פרק 46
דרגת האהבה השלמה
אות קי. איך חטא אחד של
היחיד גורם לאובדן כל טוב ממנו ומהעולם כולו?
אות קיא. העושה מצווה,
אחת או עברה אחת, מכריע, מתוך שהוא נידון אחר רובו אות
קיב. איך האדם יכול לראות את עצמו רק "חצי חייב"?
אות קיג.
"בינוני" הוא מי שחסרה לו מצוות האהבה
אות קיד. בתשובה מיראה
לו מתקנים את העבר
__________________________________________________________________________
__________________________________________________________________________
איך חטא אחד
של היחיד גורם לאובדן כל טוב ממנו ומהעולם כולו?
קי) ועד כאן לא ביארנו, אלא בחינת "האהבה התלויה
בדבר", בב' דרגותיה. אבל עדיין צריך להבין: איך זוכה האדם לבא עם קונו יתברך,
בב' הבחינות של "האהבה שאינה תלויה בדבר"?
ובדבר הזה, צריכים להבין היטב דברי חז"ל, במה שכתוב
(קידושין דף מ' ע"ב): "תנו רבנן [שנו חכמים], לעולם
יראה אדם את עצמו, כאלו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע עצמו
לכף זכות. עשה עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה, שנאמר: "וחוטא אחד
וגו'".
ר' אלעזר בר' שמעון אומר: "לפי שהעולם נידון אחר רובו,
והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת - אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף
זכות, עבר עבירה אחת - אוי לו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה, שנאמר:
"וחוטא אחד וגו'", בשביל חטא יחידי, שעשה זה, אבד ממנו ומכל העולם טובה
הרבה".
לאחר שעוברים הסתר כפול, הסתר רגיל ושכר ועונש, ורוכשים את כל
הכלים דהשפעה, עוברים לשלבי מימוש האהבה בפועל, שבהם מתקנים את הכלים דקבלה
"על מנת להשפיע". משתמשים באותו רצון לקבל שאותו נבראים, ב"לקבל על
מנת להשפיע".
העושה מצווה אחת, מכריע, מתוך שהוא נידון אחר רובו
קיא) ולכאורה, הדברים הללו מוקשים, מתחילתם עד סופם. כי אומר,
שהעושה מצוה אחת, תיכף מכריע לכף זכות, בשביל שנידון אחר רובו. הלא זה אמור, רק
באותם, שחציים חייב וחציים זכאי, שמזה אין ר"א בר"ש מדבר כלל. והעיקר
חסר מהספר.
ורש"י ז"ל פירש דבריו, שסובבים על דברי תַּנָּא
קַמָּא
[התנא הראשון], שאומר:
"לעולם יראה אדם את עצמו, כאלו חציו חייב וחציו זכאי". ורבי אלעזר
מוסיף, שיראה כן, כאלו הם חציים חייבים וחציים זכאים, עיין שם היטב. אמנם העיקר
חסר מהספר. ועוד, למה שינה לשונו, ולמה אינו מדבר, כמו הלשון של תַּנָּא קַמָּא,
אם המשמעות היא אחת?
קשה לתאר את הבחינות
של השגחה באהבה שאינה תלויה בדבר ושל השגחה באהבה התלויה בדבר, כי אין לנו את
המילים הנכונות לתאר אותן, מפני שאנו תלויים תמיד במה שמרגישים. ואהבה שאינה תלויה
בדבר היא גם לאחר תיקון של חסדים, וגם לאחר תיקון של אהבה כללית מתוך האדם. אלא
ההבדל בין הבחינות הוא בקביעת היחס של האדם לבורא, אם מתוך הכלי שלו או מתוך הכלי
הכללי של "אדם הראשון".
המצב הסופי והמושלם
הוא להשיג איך הבורא מתייחס לבריאה, לא מצד האדם אלא מצד הבורא. אבל איך זה אפשרי,
אם אנחנו הנבראים, קובעים הכול רק מתוך הכלים שלנו? לכן לא די בכך שהאדם מגיע
לתיקונו הפרטי, ומתוך הכלי שלו קובע יחס הדדי של אהבה עם הבורא, עם הכוח העליון
שפועל על הבריאה, ויודע שהוא "טוב ומטיב לרעים ולטובים". אלא עליו להגיע
לקבוע איך הבורא מתייחס לנבראים.
ואיך האדם הפרטי
יכול לקבוע את יחס הבורא לכל נבראיו, אם הוא רק נשמה אחת משישים ריבוא נשמות, חלק
קטן מהנברא הנקרא "אדם הראשון" (ראה "אני" בתוך
"אדה"ר" בשרטוט 1)?. לכן יש לכל אדם עבודה בהתכללות עם יתר הנשמות,
כדי לקבוע את יחס הבורא לכולם, מתוך הכלי של כל הנשמות (ראה חץ מה"אני"
ל"בורא" וחצים מ"בורא" לכלי "אדה"ר" בשרטוט
1).
שרטוט 1
איך האדם יכול לראות את עצמו רק "חצי חייב"?
קיב) וביותר קשה על הדבר גופו: שהאדם יראה את עצמו, כאלו הוא
רק מחצה חייב. שזה פלא: אם האדם יודע את עונותיו המרובים, ישקר בעצמו לומר, שהוא
מחצה על מחצה. והתורה אמרה: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק".
ועוד: הרי קְרָא קָדָרִיש [הרי פסוק הוא דורש]:
"וחוטא אחד, יאביד טובה הרבה". דהיינו, משום עבירה אחת, מכריע את עצמו
ואת העולם כולו לכף חובה. הרי, שהמדובר הוא, ממציאות אמיתית, ולא באיזה דמיון
כוזב, שהאדם צריך לדמות את עצמו ולעולם.
"בינוני" הוא מי שחסרה לו מצוות האהבה
קיג) וכן תמוה: היתכן, שאין בכל דור ודור, אנשים הרבה, שעושים
מצוה אחת? ואיך העולם מוכרע לכף זכות? כלומר, שאין המצב משתנה כלל, אלא, עולם
כמנהגו נוהג? אלא, שצריכים כאן לעמקות יתירה, כי הדברים, על פי שטחיותם, אין להם
שום הבנה.
אמנם הַבְּרָיְיתָּא אינה מדברת כלל, על אדם, שיודע בעצמו,
שעוונותיו מרובים, ללמד אותו לשון שקר, שהוא מחצה על מחצה, וכן לפתותו, שאינה חסרה
לו, אלא מצוה אחת. שאין זה מדרך חכמים כלל.
אלא, הַבְּרָיְיתָּא מדברת, על אדם, שמרגיש ומדמה עצמו, שצדיק
גמור הוא לגמרי, ומוצא את עצמו בתכלית השלימות. שהוא, משום שכבר זכה למדרגה ראשונה
של אהבה, על ידי פקיחת עינים בתורה, כנזכר למעלה, אשר כבר "היודע תעלומות
מעיד עליו שלא ישוב לכסלו עוד", כנזכר למעלה דיבור המתחיל
"ומהמתבאר".
ואליו מדבר התנא, ומברר לו את דרכיו, ומוכיח לו, שעדיין אינו
צדיק, אלא שהוא בינוני, שפירושו, מחצה חייב ומחצה זכאי. והוא משום, שעדיין חסרה לו
"מצוה אחת", ממספר תרי"ג המצוות שבתורה, שהיא מצות האהבה, כנזכר
למעלה דיבור המתחיל "ומיושב", עיין שם היטב. כי כל עדותו של "היודע
תעלומות שלא יחטא עוד", הנה הוא רק מחמת הבהירות שבהשגתו, בהפסד הרב של
העבירה, כנזכר למעלה, שזה נבחן ל"יראת העונש", ומכונה משום זה
"תשובה מיראה", כמו שהארכנו בזה לעיל, דיבור המתחיל "והנה".
לאחר שהבורא "מעיד עליו שלא ישוב לכסלו
עוד", האדם נמצא בשכר ועונש ומבין ומרגיש עד כמה הוא מפסיד, במידה ועושה
חשבון לא נכון על הכלים דקבלה שמתגלים. מה שעוזר לו כל הזמן לקנות את תכונת הבינה
על פני אותם כלים דקבלה שמתגלים. וזה מטרת התהליך שעוברים בשכר ועונש. אבל האדם
בעצמו לא יכול להתקדם יותר. כי חסרים לו כלים, חסרונות, אין לו דחף. הוא לא יודע
מה עוד צריך, מה עוד חסר לו, ומהיכן ייקח חסרונות.
הסיבות לכך הן
שתיים. לומדים בחוכמת הקבלה, שמצד אחד האדם מתקן את הכלים דקבלה שלו בתכונת
ההשפעה, ונעשה חפץ חסד, "להשפיע על מנת להשפיע", תכונת הבינה, שלא מרגיש
חסרונות בלקבל. ובלי חסרונות דלקבל האדם נמצא בין שמים וארץ. כמו במשל על בת המלך
החולָה, שנאמר למלך שתבריא רק אם תלבש חולצה של חפץ חסד. הלכו וחיפשו עד שמצאו
אותו גר ביער לבדו, ובקשו ממנו לתת לבת המלך את חולצתו. ענה האיש שאין לו חולצה[243].
מדוע לא היתה לו? כי חפץ חסד לא צריך חולצה. האדם שמגיע לדרגת חפץ חסד, לחסדים,
נעשה מנותק מהרצון לקבל שלו עד כדי כך, שלא מרגיש שום צורך בלקבל או בלהשפיע. לכן
הוא נקרא "תלוי בין שמים וארץ". שלא מרגיש חסרונות איך להתקדם ולאן.
ונמצא במצבים שאין לו שום חיסרון שיכול לעורר, לא מצד הקבלה ולא מצד ההשפעה[244].
ומצד שני, ישנם
המצבים ללא חיסרון, שבאים לאחר שהאדם מתקן את הכלי הפרטי שלו, אבל עדיין לא תיקן
את הכלים הכללים של "אדם הראשון", שנכלל מהם. ובינתיים אין לו צורך בזה.
אלא נכלל עם כל הנשמות האחרות בעבודה משותפת, מבלי להרגיש שיכול לעמוד ולנהל
ולקיים אותם. ולהיות נציג מטעמם שהם כולם חלק מגופו, והוא הנברא היחיד כלפי הבורא.
אבל למצב הזה חייב להגיע כל אחד משישים ריבוא הנשמות. מפני שרק כך האדם יכול
לקבוע, שהבורא הוא "טוב ומטיב לרעים ולטובים", לכל הבריות, במשך כל
ההיסטוריה, בכל המצבים.
וכך הוא עובר מהרגשה
בתוך הנברא, להרגשה בתוך הבורא עצמו כלפי הנבראים. אמנם את יחס הבורא לנבראים הוא
משיג בתוך הכלי הכללי של כל הנשמות, אבל לפי זה הוא קובע מה יחס הבורא הכללי
לכולם. בתוך האדם אין חסרונות להגיע לצורת ההשפעה הזאת. כי השגגות והזדונות שעבר,
הוא עבר על עצמו, על הכלי הקטן שלו, על הנשמה הפרטית שלו. ואיך אפשר מתוך הכלי
הפרטי, שמקבל תיקון של חפץ חסד ואהבה, לקחת חסרונות נוספים. הרי הם לא לפי טבעו
ולא נמצאים במבנה שלו, הוא לא עבר בהם דרך הסתרות ורצונות ויגיעה.
איך אפשר שיקבל
עכשיו פתאום את החסרונות הללו? באיזו צורה האדם יכול לקנות את הכלי הכללי הזה של
שישים ריבוא נשמות? האם עליו לעבור עם כל הנשמות את כל ההדְרַגה הזאת, ולהיות
במקום "אדם הראשון", ולעבור את כל ההיסטוריה מתחילתה ועד סופה בכלי
הגדול הזה? האם זה התהליך שהאדם צריך להיכנס אליו?
השאלות הללו
מתעוררות מפני שכל אחד ואחד חייב להגיע להשלמת הגילוי הזה של יחס הבורא לנבראים,
ולכן בעל הסולם מתעכב על היחס של רש"י ושל רבי שמעון בר יוחאי לשאלות הללו.
בתשובה מיראה לא מתקנים את העבר
קיד) גם נתבאר לעיל, שמדרגה זאת של תשובה מיראה, עדיין אינה מתקנת
את האדם, אלא מעת התשובה ואילך. אמנם כל הצער והיסורים, שסבל בטרם שזכה לגילוי
הפנים, נשארים כמות שהיו, בלי שום תיקון. גם העבירות שעשה, לא נתקנו לו לגמרי, אלא
שנשארים בבחינת שגגות, כמו שהארכנו בזה לעיל, דיבור המתחיל "ועם זה",
עיין שם היטב.
מי שמתקן את
עצמו בשכר ועונש, מעלה את כל הזדונות לשגגות. אבל השגגות עוד לא מתוקנות.
____________________________________________________________
[243] למשל זה ראה ר' ברוך אשלג, "ג'
קווים", בתוך: כתבי רב"ש (דרגות הסולם), כרך ג, עמ' 2038.
[244] על המונח "תלוי בין שמים וארץ" ראה
ר' יהודה אשלג, "תפילת שמ"ע", מאמר קיג, בתוך: מאמרי
"שמעתי", כתבי בעל הסולם, עמ' 616: "וכמו כן בעבודת ה'
כשהאדם מוצא את עצמו עומד בין שמים וארץ אינו מבקש מה' שום דבר מיותר אלא את אור
האמונה היינו שה' יאיר את עיניו שיוכל לקבל עליו את בחינת האמונה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה