פרק 56
התורה והבורא
אחד הם
אות קמ. בעולם
הזה הלבושים מסתירים את הבורא, בעולם הרוחני הלבושים מגלים את הבורא
אות קמא.
הבורא: "אותי עזבו, תורתי שמרו, כי המאור שבה יחזירכם למוטב"
__________________________________________________________________________
__________________________________________________________________________
בעולם הזה הלבושים מסתירים את הבורא,
בעולם הרוחני הלבושים מגלים את הבורא
קמ) הרי נתבאר, שאין שום שינוי חס ושלום במשהו, מתורה דאצילות,
ש"אוֹרָיְיתָּא וקודש בריך הוא חד הוא [תורה והקדוש ברוך
הוא הם אחד]", עד התורה שבעולם הזה. אלא, כל ההבחן הוא בלבושים. כי
לבושים שבעולם הזה, המה מעלימים להקדוש ברוך הוא ומסתירים אותו, כנזכר למעלה דיבור
המתחיל "וזה שכתוב".
ותדע, שעל שם התלבשותו יתברך בתורה, הוא מכונה בשם
"מורה", להודיעך שאפילו בעת הסתר הפנים, ואפילו בבחינת ההסתר הכפול,
כנזכר למעלה דיבור המתחיל "והסתר", הרי הקדוש ברוך הוא שורה ומלובש בתורה,
כי הוא יתברך "מורה", והיא "תורה".
אלא שלבושי התורה הגסים לעינינו, המה בחינת כנפים, המכסים
ומסתירים את המורה יתברך, המלובש ומסתתר בהם. אמנם, כשזוכה האדם לגילוי פנים,
בתשובה מאהבה בבחינתה הד' (כנזכר למעלה דיבור המתחיל מידה ודיבור המתחיל
"ולפיכך"), נאמר עליו "ולא יִכָּנֵף עוד מורֶך והיו עיניך רואות את
מורֶיך" (ישעיה ל', כ'), כי מאז ואילך, אין לבושי התורה מכניפים ומסתירים עוד
את ה"מורה", ונתגלה לו לנצח כי " אוֹרָיְיתָּא וקודש בריך הוא חד
הוא".
הבורא תמיד מגולה במלואו כלפי האדם. אלא ההסתרות נמצאות בתוך האדם,
בתוך הרצון לקבל שלו, שנמצא בהפכיות הצורה מן האור. וההסתרות הללו, מפני שהן באות
בצורה טבעית ולא מתוך רצונו של האדם, אלא כך נקבע בצמצום א', לכן נקרא שהבורא
מסתיר את עצמו בתוך האדם. כי האדם שנמצא ברצונות לקבל, שמח היה לבטל את כל המסכים
המסתירים הללו, ולבלוע את כל האור הזה לעצמו.
ואם האדם מבין, שהמסכים המסתירים הללו הם לטובתו, ומקבל על
עצמו תיקונים להסתיר את הרצון לקבל שלו, את הכוונה "על מנת לקבל", ולתקן
אותה ל"על מנת להשפיע", אז הוא מתחיל להשתמש באותן ההסתרות שהיו בו קודם
מצד הבורא, ולהפוך אותן במקום מסך המסתיר למסך המגלה. וכך במקום תורת הנסתר, הוא
מגיע לתורת הנגלה.
ומעבודת המסכים נובעים שני החלקים שיש בתורה, חלק הנסתר וחלק
הנגלה. בתחילה היא נקראת תורת הנסתר, כי הבורא מסתיר את עצמו בתורה ואין קשר בין
האדם לבורא. אלא כל החוקיות של היחסים בין האדם לבורא, כל דרכי ההשגחה וההנהגה
מלמעלה, נסתרות מהאדם. וזה נקרא תורת הנסתר, כי האדם לא יודע באיזו צורה הבורא
מתנהג איתו.
אבל לאחר שהחוקיות הזאת מתבררת לו, בהתאם לתיקון שהוא עושה על
עצמו. האדם מתחיל להבין את יחס הבורא אליו. כי נעשה כמוהו ומבין את הראש שלו. קונה
את תכונת ההשפעה, ודרכה הוא מבקר את כל הפעולות שעוברות עליו. וכך מזדהה עם הבורא.
ולפי מידת גילוי השגחת הבורא, התורה נקראת תורת הנגלה.
לכן כל אחד ואחד מתחיל את שלבי התפתחותו, את הלימוד והעבודה,
בתורת הנסתר. ולאחר מכן מגיע לתורת הנגלה. כמו שמפרש הגר"א, שמתחילים בסוד
ומגיעים לפשט. כי בתחילה לא ידועות לאדם ההשגחה וההנהגה, אלא הוא נמצא בהסתר כפול
והסתר רגיל. ורק לאחר שעובר את שלבי ההסתר, הוא מגיע לגילוי שכר ועונש ואהבה נצחית[278].
מהשלבים הללו מורכב השם "פרד"ס" אבל מתחילים
מסוד, לאחר מכן עוברים לדרוש, לרמז, ולבסוף מגיעים לפשט. כי "פשט" נקרא
שמתגלה לאדם כל הנהגת הבורא והשגחתו. ויש ביניהם יחס הדדי פתוח כשני אוהבים,
שמבינים ודבוקים זה בזה. ואילו "סוד" נקרא, שעדיין האחד לא מבין את
השני, ומפרידה ביניהם מחיצת ברזל שנובעת מתכונות האדם.
הבורא: "אותי עזבו, תורתי שמרו, כי המאור שבה
יחזירכם למוטב"
קמא) ובזה תבין דברי חז"ל, על הכתוב: "אותי עזבו
ותורתי שמרו", שפירשו: "הלואי אותי עזבו, ותורתי שמרו, המאור שבה,
מחזירן למוטב" (ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז). שלכאורה תמוה. אמנם כונתם,
כי המה היו צמים ומתענים למצוא גילוי פניו יתברך, כמו שכתוב: "קרבת אלקים
יחפצון" (ישעיה נ"ח, ב'). ואומר להם הכתוב בשם ה', שאומר להם:
"הלואי שתעזבו אותי", כי כל יגיעתכם לריק וללא הועיל, משום שאינני נמצא
בשום מקום, אלא בתורה. לכן שמרו את התורה, ושם תחפשו אותי. והמאור שבה, יחזירכם
למוטב. ותמצאונני, כמבואר (ד"ה ובזה) בכתוב: "וּמְשַֹחֲרַי
יִמְצָאֻנְנִי", עיין שם.
היחס של האדם לעצמו, לחיים שלו, לבורא ולכל המציאות, צריך
להיות פשוט מאוד וחד: יש טבע שלו, וכנגדו יש כוח שיכול לתקן את הטבע הזה. והאדם לא
צריך יותר מאשר לדעת את שני הנתונים הללו. כי מה שרע לו ומה שטוב לו, זה מה שהוא
מגלה בתוך הכלים שלו. וכל שינוי במצב יכול להיות רק על ידי הכוח העליון שברא את
הרצון, ורק הוא שמסוגל לתקן את הרצון.
לכן נאמר: "הלואי אותי עזבו, ותורתי שמרו". שיש
לפנות לכוח המתקן, ולא לבקש מהבורא מתנות ושכר שכלל לא מגיע. אלא השכר שמגיע
לעובד, הוא לפי כמה שתיקן את עצמו. מה שמקבלים בכלי המתוקן, זה השכר. והשכר הוא
לפי הצער, "לפי צַעְרָא - אַגְרָא [לפי הצער - השכר]". ולא לפי פניות
לכוח העליון בתפילות וצעקות, שאינן יכולות לעזור לאדם.
רואים כמה האנושות שסובלת במשך כל ההיסטוריה, משקיעה בפנייה
בלתי נלאית לבורא. אבל כל תפילותיה, הן פניות סרק. ומדוע? כי הפניות הללו הן כנגד
ההשגחה. ההשגחה העליונה עיצבה אותנו בהפכיות הצורה ממנה. היא שמסובבת את מציאותינו
כך שנסבול, כדי שנכיר מה עלינו לתקן ומה עלינו לשנות. ואם במקום לתקן ולשנות
האנשים צועקים: "תן לנו", אז הם פועלים נגד ההשגחה, שדואגת רק לתיקון,
להשתוות הצורה בינינו לבין הבורא.
ולכן פניות לבורא בצעקות ותפילות "תן לי", בכוונה
לקבל מילוי, ולא לקבל כוח המחזיר למוטב, אור המתקן, הן פניות שאינן עוזרות. אמנם
האנושות היתה צריכה לעבור את כל אלפי שנותיה, כדי להתבשל ולהתקדם. וגם עם ישראל
בכללה. גם הוא היה צריך לעבור שבירה והתכללות עם כל האנושות, כדי להגיע למצב
שנתחיל לעשות תיקונים. אבל המקובלים אומרים, שמסוף המאה העשרים האנושות ועם ישראל
מוכנים לתיקון, ומאותו רגע כל הצעקות על מצבנו חסרות ערך[279].
אלא עלינו להבין, שצעקה צריכה לבוא מתוך בירור, שנעשה בבחירה
חופשית. צעקה להצדיק את הבורא, צעקה להבין נכון את השגחתו עלינו, צעקה שיתקן לנו
את הכלי. כדי שנוכל מתוך הרגשה ומתוך הבנה, להיות דבוקים להשגחה שלו. אפילו על פני
זה שתתגלה בכלים שלנו ריקנות, הרגשה רעה וחוסר הבנה. כלומר, האדם יכול לבקש מלמעלה
רק את כוח התיקון, ולא שום דבר אחר. וכל יתר הצעקות הן רק טענות על למה לא מרגישים
מילוי בכלים האגואיסטיים. וטענות כאלה מנוגדות להתפתחות האדם שתכנן הבורא. ולכן
אין עליהן מענה מלמעלה.
וזו המטרה של הפצת חוכמת הקבלה. להסביר לכל האנושות שיחס טוב
מגיע מלמעלה, רק לפי השתוות הצורה. שהבורא הוא לא מן הסתם טוב ומטיב, אלא טוב
ומטיב שמתגלה לפי חוק השתוות הצורה. ולכן צריך לפנות לאור שמביא להשתוות הצורה,
לאור המחזיר למוטב, שהוא נקרא תורה. ומשום כך כתוב: "הלואי אותי עזבו, ותורתי
שמרו המאור שבה, מחזירן למוטב".
רק בכוחו של האור העליון לשנות בהשפעתו את כל חומר הבריאה,
שנברא על ידי האור העליון כרצון לקבל הנאה ותענוג. אבל "לשנות" לא נקרא
לשנות את הטבע שנברא בו, אלא להוסיף לרצון את תכונת ההשפעה. וכך הרצון לקבל מתחיל
לעבוד עבור מטרה אחרת מבלי להשתנות. הוא משתמש עם בחינת ההשפעה, או מתוך כוונה
להרוויח לעצמו כפל כפליים מהשפעה לשני, שזה נקרא "קליפה". או להפך, מממש את תכונת ההשפעה כדי להשפיע לזולת, ורואה
את השכר שלו בלהיות משפיע.
צורת השימוש בתכונת ההשפעה המצורפת לרצון ליהנות, היא בחירת
האדם. וכל אחד ואחד שרוצה, הוא עובר שלבים רבים של אפשרויות לתקן את עצמו. כלומר,
לצרף נכון את תכונת ההשפעה לטבע דלקבל, דליהנות. והאפשרויות הללו מתגלות על ידי
האור העליון, שנותן לאדם את ההבנה איך להשתמש נכון בתכונת ההשפעה. הוא מראה לרצון
לקבל של האדם מהי תכונת השפעה מקולקלת הנקראת "קליפה", ומהי תכונת השפעה
מתוקנת הנקראת "קדושה".
וכולם חייבים לעבור הכרת הרע. היינו, לראות שהכוונה לעצמו,
לנצל את הזולת ולחשוב רק על עצמו, היא כוונה פסולה שפועלת לרעתנו. ומתוך הכרת הרע
להתייגע כדי למשוך את המאור המחזיר למוטב, שיסדר לנו תיקון על תכונת השפעה. מצורה
מקולקלת של ניצול הזולת על ידי השפעה, לצורה מתוקנת של השפעה לזולת ללא שום פנייה
לעצמו. לכן נאמר: "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו, כי המאור שבה מחזירו
למוטב". כי בפנייה לבורא נכון לתאר אותו רק ככוח שבא ומתקן את האדם, ולאחר
מכן כשפע אור שבא וממלא את האדם בהתאם להשתוות הצורה.
וכל תיאור אחר של הבורא איננו נכון. לכן נכתב "הלוואי
אותי עזבו". כי אין טעם להתייחס ישירות לכוח העליון ולבקש ממנו איזה הטבה או
מילוי. הטבה ומילוי נמצאים ממנו בשפע. האור העליון נמצא "במנוחה
מוחלטת", כלומר, אין שינוי בכוונתו להטיב לנבראים. אלא להרגיש את טובו תלוי
בהתאמה בין הנבראים לאור העליון. הנבראים צריכים לתקן את עצמם ולהתאים את עצמם
לאור העליון, ואז הוא ממלא אותם. ולפני שהם מגיעים להשתוות הצורה, הם יכולים לדרוש
מהאור העליון רק לתקן אותם.
וגם הדרישה איננה לאור שיבוא ויתקן, אלא לרצון. שבתוך הנברא
יתייצב הרצון שיתקן אותו. כי האור נמצא במנוחה מוחלטת. וכמו שאומר הכתוב:
"בראתי יצר רע בראתי לו תורה תבלין"[280], המאור שלה מחזירו למוטב.
המאור מוכן ומזומן לתחתונים רק בתנאי שהם רוצים אותו. זאת אומרת, כל הבחירה, כל
היגיעה, כל המעשים, שהאדם יכול לעשות במציאותו, כולם נועדו להגדיל את הרצון
לתיקון. להבין בדיוק במה הוא מקולקל, מה אצלו נקרא קלקול וכנגדו מה יהיה התיקון.
ולפי הדרישה שמצטברת בלב האדם, האור בא ומתקן אותו. והדרישה הזאת שמצטיירת בתוך
האדם, היא נקראת תפילה, בקשה. ורק עליה האדם צריך לדאוג. זאת אומרת, לדאוג שתהיה
לו נחיצות לתיקון.
ואם האדם דואג לרצון עם תביעה להיתקן, אז נקרא שהוא מתפלל
תפילה נכונה. כי "להתפלל" נקרא, לשפוט ולבדוק את עצמו, האם יש לו בלב
רצון נכון. ואז מגיע השינוי. ולפי השתוות הצורה שלו עם האור העליון, האור העליון
חוץ מלתקן באדם את הרצון לקבל לכוונה נכונה, הוא גם ממלא את הרצון לקבל. ובהתאם
למידת המילוי של הרצון, האדם מודד את עצמו, באיזו מדרגה רוחנית הוא נמצא מתוך מאה
עשרים וחמש מדרגות. מפני שבתוך הרצון של האדם יש מאה עשרים וחמש מדרגות של עביות
הרצון לקבל. והאדם שמתקן אותן שלב אחר שלב, הוא בהתאם לכך ממלא אותן.
והטבע מסייע לנו בכך, שמביא את האדם לסביבה של ספרים, מורה
וקבוצה. הבורא מסדר אותם לכל אחד בהתאם לרצון ולנכונות של האדם להגיע לתיקון. ועל
ידי הסביבה הזאת האדם יכול להגביר את הרצון שלו. במיוחד על ידי אותו אמצעי חיצון
לו הנקרא ספרים. ורק הספרים האמיתיים שהשאירו לנו המקובלים. האדם קורא בספרים הללו
על המצבים המתקדמים שלו, על המצבים היותר מתוקנים שלו, וזה מעורר בו רצון להיות
במצבים הללו. ועם הרצון הזה האדם מעורר מהמצבים המתוקנים שמתאר לעצמו, אור מקיף
שבא ולאט לאט מתקן אותו ומשנה אותו.
האדם אפילו לא יודע איך, אבל דרך קשר חיצוני עדיין, דרך השכל,
דרך קריאה בלבד או שמיעה בלבד, הוא נקשר למדרגה יותר עליונה. דרך הספר, דרך שמיעה
של מורה או חבר, הוא מעורר על עצמו מאור ממדרגה עליונה הנקרא אור מקיף, שמשפיע
עליו מרחוק. והמאור הזה לאט לאט מתקן את הרצון של האדם ומביא אותו לדרישה להיתקן.
ואז מתקנים לו את הרצון וממלאים אותו באור העליון, שנקרא "התגלות הבורא
לנברא".
לכן חשוב מאוד לעסוק בספרים אמיתיים שמתארים נכון את המדרגות
העליונות. ולהיזהר מספרים שנקראים ספרי קבלה כביכול, אבל מתוארות בהם סגולות
ורפואות למיניהן, או ניסים על טבעיים, או צירופי אותיות ופתרונות לחלומות, שהמציא
האגו של אדם כדי להטיב לחייו בעולם הזה. ואין בהם יותר מהרגעה פסיכולוגית, שאז
נראה לאדם, שהוא נעשה מוגן ומושלם.
כל הספרים הקדושים, הם ביסודם ספרי קבלה. מ"ספר
היצירה" דרך תורה, נביאים וכתובים, ספרי התלמוד, "ספר הזוהר", ספרי
האר"י הקדוש ועד ספרי בעל הסולם. אבל המיוחד בספרי בעל הסולם, שהוא פירש
בתוכם את כל הקבלה שקדמה לו. נטל ממנה אותם מרכיבים שבהם המאור המחזיר למוטב מאיר
בתוקף. וסידר את הספרים בהתאמה לכלל הנשמות שהגיעה שעתן להיתקן. ולכן העיסוק שנשאר
לנו מכל הספרים הקודמים הוא העיסוק בספרי בעל הסולם.
____________________________________________________________
[278] בעל הסולם מביא את הפירוש הזה של הגר"א
ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" באות קג ובאות קמח. עיין בפרק "סיבת
ההסתר" בעמ' 378 ובפרק "מתורת הסוד לתורת הפשט, לחוכמת הקבלה" בעמ'
459.
[279] ספר הזהר עם פרוש הסולם, פרשת וירא אות תס (לזוהר, חלק א, דף קיח
ע"א). ר' יהודה אשלג, "מאמר לסיום הזהר".
[280] ראה לעיל הערה 275.
בעל
הסולם מביא את הפירוש הזה של הגר"א ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות"
באות קג ובאות קמח. עיין בפרק "סיבת ההסתר" בעמ' 378 ובפרק "מתורת
הסוד לתורת הפשט, לחוכמת הקבלה" בעמ' 459.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה