פרק 50 - מי שמצטער עם הציבור, זוכה בנחמת הציבור (אותיות קכב-קכח)

פרק 50

מי שמצטער עם הציבור, זוכה בנחמת הציבור

אות קכב. האדם שמצטער עם הציבור, זוכה ורואה בנחמת הציבור

אות קכג. למה חלה על האדם החובה להצטער עם הציבור?

אות קכד. "בינינו", "רשע", "צדיק": שלוש מידות שנמצאות בכל אדם

אות קכה. בזכותו מצטער על הציבור: קונה חובתו של עולם ומכריע אותו לזכות

אות קכו. הרואה שברו בעולם הבא, שמח, אמנם נשארות לו עדיין השגגות

אות קכז. אין תיקון למידת הרשעים על ידי תשובה מיראה אלא על ידי תשובה מאהבה

אות קכח. המשתתף בצער הציבור, זוכה לתשובה מאהבה
__________________________________________________________________________

האדם שמצטער עם הציבור, זוכה ורואה בנחמת הציבור

קכב) וצריכים אנו כאן להבין דברי חז"ל (תענית דף י"א ע"א), וזה לשונם: "תַּנְיָא אִידָךְ [עוד למדנו], בזמן שהציבור שרוי בצער, אל יאמר אדם, אלך לביתי, ואוכל ואשתה, ושלום עליך נפשי, ואם עושה כן, עליו הכתוב אומר, וְהִנֵּה שָֹשֹוֹן וְשִֹמְחָה, הָרוֹג בָּקָר וְשָׁחוֹט צֹאן, אָכוֹל בָּשָֹר וְשָׁתוֹת יָיִן, אָכוֹל וְשָׁתוֹ, כִּי מָחָר נָמוּת.

מה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ [מה כתוב אחריו], וְנִגְלָה בְאָזְנָי ה' צְבָאוֹת, אִם יְכוֹפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמוּתוּן. עד כאן מידת בינונים. אבל במידת רשעים, מה כתיב, אֵתָיוּ [בואו] אֶקְחָה יָיִן וְנִסְבְּאָה שֵׁכָר, וְהָיָה כָזֶה יוֹם מָחָר. מה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ [מה כתוב אחריו], הצדיק אבד, ואין איש שם על לב, כי מפני הרעה נאסף הצדיק. אלא יצער אדם עם הצבור וכו', זוכה ורואה בנחמת צבור. עד כאן לשונו.

בעל הסולם מתאר בשפתנו ולא בשפת המקרא, אותו מצב שהאדם הוא אחד מתוך מיליארדי חלקים, נשמות פרטיות. והוא לא יכול לקבוע איך הבורא מתייחס לכולם, אם הוא לא נמצא במקומם.

כלומר, סופג את כל הנשמות, מכסה אותן, ומתוכן מרגיש את יחס הבורא אליהן. כי כל אחד ואחד שמגיע לשלב האחרון, חייב להיות כמו אותה נשמה אחת הנקראת "אדם הראשון".

איך הוא עושה זאת? על ידי מצוות האהבה, שמפתח כלפיהם יחס של אהבה. אבל להתקשר אליהם הוא יכול אם יספוג כל מה שיש בהם, את הרצונות, את הכאבים, את החסרונות, כאילו הם כלי שלו.

ולכן הוא מחויב לרדת לצער הציבור ולשרות בו ולחיות איתו כאילו היה צער שלו. ואז "זוכה לנחמת הציבור". לוקח את כל הצער הזה, את הכלי הגדול שלהם, ומעביר אותו דרך שלבים של הסתר וגילוי. ואז יכול לזכות בכל הכלי של הרגשת האהבה לבורא. זאת אומרת, לא מספיק לאדם לתקן את הנשמה הפרטית שלו, אלא הוא חייב לתקן את העולם כולו.

למה חלה על האדם החובה להצטער עם הציבור?

קכג) ולכאורה אין לדברים הללו שום קשר, כי רוצה להביא ראיה מהכתוב, אשר האדם מחוייב להצטער עצמו עם הצבור. ואם כן, מה יש לנו להבדיל כאן ולחלק, בין מידת בינונים למידת רשעים?

ועוד: מהי הלשון שמדייק "מידת" בינונים, ו"מידת" רשעים, ולמה אינו אומר בינוניים ורשעים, ומידות למה לי?

ועוד: מאין משמע, שהכתוב מדבר בעון, שאינו מצטער עצמו עם הצבור?

ועוד, שאין אנו רואים שום עונש במידת רשעים, אלא, במה שכתוב: "הצדיק אבד, ואין איש שם על לב וכו'"? ואם הרשעים חטאו, צדיק מַאי עֲבִידְתֵיהּ [מה עשה] שיענש. וּמַאי אִיכְפַּת לְהוּ [ומה איכפת להם] לרשעים, אם הצדיק נֶאֱסַף?

בעל הסולם מקשה לכאורה. היכן ישנם עוד צדיקים או רשעים, האם מדובר באנשים שונים או באדם אחד? בקבלה אומרים שכולנו חלק מנשמה אחת, ולכלל ולפרט חוק אחד. וכך "רשעים", "צדיקים", "בינוניים", הם לא אנשים שחוטאים או עושים מצוות בעולם, כי יש רק "אדם" אחד בעולם שאיתו נעשה חשבון כזה, וכולנו חלקים ממנו. אלא "רשע", "צדיק", בינוני" הם מצבים בתוך נשמת האדם, שהאדם צריך לעבור.

"רשעים" ו"צדיקים" הם מידות בתוך האדם, שלבים בהכרת הכלי שלו, בהכרת הטבע שלו, שכל אחד ואחד חייב לעבור, ולהיות "רשע גמור", "רשע שאינו גמור", "צדיק שאינו גמור", ו"צדיק גמור". להכיר עד כמה הוא רשע, ולקבוע על עצמו שהוא "רשע גמור", כי מתגלה בכלים שלו הסתר כפול, והוא לא מסוגל להצדיק את הבורא. לא להצדיק אותו על זה שנותן לו, כי מרגיש שמקבל מהבורא ייסורים. ולא על גילוי ההשגחה, כי ההשגחה נסתרת ממנו ונראה לו, שהבורא לא פועל ולא קובע משהו בעולם.

וגם בהסתר רגיל, שמסובב את הרע במידת מה לצד הצדק, כי חושב שמתוך הרע הזה ייצא לו טוב, או הרע הזה מגיע לו על מעשיו בעבר. הוא לפחות מצדיק את הבורא שמסובב לו את הרע, ולכן נקרא "רשע שאינו גמור", כי בכל זאת מרגיש רע. הוא נקרא רשע בגלל החיסרון שלו, בגלל הרצון שלו. זאת אומרת, האדם נקרא לפי מה שהוא עובר, לפי טוב או רע שהכלים המקולקלים או הכלים המתוקנים שלו מרגישים. לא שמישהו אחר קובע ואומר עליו. אלא רק הוא מתוך הבנת מצבו, לפי המדרגה שבה הוא נמצא, קובע מי הוא, אם הוא צדיק או רשע.

ועל השאלה מה הם רשעים וצדיקים, עונה בעל הסולם, שהם מידת רשעים ומידת צדיקים. זאת אומרת, שלבים באדם של גילוי קלקול הכלים ושלבים של גילוי תיקון הכלים.

"בינוני", "רשע", "צדיק": שלוש מידות שנמצאות בכל אדם

קכד) אמנם תדע, שאלו המידות, של בינונים ושל רשעים וצדיק, שמזכירים בַבְּרָיְיתָּא הזאת, אינם באנשים מיוחדים, אלא, ששלשתם נמצאים בכל אדם ואדם שבעולם. כי בכל אדם, יש להבחין ג' המידות הנזכרות למעלה.

כי בזמן הסתר פנים של האדם, דהיינו, עוד מטרם שזכה אפילו לתשובה מיראה, נבחן אז במידתם של רשעים.

ואחר כך, אם זוכה לתשובה מיראה, נבחן במידתם של בינונים, כנזכר לעיל.

ואחר כך, אם זוכה גם כן לתשובה מאהבה, בבחינה ד' שבה, דהיינו אהבה נצחית כנזכר לעיל, נבחן לצדיק גמור.

ולפיכך, לא אמרו בינונים וצדיקים סתם, אלא מידת בינונים ומידת רשעים, כמבואר.

לא מדובר באנשים שונים, "בינוני", "רשע" ו"צדיק", אלא בשלבים שחייבים להתבהר בזה אחר זה, ולהיות מוכרים ומורגשים בכל אחד ואחד.

אי אפשר להגיע לשלב מתקדם אם לא עוברים את השלב הקודם, מפני שהשלב הקודם מהווה בניית הכלי, בניית היסוד, למצב הבא. ולכן אי אפשר להתלונן, "למה אני לא נמצא עדיין בדרגת גילוי פנים של צדיק שמרגיש את הבורא, או בהזדהות מוחלטת עם הנשמה עד שחי בתוכה ומרגיש את עצמי בעולם עליון?"

כי עולם עליון הוא מה שמתגלה בנשמה. אותם מצבים פנימיים מתוקנים שמתגלים באדם על ידי "זיווג דהכאה". לכן בעל הסולם אומר במאמר "הקדמה לפתיחה לחוכמת הקבלה", שכל העולמות נמצאים בתוך האדם[251].

מחוץ לאדם, מחוץ לנשמה, נמצא רק אור עליון מופשט הנקרא "עצמותו", וכל ההבחנות הן בתוך הנשמה. והאדם, שמתקן את עצמו, מגלה שהוא והבורא נבדלים זה מזה על ידי העַלמות, הסתרות. עד שמתקן את עצמו, וההעלמות הללו נעלמות. במידה שהוא מתקן את עצמו ומעתיק את העולמות הללו על הכלים שלו, זאת אומרת, רוכש מסכים מבדילים בין הרצון לקבל לבין האור העליון, נעלמת בינו לבין הבורא אותה מחיצה הנקראת עולם. ואז נקרא שהאדם עולה מהעולם הזה לעולם אין סוף, שבו אין משהו שמבדיל בינו לבין הבורא.

כלומר השלבים "צדיק" ו"רשע" נמצאים בתוך האדם, בתוך הנשמה, וכל שלב ושלב הוא כהכנה וכיסוד לשלב הבא. ולכן האדם חייב לעבור אותם, לפני מחסום להיות רשע, במידת הרשעים, ולאחר מחסום וגילוי, להיות צדיק, במידת הצדיקים.

בזכותו מצטער על הציבור: קונה חובתו של עולם ומכריע אותו לזכות

קכה) עוד צריכים לזכור, שאי אפשר לזכות, לבחינה ד' של אהבה האמורה, אם לא שיזכה קודם, להשיג לבחינת גילוי פנים, העתיד לבא לכל העולם, שבזה כחו יפה להכריע גם את כל העולם לכף זכות, כדברי רבי אלעזר ברבי שמעון הנזכרים למעלה.

וכבר נתבאר, שענין גילוי הפנים, מחוייב להפוך כל צער ועצבון, שבאו בעת הסתר פנים, ולעשותם לתענוגות נפלאים, עד כדי להצטער על מיעוט היסורים שסבל, כמו שנתבאר היטב לעיל דיבור המתחיל "ולפיכך", עיין שם היטב.

ומכיון שכן, יש לשאול: אדם, כשהוא מכריע את עצמו לכף זכות, הוא ודאי זוכר, כל הצער והמכאובים, שהיו לו בשעת הסתרת הפנים. לכן יש מציאות, שכולם מתהפכים לו לתענוגות נפלאים, כאמור.

אך, כשהוא מכריע את כל העולם לכף זכות, מאין יודע את מידת הצער והמכאובים, שכל הבריות שבעולם סובלים, כדי שיבין אותם, איך הם מוכרעים לכף זכות, באותו האופן שביארנו באדם, בהכרעת עצמו לעיל דיבור המתחיל "ולפיכך"?

וכדי שלא תהיה כף הזכות של כל העולם חסרה, בעת שיהיה מוכשר להכריע אותם לכף זכות, אין לאדם שום תחבולה אחרת, אלא שיראה, להצטער עצמו תמיד בצרת הצבור ממש כמו שמצטער בצרותיו עצמו, כי אז, תהיה לו כף החובה של כל העולם מוכנה בקרבו, כמו כף החובה של עצמו, באופן, שאם יזכה להכריע את עצמו לכף זכות, יוכל גם כן להכריע את כל העולם לכף זכות, ויזכה לבחינת צדיק גמור.

האדם יכול לקבוע את מצבו, רק אם הוא בעצמו נמצא באותו מצב. במצבים הללו אין עניין של אמונה. אלא מתחילת הדרך ועד לסיומה, האדם מתקן את היחס שלו. זאת אומרת, מרגיש ומגלה את העולם, מרגיש את יחס הבורא כלפיו ומגלה את הבורא. ורק מתוך זה, מתוך ש"אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות"[252], הוא קובע מי הוא, מיהו הבורא ומה היחס ביניהם. ובהתאם לכך יכול למדוד את עצמו, באיזו מדרגה הוא נמצא.

וכדי להגיע לכל אחד מהמצבים, חוזר ואומר בעל הסולם, האדם צריך לתקן את עצמו, להרגיש ולבדוק את מצבו, ולפיכך לדעת היכן הוא נמצא. ומגיעים לכך רק על ידי התגלות האור כלפי הרצון לקבל. כי הכלי שלנו, הנשמה, היא חומר של רצון ליהנות. והאור העליון, כמו שברא את הרצון ליהנות, אם הוא בא ומופיע בתכונת ההשפעה שלו כלפי הרצון הזה, הוא מתקן את הרצון ומשנה את הרצון. ורק בלחץ, בהשפעת האור על הכלי, הכלי עובר שינויים.

לכן לאדם יש בחירה חופשית האם למשוך אור ולסייע שישפיע עליו ביתר עוצמה ליתר תוצאה. כמו שבעל הסולם מסביר באות ק"ז של ההקדמה, איך האדם עובר מהסתר לגילוי ומתקדם בדרך: "ולפיכך, אחר שזכה האדם להארת פנים במידה כזו, שכל עבירה שעשה", כל זמן שהיה בהסתר פנים עד המחסום, "אפילו אותם שעבר במזיד," שעשה זדונות, "היא נהפכת ונעשית לו למצוה," לזכויות, לכלים מתוקנים. כלומר, הכול נעשה רק על ידי הארת הפנים של הבורא.

זאת אומרת, התגלות הבורא כלפי האדם, היא שמתקנת את האדם. אבל בזמן שנמצאים בהסתר כפול והסתר רגיל, הבורא לא יכול להתגלות בצורה ברורה. כי האדם יקבל את גילוי הבורא לעצמו וזה יכשיל אותו. הוא ייכנס לקליפה שלא יוכל לצאת ממנה, אלא יישאר כל הזמן נעול על קבלת התענוגים. לכן הבורא מתגלה רק במצבים ובהזדמנויות שהאדם מסוגל להתקדם לצורת ההשפעה. אבל התיקונים נעשים כולם רק על ידי האור העליון. רק המאור שנמצא בלימוד הקבלה, ובמעשים שעושים למען הפצת הקבלה ובניית החברה הרוחנית, הוא המחזיר למוטב.

הרואה שכרו בעולם הבא, שמח, אמנם נשארות לו עדיין השגגות

קכו) ומהמתבאר מובנים דברי הַבְּרָיְיתָּא כהלכתם, שאם האדם אינו מצטער עצמו עם הצבור, נמצא, שאפילו בעת שזכה לתשובה מיראה, שהיא מידת בינוני, כנזכר למעלה דיבור המתחיל "ונקרא", אומר עליו הכתוב, ומדבר בעדו: "והנה ששון ושמחה".

פירוש, שהאדם, שזכה לברכה של "עולמך תראה בחייך", ורואה את כל שכר המצוה שלו המוכן לעולם הבא, הנה הוא ודאי "מלא ששון ושמחה", ואומר לעצמו, "הרוג בקר ושחוט צאן, אכול בשר ושתות יין, אכול ושתו כי מחר נמות". כלומר, שמלא שמחה גדולה מחמת השכר המובטח לו לעולם הבא. וזה שאומר בשמחה רבה: "כי מחר נמות, ואגבה את חיי העולם הבא שלי משלם לאחר מיתתי".

אמנם מאי כתיב בַּתְרֵיהּ [מה כתיב אחריו]: "וְנִגְלָה בְאָזְנָי ה' צְבָאוֹת, אִם יְכוּפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם, עַד תְמוּתוּן". כלומר, שהכתוב מוכיח אותו על השגגות שבידו. כי נתבאר, שהעושה תשובה מיראה, הזדונות נהפכות לו רק לשגגות, כנזכר למעלה דיבור המתחיל "ולפיכך". ואם כן, מכיון שלא ציער עצמו עם הצבור, ואינו יכול לזכות לתשובה מאהבה, אשר אז הזדונות נהפכו לו לזכויות, אם כן הכרח הוא, אשר לשגגות שבידו, לא תהיה שום כפרה בחיים חיתו. ואיך יוכל לשמוח בחיי העולם הבא שלו? וזה שאמר הכתוב: "אִם יְכוּפַּר לכם הֱעָוֹן הַזֶּה". דהיינו, השגגות, עד תְמוּתוּן, כלומר, בטרם שימות, והריהו נמנע מכפרה.

ומהמתבאר מובנים דברי הַבְּרָיְיתָּא כהלכתם, שאם האדם אינו מצטער עצמו עם הצבור, נמצא, שאפילו בעת שזכה לתשובה מיראה, שהיא מידת בינוני, כנזכר למעלה דיבור המתחיל "ונקרא", אומר עליו הכתוב, ומדבר בעדו: "והנה ששון ושמחה".

האדם שעבר גילוי שכר ועונש, וקנה לעצמו את מידת היראה במלואה, עליו מוטל להגיע למידת האהבה. ולדרגת האהבה אפשר להיכנס לא בתנאי, שהאדם מתקן את עצמו ואת עצמיותו, אלא רק אם מתקן את היחס שלו להיות כמו היחס של הבורא לנבראים. האדם צריך לראות את עצמו מתייחס לנבראים, כי באהבה הוא מגיע להשתוות הצורה עם הבורא.

במידת היראה הוא רק מתקן את עצמו בחפץ חסד ורוכש את תכונת הבינה. אבל לאחר שרוכש את תכונת הבינה, הוא צריך להתחיל לעבוד עם הכלים דקבלה שלו ב"על מנת להשפיע". ואז נקרא שמתייחס לכל הכלי של "אדם הראשון", כמו שהבורא מתייחס לכלי הזה, מהצד. כך האדם המתוקן, שמזדהה בחלק הפרטי שלו עם הבורא, מתייחס כמוהו לכל יתר הנשמות.

ובכך הוא מגדיל את המגע, את הקשר, את הדבקות שלו עם הבורא, פי תר"ך פעמים. כי רוכש את כל הנשמות, ועובד על החסרונות שלהם, ועל ידי זה משפיע לבורא. זאת אומרת, לא מספיק להגיע לדבקות בכלי הפרטי. אלא צריך לרכוש את כל הכלים של הנשמות כולן, ובכלים שלהן להידבק בבורא. ולכן חייבים לעבור שני שלבים: קניית הכלים של כל הנשמות, תיקון הכלים של כל הנשמות. ואז, מתוך הכלים המתוקנים, להגיע לדבקות.

אדם עובר התפתחות מיוחדת, שכלל לא שייכת לו ולא היתה בטבע שלו. הוא מתייחס לכל הנבראים מצד הבורא. על ידי שקונה את החסרונות שלהם, הוא כביכול בורא אותם החסרונות במקום הבורא. ומתחיל לתקן אותם. וכך עובר את כל הדרך שעל הנשמות לעבור מתחילת הבריאה ועד סופה. ויודע דרכה של כל נשמה, על כל השלבים שעליה לעבור, מתיקון עצמה ועד שהיא מגיעה לדבקות. כי עד שהאדם לא מתוודע ליחס הבורא לכל נשמה ונשמה, מתחילת התהליך ועד סופו, הוא לא יכול לקבוע מתוך כל נשמה ונשמה, שהוא נמצא עם הבורא באהבה הדדית. ואז לא נקרא שהגיע לגמר התיקון הכללי.

מכאן רואים, עד כמה הדרך שלנו בקבלה היא דרך מעשית, שכל מצב בה נקבע בצורה ממשית מתוך הכלים. ולא מתוך איזו אמונה, או מתוך ההנחות של האחרים. אלא מדובר בה על חקירת הטבע. האדם חוקר בתוך החומר של הטבע ורק ב"צורה מלובשת בחומר"[253]. החומר הוא הרצון לקבל ו"צורה מלובשת בחומר" היא הרצון להשפיע. ומתוך שהאדם בעצמו מלביש את הצורה לתוך החומר, הוא מבין וחוקר וקובע במדויק מהי התופעה. בקבלה מדברים רק על מה שמשיגים. ומשיגים כמו שכתוב: "כי תשיג יד"[254] כלומר, דבר שהוא ברור לחלוטין. שמתבהר בתוך החושים כקיים לבטח, ואין שום ספק לגביו שכך הוא.

פירוש, שהאדם, שזכה לברכה של "עולמך תראה בחייך", ורואה את כל שכר המצוה שלו המוכן לעולם הבא, הנה הוא ודאי "מלא ששון ושמחה", ואומר לעצמו, "הרוג בקר ושחוט צאן, אכול בשר ושתות יין, אכול ושתו כי מחר נמות". כלומר, שמלא שמחה גדולה מחמת השכר המובטח לו לעולם הבא. וזה שאומר בשמחה רבה: "כי מחר נמות, ואגבה את חיי העולם הבא שלי משלם לאחר מיתתי".

אמנם מאי כתיב בַּתְרֵיהּ [מה כתיב אחריו]: "וְנִגְלָה בְאָזְנָי ה' צְבָאוֹת, אִם יְכוּפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם, עַד תְמוּתוּן". כלומר, שהכתוב מוכיח אותו על השגגות שבידו. כי נתבאר, שהעושה תשובה מיראה, הזדונות נהפכות לו רק לשגגות, כנזכר למעלה דיבור המתחיל "ולפיכך". ואם כן, מכיון שלא ציער עצמו עם הצבור, ואינו יכול לזכות לתשובה מאהבה, אשר אז הזדונות נהפכו לו לזכויות, אם כן הכרח הוא, אשר לשגגות שבידו, לא תהיה שום כפרה בחיים חיתו. ואיך יוכל לשמוח בחיי העולם הבא שלו? וזה שאמר הכתוב: "אִם יְכוּפַּר לכם הֱעָוֹן הַזֶּה". דהיינו, השגגות, עד תְמוּתוּן, כלומר, בטרם שימות, והריהו נמנע מכפרה.

כמו שבמצוות יראה מתקנים הסתר כפול ומעבירים את הזדונות לדרגת שגגות, שאז בחלק מהכלים שמתקנים למידת בינה, יכולים להצדיק את פעולות הבורא, ובחלק עדיין לא. כך כשמגיעים למצוות האהבה, כל החלקים הללו, כל הכלים שבונים בזמן הסתר כפול והסתר רגיל, מעבירים אותם לתיקונם המלא.

לכן חייבים לעבור בקפדנות את כל המצבים של הסתר כפול והסתר רגיל. להיכנס ללימוד בקבוצה ולעבור תהליכים פנימיים. להימצא בכל מיני מצבים שמורגשים כטובים או כרעים, עם יחס רע או יחס טוב כלפי הבורא, בלי לדעת בדיוק מה עוברים ובאיזו מערבולת נמצאים. כי יש חשיבות עצומה לְמה שעוברים במצבים של הסתר כפול והסתר רגיל. מדוע? כי דווקא במצבים הללו יוצרים את הכלים.

אי אפשר לעלות מעולמות בי"ע לעולם האצילות, לאהבה, ולקבוע בעולם האצילות את תיקון הנשמה, אם לא מכינים את הזדונות והשגגות בהסתר כפול והסתר רגיל. אם לא נופלים ומתייאשים ומתאכזבים כל הזמן, למרות שרוצים בכל הכוח להתקדם. ועד שהאדם לא עובר את כל המצבים הללו, ועד שהוא לא מכין לעצמו תרי"ג רצונות ריקנים, לא מתוקנים ומקולקלים, אין לו כלי להמשיך איתו לדרגות שכר ועונש ואהבה נצחית.

לכן המצבים, שעוברים בהסתר כפול ובהסתר רגיל, למרות שלא מרגישים לא את חשיבותם, ולא היכן נמצאים, ואיך מתקדמים, ועם מי יש לנו עסק, אבל הם שנותנים יסוד לכל מה שפוסעים והולכים ומתקדמים עימו בעולמות הרוחניים לאחר הגילוי. כי בעולם הרוחני עובדים עם הכלים שהתהוו בנו בזמן הסתר כפול והסתר רגיל. בדומה לילדים קטנים. גם אם הם לא מחשיבים את המשחקים ואת התהליכים שהם עוברים, חשיבותם היא ללא שיעור. כי בזמן שנמצאים כמעט באין סוף, בקיום מצוות האהבה, עובדים עם הכלים שמכינים באותם המצבים של הסתר כפול.

המצבים הללו עולים באדם בזמן שעובר מדרגת "רשע גמור" עד לדרגת "צדיק גמור". אז הוא מעורר את הכלים הללו ונזקק להם, כדי שיהיה לו מה לתקן, ועל ידי מה להמשיך ולהתרומם. אבל אין זה אומר שבזמן ההסתר צריך לרדת ולהיות יותר ויותר רשעים. אלא "רשע" הכוונה, שבאור הבורא שמושך על עצמו, האדם רואה את עצמו רשע כנגד הבורא. מתוך מצב של הסתר, הסתר כפול או הסתר רגיל, האדם קובע על עצמו שהוא רשע. והמצבים הללו שעוברים לפני המחסום, לפני גילוי, הם הכלים שצריכים להם אחר כך, בזמן שנמצאים בדרגות הגבוהות ביותר של העולמות הרוחניים.

אין תיקון למידת הרשעים על ידי תשובה מיראה אלא על ידי תשובה מאהבה

קכז) ואומרת עוד הַבְּרָיְיתָּא: זו "מידת בינונים". כלומר, שהמקרא הזה מדבר, מעת שעשה תשובה מיראה ואילך, שבזמן הזה נקרא בינוני, כנזכר למעלה. "אבל במידת רשעים מה כתיב [כתוב]" - פירוש, מה יהיה מאותו, שהיה שרוי בהסתר פנים, שנקרא אז "מידת רשעים", כנזכר למעלה.

ונתבאר, אשר תשובה מיראה, אינה מתקנת את העבר עליו, מטרם שעשה תשובה. ולפיכך, מביאה עליהם הברייתא מקרא אחר, שהוא "אֵתָיו [בואו] אֶקְחָה יָיִן וְנִסְבְּאָה שֵכָר, וְהָיָה כָזֶה יוֹם מָחָר". פירוש, שאותם הימים והשנים, שעברו עליו מזמן של הסתר הפנים, שלא תיקן עוד אותם כנזכר למעלה, שנקרא "מידת רשעים", הנה הם אינם חפצים שימות, משום שאין להם שום חלק, לאחר מיתה בעולם הבא, להיותם מידתם של רשעים.

ולפיכך, באותה השעה שמידת הבינונים שבו, שמחה וצוהלת "כי מחר נמות", ותזכה לחיי העולם הבא, הרי יחד עמה, מידת הרשעים שבו אינה אומרת כן, אלא שאומרת "והיה כזה יום מחר", כלומר, שרוצה לשמוח ולחיות בעולם הזה לעולם, כי אין לה עדיין שום חלק לעולם הבא, כי לא תיקן אותה, כמבואר לעיל, שאין לה תיקון, אלא על ידי תשובה מאהבה.

להיות בדרגת "בינוני" נקרא, לתקן חלק מתרי"ג הרצונות הלא מתוקנים, מדרגת "רשע גמור" לדרגת "רשע שאינו גמור" לדרגת "רשע שאינו גמור". כי "מצוות יראה" נקרא, שנמצאים במצב של גילוי ראשון, שמתקנים את הזדונות, ומעלים אותם לדרגת השגגות. מעלים את הזדונות, שנעשו בזמן שהאדם היה "רשע גמור", לדרגה של "רשע שאינו גמור". אבל עדיין לא מתקנים אותם בדרגת האהבה, אלא נמצאים עדיין בשגגות על העבר. ומתוך שחלק מהרצונות נמצאים בשגגות, בכלים דקבלה, אי אפשר להרגיש בהם את האהבה לבורא, כי חושבים על העבר שבכל זאת היו בו שגגות.

אלא האדם צריך להגיע למצב, שרואה את כל העבר שלו, כולל הזמנים הגרועים ביותר, שהיה במצבים נוראיים, תחת ייסורים שלא יכול לשכוח, והוא לא טוען שהכל מתרחש כדי שאחר כך יהיה לו טוב, או כעונשים על מעשיו הרעים. אלא הוא קובע מתוך תיקון הכלים הכללי, ולא מתוך אשליה, שהמצבים הללו כלל לא עברו עליו כרע. כי אם פעם בחיים מרגישים רע, אי אפשר למחוק את ההרגשה שמקבלים רע מהבורא, ולקבוע פתאום שהבורא צדיק גמור, והאדם עצמו איננו צדיק גמור, כי לא היה מסוגל להצדיק את הבורא. לכן האדם חייב להגיע למצב, שהוא רואה ומרגיש שלא סבל אף פעם, לא כאשליה, לא בשקר ולא מתוך שיכחה.

כרגע כלל לא מובן לנו איך אפשר בזמן שסובלים, להרגיש שלא סובלים. הרי בלתי אפשרי שיקרה מצב כזה, אלא אם כן סובלים ממחלת השיכחה או נעשים מכורים לסמים. על המצב הזה לומדים מעט מתוך המאמר של בעל הסולם "הסתר וגילוי פנים של ה' יתברך". במאמר הזה בעל הסולם מנסה לתאר לנו עד כמה העולם של האדם משתנה, שהוא רואה לגמרי אחרת. הוא מבין עד כמה המצבים שעבר, לא הוא עבר. אלא כל המצבים הללו של מידת הרשעים ומידת הצדיקים, הם עברו על אותו גוף שהיה לו, אבל  שאיננו שלו. זאת אומרת, האדם כבר מרגיש כלא מזדהה עם הגוף ההוא[255].

לכן בעל הסולם מדגיש גם בהקדמה הזאת את מידת הרשעים ומידת הצדיקים. כי בקביעת המצבים הללו האדם משייך אותם לבורא ולא לעצמו. ואז מרגיש שלא הוא סבל, אלא הבורא סבל, משום שנאלץ למנוע מהאדם את כל הטוב והעונג, מפני שלא היה ראוי עדיין לקבל ולהרגיש את הטוב. ולכן אם משייך לבורא את כל הסבל הקודם, נקרא שמגלה את "צער השכינה". כי הנותן שלא יכול לתת, סובל הרבה יותר ממה שהמקבל. כדברי הכתוב: "יותר ממה שהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק"[256].

לבורא יש רק רצון להשפיע לכל הנשמות במידה השלמה. אם הוא לא יכול להשפיע ולוּ במעט, הוא שרוי בסבל גדול הרבה יותר מחיסרון ההשפעה, מאשר האדם שלא מקבל מילוי לכלי הקטן שלו. כי לבורא אין הסתרה על הכלים הריקניים, כמו אותה הסתרה שיש לאדם. ההבדל בין הייסורים שלנו לייסורים של הבורא, דומה להבדל בין הסבל שסובל ילד אוטיסט, לבין הסבל שסובלים ההורים שלו, שיודעים בדיוק מה מצבו של הילד, וסובלים עבורו. בעוד שהילד בעצמו לא סובל, כי הוא לא מבין את מצבו, וזה משמש לו כעין הסתרה. אבל ההורים סובלים מאוד, כי הם מרגישים ומבינים את המצב לאשורו, עד כמה הוא מפגר מהמצב הטוב, ועד כמה הטוב לא מתגלה בו.

לכן המידות הללו, מידת הרשעים ומידת הצדיקים, צריכות לעבור על כל אחד ואחד. ומתוך מה שנגלה לו, האדם קובע שאף פעם הבורא לא עשה שום דבר רע, לא לו ולא לאף נשמה. ומתוך זה מגיע לאהבה. ומשום כך הדרך שעוברים, היא דרך של עליות וירידות. כי האדם מעורר את הכלים מזמן העבר שגילה בהם זדונות ושגגות ביחס שלו לבורא. ובדרגות הגבוהות ביותר, הוא מעורר את הכלים הגרועים ביותר.

המשתתף בצער הציבור, זוכה לתשובה מאהבה

קכח) וזה שמסיימת הַבְּרָיְיתָּא: מה כתיב בָּתְרֵי[ה] [מה כתוב אחריו], "הצדיק אבד". כלומר בחינת "הצדיק הגמור", שהאדם הזה צריך לזכות בו, הנה זה אבד ממנו, "ואין איש שם על לב, כי מפני הרעה נאסף הצדיק". כלומר, מפני שאותו הבינוני, לא ציער עצמו עם הצבור, ואינו יכול לזכות משום זה לתשובה מאהבה, המהפכת הזדונות לזכויות ואת הרעות לתענוגות נפלאים כנזכר למעלה, אלא כל השגגות והרעות, שסבל מטרם שזכה לתשובה מיראה, עדיין הן עומדות בעינן, מבחינת "מדת רשעים", המרגישים רעות מהשגחתו יתברך, ומפני הרעות האלו שעודם מרגישים, אינו יכול לזכות ולהיות צדיק גמור.

וזה שהכתוב אומר: "ואין איש שם על לב". כלומר, אותו האדם אינו שם אל לבו, "כי מפני הרעה", כלומר, משום ה"רעות" שעדיין מרגיש מזמן שעבר, בהשגחתו יתברך, "נאסף הצדיק", כלומר, נאבדה לו בחינת צדיק, וימות ויפטר מהעולם רק בבחינת בינוני בלבד, כמבואר. וכל זה הוא, שכל מי שאינו מצער עצמו עם הצבור, אינו זוכה ורואה בנחמת הצבור, כי לא יוכל להכריע אותם לכף זכות, ולראות בנחמה שלהם, כמבואר. ולפיכך, לא יזכה לעולם לבחינת צדיק, כנזכר למעלה באריכות.

כל המונחים הללו, "ימות" או "יחיה", "צדיק" או "רשע", "נאבד הצדיק" או "בחינת צדיק", מדברים על מצבים שהאדם עובר, אבל לא בגוף הגשמי, הפיזי. אלה המצבים שהאדם קובע מתוך הנשמה, מתוך הכלי של הרצון, כלפי הבורא. ואז אין לו ברירה, אלא חייב להתכלל עם כל יתר הנשמות ודרכם לקבוע מיהו הבורא.

ואם הוא יודע בבירור גמור, שיחס הבורא לכולם הוא "טוב ומיטיב לרעים ולטובים", בכל שלבי התפתחותם ועד גמר התיקון העתידי שעוד לא זכו לו, שהוא מוכרח להשיג להם את גמר התיקון שיהיה עבורם לעתיד לבוא. רק אז מתוך ההתגלות הברורה הזאת, האדם יכול לומר על הבורא שהוא צדיק גמור, שפעולותיו נעשות בצדק מוחלט. ומתוך כך לקבוע על עצמו שהוא צדיק.

____________________________________________________________

[251] ר' יהודה אשלג, "הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה", אות א, בתוך: כתבי בעל הסולם, עמ' 154: "העולמות העליונים והתחתונים כלולים כולם בהאדם".

[252] נידה דף כ ע"ב. להסבר ראה ר' ברוך אשלג, "הושע עבדך אתה אלקי", בתוך: כתבי רב"ש (דרגות הסולם), כרך ג, עמ' 1835: "נמצא שכל שלמותו נבנית על האמונה. וחסרונותיו נבנים על הידיעה, כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות"; ר' יהודה אשלג, "נקי וצדיק אל תהרוג", מאמר קלה, בתוך: מאמרי "שמעתי", כתבי בעל הסולם, עמ' 626: "'נקי' פירוש נקיות הדבר, המצב איך שהוא רואה. כי "אין לדיין, אלא מה שעיניו רואות'. ואם הוא לא מבין את הדבר או שלא יכול להשיג את הדבר, אין לטשטש הצורות כמו שהן נראות לעיניו".

[253] ל"צורה מלובשת בחומר" ר' יהודה אשלג, "מבוא לספר הזהר", בתוך: כתבי בעל הסולם, עמ' 471.  וכן ראה מאמריו של ר' יהודה אשלג, "ארבע עולמות" ו"החומר והצורה בחוכמת הקבלה" כמבואר בתוך: ר' מיכאל לייטמן, חוכמת הקבלה על פי בעל הסולם, בעמ' 304-273.

[254] ויקרא כה, מז.

[255] ראה בנספח א'.

[256] ראה הערה 184 בעמ' 510.