פרק 43
סיבת ההסתר
אות צט. הבורא
מסתיר את עצמו בתורה ולכן שם הוא מתגלה
אות ק. הבורא
מסתיר את עצמו, כדי שהאדם יבקש את התגלותו
אות קא. העיסוק
בתורה מכביד את ההסתר, המחייב להשיג מהר את הגילוי
אות קב. הלימוד
ללא כוונת "לשמה" מביא למוות
אות קג. בהתחלה
התורה מסתירה את הבורא ואחר כך מגלה אותו
_______________________________________________________________________________
_______________________________________________________________________________
הבורא מסתיר
את עצמו בתורה ולכן שם הוא מתגלה
צט) ומהמתבאר תבין גם כן, מה שכתבו חז"ל: "כל העוסק
בתורה שלא לשמה, תורתו נעשית לו סם המות" (תענית ז' ע"א). גם על מה שאמר
על הכתוב: "אכן אתה, אל מסתתר", שהקדוש ברוך הוא מסתיר את עצמו בתורה.
שהקשינו לעיל, דיבור המתחיל "והנה": שהדעת נותנת,
שה' יתברך מוסתר דוקא בְּמִלֵי דְּעָלְמָא [בעיניי העולם], ובהבלי העולם הזה, שהמה
מחוץ לתורה. ולא בתורה עצמה, שרק שם מקום הגילוי בלבד?
ועוד הקשינו: הסתר זה, שהקדוש ברוך הוא מסתיר עצמו, כדי
שיחפשוהו וימצאו אותו, כמו שכתוב בזוהר, כל זה למה לי?
כל זה למה לי? למה כשאדם
מתחיל את התהליך הרוחני, לאחר שסוף כל סוף מתעוררת בו הנקודה שבלב, לאחר אלפי שנות
התפתחות דרך גלגולים רבים, למה הוא לא נכנס לעולם נאור, להתפתחות קלה ולהרגשה
טובה, אלא נכנס להסתר כפול והסתר רגיל, שצריך לעבור אותם בהרבה זיעה, ועובר את כל
ההבחנות שצריך לעבור בלי הכרה, מה שמקשה עוד יותר על דרכו. למרות הקושי הוא משתדל
מאוד להצדיק את הבורא, אלא שהוא לא מסוגל להצדיק את הבורא. הוא שוב ושוב נופל בדרך
במאמץ להצדיק את השגחת הבורא, את יחס הבורא כלפיו, בכל הרצונות המקולקלים שלו.
למה התורה מקשה כל
כך על האדם, בכך שהבורא דווקא מסתתר בה. האדם שמשקיע בלימוד, ככל שמשקיע ולומד,
הולך מחושך קטן לחושך יותר ויותר גדול? למה נותנים לו תחילה כלים קטנים, אכזבות
קטנות, קושיות קטנות, ואחר כך כלים הולכים וגדלים למצב שבו "אלף נכנסים לחדר
ואחד יוצא להוראה"[231]? מה טעם מצא הבורא להעביר את האדם מכשולים כאלה? מה
הנחיצות לבנות לנו תהליך התפתחות כל כך קשה ונוקשה, הרי מדרך הטוב להיטיב?
ובעל הסולם רוצה
להרחיב את ההסבר שלו ולומר עוד יותר מזה. אם התורה לא נעשית סם חיים, היא הופכת להיות
סם המוות. זאת אומרת, העיסוק בתורה הוא עניין מסוכן, כמו לקחת ליד נשק קטלני,
שיכול לפעול או לטובת האדם או נגדו. ולכן אי אפשר להשתמש בו באדישות, בחוסר תשומת
לב, ברשלנות, כי אז הוא פועל כנגד האדם. אלא צריך התאמצות ויגיעה רבה של בירורים
נוקבים ועמוקים כדי לדעת היכן פועלים ועובדים עם "הנשק הזה" הנקרא תורה,
אור המחזיר למוטב. כי במקום אור החיים, הוא יכול להיות סם המוות ולהביא לאדם חושך.
ובמצב כזה, אומר בעל
הסולם, "שב ואל תעשה עדיף"[231]. אלא שזה קשה מאוד. כי האדם שמגיע סוף
סוף להתפתחות רוחנית, מגיע אליה מתוך אומללות, לאחר הרבה זיעה וכאב ועם מרירות על
החיים. ובמקום להיכנס להתפתחות טובה וברורה, עם אמצעי שמוכן סוף כל סוף להשקיע בו,
מתגלה לו פתאום דרך קשה וכואבת, מבולבלת ולא מובנת. שעוד יתכן וממש תמית אותו, אם
יעסוק בה ביגיעה לא נכונה. ועלול לקנות סם המוות במקום תרופה, במקום סם חיים.
הבורא מסתיר את עצמו, כדי שהאדם יבקש את התגלותו
ק) ומהמתבאר תבין היטב, שהסתר זה, שהקדוש ברוך הוא מסתיר את
עצמו, כדי שיבקשוהו, פירושו, דבר הסתר הפנים, שנוהג עם בריותיו, בב' הבחינות: הסתר
אחד, והסתר בתוך הסתר, כנזכר למעלה דיבור המתחיל "אמנם". ומשמיענו
הזוהר, שאל יעלה על הדעת, שה' יתברך רוצה להשאר חס ושלום, בבחינת השגחה של הסתר
פנים מבריותיו, אלא בדומה לאדם, שמסתיר את עצמו, בכונה, כדי שחברו יחפש אחריו
וימצאהו - כן ה' יתברך, בשעה, שנוהג עם בריותיו בהסתר פנים, זה רק משום, שרוצה,
שהבריות יבקשו את גילוי פניו, וימצאו אותו.
כלומר, משום שאין שום דרך ומבוא לבריות, שיוכלו לזכות באור פני
מלך חיים, אם לא היה נוהג עמהם מתחילה בהסתר פנים. באופן, שכל ההסתר, הוא רק הכנה
בְּעָלְמָא [סתם], אל גילוי הפנים, כמבואר לעיל, דיבור המתחיל
"והנה".
ומהמתבאר תבין היטב, שהסתר זה, שהקדוש ברוך הוא מסתיר את עצמו,
כדי שיבקשוהו, פירושו, דבר הסתר הפנים, שנוהג עם בריותיו, בב' הבחינות: הסתר אחד,
והסתר בתוך הסתר, כנזכר למעלה דיבור המתחיל "אמנם".
הבורא נסתר
כדי שיבקשוהו. אבל "יבקשוהו" לא נקרא, שהאדם צועק לבורא כשרע לו, ומבקש
ממנו שיתקרב אליו ויציל אותו, ייקח אותו אליו. אלא "יבקשוהו" נקרא,
שהאדם במשך תהליך של הסתר כפול והסתר רגיל, מתחיל לברר לעצמו למי עליו לפנות, מיהו
הבורא, שהבורא הוא תכונת ההשפעה. ולא שהוא מבקש מהבורא "תן לי",
"תביא לי", "תמלא אותי", "תעשה שיהיה לי טוב".
בעל הסולם
מסביר באות ה', שד זמנם של חכמי התלמוד, ההתפתחות הרוחנית נעשתה על ידי ייסורים של
"פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה"[232]. האדם היה מדכא את הרצון לקבל
שלו, ועל ידי מאור התורה קונה כלים דהשפעה. הוא היה מפיל על עצמו חיים קשים ממוות,
כדי לדכא את הרצון לקבל שלו. ועל ידי האור מוסיף רצון להשפיע. וכך היה מתקדם. אבל
בזכות חכמי התלמוד הגענו לצורת התפתחות והתקדמות אחרות.
האדם על ידי
ההסתרה שבאה אליו, ועושה לו חיים קשים ומלאי חיפושים, מתחיל לברר לעצמו מי
הוא. הוא מתחיל להבין שהוא זה הרצון לקבל
שלו. ועד כמה הרצון לקבל הזה הוא כלי פגום, שלא מסוגלים לעמוד איתו לנצחיות, למלא
אותו לָנֶצַח ולהשפיע על ידו. ואילו הבורא הוא תכונת ההשפעה, שאליה צריך להשתוקק,
ולהצדיק אותה על פני כל הרצון לקבל. כלומר, לקבוע שהיא הנעלה ביותר מכל הרצון לקבל
שבו.
הבירור הזה
כפי שהוא נעשה בעבר, על ידי שהאדם סיגף את עצמו, ישב בתוך חבית ומירר את חייו,
נעשה היום על ידי אור התורה המחזיר למוטב. האדם לומד מן האור איך לפנות אליו, מי
הוא הכוח העליון, שהכוח העליון הוא תכונת ההשפעה. שכדי לפנות אליו צריך לקבל תכונת
השפעה, להתחבר עם תכונת ההשפעה על פני הרצון לקבל, כנגד הרצון לקבל. האדם לומד את
עצמו, את הכלי שלו, ומתוך ההפך מהכלי שלו, מתחיל לתאר מיהו הבורא. כי מצדיק אותו,
כלומר, מעלה את תכונת ההשפעה מעל תכונת הקבלה.
וכך האדם
בונה מערכת משלו, שרוצה את הכלי הזה, הנקרא רצון להשפיע. ולכן כאשר בעל הסולם
אומר: "שהקדוש ברוך הוא מסתיר את עצמו כדי שיבקשוהו", הכוונה איננה
שהבורא צריך מהאדם, שיצעק אליו ויבקש ממנו ויתחנן בפניו, כמו ילד קטן שמבקש מאמא.
אלא "יבקשוהו" נקרא שידעו למי הם פונים, מה הם צריכים להשיג. עם מה יש
לפנות לבורא ומה יש לקבל ממנו. וכך האדם מתחיל ליצור ולבנות את קו הקשר בינו לבין
הבורא.
האדם, שנמצא
בחושך משום שבינתיים התכונות שלו שונות מהבורא, אם הוא בונה על פני תכונת הקבלה
שלו, את קו הקשר עם הבורא, זה נקרא "יבקשוהו". ועד שהאדם לא מגיע בכל
תכונותיו למצב שמבקש, שהיה רוצה להיות בתכונת ההשפעה, כנגד תכונת הקבלה שנמצאת בו,
עדיין לא נקרא שפונה ומבקש.
ומשמיענו הזוהר, שאל יעלה על הדעת, שה' יתברך רוצה להשאר חס
ושלום, בבחינת השגחה של הסתר פנים מבריותיו, אלא בדומה לאדם, שמסתיר את עצמו,
בכונה, כדי שחברו יחפש אחריו וימצאהו - כן ה' יתברך, בשעה, שנוהג עם בריותיו בהסתר
פנים, זה רק משום, שרוצה, שהבריות יבקשו את גילוי פניו, וימצאו אותו.
כלומר, משום שאין שום דרך ומבוא לבריות, שיוכלו לזכות באור פני
מלך חיים, אם לא היה נוהג עמהם מתחילה בהסתר פנים. באופן, שכל ההסתר, הוא רק הכנה
בְּעָלְמָא [סתם], אל גילוי הפנים, כמבואר לעיל, דיבור המתחיל
"והנה".
הבורא נסתר, כלומר,
תכונת ההשפעה נסתרת כלפי הרצון לקבל בצורה כזאת, שהאדם בחיפוש אחרי תכונת ההשפעה,
מפתח בתוכו יחס מיוחד לאותה תכונה. ומתחיל להבין את ההפכיות בין תכונת הקבלה
לתכונת ההשפעה. ואותה הפכיות היא הקניין היקר ביותר שעלינו לרכוש. כי מתוך ההפכיות
הזאת מקבלים את "אותיות העבודה"[233], את הפער בין בורא לנברא, את גובה
הקומה שאליה עולים ומתחברים עימו. הגובה שאליו האדם בונה את עצמו.
לכן הצורה המתוחכמת
והערמומית שבה הבורא נסתר כלפי הרצון לקבל, ומסובב את האדם במוחא ובליבא, דרך חוסר
קשר בין המאורעות והמצבים שמתגלים לו, מלמדת את האדם מי הוא כלפי הבורא, כדי
שירכיב את הכלי הכללי הנקרא הנשמה המתוקנת. שבה נמצאים יחד בורא, נברא ואמצעים,
שהם היגיעה. כלומר, תכונת הקבלה ותכונת ההשפעה משלימות זו את זו, והיגיעה פועלת
ביניהן כמגבר. ואז שתי התכונות המנוגדות האלה גם מתחברות יחד, וגם עובדות
בניגודיות אחת לשנייה. כי הרצון לקבל, הרצון ליהנות, לא מתבטל. והרצון להשפיע של
הבורא, הוא רצון להשפיע בלבד שאין בו חומר אחר.
ואם שני הרצונות
הללו עובדים בצורתם הטבעית, והיגיעה בתורה מקשרת ביניהם כמסך ואור חוזר, אז נוצרת
מערכת גדולה, שהאדם מחבר את כל הקשרים בין הרצון לקבל והרצון להשפיע, בצורה
עצמאית. מוצא איזה הקשר בין שתי המערכות הללו, של הרצון לקבל ושל הרצון להשפיע.
לפי איזו נוסחה כדאי להפעיל אותם, כדי להגיע למה שנקרא "אוּרָיְיתָּא, ישראל,
וקודשא בריך הוא חד הוא", כלומר שכל המערכת מתפקדת כמערכת השפעה.
האדם רוכש נכס בל
ישוער בכך, שהוא מגלה בעצמו וכמו מוליד את תכונת ההשפעה ממצב כנגדה. כי הוא מחבר
בעצמו לראשונה מה שלא היה קודם, את תכונת הקבלה עם תכונת ההשפעה, ומוצא בעצמו את
הנוסחה איך עליהן להתחבר ובאיזו צורה לעבוד זו מול זו. וכך האדם שמגיע לעצמאות,
לבנות את עצמו לקומה שלמה, שבתוכו גם תכונותיו, גם תכונות הבורא וגם אותו הרכב בין
שתי התכונות שהקים מיגיעתו, הוא נעשה עצמאי במלוא מובן המילה. וכך יוצא שרק החומר
ההתחלתי בא מהבורא, והאדם שהופך לחלק הפעיל, שיודע ומבין ברגש ובשכל, הוא הנברא
החדש שלא היה קודם.
ובכך מתגלה שלימות
הפעולות מצד הבורא. כי היה יכול לברוא מצבים והסתרות כאלה בדרך ולעשות תרגילים
כאלה עם האדם, שגידלו אותו להגיע לשלמות כמוהו בצורה עצמאית. ורק לשם זה נועדו כל
דרגות הסתרה.
העיסוק בתורה מכביד את ההסתר, במחייב להשיג מהר את הגילוי
קא) וזה שכתוב, שהקדוש ברוך הוא מסתיר את עצמו בתורה. כי ענין
היסורים והצער, שהאדם משיג, בשעת הסתר הפנים, אינו דומה, באדם שיש בידו עבירות
ומיעט בתורה ומצוות, לאדם שהרבה בתורה ומעשים טובים.
כי הראשון, מוכשר ביותר לדון את קונו לכף זכות, דהיינו, לחשוב,
שהיסורים הגיעו לו, מחמת העבירות ומיעוט התורה שבידו.
מה שאין כן השני, קשה לו ביותר לדון את קונו לכף זכות, שהרי
לפי דעתו, אינו ראוי לעונשים קשים כל כך. ולא עוד, אלא שרואה, שחבריו הגרועים
ממנו, אינם סובלים כל כך, על דרך הכתוב: "רשעים ושלוי עולם השגו חיל, וכן
לשוא זכיתי לבבי".
ומכאן תראה, אשר כל עוד, שהאדם אינו זוכה, להשגחה של גילוי
פנים, נמצא, שהתורה והמצוות, שהרבה, מכבידים לו הסתר הפנים, במידה מרובה. וזה
שכתוב, אשר הקדוש ברוך הוא מסתיר עצמו בתורה. ודו"ק [והתבונן
היטב] כאן.
ובאמת, כל הכובד הזה, שהוא מרגיש ביותר על ידי התורה, אינו,
אלא כבחינת כרוזים, אשר התורה הקדושה בעצמה, קוראת אליו על ידי זה, ומעוררתו
להזדרז ביותר, ולמהר ליתן את סכום היגיעה, הנדרש ממנו, בכדי לזכותו תיכף לגילוי
הפנים, כחפץ ה'. והבן מאד.
הבורא פותח בפני
האדם עולם חשוך, כדי שהאדם ישתדל לראות דרך העולם הזה, דרך חוסר ההרגשה וחוסר
ההבנה, את פעולות הבורא המכוונות דווקא אליו, ויצדיק את הבורא. שישתדל להתעלות מעל
חוסר ההרגשה הטובה ומעל חוסר ההבנה שבזמן הסתר כפול ובהסתר רגיל,, ויצדיק את הבורא
כאילו קיבל מהבורא את ההרגשה וההבנה בגילוי פנים. שלא יחסר לו גילוי פנים, אלא
יסתפק בחפץ חסד, בקבלת התעלות מעל הרצון לקבל, מעל הטענות והדרישות שלו.
אבל כשהאדם נמצא
בתוך ההסתר, הוא לא יכול לתאר את מה שקורה בתהליכי ההסתר, אלא רק לאחר שמצדיק את
ההשגחה העליונה. ולפני שמצדיק אותה, הוא נמצא בצער וביגיעה גדולה, ברמות פחותות של
הצדקת הבורא מהצדקה בדרגת בחפץ חסד, כי עדיין רואה את העולם מתוך כל הנגעים
והליקויים שיש לו בכלי, שכמו בתצלום, הם מקרינים לו כלפי חוץ את כל השליליות שלהם,
ואז תמונת עולם שלו,. כי "כל הפוסל, במומו פוסל".
האדם לא מסוגל לראות
את המצבים שלו. לפני שהוא מצדיק את הבורא הוא נמצא בדרגות הצדקה אחרות, במאמץ גדול
להצדיק את עצמו: שאחרי ההצדקה יבוא הגילוי, ושיהיה לו שכר בדיוק באותם הכלים.
ומתאר את השכר בכל מיני צורות: שימלא את עצמו, שיהיה מבין, שירגיש, שישלוט וידע
יותר מכולם. אבל אלה רק שלבים של התפתחות הכלי, התפתחות האדם בשלבי ההסתרה.
ואין חשיבות לצורה
שבה האדם מצדיק את הבורא, אפילו אם היא כוללת ציפייה לקבלת תשלום. כמו בדוגמא של
בעל הסולם, על אותו יהודי שבזמן העדרו של בעל הבית קיבל מכות מהמנהל הגוי, וכשחוזר
בעל הבית, הוא משלם לו עבור כל מכה ומכה שקיבל. ואז היהודי מצטער שקיבל מעט מכות[234].
הדוגמא הגשמית והאגואיסטית הזאת, שמציירת את האדם בצורה לא ישרה, באה להמחיש
שהצדקה נובעת מדרגות נמוכות מאוד. מתוך הבנה פשוטה מהו שכר ועונש, שיש נכונות לקבל
עונש, בגלל שאחר כך מקבלים שכר.
בעל הסולם בכוונה
נותן דוגמא שאפשר להבין משני הצדדים, גם מצד ההשפעה. כי מיהו היהודי שעובד אצל בעל
הבית? מי שרוצה להגיע לבחינת ההשפעה, ולכן הוא עובד אצל בעל הבית. והגוי שנותן לו
מכות בזמן העדרו של בעל הבית, מסמל את המכות שמרגיש אז ברצון לקבל הלא מתוקן שלו.
וכאשר בעל הבית חוזר, כלומר מתגלה, האדם רץ לפניו ורוצה לקבל ממנו תמיכה.
ואז בעל הבית משלם
לו על המכות פי כמה וכמה. והאדם מסתכל אחורנית ומבין, שכל הסבל שלו היה מוצדק.
שדווקא ולא שסבל כדי לקבל שכר, אלא את אותו הכלי שנברא ונבנה בו על ידי המכות.
שדווקא בגלל הסבל הוא מגיע איתו לבחינת ההשפעה. דווקא החושך הוא שבונה בנו את
הכלים. לכן אפשר לראות את הדוגמא הזאת של בעל הסולם משני הצדדים. אבל האדם חייב
לעבור את כל סולם המדרגות בהסתר כפול ולאחר מכן בהסתר רגיל. לא חשוב באיזו צורה,
אלא העיקר כל רגע ורגע בהתפתחותו להצדיק את הבורא.
"להצדיק"
נקרא לרצות להיות קשור לבורא בתכונת ההשפעה, כמה שמסוגלים לתאר אותה, שהיא זה
הבורא. כי זו צורת ההצדקה הטובה ביותר. ואם לא, אז האדם נופל לצורות הצדקה אחרות:
שהמכות באות כדי להיטיב עימו, או שאת השכר עליהן הוא יקבל אחר כך.
אלא שאין לאדם
ברירה, הוא חייב לעבור את כל המצבים הללו. וכדי להצדיק את הבורא לא צריך לחכות
שיקרה מקרה. כל רגע בחיים הוא המקרה. כי כל רגע בחיי האדם הוא נקודה שהבורא מייצב
אותה בו, שיבין וירגיש שהוא נמצא בתוך מצב מסוים. אבל האדם נמצא בתוך הבורא, שמסדר
לו בהרגשה ובהבנה, את כל מה שהוא מרגיש ורואה ושומע ונושם וחי. כל מה שיש לאדם וכל
מה שרק אפשר לתאר, בא לו מהבורא. וזה נקרא "מקרה". ולא צריך לחכות לאותו
מקרה, כי נמצאים בו.
אלא האדם שוכח ונזכר
שהוא נמצא בבורא. ולשכוח ולזכור תלוי עד כמה האדם מכין את עצמו להיות כל הזמן עד
לעובדה, שכל רגע ורגע בחייו מיוצב על ידי הבורא.
ובאותם הרגעים שהאדם
נזכר שהכול מיוצב על ידי הבורא עד שהרגעים הללו נעשים לו להכרה בלתי פוסקת, הוא
צריך לקבוע את היחס שלו כלפי כל תתי המצבים במצבו הכללי, שהכול בא מהבורא, מה שהוא
בפנים, מה שיש בחוץ, מה שמתגלה בו, ומה שהוא רוצה. ומתוך זה לקבוע את היחס שלו
אליו, במה הגילוי ובמה ההסתר, מה הוא היה רוצה, מה כדאי לו לרצות בשעה שלומד קבלה,
על ידי מה הוא יכול לקרב את הרצוי למצוי, מי הוא האדם, ומה כדאי שהוא יהיה.
ומתוך זה מתחילה
עבודת הבירור, איך לא להידרדר לסם המוות, ומהו סם החיים. מהי אותה נקודת הדבקות
הנקראת "אוּרָיְיתָּא, ישראל, וקודשא בריך הוא חד הוא", האדם עוסק בכל
המחשבות, החשבונות והבירורים הללו, כדי לממש את המצב. ואיך האדם עושה זאת? מצד אחד
ביגיעה, מחפש תמיכה מקבוצה, ממדריך ומספרים, ומצד שני פועל בהתאם לחסרונות שהבורא
מעורר בו. אלא שבינתיים הוא לא יכול להבדיל באיזו מידה הוא מתקדם על ידי תכונותיו
שלו, ובאיזו מידה על ידי מה שהוא מקבל מבחוץ.
ואם הוא רוצה להתקדם
בצורה איכותית, למצב של יתר השפעה, אז האדם צריך לקבוע בבירור מעמיק ובמחקר פנימי,
שאין לו אף מקור ממנו יוכל לקבל את הכוח והדחף להתקדמות אלא אך ורק מהסביבה. ואם הבירור
הזה נעשה ונמצא בתוך האדם, הוא לבטח לא יתקדם לכיוון סם המוות. למרות שחסרות לאדם
עוד הבחנות רבות מהי סביבה.
אבל אם הוא מרגיש את
עצמו בלתי תלוי בבורא ובלתי תלוי בתכונת עצמו, אלא הכול תלוי רק איך הוא יעורר את
הסביבה וימשוך ממנה כוחות, הוא לבטח נמצא בדרך הנכונה.
רק התנאי הזה של
הסביבה מבטיח התקדמות, וכל היתר לא. למרות שיש לאדם הרגשה והבנה, אבל הן לא בזכות
האדם, אלא הבורא מוסיף ומעורר אותו ונותן לו. כי מלמעלה יש מטרות נוספות לקידום
האדם, ששייך ליתר הנשמות ויש לו אולי תפקיד יותר מיוחד בעולם. ועוד עניינים שלא
נכנסים עדיין לתוך מערכת הלימוד הנוכחית. אבל העל הסולם קוסע ב"מאמר
החרות", שהיגיעה לקבלת כוח ההתקדמות מהסביבה, היא היגיעה הנכונה. ואם הכוח
להתקדמות מגיע מהסביבה, זה הכוח הנכון והקדוש, שבאמצעותו האדם מתקדם נכון[235].
אבל אם הכוח
והתעוררות מגיעים לא מהסביבה, הם לא על חשבון האדם. וגם אם הם מגיעים מהסביבה,
צריך להבדיל אם הכוח מהסביבה בא כתוצאה מהשפעה של האדם בחברה, או מפני שהוא נופל
כנטל על החברה שמספקת לו התעוררות. ולכן במצב הזה יכולה להיות התפתחות שלילית,
שמקבל כוחות והתעוררות מהסביבה, אבל שואב את הכוחות הללו מהסביבה, ולא מוסיף
מעצמו. ויכולה להיות התפתחות חיובית, אם מתקינים את מערכת היחסים בין החברים, כמו
שכתוב במאמרי רב"ש על החברה[236].
וכפי שבעל הסולם
כותב ב"מאמרי החירות", רק דבר אחד יכול להועיל להתפתחות האדם. הכוח שהוא
מקבל מהסביבה. ואם הוא מתפתח על ידי כוח אחר, שאינו בא מהסביבה, זה לא נקרא שהאדם
מתפתח. כי התפתחות רוחנית באה רק כשהאדם מקדים את החיסרון. והחיסרון הזה מתבטא
בכך, שהוא מגיע לחברה ודורש מהחברים כוח להתפתחות. וכוח ההתפתחות מתבטא בשני
נתונים, חיסרון בכלים וגדלות בבורא, באור, ואז נעשה ברור לאדם מה הם סם המוות וסם
בחיים. והוא מצליח לשמור על עצמו מהתפתחות לא רצויה.
אבל אם גורמים לחברה
נפילה במקום התעוררות, אם לא מסוגלים להוציא מהחברה כוחות התעוררות, אם לא בונים
חברה שיכולה לספק כוחות, אז אין כוחות. כי "חברה" נקרא מכלול הנתונים,
האפשרויות וההזדמנויות שנמצאים סביב האדם. גם אם הוא צופה בטלוויזיה בשיעור הבוקר
או בתוכנית של קבלה.
"סביבה"
נקרא מה שמחוץ לנו, אותם שלושה גורמים, ספר, מדריך וחברה. אבל סביבה משפיעה על
האדם באופנים רבים ושונים. ועל האדם לדאוג ולדרוש שהיא תשפיע עליו, ולהכין לעצמו
את האמצעים הללו שיהיו סביבו כל הזמן. ואז אם נמצאים במקום הנכון, הוא קובע על מה
מדברים ומה חושבים, ומחבר את האדם בתת הכרה לכיוון הנכון. ואז יכולים לעבור מתורת
הנסתר לתורת הנגלה.
האדם הוא שאמור לברר
האם הוא מקבל חומר דלק נכון, ממקום נכון ובמידה מספקת להתפתחותו[237]. כל העניין
הזה שייך לעצמאותו של האדם. הוא חייב לברר אותו לעצמו, ולפי זה להתקדם, כי
הבירורים הללו הם שבונים את הכלי שלו. ואף אחד מבחוץ לא יכול לומר לו, אם הוא נמצא
במקום הנכון או אם קיבל את מנת הכוח המדויקת שתעזור לו לתקן את עצמו. אף אחד מלבדו
לא יודע אם החברה משפיעה עליו נכון, ומה צריך לתקן בחברה כדי שמזה יבוא התיקון של
הכלים שלו.
האדם עצמו צריך
לעשות את הבירורים הללו ולדרוש קשר והבנה, אבל כל הבירורים והבלבולים הללו, הם
בתנאי שיש מעליהם הצדקה. קודם כל האדם צריך להצדיק את הבורא. כמו בסדר תיקון
הכלים, שקודם עושים צמצום, ומעל הצמצום עולים בחפץ חסד, כך בעניין ההצדקה. קודם כל
מצדיקים את הבורא. לא צריך לסגור עיניים וסתם כך להסכים, מחוסר כלים, מחוסר
השתתפות, אלא לגלות את הכלים ועל פניהם להסכים. אבל קודם יש ללכת להסכמה, להידבק
לצורת ההשפעה, ומתוכה להתחיל להיכנס לכלים ולחבר את הכלים.
לבירורים הללו צריך
להגיע עם שני קווים. ללכת עם קו ימין וכמה שאפשר לחבר אליו קו שמאל. אבל השלבים
הללו הם שלבי הסתרה, שהאדם לא יודע היכן הוא נמצא, ואיך בדיוק לפעול. אבל ההסתרה
אינה גורמת לאדם שום הפסד. אלא הבורא מסתיר מהאדם את ההבחנות, בדיוק באותה מידה,
שהא צריך למלא אותם ליקויים בחסדים. אחרת הוא לא משלים את הכלי ולא מתקן אותו. כדי
להשלים את הכלי בחסדים, האדם צריך לדעת מה חסר לו, למה הוא לא מצדיק, ולשמור להיות
מעל הכלים שלו, בחסדים, בחפץ חסד, בהצדקה.
ואם האדם מתקדם
בהתפתחות דרך מצבים של משיכה הולכת וגדלה לבורא, לתכונת ההשפעה, ורוצה להיות באותה
תדונה, ללא התחשבות עם מה שקורה למטה ממנה בעולם הזה ובכלל, זה נקרא שהוא מתקדם
לגילוי פנים ב"חולת אהבה אני"[238], עד שמגיע לגילוי. והגילוי האמיתי
אינו בדרגת שכר ועונש, אלא בדרגת האהבה. אז האדם שמשפיע לבורא, מתחיל להבין איך
הבורא משפיע לו. כי עושה אותה פעולה כמוהו, ואז "ממעשיך היכרנוך"[239].
מתי מתחיל שלב
"ממעשיך היכרנוך"? רק בשלב האהבה. כי רק בשלב הזה האדם עושה פעולה של
נתינה לבורא כמו שהבורא נותן לו, ואז "היכרנוך" - מתחיל להבין את הבורא,
להבין את השכל שלו, את התוכנית שלו, את מחשבת הבריאה, מה הוא עשה מלכתחילה, כי
"סוף מעשה במחשבה תחילה"[240]. רק בצורה כזאת האדם מגיע להצדקה ותיקון.
הלימוד ללא
כוונת "לשמה" מביא למוות
קב) וזה שאמר, ש"כל הלומד שלא לשמה, תורתו נעשית לו סם
המות". כי מלבד שאינו יוצא מבחינת הסתר פנים לגילוי פנים, שהרי לא כיוון
דעתו, להתייגע ולזכות לו, הנה עוד התורה, שמרבה, מוסיפה לו הסתר פנים במידה מרובה,
עד שנופל חס ושלום ל"הסתר תוך הסתר". שהוא בחינת "מות", להיות
מנותק לגמרי משורשו. ונמצא, שתורתו נעשית לו "סם המות".
ההסתר הזה הרבה יותר
קשה. הבורא מסובב את האדם לפי מבנה נשמתו, כדי להראות לו את כל הליקויים שיש
בנשמה, כל התכונות הרעות והטובות. ובהסתרה, שמביאה לחוסר הרגשה וחוסר הבנה, לעזור
לאדם, לדחוף אותו קדימה. כי כל עניין הכרוזים הוא לזרז את התפתחות האדם ולדחוף
אותו למטרה. אבל למה הבורא מבלבל את האדם ומסובב אותו עד כדי כך, שהוא מגיע למוות,
לצורות הפוכות לחלוטין, שלא יכול לקום מהן. אלא לאחר זמן מה שעובר מאורעות או
גלגולים, כי "לא לנצח יריב"[241]?
למה הבורא משחק עם
האדם כמו גדול עם קטן, אבל בחשבון הסופי לא בא לטובת האדם ולא נותן לו לנצח, כמו
שאב עושה עם בנו? אבא, שמשחק שחמט עם ילדו, נותן לו לנצח, גם כדי לאגואיסט הקטן
שלו חומר דלק, שיהיה כדאי לו להמשיך, כי עוד מעט הוא מנצח. ולמה הבורא לא מאפשר
לאדם, לאחר כל הקשיים והבלבולים והקושיות מכל ההסתרות, להגיע בביטחה לדרך הנכונה,
אלא מכשיל אותו בירידה לסם המוות, לקליפות, שאין מהם שום מוצא, כדברי הכתוב: ונמצא
שתורתו נעשית לו "סם המות"?
בהתחלה התורה מסתירה את הבורא ואחר כך מגלה אותו
קג) ובזה מתבארים ב' השמות, הנוהגים בתורה, שהם: נגלה, ונסתר.
שיש להבין, ענין תורת הנסתר למה לי? ולמה אין כל התורה מגולה?
אמנם, יש כאן כונה עמוקה. כי תורת "הנסתר" מרמזת,
אשר ה' יתברך "מסתתר בתורה", כמבואר לעיל. ועל שם זה, נקראת "תורת
הנסתר".
ו"נגלה" נקראת, משום, שה' יתברך מתגלה על ידי התורה,
כנזכר למעלה.
ולפיכך, אמרו המקובלים, וכן אִיתָא [יש] בסידור
הגר"א, אשר סדר השגת התורה, מתחילה בסוד, ומסיימת בפשט. דהיינו כאמור, שעל
ידי היגיעה הרצויה, שהאדם מתייגע מתחילתו בתורת הנסתר, זוכה על ידיה, לתורת הנגלה,
שהיא הפשט, כמבואר לעיל היטב. הרי שמתחיל בנסתר, שנקרא "סוד", וכשזוכה,
מסיים ב"פשט".
באות ק"ב בעל
הסולם אומר, שהאדם חייב להגיע למצב שתורת הנסתר מביאה אותו לתורת הנגלה. ואם קורה
לו ההפך, שהחושך הולך וגדל ונעשה הסתר כפול, אז האדם לא הולך בדרך הנכונה. הסתר
כפול נקרא הסתר בתוך הסתר, שהאדם אפילו לא מרגיש, שהוא טועה בדרך. נראה לו שהוא
עוסק נכון בחוכמת הקבלה ומתקדם יפה, שהוא מוסיף בלימוד, וגדל בהבנה ובהרגשה.
אבל מה שמתרחש בתוך
הכלים דמוחא ודליבא, זאת הסתרה שיש על הכלים הללו. האדם לא מבין את מה שנמצא
בהרגשתו ובהבנתו איננו תורה, איננו תורת חיים, שמביאה להשפעה, ושדווקא אותם דברים
נרכשים מרחיקים אותו מהמטרה.
העניינים הללו
גדולים, גבוהים וקשים להבנה ולבירור לאדם שמתחיל את דרכו. אבל אם יודעים בעלמא,
כפי שבעל הסולם מציין, שהדרך יכולה להיות מסוכנת עד כדי כך, שהאדם נמצא בהסתר ולא
יודע שהוא טועה, זה צריך להביא את האדם "לדרשני": מה קורה איתו בדיוק,
באיזה מצב הוא נמצא בכל רגע ורגע בחייו. ואם הוא ידע, הוא כבר לא יהיה בהסתר.
הגילוי שהאדם צריך
לזכות בו, הוא גילוי הבורא, גילוי תכונת ההשפעה. ובתוך תכונת ההשפעה, האדם מתחיל
לראות את כל אופני ההשפעה שיכולים להיות.
אם הוא מחבר לתכונת
ההשפעה את הרצונות שלו, אז על ידי הרצונות שלו הוא יודע איך להשפיע. תרי"ג
הרצונות שלו, תרי"ג הרצונות שלו, הם תרי"ג הכוחות, הפעולות. ותכונת
ההשפעה שרוכש, היא שהופכת את הפעולות הללו להשפעה. כי האדם מתחיל לקבל אותה
כגילוי, כפשט, כיציאה מהסוד. יציאה מסוד לפשט איננה לדעת, להבין, לשלוט בכל,
להסתכל מלמעלה על כל הבריאה ועל בעל הבית שלה. אלא הכוונה היא לגילוי ההשפעה שהיתה
נסתרת מהאדם ומתגלה לו כעת: איך ובאיזו צורה הוא יכול להגיע להשפעה, ובאיזה צורה
הוא יכול להשפיע. כי "תורה" נקרא תוכנית ההשפעה. ורק לאחר שהיכולת
להשפיע נגלתה האדם מסוגל לבצע אותה.
לכן אם מתורת הנסתר,
שהיה נסתר מהאדם איך להגיע למצב המתוקן ולהיות כבורא, האדם מגיע לתורת הנגלה,
לגילוי איך בכל תרי"ג הרצונות הוא יכול להשפיע, הגילוי הזה נקרא חיים. ואחרת
ההתפתחות שלו היא לסם המוות.
____________________________________________________________
[230] ויקרא רבה ב, א. ראה גם אות מד ל"הקדמה
לתלמוד עשר הספירות".
[231] ראה הערה 38 בעמ' 502.
[232] על האמצעי הזה ראה לעיל באות ה ל"הקדמה
לתלמוד עשר הספירות", כמובא כאן בעמ' 100.
[233] על אותיות העבודה ראה בביאור של ר' מיכאל
לייטמן על מאמרו של בעל הסולם "אהבת ה' ואהבת הבריות" בתוך: ר' מיכאל
לייטמן, "ביאור על "אהבת הבורא ואהבת הבריות", חוכמת הקבלה על
פי בעל הסולם, עמ' 507-504.
[234] לדוגמא זו ראה באות קח ל"הקדמה לתלמוד
עשר הספירות", כמובא כאן בעמ' 385.
[235] ר' יהודה אשלג, "החֵרות", בתוך: כתבי
בעל הסולם, עמ' 419.
[236] עיין במאמרי ר' ברוך אשלג, "מטרת
החברה", "בעניין אהבת חברים", "איש את רעהו יעזרו",
"אהבת חברים", "עניין חשיבות החברה" ועוד, בתוך: כתבי
רב"ש, כרך א.
[237] ראה ר' יהודה אשלג, "מאמר לסיום
הזהר", בתוך: כתבי בעל הסולם, עמ' 477: "ובשעה שאדם רואה איך
הסביבה שלו מקילים ראש בעבודתו ית' ואינם מעריכים רוממותו כראוי אין האחר יכול
להתגבר על הסביבה וגם הוא אינו יכול להשיג רוממותו ית', אלא שמקל ראשו בעת עבודתו
כמוהם, וכיון שאין לו הבסיס של השגת רוממותו ית' מובן מאליו שלא יוכל לעבוד להשפיע
נ"ר ליוצרו ולא לתועלת עצמו, כי אין לו חומר דלק ליגיעה, ולא יגעת ומצאת אל
תאמין, ואין לו שום עצה אלא או לעבוד לתועלת עצמו, או שלא לעבוד כלום, כי השפעת
נ"ר ליוצרו לא תשמש לו כמו כלי קבלה ממש".
[238] על "חולת אהבה אני" (שיר השירים ב,
ה), הקשר עם הבורא בדבקות, בזיווג, בחיבור, ראה ר' מיכאל לייטמן, חוכמת הקבלה
על פי בעל הסולם, עמ' 387, 400.
[239] ראה הערה 88 בעמ' 505.
[240] על "סוף מעשה במחשה תחילה" ראה הערה
3 בעמ' 500.
[241] תהילים קג, ט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה