פרק 45 - הזדונות נעשים כזכויות (אותיות קו-קט)

פרק 45

הזדונות נעשים כזכויות

אות קו. התשובה מאהבה מעבירה זדונות לזכויות

אות קז. בגילוי פנים: האדם שמח על הייסורים שעבר בהסתר

אות קח. משל על העבד היהודי שמצטער שקיבל מעט מכות משונא ישראל

אות קט. ההרגשה לאחר מחילת העוונות
__________________________________________________________________________

התשובה מאהבה מעבירה זדונות לזכויות

קו) וכדי להבין זאת, לדברי חז"ל אנו צריכים, שאמרו: "שהעושה תשובה מאהבה, נעשו לו הזדונות כזכויות". פירוש, שה' יתברך, לא בלבד שמוחל לו הזדונות, אלא כל זדון ועבירה שעשה, מהפך ה' יתברך למצוה.

הזדונות שעשה האדם היו מפני שהבורא הסתיר את עצמו מהאדם בכוונה. לכן האדם נופל ומרגיש רע, שהבורא לא ישר ולא צודק כלפיו. וכך האדם בורא בתוך עצמו כלים חשוכים של יחסים עם ההשגחה, עם הבורא. זה התהליך שעובר על האדם בהסתר כפול והסתר רגיל, שבו הוא צריך לקבוע על כל רצון ורצון שהוא לא יכול להצדיק את הבורא. בהסתר כפול גם ברגש וגם ביחס, כלומר, במוחא ובליבא. ובהסתר רגיל רק ברגש  ולא בשכל.

והאדם שעובר בהסתר כפול על הזדונות ובהסתר רגיל על השגגות, בונה כך כלים, חסרונות, כלפי הבורא. הבורא מראה לו "אחוריים", חושך, כלפי הכלים וכלפי גילוי ההשגחה, ואז נעשה באדם עביות נוספת, כלים נוספים, שאחר כך הוא מתקן אותם.

לכן בלי שעוברים הסתרות, אי אפשר להגיע לגילויים. וכשמגיעים לגילויים, כל ההליכה בדרך הגילויים של שכר ועונש ואהבה נצחית, היא רק בלתקן אותם הכלים שנוצרו באדם בצורה לא מודעת, בזמן שהיה בהסתר כפול והסתר רגיל.

 

בגילוי פנים האדם שמח על הייסורים שעבר בהסתר

קז) ולפיכך, אחר שזכה האדם להארת פנים, במידה כזו, שכל עבירה שעשה, אפילו אותן שעבר במזיד, היא נהפכת ונעשית לו למצוה, הנה נמצא, מחמת זה, ששש ושמח, על כל רגשי היסורים והמכאובים המרים, והטרדות המרובות, שעברו עליו מעודו, מעת היותו נתון בב' הבחינות של הסתר הפנים הנזכרים למעלה, כי המה הם שגרמו והביאו לו את כל הזדונות הללו, שנהפכו לו עתה למצוות, מסיבת הארת פניו יתברך, המפליא פלאות כנזכר למעלה.

וכל צער וטרדה, שהעבירו אותו על דעתו, ונכשל בשגגות, כבהסתר הא', או שנכשל בזדונות, כבהסתר הכפול (כנזכר למעלה אות נ"ב דיבור המתחיל "והסתר"), נהפך ונעשה לו עתה, לבחינת גרם והכנה רגילה, לקיום מצוה. ולקבל עליה שכר גדול ונפלא לנצח. ונהפך לו על כן, כל צער לשמחה גדולה, וכל רעה לטובה נפלאה.

בהעברת הזדונות למצוות האדם נמצא בהצדקה ובהודיה לבורא, שהכין לו גם הסתר כפול וגם הסתר רגיל. כי הוא רואה שהכישלונות והבלבולים שהיו לו, ואותה הרגשה לא טובה מכל הקושי, שהיה מזיע ולא ידע איך להתקדם, הכול הבורא גרם לו בהארת ה"אחוריים" של הסתר כפול והסתר רגיל בכוונה ובמיוחד. כי ללא הסתר אי אפשר להגיע לגילוי ולהבנת ההשגחה ולדבקות עם הבורא.

וכך הוא משיג כפליים. מזדונות הוא מגיע לאהבה. הזדונות והשגגות מתהפכים לשכר ולאהבה. כמו בתיאור הבא על היהודי שקיבל מכות ולפיהן שכר. ואז הוא מצטער שלא נגלה לו קודם מספיק חושך. ומחפש באור שמאיר לו את כל הליקויים והמשקעים, שיש ביחס השלילי שלו לבורא, כדי להפוך אותם לאור ולדבקות בהשפעה.

משל על העבד היהודי שמצטער שקיבל מעט מכות

קח) וזה דומה, למעשה שמספר העולם, על יהודי, נאמן בית אצל אדון אחד, שהיה האדון אוהבו כנפשו. וקרה פעם, שהאדון נסע לדרכו, והניח עסקיו ביד ממלא מקומו. והאיש הזה, היה שונא ישראל. מה עשה, נטל ליהודי, והלקה אותו חמש מכות בפרהסיא [בציבור], לעיני כולם, כדי להשפילו היטב. וכאשר חזר האדון, הלך אליו היהודי, וסיפר לו כל שקרה לו. ויחר אפו מאד, ויקרא לממלא המקום, ויצוהו לתת ליהודי תיכף על יד, אלף אדומים בעד כל מכה שהלקהו.

נטלם היהודי ושב לביתו. מצאה אותו אשתו בוכה. אמרה לו בחרדה רבה: "מה קרה לך עם האדון?" סיפר לה. אמרה לו: "אם כן, למה אתה בוכה?" אמר לה: "אני בוכה, משום שלא הלקה לי, אלא חמש מכות. והלואי, היה נותן לי לכל הפחות עשר מכות. כי עתה היו לי עשרת אלפים אדומים".

"האדון אוהבו כנפשו" נקרא הבורא. "שונא ישראל" נקרא הרצון לקבל. הוא שונא את "ישראל", את "יָשָר" ל"אֵל" ולא נותן לאדם להתקרב לבורא. האגו מושך את האדם כביכול אחורנית. אם הבורא נעלם, האדם נמצא תחת שליטת האגו שלו ונתון להשפעתו. ואז אומלל מקבל מכות וסובל בלי יכולת לעשות מאומה. כי אם הבורא נסתר, הרצון לקבל שולט.

"מה עשה, נטל ליהודי, והלקה אותו חמש מכות, בפרהסיא [בציבור],  לעיני כולם," על כל דרגות העביות, "כדי להשפילו היטב. וכאשר חזר האדון, הלך אליו היהודי, וסיפר לו כל שקרה לו." כלומר, ביקש תיקון. "ויחר אפו מאד, ויקרא לממלא המקום, ויצוהו לתת ליהודי תיכף על יד, אלף אדומים בעד כל מכה שהלקהו." שכר פי כמה יותר גדול מהצער שהיה לו. מפני שעבר הסתרה, הוא מקבל כפליים שהיה לו, קופץ מזדונות לאהבה. ואז האדם מרגיש עד כמה הפער ביניהם מעל הכלי שהיה מכין, אלמלא עבר אותם מצבים קיצוניים.

נטלם היהודי ושב לביתו. מצאה אותו אשתו בוכה. אמרה לו בחרדה רבה: "מה קרה לך עם האדון?" סיפר לה. אמרה לו: "אם כן, למה אתה בוכה?" אמר לה: "אני בוכה, משום שלא הלקה לי, אלא חמש מכות. והלואי, היה נותן לי לכל הפחות עשר מכות. כי עתה היו לי עשרת אלפים אדומים".

נגלה לו אהבתו של בעל הבית. ואז מצטער שלא מדד את אהבת בעל הבית לפי עשרת אלפים אדומים, שלא ירד עוד יותר בחסרונות שלו, בזמן ההסתרות כשהרגיש מכות. אבל האדם בוכה בזמן קבלת התשלום, בגילוי האהבה ובמילוי הכלים. על מה הוא בוכה, הרי אין לו יותר כלים? הוא בוכה על אהבה שאין לה שיעור.

על הכלים אין לו יותר מה לבכות. כי "חמשת אלפים אדומים" ממלאים חמש מכות, והוא לא מרגיש יותר שינוי או ריקנות בו. אלא בוכה ומצטער בגלל האהבה שאין לה שיעור, שמגלה כלפיו בעל הבית. הצער הזה מושג באדם לאחר שהכלים שלו מלאים, ולא יכול יותר להשלים את הכלים. כי הכל נגלה ולא יתכן חיסרון, לא בהשגחה ולא בקבלת התגמול בתוך הכלים עצמם. אלא נגלה לו חיסרון באהבה, שהבורא היה יכול להתבהר לו באהבה עוד יותר גדולה.

והחיסרון הזה שמתגלה באדם, הוא מעל החסרונות הטבעיים של האדם, ולכן יכול לגדול בהתמדה בלי קשר לכלים. והכלים הטבעיים מלאים בצורה שהם בנויים להתמלא. ובכלים מעל הכלים מתגלה חיסרון לאהבה, ליתר אהבה, שאין לו כביכול יסוד, אלא הוא כלי נצחי שהאדם גדל בו שופע ומשגשג. הוא מתגלה בצורה אינסופית, מפני שיש לו צער כמו לאותו עובד יהודי. הדוגמאות הללו עוזרות לתאר מצב כזה של כלים נוספים וחדשים שמתגלים באדם. אבל הן לא תמיד מתאימות, כי כולן שייכות לכלים שלנו, של רצון לקבל, בעוד מדובר על מצבי האהבה שהם כולם "על מנת להשפיע". 

ההרגשה לאחר מחילת העוונות

 

קט) והנה הראית לדעת, אשר אחר שזכה האדם למחילת עוונות, בדרך שהזדונות נעשו לו כזכויות, הנה אז זוכה גם כן לבא עם ה' יתברך, בבחינת אהבה במדרגה הב', אשר הנאהב לא גרם לאוהבו מעודו שום רע, ואפילו צל של רע, אלא הולך ועושה לו טובות מרובות ונפלאות, מעודו ולתמיד (כנזכר למעלה אות ע' דיבור המתחיל "הא'"). באופן, שתשובה מאהבה, והתהפכות הזדונות לזכויות, באים כאחד, כדברי חז"ל, הנזכרים למעלה.

הבורא סוף סוף מתגלה כטוב, ולכן האדם אוהב אותו, אלא הציור הגשמי והאגואיסטי הזה מתייחס למדרגת האהבה, מדרגה שהיא מעל חפץ חסד, מעל כל החסרונות שהאדם יכול להרגיש בכלים שלו כלפי עצמו. כי כל החסרונות לאחר שכר ועונש הם בלהשפיע לבורא. ואז כל השמחה שלו והשכר שעליו הוא מודה, הם על ההזדמנות להשפיע.

כמו שמודים בגשמיות על טובה שמקבלים ממישהו. כך במצבים מתוקנים האדם מודה לבורא ואוהב את הבורא, על שהגיע בעצמו להשתוות הצורה ולהבנת פעולות הבורא. ועל כל ההליכה הארוכה הזאת, שדרכה הוא מגלה בשביל מה נעשה הכול, שהבורא נתן לו על ידה הזדמנות להשפיע ולאהוב. ואז שמתחיל להשפיע לבורא, הוא מגלה את הכלים של הבורא, את הרצון להטיב לנבראיו, את אהבת הבורא אליו.

וכך האדם, שמתאר לעצמו לפי מה שמודד ומגלה בכלים שלו, מגלה עד כמה הבורא סבל על שנאלץ להסתיר את עצמו ממנו בהסתר כפול והסתר רגיל. בדומה לאמא שמונעת מהילד שלה אוכל, כי הרופאים אסרו עליו לאכול בגלל מחלת קיבה. ולמרות שהילד דורש וצורח, ולמרות שכואב לה הלב, היא מסרבת לתת לו לאכול כי זה לטובתו. כך האדם מגלה את הכלים, את החסרונות, את "צער השכינה" של הבורא.

איך בכל הזמנים הבורא סבל, עד שהעביר את האדם לגילוי פנים, למצב של גילוי האהבה. ועד כמה הבורא סובל עדיין, כל עוד הוא לא הביא את האדם למטרת הבריאה. מהנקודה הנוכחית הזאת וקדימה עד המטרה הסופית של דבקות מלאה. מתוך זה האדם קונה לעצמו את החסרונות של הבורא, את האח"פ דעליון, אח"פ דאמא. ובכלים הללו הוא מתחיל להשפיע לעליון. בדומה לילד בעולם הזה שגדל, ורק אז מבין את יחס האהבה שנתנו לו ההורים. ואז יכול להשתמש בכלים האלה ולהתייחס כך להוריו.

בחיים שלנו לא סביר שזה יקרה, כי אז ההורים כבר לא הורים והילדים כבר לא ילדים. אבל ברוחניות כל הכלים מצטרפים ונאספים יחד, ואז הקטן מצליח להגיע להבנת הגדול, להשוואת הצורה עם המולידים שלו, וכך להשפיע להם חזרה בדיוק כפי שהם משפיעים לו. הוא קונה מהם את החסרונות שלהם לאהוב אותו, ובאותה צורה אוהב אותם. ואז האדם זוכה לכל האח"פ דעליון.

ולכן הוא נכלל עם הבורא באותו אח"פ דעליון, בכלי משותף אחד שנקרא "ישראל, אוּרָיְיתָּא, קודשא בריך הוא חד הוא". כי מי שעולה לדרגה הזאת, הוא נקרא ישראל. ומי שנמצא באח"פ דעליון כלפי ישראל, הוא נקרא קודשא בריך הוא. ואותם אורות שהיו באח"פ דעליון, וגידלו ותיקנו את הנברא להגיע לדרגת ישראל, ולהתכלל באותו אח"פ, הם נקראים "אוּרָיְיתָּא". ולכן "ישראל, אוּרָיְיתָּא, וקודשא בריך הוא", נעשים אצלו ל"חד הוא".