פרק 39
בעניין השבועה
אות פו. למה
האדם חייב לעמוד נגד כל העולם ולראות את עצמו כרשע
אות פז.
"פקיחת עיניים" בתורה היא התנאי ההכרחי כדי להגיע למצוות אהבה ויראה
אות פח. רק
האדם לבדו יכול להבחין במצוות אהבה ויראה
_________________________________________________________________________________
_________________________________________________________________________________
למה האדם
חייב לעמוד נגד כל העולם ולראות את עצמו כרשע
פו) ועתה מובן לנו היטב, מה שהקשינו בענין השבועה, שמשביעין את
הנשמה טרם ביאתה לעולם הזה, אשר "אפילו כל העולם אומרים, לך צדיק, אתה תהיה
בעיניך כרשע".
שהקשינו: מאחר שהעולם כולו מסכימים עמו, שהוא צדיק, למה מחויב
להחזיק עצמו כרשע, וכל העולם כולו לא יהיה נאמן לו? ויש עוד להוסיף להקשות, על הלשון
"ואפילו כל העולם כולו אומרים וכו'", מה ענין העדות של העולם כולו לכאן?
והלא האדם יודע בעצמו יותר מכל העולם כולו, והיה לו להשביעו "שאפילו אתה יודע
בעצמך שצדיק אתה, וכו'".
וביותר קשה: הלא גמרא מפורשת היא (ברכות ס"א): "אמר
רבא, לֵידַע אִינִיש בְּנַפְשֵׁיהּ [ידע איש בנפשו], אם צדיק
גמור הוא, אם לאו [לא]". עד כאן לשונו. הרי, שיש חיוב
ומציאות, להיות באמת צדיק גמור. ולא עוד, אלא מחוייב לחקור, ולידע בעצמו, את האמת
הזו. ואם כן, איך משביעים את הנשמה, ש"תמיד תהיה בעיניה כרשע", ושלא תדע
לעולם את האמת בעצמה, אחר שחז"ל חייבו את ההיפך, כמבואר?
ועתה מובן לנו היטב, מה שהקשינו בענין השבועה, שמשביעין את
הנשמה טרם ביאתה לעולם הזה, אשר "אפילו כל העולם אומרים, לך צדיק, אתה תהיה
בעיניך כרשע".
שהקשינו:
מאחר שהעולם כולו מסכימים עמו, שהוא צדיק, למה מחויב להחזיק עצמו כרשע, וכל העולם
כולו לא יהיה נאמן לו?
נשאלת השאלה, איך
העולם רואה מה האדם עושה, אם בפעולות ההשפעה הללו של "להשפיע על מנת
להשפיע", לא מדובר על פעולות, אלא על תיקונים פנימיים שהאדם עובר ורוכש את
תכונת הבינה? ואפילו כשנכנסים ל"לקבל על מנת להשפיע", ועושים פעולות
השפעה כלפי הבורא, מבחוץ נראה בדיוק ההפך, שהאדם הוא אגואיסט גדול. ומי יידע מה הן
כוונותיו, אם הפעולות שנראות לעין הן פעולות דקבלה, והוא משתמש בכל מה שיש בעולם
הזה בהרחבת הדעת וברווחה גדולה, ולא מונע מעצמו כלום?
לכן אי אפשר לדעת אם
כוונת האדם היא "על מנת להשפיע" או "על מנת לקבל", כי מבחוץ
לא יכולים לקבוע שום דבר על האדם. ואם מדובר על פעולות פנימיות של האדם, של רצונות
הפנימיים שלו כלפי הבורא, כלפי האור העליון, כלפי התגלות האלוקות, כלפי השפעה לכוח
העליון, שמחזיק אותו ומנהיג אותו, אז גם הפעולה וגם הרצון אינם ניכרים לעין. ולְמה
מתכוונים ב"כל העולם" אומרים עליו?
"כל
העולם" נקרא, כל הרצונות של האדם, "כל עצמותי תאמרנה"[200]. האדם
רואה לפי מה שהוא יודע ומכיר את עצמו, שעשה את הכל והגיע למצב, שבכל נפשו ומאודו
הוא כביכול פועל ב"על מנת להשפיע". ואז הוא בכל זאת חייב לא להחזיק את
עצמו כצדיק גמור. כי האדם לא יכול לקבוע בעצמו אם הוא "צדיק גמור" או
"צדיק שאינו גמור". אלא קיים חוסר דיוק בקביעת המצב מצד הטבע, שלא מאפשר
לאדם לקבוע אם הגיע כבר למצב, שתיקן את הכול ואין לו יותר מה לתקן.
ויש עוד להוסיף להקשות, על הלשון "ואפילו כל העולם כולו
אומרים וכו'", מה ענין העדות של העולם כולו לכאן? והלא האדם יודע בעצמו יותר
מכל העולם כולו, והיה לו להשביעו "שאפילו אתה יודע בעצמך שצדיק אתה,
וכו'".
וביותר קשה:
הלא גמרא מפורשת היא (ברכות ס"א): "אמר רבא, לֵידַע אִינִיש
בְּנַפְשֵׁיהּ
[ידע איש בנפשו], אם צדיק גמור
הוא, אם לאו [לא]". עד כאן לשונו.
מצד אחד אומרים
לאדם, שהוא לא יכול לקבוע ולראות את עצמו, את כל הרצונות שלו, ולומר על כל רצון
ורצון באיזה מצב הוא נמצא. עד כמה הרצון מתוקן, ועד כמה הוא משפיע דרכו. ומזהירים
אותו, שאם הוא עצמו לא מסוגל, אז אפילו אם כל העולם אומר, שלא יאמין לכך. אבל מצד
שני הגמרא מחייבת כל אחד ואחד, לדעת בנפשו אם צדיק הוא, או רשע.
הרי, שיש חיוב ומציאות, להיות באמת צדיק גמור. ולא עוד, אלא
מחוייב לחקור, ולידע בעצמו, את האמת הזו. ואם כן, איך משביעים את הנשמה,
ש"תמיד תהיה בעיניה כרשע", ושלא תדע לעולם את האמת בעצמה, אחר
שחז"ל חייבו את ההיפך, כמבואר?
חז"ל הורו לאדם
לא להחזיק את עצמו כרשע[201]. וכאן מובא ממסכת נדה, שהאדם צריך להאמין שהוא עדיין
איננו צדיק, אלא להחזיק את עצמו כרשע. אז יש כאן סתירה כביכול. זאת אומרת, מהו
אותו מצב עדין שבו האדם נמצא, ולא יכול לקבוע מצד אחד מי הוא ומה הוא. ומצד שני
הוא מחויב להגיע לקביעה נכונה של המצב, אחרת הוא לא יגיע למטרה?
"פקיחת
עינים" בתורה היא התנאי ההכרחי כדי להגיע למצוות אהבה ויראה
פז) אמנם, הדברים מדוייקים מאד, כי האדם עצמו, כל עוד שלא זכה
ל"פקיחת עינים" בתורה בהשגה נפלאה, עד שיספיק לו להשגה ברורה בהשגת שכר
ועונש, הנה ודאי, שלא יוכל לרמות את עצמו בשום אופן, להחזיק את עצמו כצדיק, - כי
מרגיש בהכרח, שחסרים לו ב' המצוות הכוללות ביותר שבתורה, שהן "אהבה"
ו"יראה".
שאפילו, לזכות ל"יראה" בשלימות, דהיינו, באופן
"שיעיד עליו יודע תעלומות, שלא ישוב לכסלו עוד", מחמת רוב יראתו מהעונש
וההפסד של העבירה, כנזכר למעלה, הנה זה לא יצוייר לאדם כלל, בטרם שיזכה להשגה
שלימה וברורה ומוחלטת, בהשגחת שכר ועונש, דהיינו, הזכיה של מדרגה א' של גילוי
פנים, המגיעה לו לאדם, על ידי "פקיחת עינים" בתורה, כנזכר למעלה.
ואין צריך לומר ל"אהבה", שענינה לגמרי מחוץ לגדר
יכלתו, להיותה תלויה בַּאַבַנְתָא דְּלִיבָּא [בהבנת הלב], ושום
יגיעה וכפיה אינה מועילה לו כאן.
אמנם, הדברים מדוייקים מאד, כי האדם עצמו, כל עוד שלא זכה
ל"פקיחת עינים" בתורה בהשגה נפלאה, עד שיספיק לו להשגה ברורה בהשגת שכר
ועונש. זאת אומרת, חייב להתרחש גילוי שמביא את האדם לסוף מדרגת שכר
ועונש. אם הוא לא הגיע עדיין לכך, הנה ודאי, שלא יוכל לרמות את עצמו בשום אופן,
להחזיק את עצמו כצדיק.
אם האדם לא עובר את כל שלבי מדרגת שכר ועונש, הוא מכיר ומבין
בתוך הרצונות, שהוא עדיין לא תיקן אותם. ולכן אינו יכול להיקרא צדיק. למה?
כי יש לו רצונות שעדיין לא מתוקנים ב"על מנת להשפיע", ובהם הוא לא יכול
להצדיק את הבורא. למה הוא לא יכול להצדיק את הבורא? כי בהם הוא מרגיש עדיין את יחס
הבורא כלפיו כלא טוב.
הבורא מתגלה כלפי
רצונות האדם, אותו מבנה של תרי"ג הרצונות, שממנו אי אפשר לברוח. אם מתוקנים
ברצון מסוים, מתוך הרצון הזה מרגישים שהבורא מתייחס אליו טוב, ממלא אותו. ואז מתוך
אותו רצון מצדיקים את הבורא. ואיך מתקנים את הרצון? ב"על מנת להשפיע".
לכן מרגישים בו מילוי. וברצון הזה האדם הוא צדיק. כי הרצון שלו הוא ב"על מנת
להשפיע", בהשתוות הצורה לבורא. וגם מרגיש בו עד כמה הבורא משפיע לו.
כי האדם שלא מגיע
לסוף דרגת שכר ועונש. שחסרים לו ב' המצוות הכוללות ביותר שבתורה, שהן
"אהבה" ו"יראה". אבל אם הוא מגיע לסוף שכר ועונש, אז
יש לו דרגת יראה, ומתחיל לקנות את דרגת האהבה. ולכן אם הוא לא גמר מדרגת שכר
ועונש, אפילו לזכות ליראה בשלימות, דהיינו, באופן שיעיד עליו יודע תעלומות, שלא
ישוב לכסלו עוד. שהבורא מעיד עליו כנגד כל רצון ורצון, שהוא לא יחטא עוד, הוא
לא מסוגל. למה? מחמת רוב יראתו, מהעונש וההפסד של העבירה, כנזכר למעלה. הוא נמצא עדיין ברצונות כאלה שאין להם תיקון.
הנה, זה לא יצוייר
לאדם כלל, בטרם שיזכה להשגה שלימה וברורה ומוחלטת, בהשגחת שכר ועונש,
שמסיים את כל התהליך הזה בשכר ועונש. דהיינו, הזכיה של מדרגה א' של גילוי פנים,
המגיעה לו לאדם על ידי "פקיחת עינים" בתורה, כנזכר למעלה.
ואין צריך לומר ל"אהבה" הוא לא זכה, אם לא
גמר שכר ועונש, שענינה לגמרי מחוץ לגדר יכלתו. כל דרגת אהבה מתחילה
מעל שכר ועונש, בשלב הבא, האחרון. להיותה תלויה בַּאַבַנְתָא דְּלִיבָּא [בהבנת
הלב], ושום יגיעה וכפיה אינה מועילה לו כאן. המצב הוא, שעדיין תלוי בהבנת הלב.
רק האדם לבדו יכול להבחין במצוות אהבה ויראה
ולפיכך, לשון השבועה היא: "ואפילו כל העולם אומרים לך,
שצדיק אתה, וכו'". כי ב' המצוות האלו, "אהבה ויראה", הן מסורות רק
לאדם עצמו, ואין אחד מבני העולם זולתו, יכול להבחין בהן ולדעת אותן.
ולפיכך, כיון שרואים אותו שלם בתרי"א [611] מצוות, מיד אומרים, שמן הסתם, יש לו
המצוות של אהבה ויראה גם כן. ומתוך שטבע האדם, מחייב להאמין לעולם, הריהו עלול
מאד, ליפול לטעות מרה. לפיכך, משביעים את הנשמה על זה, עוד טרם ביאתה לעולם הזה.
והלואי שיועיל לנו. אמנם, האדם, כשהוא לעצמו, מחוייב ודאי לחקור ולידע בנפשו, אם
צדיק גמור הוא, כנזכר למעלה.
ולפיכך, לשון השבועה היא: "ואפילו כל העולם אומרים לך,
שצדיק אתה, וכו'". כי ב' המצוות האלו, "אהבה ויראה", הן מסורות רק
לאדם עצמו, ואין אחד מבני העולם זולתו, יכול להבחין בהן ולדעת אותן.
מהו "תהיה
בעיניך כרשע" או כצדיק? מהו "אפילו כל העולם אומרים"? מי הוא
"כל העולם" אם מצבו של האדם מסור רק לפנימיות האדם, ואף אחד לא יכול
לראות אותו מבחוץ? מבחוץ תמיד יכולים לטעות ולחשוב ההפך ממה שהוא. כי כוונת האדם
היא דבר נסתר אפילו מהאדם עצמו, והיא נקראת תורת הנסתר.
לכן יש על האדם חיוב
לבדוק מי הוא ומה הוא, ולהיות בעיני עצמו כרשע או כצדיק. מפני שמלכתחילה כוונות
האדם נסתרות ממנו, שלא לדבר מעיני זר. אפילו במסגרת העולם הזה, רואים שכוונות הן
נסתרות. אבל כל כוונות האדם הלא מתוקן, הן "על מנת לקבל". כי הפעולות של
החומר שלנו, זה רצון לקבל שיודע רק לקבל.
ומתי הוא יהיה
מתוקן? על ידי הכוונה הרצון לקבל יכול להגיע לכך, שמהות פעולתו תהיה השפעה, אבל
הפעולה בעצמה תישאר קבלה. כי אנחנו לא מסוגלים חוץ מלקבל. והבורא לא יכול חוץ
מלתת. אבל אם מוסיפים כוונה, נותנים מהות אחרת לפעולה. והכוונה הזאת היא כולה
נסתרת.
ולפיכך, כיון שרואים אותו שלם בתרי"א [611] מצוות,
מיד אומרים, שמן הסתם, יש לו המצוות של אהבה ויראה גם כן. ומתוך שטבע האדם, מחייב
להאמין לעולם, הריהו עלול מאד, ליפול לטעות מרה. לפיכך, משביעים את הנשמה על זה,
עוד טרם ביאתה לעולם הזה. והלואי שיועיל לנו. אמנם, האדם, כשהוא לעצמו, מחוייב
ודאי לחקור ולידע בנפשו, אם צדיק גמור הוא, כנזכר למעלה.
האדם לא עגול לדעת בדיוק, האם הוא מקיים את התיקון של יראה
ואהבה, נראה לו שהוא תיקן את הכול, אבל הוא לא יכול להבדיל שעדיין חסר לו התיקון
הזה הנקרא יראה ואהבה. לכן יש מצב שהאדם חייב להמשיך ולחקור את עצמו.
ב י א ו ר י
ם נ ו ס פ י ם
מהי שבועה?
"שבועה"
נקרא מצב פנימי בתוך הכלי, בתוך הנשמה, שטבוע ומושרש בטבע של האדם, ומתגלה בשלב
מסוים בהתפתחות הרוחנית. והאדם מרגיש את התנאים הפנימיים האלה ומתוכם עובד ופועל.
הכנה מסוימת שמתגלה באדם במצב מסוים. כמו למשל, פתאום מתגלה בו חיסרון שהוא חייב
להיות צדיק.
מהיכן נולדות הכוונות ברצון לקבל?
הכוונות התהוו ברצון
לקבל מרגע שבחינה ב' מד' בחינות דאור ישר הרגישה את הנותן. בחינה א' היא הרצון
בעצמו, ובחינה ב' היא כבר הכוונה. במה בחינה ב' יותר גדולה מבחינה א'? בהרגשת
הנותן. בחומר, ברצון שנהנה בבחינה א', יש כבר תוספת של כוונה: ממה הוא נהנה.
ממישהו שרוצה ליהנות לו. ובחינה ב' רוצה להיות דומה לו, להיות כמוהו, לתת לו כמו
שהוא נותן לה. זאת אומרת, מושקעת מחשבה. והמחשבה הזאת מגדילה את הרצון עוד ועוד עד
למצב של בחינה ד', שהרצון לקבל כולל בתוכו את כל היחס של הבורא אליו.
והאדם, לאחר כל
ההתפתחות שנעשית בסיבוב ממצב הא' שבאין סוף, דרך מצב הב', צריך להגיע למצב הג'
ולהידמות לבורא. לקלוט לתוך הרצון של בחינה א' את התוספת של בחינה ד', איך הבורא
מתייחס אליו, ולעשות אותו דבר כלפי הבורא. האדם לא יכול לשנות את הרצון של בחינה
א', את הטבע שהבורא ברא, ולא למחוק את חומר הבריאה. אלא הוא חייב לאזן את יחס
הבורא כלפיו, אותן דרגות ב', ג' וד', ביחס משלו כלפי הבורא. כמו בדוגמה של בעל
הסולם במאמר "פתיחה לחוכמת הקבלה"[203].
"כוונה"
נקרא שהאדם מתקן, או משלים, או מנטרל, את אהבת הבורא כלפיו. הוא לא מסוגל לסבול את
אהבת הבורא אליו, אלא אם כן הוא מחזיר לו אותו יחס. בעולמנו היינו מגדירים בורא
כזה בשם "אגואיסט". כי אם באמת אוהבים מישהו, לא מצפים ממנו לאהבה
בחזרה, אלא מסתפקים בלאהוב אותו. אבל בעולם הרוחני, מפני שהבורא רוצה להביא את
האדם לדרגתו, הוא מזמין מאיתנו תגובה כזאת שחייבים להתייחס אליו באותה אהבה.
אין לנו הבנה
שהפעולה הזאת מעלה את האדם לדרגת הבורא, לכן אנחנו חושבים שהבורא אונס אותנו. מזה
נולד כל עניין ההצדקה, ההכרח להצדיק את הבורא. על מה להצדיק את הבורא? על שהבורא
מתוך אהבה, נותן לנו מכות ומחייב אותנו. האדם צריך לתקן את הכלי שלו ולהבין,
שהאהבה מצד הבורא, היא שמביאה לו את הייסורים. כי עבורנו אצלנו בראש שני הדברים
האלה לא מסתדרים יחד, לא משתווים לאחד, ולכן הם בונים בנו הסתרה.
אם האדם משפיע לבורא,
שהוא תמיד הנותן, איך ייתכן שהבורא מקבל ממנו?
חוכמת
הקבלה מדברת תמיד כלפי האדם. האדם לא נכנס למשהו או למישהו שנקרא בורא. אלא הבורא
הוא משהו שהאדם מתאר בתוכו. ואז לפי הכלים שלו וההבנות שלו, ואיך שהוא בנוי, האדם
משייך לבורא כל מיני רצונות, יכולות ותכונות. ומה שמחוץ לאדם זה לא בורא, אלא משהו
שנקרא "עצמותו", ועליו אסור לנו לדבר, כי אנחנו לא יכולים לדמיין אותו
לעצמנו.
לכן
אומרים עליו שהוא טוב ומטיב. מדוע? כי מרגישים שהוא רוצה להשפיע. איך מרגישים?
חוקרים ומוצאים שכך הוא, שהוא קיים ושהוא רצה וברא אותנו ואת כל העולם. מי מרגיש?
אותם חכמים, האנשים שחוקרים את הטבע ומגלים עובדה זו. "תלמוד עשר
הספירות", או גמרא, או תורה, לא נפלו מלמעלה. משה רבנו לא עלה על הר סיני
וקיבל לידיו ספר מודפס. אלא זה גילוי.
האדם מגלה את
המציאות בכלים, שמרגיש ברצון שלו שהם קיימים בתוכו. בהם הוא מגלה את המציאות
הפנימית החדשה. ויחד עם זאת מגלה איך הוא מגיע לגילוי המציאות ואיך הוא מרגיש את
המציאות.
גם בחמישה
חושים לפני הגילוי הזה, וגם לאחר שרוכש חוש נוסף, הכול מתגלה מתוך חקירת האדם את
חייו ואת מציאותו.
גם הקביעה שהבורא
משפיע, היא באה מתוך שהמקובלים המספרים על זה, מגלים עד כמה אפשר לקבוע איפה
"הוא" והיכן "אני". ומגדירים הכול בהגדרות מדויקות מאוד, כדי
לא לבלבל את האדם, שהבורא הוא משהו שקיים במנותק ממנו. אלא הכול האדם מדמיין מתוך
ההרגשה וההשגה שלו. ומאין ברירה הוא מבטא את השגותיו לפי הנראה לו ולפי אוצר
המילים שלו, כ"הוא נותן", "אני מקבל", "הוא אוהב
אותי", "הוא רצה שאני אקבל ממנו ואהנה ממנו", "הוא נהנה שאני
נותן לו".
ואיך האדם יודע
שהבורא נהנה? הוא מרגיש כך. אבל אסור לנו לקבוע שהבורא נהנה או לא, כי הוא לא יכול
לקבוע שהבורא נהנה, אלא רק שהוא מרגיש שהבורא נהנה. האדם מגלה בתוכו דמות
וקורא לה "בורא", ולפי אותה דמות הוא מרגיש ומגלה שהבורא נהנה אם הוא
משפיע לו. כי הכול בתוך האדם.
אפשר לחשוב שגילוי
הבורא הוא מתוך דמיון, אולי יותר גדול מהדמיון שמצייר את כל העולם הנקרא עולם
המדומה[204]. אבל המקובלים אומרים, שאם מגיעים לגילוי הבורא, רואים עד כמה הוא
דמיוני ועד כמה לא. כי יחד עם זה שהאדם מגלה את המצב, מתגלים בו גם האמצעים לחקירה
הנכונה, להבנה היכן הוא נמצא ומה הם בדיוק הכלים שלו, שבהם הוא חוקר, מודד, מתאר
וקובע את קביעותיו. ולפני שמגיעים לגילוי, אי אפשר לקבוע שום דבר.
הכל נובע מניסיון
שהאדם צובר במחקר פנימי תוך התעמקות בטבע, ולא יותר. הכול כלפי האדם בלבד. ולכן
אין תשובה אחרת, אלא שהבורא נהנה. מדוע? כי האדם מרגיש שהבורא נהנה, וזה מה שקובע.
ומעל החומר, האם יש השגה או קיום? אין לדעת. המקובלים לא כותבים על זה. הם רק
רומזים בכתביהם, שאם האדם מתקן את כל כולו ומתעלה מעל החומר, גם אז קיים משהו. אבל
אין לדעת בוודאות, ואין לנו מילים לתאר את המצב הזה.
____________________________________________________________
[200] תהילים לה, י.
[201] לאימרת חז"ל: "אין אדם משים עצמו
רשע" שמופיעה בכמה מקומות בתלמוד בבלי, ראה יבמות דף כה ע"ב, כתובות דף
יח ע"ב, דף ט ע"ב, סנהדרין דף כה ע"א.
[202] על סיבוב ההתפתחות ראה פרק "השלמות
מוכנה, האדם צריך רק לגלות אותה", עמ' 122.
[203] ראה הערה 134 בעמ' 507.
[204] "עולם המדומה" הוא כינוי לחומר גשמי
או לגשמיות, ראה תלמוד עשר הספירות, חלק ב, לוח תשובות לפירוש המלות, דף
פז: "גשמיות: כל המדומה והמוחש בחמשת החושים, או שתופס מקום וזמן, מכונה בשם
"גשמיות". [...] חומר: העביות שבפרצוף מבחי"ד שברצון, מכונה, בשם
"חומר" של פרצוף. והוא שם מושאל מחומר גשמי מדומה, שיש בו ג' קוטרים:
אורך, רוחב, ועומק. וששה קצוות: מעלה, מטה, מזרח, מערב, צפון, דרום".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה