פרק 48
בבחינה ד' של
אהבה: כל עסקיו של הבורא
אות קיח. בחינה
ד' של אהבה
אות קיט. כדי
לזכות לאהבת האדם חייב להכיר את יחסו הטוב של הבורא לכולם
אות קכ. כשכל
העבירות נהפכות לזכויות נחשב ל"צדיק גמור"
_________________________________________________________________________
_________________________________________________________________________
בחינה ד' של
אהבה
קיח) עתה תבין את ההוספה, שרבי אלעזר בן רבי שמעון מוסיף, על
דברי הַתַּנָּא קַמָּא
[התנא הראשון]. גם, למה
אינו מביא הלשון של "חציו חייב וחציו זכאי", כמו הַתַּנָּא קַמָּא. כי
הַתַּנָּא קַמָּא מדבר מבחינה ב' ומבחינה ג' של האהבה, על דרך שנתבאר לעיל (אות ע'
דיבור המתחיל "הא'", ואות ע"ב דיבור המתחיל "הב'"). ורבי
אלעזר בן רבי שמעון מדבר אמנם מבחינה ד' של האהבה, כנזכר למעלה דיבור המתחיל
"מידה", שהיא האהבה הנצחית, דהיינו גילוי הפנים כמות שהוא באמת, מבחינת
"הטוב והמיטיב לרעים ולטובים".
כדי לזכות לאהבת האדם חייב להכיר את יחסו הטוב של הבורא
לכולם
קיט) ונתבאר שם, שאי אפשר לזכות לבחינה ד', אלא רק בשעה, שהוא
בקי ומכיר ויודע כל עסקיו של הנאהב, איך הוא מתנהג עם כל [ה]אחרים, אף
אחד מהם לא יחסר לו. ולכן, גם הזכות הגדולה, שהאדם זוכה להכריע את עצמו לכף זכות,
עדיין אינה מספיקה לו, לזכות לאהבה השלמה, דהיינו לבחינה ד', כי עתה אינו משיג מעלתו
יתברך מבחינת הטוב ומיטיב לרעים ולטובים, אלא מתוך השגחתו יתברך כלפי עצמו. על דרך
הנזכר למעלה באות ק"ז, דיבור המתחיל "ולפיכך".
אבל עוד אינו יודע מהשגחתו יתברך, באופן הנעלה והנפלא הזה, עם
יתר בריות העולם. ונתבאר לעיל, שכל כמה שאינו יודע, כל עסקיו של הנאהב עם אחרים,
עד אף אחד מהם לא יחסר, עדיין אין האהבה נצחית, כנזכר למעלה באות ע"ג, דיבור
המתחיל "הב'", עיין שם היטב. ולפיכך הוא מחוייב, להכריע גם כל העולם לכף
זכות. ורק אז מתגלה לו האהבה הנצחית.
ונתבאר שם, שאי אפשר לזכות לבחינה ד', אלא רק בשעה, שהוא בקי
ומכיר ויודע כל עסקיו של הנאהב, איך הוא מתנהג עם כל [ה]אחרים, אף אחד
מהם לא יחסר לו. ולכן, גם הזכות הגדולה, שהאדם זוכה להכריע את עצמו לכף זכות,
עדיין אינה מספיקה לו, לזכות לאהבה השלמה, דהיינו לבחינה ד', כי עתה אינו משיג
מעלתו יתברך מבחינת הטוב ומיטיב לרעים ולטובים, אלא מתוך השגחתו יתברך כלפי עצמו.
על דרך הנזכר למעלה באות ק"ז, דיבור המתחיל "ולפיכך".
הנקודה החשובה היא
שכל מה שהאדם משיג, הוא משיג כלפי עצמו. וזה לא מעיד על התנהגותו של הבורא כלפי
כולם. ולמה חסרה לאדם ההשגה הזאת? מפני שצריך להתקשר עם הבורא לא בכלי הפרטי, אלא
להתחבר עם כל הכלי הכללי. ולהתחבר עימו לא נקרא להיות בדרגה של לתת לאחר ולקבל
מהאחר, אלא "כאיש אחד בלב אחד" נקרא, שכל הרצונות נעשים כאחד, ללא הבדל
בין הרצונות.
ולכן יש דרגה נוספת,
שהיא התחברות עם כולם ללא הבדל בכלים. בדרגה הנוספת אין לכל אחד כלי פרטי משלו,
וכולם אוהבים זה את זה וכולם נותנים זה לזה. בכלי אחד אין מצב של "זה את
זה" או "זה לזה". אם מרגישים אהבה או נתינה בין אחד לשני, אם עדיין
קיים "בין אחד לשני", אז יש מחיצות. המחיצות הללו נראות לנו טובות, כי
הן מתגלות על פני החסרונות. זאת אומרת למרות שאני נשאר אני והוא נשאר הוא,
כשנותנים ואוהבים זה את זה, המחיצות הללו רק מבליטות את האהבה. אבל המצב הזה הוא
בלתי שלם, כי הוא נובע מחסרונות שמתגלים בכלים.
אם קודם רבים ואחר
כך משלימים, המצב לא מושלם. במצב מושלם אין שום זכר לרע שכביכול הרגשנו פעם. משהו
שמתגלה על פני החסרונות, זה לא נקרא שלמות. אלא צריך להגיע לכלי, שלא מחוברים בו
כל הפרטים והפריטים והרכיבים יחד ופועלים בהרמוניה זה עם זה. אלא אין בכלל הבדל
ביניהם. בדיוק כמו שהם נראים מצד הבורא.
אבל עוד אינו יודע מהשגחתו יתברך, באופן הנעלה והנפלא הזה, עם
יתר בריות העולם. ונתבאר לעיל, שכל כמה שאינו יודע, כל עסקיו של הנאהב עם אחרים,
עד אף אחד מהם לא יחסר, עדיין אין האהבה נצחית, כנזכר למעלה באות ע"ג, דיבור
המתחיל "הב'", עיין שם היטב. ולפיכך הוא מחוייב, להכריע גם כל העולם לכף
זכות. ורק אז מתגלה לו האהבה הנצחית.
כשכל
העבירות נהפכות לזכויות נחשב ל"צדיק גמור"
קכ) וזה שאומר רבי אלעזר בן רבי שמעון: "לפי שהעולם נידון
אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו וכו'". ומתוך שמדבר מכל העולם, אינו יכול
לומר כמו הַתַּנָּא קַמָּא [התנא
הראשון], שיראה אותם, כאלו הם חציים חייב וחציים זכאי. כי מדרגה זו
מגיעה לו לאדם, רק בזמן שזוכה לגילוי פנים, ולתשובה מיראה, כנזכר למעלה. ואיך יאמר
זה על כל העולם כולו, בזמן שהמה לא זכו לתשובה זו? ולפיכך, מוכרח רק לומר, שהעולם
נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו.
פירוש, כי אפשר לחשוב, שאין האדם זוכה לבחינת צדיק גמור, אלא,
בזמן שאין לו שום עבירה ולא חטא מעודו. אבל הללו, שנכשלו בחטאים וזדונות, כבר אינם
ראויים לזכות, לבחינת צדיקים גמורים. לפיכך מלמדנו רבי אלעזר בן רבי שמעון, שאינו
כך, אלא שהעולם נידון אחר רובו, וכן היחיד.
כלומר, שאחר שיצא מבחינת בינוני, דהיינו, לאחר שעשה תשובה
מיראה, כנזכר למעלה, שאז זוכה תיכף בתרי"ג [613] מצוות
ונקרא "בינוני", דהיינו, מחצית שנותיו חייב ומחצית שנותיו זכאי, כנזכר
למעלה, הנה אחר זה, אם רק מוסיף מצוה אחת, דהיינו מצות אהבה, נבחן שהוא רובו זכאי,
ומכריע הכל לכף זכות. כלומר, שהכף של העבירות, נהפכת גם כן לזכויות, כנזכר למעלה
בדברי הַתַּנָּא קַמָּא
, עיין שם.
הרי, שאפילו יש בידו כף מלאה של עוונות וזדונות, נהפכים כולם
לזכויות. ודומה ודאי, למי שלא חטא מעולם, ונחשב לצדיק גמור. וזה שאמר, שהעולם וכן
היחיד נידון אחר רובו. כלומר, שהעבירות שבידו מלפני התשובה, אינן באות בחשבון כלל,
כי נהפכו לזכויות. הרי, שאפילו רשעים גמורים, אחר שזכו לתשובה מאהבה, נחשבים
לצדיקים גמורים.
וזה שאומר רבי אלעזר בן רבי שמעון: "לפי שהעולם נידון אחר
רובו, והיחיד נידון אחר רובו וכו'". ומתוך שמדבר מכל העולם, אינו יכול לומר כמו
הַתַּנָּא קַמָּא
[התנא הראשון], שיראה אותם, כאלו הם חציים
חייב וחציים זכאי. כי מדרגה זו מגיעה לו לאדם, רק בזמן שזוכה לגילוי פנים, ולתשובה
מיראה, כנ"ל. ואיך יאמר זה על כל העולם כולו, בזמן שהמה לא זכו לתשובה זו?
ולפיכך, מוכרח רק לומר, שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו.
יש מצב בכוח ויש מצב
בפועל. בכוח כולנו נמצאים בגמר התיקון ונכללים בטוב ומטיב, "ישראל
אוֹרָיְיתָּא וקודשא בריך הוא חד הוא". זה המצב שקיים כלפי הבורא, וכך הבורא
מתייחס אלינו. אלא אותה השגחה של "טוב ומטיב לרעים ולטובים" ולכל
הנשמות, שכלל לא משתנה, כי "אני הוי"ה לא שניתי", היא מתראה לנו
אחרת. כי עלינו לעבור אותו שיפור בהרגשה, שינוי, שפשוף של ההרגשה, שיתהוו בנו
כלים, הבחנות, ערכים נכונים, שמתוכם נרגיש את הבריאה באותה עוצמה, באותו רגש,
באותו אופן, כמו הבורא.
לאהוב את הבורא אפשר
רק מתוך זה שהאדם מגלה, שהבורא טוב כלפי כולם, כמו שהוא טוב כלפיו. אבל האדם
שבפועל מתקדם לפני כל העולם, שעוד לא הגיע לגמר תיקון, איך הוא יכול להבין ולהרגיש
ולהצדיק את כולם ולגלות את יחס הבורא לכולם? איך הוא יכול לעשות זאת, אם לשם כך
הוא צריך לראות את כולם בגמר התיקון, והם עדיין לא הגיעו לגמר התיקון?
האדם, שתיקן את עצמו
והגיע לגמר תיקונו הפרטי, רואה שהבורא היה טוב ומטיב אליו, גם כשהאדם היה טוב וגם
כשהאדם היה רע, במשך כל ההיסטוריה של האדם הבורא סבל ולא האדם, למרות שהבורא עשה
לאדם כביכול צרות. אבל הבורא עשה והבורא סבל, כדי לברוא באדם את הכלים. הבורא סבל
כדי להעביר את האדם כל הדרך, כדי לתת לו כל מיני הבחנות וללמד אותו את כל המצבים.
ולכן הרגשת הסבל שהאדם מרגיש איננה של הסבל שלו, אלא הסבל של הבורא, הכול על חשבון
הבורא.
ולכן גם אם אדם מגיע
לגמר התיקון, ומתקן את עצמו סופית כלפי הבורא, שהוא והבורא יחד ללא שום הבדל. הוא
עדיין לא מגיע למצב הסופי. כי מצדיק את הבורא כלפי עצמו בלבד. וצריך להצדיק אותו
כלפי כל הנבראים וכלפי כל המציאות. בשביל זה הוא צריך להיות כלי כללי במקום כולם.
להיות מסוגל, אם הבורא נותן לו כוחות, להתחבר לכולם ולהיות להם ראש ושהם יהיו לו
הכלים. לנהל את כל הכלי הגדול הזה. להיות הנברא היחיד, "אדם הראשון",
ולתקן ולמלא את כולם.
ואיך אפשר בתנאים
כאלה, שכל האחרים עוד לא הגיעו בהרגשה הפרטית שלהם לגמר התיקון, לעשות זאת, הרי
אפילו אם האחד נוטל את כל הכלים של כולם ומספח אותם לעצמו, ומתקן את הכלים האלה
בעודם מחוברים אליו, ונמצא מול הבורא כנברא יחיד, בכל זאת הכל נובע מתוך נקודת
"האני" שלו. ואם כך, האם ההרגשות והגילויים של האחרים יחסרו בתוך כלי
שלו, או לא? כלומר, השאלה הכללית היא בסופו של דבר, האם האדם הפרטי יכול להגיע
לגמר התיקון לפני שכולם מגיעים לגמר התיקון?
והתשובה היא:
פירוש, כי אפשר לחשוב, שאין האדם זוכה לבחינת צדיק גמור, אלא,
בזמן שאין לו שום עבירה ולא חטא מעודו. אבל הללו, שנכשלו בחטאים וזדונות, כבר אינם
ראויים לזכות, לבחינת צדיקים גמורים. לפיכך מלמדנו רבי אלעזר בן רבי שמעון, שאינו
כך, אלא שהעולם נידון אחר רובו, וכן היחיד.
כלומר, שאחר שיצא מבחינת בינוני, דהיינו, לאחר שעשה תשובה
מיראה, כנזכר למעלה, שאז זוכה תיכף בתרי"ג [613] מצוות
ונקרא "בינוני", דהיינו, מחצית שנותיו חייב ומחצית שנותיו זכאי, כנזכר
למעלה, הנה אחר זה, אם רק מוסיף מצוה אחת, דהיינו מצות אהבה, נבחן שהוא רובו זכאי,
ומכריע הכל לכף זכות. כלומר, שהכף של העבירות, נהפכת גם כן לזכויות, כנזכר למעלה
בדברי הַתַּנָּא קַמָּא
, עיין שם.
הרי, שאפילו יש בידו כף מלאה של עוונות וזדונות, נהפכים כולם
לזכויות. ודומה ודאי, למי שלא חטא מעולם, ונחשב לצדיק גמור. וזה שאמר, שהעולם וכן
היחיד נידון אחר רובו. כלומר, שהעבירות שבידו מלפני התשובה, אינן באות בחשבון כלל,
כי נהפכו לזכויות. הרי, שאפילו רשעים גמורים, אחר שזכו לתשובה מאהבה, נחשבים
לצדיקים גמורים.
האדם שמגיע לתיקון
ולגמר התיקון, הוא לא האדם הזך. אלא מכל העבירות שעושה בעולם הזה בהסתר כפול והסתר
רגיל האדם חייב להגיע לכל העבירות שאפשר לעשות בעולם הרוחני. כלומר, להרגיש את
החסרונות דלקבל, החסרונות האגואיסטיים שלו, ולהבין אותם ביחס לאור העליון, עד כמה
שהרצונות הללו מנוגדים לבורא. כי אין סתם להיות אגואיסט. אלא רק מי שנמצא מול
האור, קובע בהתאם לאור, שהוא אגואיסט. ולא יעזור לו להודות שהוא אגואיסט, כמו
שמודים בעולם שלנו. כי הקביעה שהאגו של האדם הורס את החיים שלו, איננה נכונה.
האדם חייב לעבור את
כל המצבים. לרדת עד מצב של "רשע גמור" וממנו לעבור למצב של "רשע
שאינו גמור". ואז לעלות למצב של "צדיק שאינו גמור",
"בינוני", ודרכו להגיע למטרה, למצב של "צדיק גמור". זאת
אומרת, לא יעזור לאדם להיות בהזדככות מתמדת כביכול, לעשות מדיטציות למיניהן, או
להימנע ממצבים של הפעלת האגו. אלא עליו לדאוג שהאור העליון ישפיע על האגו שלו ביתר
עוז. ולא לבדוק את האגו עצמו או לשים לב אליו, כי כך צריך להתגלות הכלי על ידי
האור.
אלא אדרבא, ככל
שהאדם ימשוך על עצמו יותר אור מתוך הכרח, בזמן שנמצא בהסתר כפול ובהסתר רגיל,
בהתאם לכך יגלה וירגיש את עצמו כ"רשע גמור" או ש"אינו גמור",
עד שיגיע למצבים של "בינוני". לכן אומרים "אין צדיק בארץ אשר יעשה
טוב ולא יחטא"[247], או "אין אדם עומד על דבר מצווה אלא אם כן נכשל
בה"[248]. כי "בראת צדיקים בראת רשעים מי מעכב על ידך"[249],
כלומר, כל המצבים הללו חייבים לעבור על כל אחד ואחד.
כל המצבים הללו
עוברים על האדם, רק בתנאי שהוא נמשך לאור. ואם הם מגיעים לאדם לא עקב יגיעתו - כמו
באותה יגיעה שנותנים על שאלה "מהו הטעם בחיינו?", שאז "טעמו וראו
כי טוב ה'", משתוקקים ומגלים כי טוב האור - מה שמתגלה ברצון לקבל לא נקרא
באמת "רשע". כי מידת הרשעים נקבעת רק בהתאם למידת האור שמאירה עליה.
____________________________________________________________
[247] קהלת ז, כ.
[248] גיטין דף מג ע"א.
[249] בבא בתרא דף טז ע"א.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה