הדומם, הצומח, החי והמדַבר. ומעבר למחסום קורה הפוך. התוכנה שפועלים בה היא שונה לגמרי ואחרת. ולכן היא לא ידועה לנו, ואי אפשר לנו לראות מה יש בה, וגם אי אפשר למסור לנו אותה.

  
____________________________________________________________
[169] "עצמותו" הוא עצם של המאציל, הבחינה העליונה במאציל אשר אינה מושגת על ידי הכלי שבנאצל. בעל הסולם כותב על כך במאמר "הקדמת פי חכם", בתוך: כתבי בעל הסולם, עמ' 806: "כמו איתא [שיש] במאמר "פתח אליהו" בתחילת ה"תיקוני זוהר", אשר ע"כ [על כן] בעצמות הבורא ית' אפילו ההרהור האסור ואצ"ל הדיבור, וכל השמות שאנו מכנים אותו ית', אינם על בח' עצמותו ית' אלא רק על אורותיו המתפשטים הימנו ית' לתחתונים. אפילו השם הקדוש "אין סוף" המובא בספרי הקבלה הוא ג"כ [גם כן] בחי' אור המתפשט מעצמותו ית', אלא כיון שגדר אורו ית' המתפשט מעצמותו להיות מושג לתחתונים בבחי' אין סוף, ע"כ נגדרהו בשם הזה, אבל אין הכוונה על עצמותו ית' דכיון דלית מחשבה תפיס אביה כלל וכלל איך נגדרהו בשם ומלה, דכל מה שלא נשיג לא נגדרהו בשם".
[170] על חוק זה אפשר לקרוא במאמרים של בעל הסולם "כתבי הדור האחרון", "מתן תורה", "הערבות".
[171] על הכלל "ואהבת לרעך כמוך" ראה בהערה 9 בעמ' 499.
[172] דברים ו, ה.
[173] גיטין דף מג ע"א: "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן".
[174] ל"פקיחת עיניים", ראה אותיות פג, פז ל"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", כמובא להלן בפרקים "דרגת שכר ועונש" ו"בעניין השבועה".



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה