פרק 41
דרגת האהבה
אות צ. מתוך
אהבה התלויה בדבר זוכה לאהבה שאינה תלויה בדבר
אות צא. ללא
מצוות האהבה האדם לא יכול להיות צדיק גמור
אות צב. חייב
להגיע לאהבה
__________________________________________________________________________
__________________________________________________________________________
מתוך אהבה
התלויה בדבר זוכה לאהבה שאינה תלויה בדבר
צ) ומעתה, מתוך שמתאמץ, בשמירת התורה והמצוות, מבחינת
"אהבה התלויה בדבר", הבאה לו מידיעת "השכר העתיד לו בעולם
הבא", מבחינת "כל העומד לִגָּבוֹת, כְּגָבוּי דַמִי" [העומד
לגביה נחשב כגבוי], כנזכר למעלה דיבור המתחיל "ואף על פי".
אז הולך וזוכה, למדרגה הב' של גילוי הפנים, שהיא בחינת השגחתו
יתברך על העולם, מתוך נצחיותו ואמיתיותו, דהיינו, שהוא "טוב ומיטיב לרעים
ולטובים". וזוכה ל"אהבה, שאינה תלויה בדבר", שאז "הזדונות
נעשים לו כזכויות". ומשם ואילך נקרא "צדיק גמור", כי יכול לקיים
התורה והמצוות באהבה ויראה. ונקרא "גמור", כי יש לו כל תרי"ג
המצוות בשלימות.
במדרגה א'
של גילוי פנים, אהבת האדם עדיין תלויה בדבר, אבל כשהוא מתקן את היחס שלו, שאהבתו
לא תהיה תלויה בדבר, הוא זוכה למדרגה ב' של גילוי פנים, לאהבה נצחית לרעים
ולטובים. "שאז הזדונות נעשים לו כזכויות". הזדונות שהופכים בשכר
ועונש לשגגות, מתהפכים באהבה נצחית לזכויות.
ומה הן
השגגות והזדונות שהפכו לזכויות? הרצונות של האדם, החומר שלו, הרצון לקבל שניתקן
מזדונות, שבהם לא מצליח להצדיק את הבורא, לשגגות, שבהן מצליח להצדיק את הבורא
בחושך, בהסתר, בהשגחה הנסתרת, למרות שלא מרגיש באותם הכלים יותר מילוי.
הרצון שהיה
לו פעם לקבל את כל המציאות הנסתרת והלא נסתרת "על מנת לקבל", לעצמו,
נשאר בו בלי יכולת להתמלא. הוא לא יכול לקבל את המציאות "על מנת לקבל".
אותו רצון
לקבל, אותו אופן לקבל לעצמו, שלא חושב על כלום, שהבורא לא קיים בשבילו אלא רק כדי
לתת מילוי, כשמעלים אותו רצון, מדרגת זדונות לדרגת שגגות ומשגגות לזכויות, הוא לא
מתמלא. ואי אפשר לתקן אותו. אם מתקנים אותו, הוא נעשה רצון אחר בעל אופן שונה.
כלים שמקבלים תיקון, ומתמלאים באור החסדים ולאחר מכן באור חכמה, ב"לקבל על
מנת להשפיע", הם כלים שונים כביכול.
כי מה פירוש
שזדונות "נעשו" לשגגות ושגגות "נעשו" לזכויות? פירוש הדבר
הוא, שהאדם מתחיל לעורר את הזדונות ולהתייחס אליהם. הכוונה לכלים הנקראים
"פרעה", שבהם רוצים לגנוב ולהרוג ולאנוס ולתפוס ולשלוט "על מנת
לקבל" ללא שום קשר לבורא, להיות בעל בית בלעדי על כל העולם. אם האדם מתייחס
לכלים הללו, כמו שהבורא מתייחס אליהם, נקרא שבמקום זדונות הם נעשים כשגגות ומשגגות
הם נעשים לזכויות, למצוות. אבל הם בעצמם נשארים, כדי לתת לאדם אמת מדידה היכן הוא
נמצא.
לכן האדם
נקרא "עולה", מתעלה מהעולם הזה לעולם הרוחני, לעולם האצילות ולעולם אין
סוף. מעל מה הוא מתעלה? הוא מודד את עצמו כלפי כלים דקבלה. הם לא נעלמים, אלא הוא
יכול להבין ולהרגיש אותם. כי כל הקומה נמצאת אצלו. מהנקודה דאמצעיתא ועד העיגול
הגדול ביותר. כל קו אין סוף הופך להיות הוא.
הכלי שלו
נבנה משני המצבים ההפוכים הללו ודבר בו לא נעלם. אין העדר ברוחניות, אלא הכל נשמר.
לא נשמר בפועל בדרגה הגרועה, כאילו האדם נמצא גם בה, רק יצא לרגע לרוחניות ולאחר
מכן שוב יחזור וייפול ל"על מנת לקבל". אלא כלפי כלים דקבלה נשארת בו
אותה קביעת המצב. ובלעדיה הוא לא יכול לקבוע את נפח הכלי שלו.
האדם שרוכש
את מערכת ההנהגה וההשגחה מצד הבורא, הכלים הישנים שלו חייבים להישאר אצלו גם
בצורתם הקודמת. על ידם ודרכם הוא יודע להתייחס לכל המציאות, לכל הנבראים. הוא
במקום הבורא מתייחס אליהם באהבה, בהצדקה ומחבר את הכלים שלהם. ולהתחבר עם האחרים
הוא יכול רק אם הוא יורד לדרגתם. וכך הוא יורד מהגובה שלו, של משפיע כמו הבורא,
דרך הכלים שהיו בו פעם, ומתחבר אליהם.
כל הקומות
וכל הדרגות שהיו באדם, בכל הדרך שרכש, הם נכללים בו. לא בכוח, אלא בכל פעולה שרוצה
לעשות, הוא נכנס לאותם המצבים. הם לא נעלמים, כי אין העדר ברוחניות גם מלמעלה למטה
וגם מלמטה למעלה. אלא ש"אין העדר" הזה בונה את הקומה של האדם.
הצדקה ישנה על כל
המצבים, אחרת אי אפשר לעמוד במצבים הללו. "להצדיק" נקרא להיות באותה
דרגה כמו הבורא. ולהצדיק חייבים באותה קומה ומאותו יחס. לא מספיק לקבוע שהבורא
בסדר ומבינים אותו. אלא "להצדיק את המדרגה" נקרא, שכל מה שרק יכול
להיות, לא יהיה טוב יותר ממה שיש לאדם באותה מדרגה. זה נקרא "להצדיק".
ולא כמו בעולמנו להבין אותו ולהצדיק אותו, אלא להצדיק מה שהוא עושה לי, שאין טוב
מזה. אחרת לא נקראים "צדיק".
ללא מצוות האהבה האדם לא יכול להיות צדיק גמור
צא) ומיושב גם כן, מה שהקשינו לעיל, בזוכה בבחינה ג' של
ההשגחה, דהיינו "השגחת שכר ועונש", שכבר "יודע תעלומות, מעיד עליו,
שלא ישוב לכסלו עוד". ועם כל זה נקרא עדיין רק "צדיק שאינו גמור",
עיין שם.
ועתה מובן היטב, כי סוף סוף עדיין חסרה לו "מצוה
אחת", דהיינו מצות האהבה, כמבואר. והוא אינו גמור ודאי, שהרי צריך לגמור
בהכרח מספר תרי"ג המצוות, שהן בהכרח הפסיעה הראשונה על מפתן השלימות.
שלימות היא רק בלהיות המשפיע מעל הטבע, כמו הבורא.
חיוב להגיע לאהבה
צב) ובכל האמור, יתבארו לנו היטב, הקושיות המפורשות, שהקשו:
איך חייבה אותנו התורה במצות האהבה, בשעה שהמצוה הזאת, איננה כלל בידינו לעסוק
ולנגוע בה, אפילו במגע כל שהוא?
ועתה תבין ותראה, שעל הדבר הזה הזהירונו חז"ל:
"יגעתי, ולא מצאתי, אל תאמן". וכן: "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות
שלא לשמה, כי מתוך שלא לשמה בא לשמה" (פסחים נ'). וכן, שעל דבר זה, מעיד
הכתוב "וּמְשַחֲרֵי יִמְצָאֻנְנִי" (משלי ח').
"לשמה" האמיתי הוא בדרגת האהבה, שהאדם משתמש בכלים שלו
ב"על מנת להשפיע". "יגעתי ומצאתי" פועל בכל המדרגות. מה
שמקבלים לאחר היגיעה הוא שזוכים למדרגה הבאה. והמדרגה הבאה היא תמיד מציאה, כי לא
יודעים במה בדיוק הולכים לזכות. אלא רוצים אותה, ורוצים להצדיק, ולהרגיש שהבורא
הוא טוב, בניגוד למה שמרגישים בכלים. לא איכפת לאדם מה הוא מרגיש בכלים, רק שיהיה
לו יחס טוב לבורא. אבל כשזוכים למדרגה רוחנית, כל מדרגה היא מציאה.
ובדרגת האהבה
"יגעתי ומצאתי" פועל במיוחד, כי האדם הופך את הטבע שלו. החומר שלו מתחיל
להיות המשפיע. זה לא מובן לפי שכלנו. אבל החומר ממשיך ליהנות מלהיות המקבל, רק
הכוונה שלו היא "על מנת להשפיע". לכן הפעולה נקראת "לקבל על מנת
להשפיע". כי יש תוספת של כוונת ההשפעה על פני כל החומר שלנו, שהוא בעצמו לא
משתנה. אלא הבורא ברא אותו "יש מאין", כרצון לקבל שרוצה ליהנות, והוא
נשאר כזה כל הזמן.
המהות האמיתית של
הנברא, אפילו ב"על מנת לקבל", עדיין לא מורגשת בנו ולא מובנת לנו. עד
כמה הכוונה משנה את ההרגשה לקבלה או להשפעה. כי "זה כנגד זה ברא אלקים"[217].
אם מגיעים ל"על מנת להשפיע", כנגד זה מתגלה בקליפה "על מנת
לקבל". כל המערכות האלה של קדושה וקליפה נמצאות ברוחניות זה כנגד זה. מכאן
יוצא, שעלינו ללמוד אפילו מהו "על מנת לקבל".
וכאשר החומר מגיע
לעבוד ב"לקבל על מנת להשפיע", היינו שרוצה ליהנות בכוונה "על מנת
להשפיע", היינו שרוצה ליהנות בכוונה "על מנת להשפיע", הוא נעשה
מסוגל גם לקבל וגם להיות בכוונה להשפיע, הכוונה היא עד כדי כך חזקה שהופכת את
הקבלה להשפעה. משום שבתוך החומר הזה מקבלים תיקונים של שכבת חסדים, שנמצאת
בזָ"ת ולאחר מכן בגָ"ר (ג' ספירות ראשונות) דבינה. ומסוגלים לקבל אור חכמה, אבל אור החכמה
הזה לא מורגש בהתחלה כתענוג. עד כדי כך, שהאדם מחייב את עצמו ליהֵנות כדי ליהַנות
לבורא. כי באמצע נמצאת דרגת החסדים, דרגת חפץ חסד, שהאדם נעשה מנותק לחלוטין
מייסורים או מתענוגים, והדבקות היא בשבילו כל השכר. זו דרגת ההשפעה, דרגת הבינה,
שהאדם רוכש על החומר שלו, שנמצאת באמצע בין מלכות לכתר.
לאחר מכן הוא רוכש
תכונות נוספות, ומתחיל לעורר את הרצונות שלו, כדי לעבוד איתם רק ככלים, כאמצעים,
להגיע לפעולת הדבקות, לפעולת ההתאמה לבורא. אותם כלים, שקבר כי הם נעשו בשבילו
מתים, הוא צריך להתחיל לעורר בהם "תחיית המתים", להחיות בהם את הרגשת
התענוג שהיתה נמצאת בהם באופן טבעי, כדי שיוכל לשייך את התענוג הזה לבורא.
האדם, שהרצון לקבל
שלו נהיה מת כלפיו, חייב לבצע בו החייאה שיקום ויתעורר להתחיל ליהנות. עליו לעורר
את הרצון לקבל שיתחיל ליהנות, זו עבודה קשה ויגיעה מפרכת. בדומה לזקן שלא נשאר לו
כלום, וצריך להתחיל לעורר את עצמו להיות כמו צעיר. דרגות ההתקדמות של האדם
לרוחניות הן תמיד דרגות של תוספת יגיעה ותוספת עבודה ותוספת שימוש בטבע שלו.
____________________________________________________________
[217] קהלת ז, יד: "ביום טובה היה בטוב וביום
רעה גם את זה לעמת זה עשה האלקים על דברת שלא ימצא האדם אחריו מאומה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה