פרק 51
מידות השגת
ההשגחה
אות קכט. הרגשת
הלב קובעת את שלוש מידות האדם
אות קל. בתשובה
מיראה, מרגיש בין חובה לזכות ולכן נקרא "בינוני"
אות קלא.
בתשובה מאהבה, מכריע את החובה לזכות ולכן נעשה צדיק
אות קלב. המתאמץ
להאמין בשכר ועונש יכול לגלות מידת "בינוני" לשעתו
__________________________________________________________________________
__________________________________________________________________________
הרגשת הלב
קובעת את שלוש מידות האדם
קכט) והנה, מכל האמור עד הנה, זכינו לדעת, שאין לך ילוד אשה,
שלא יעברו עליו ג' המידות הנזכרות למעלה, שהן: מידת רשעים, ומידת בינונים, ומידת
צדיקים. ונקראות בשם "מידות", להיותן נמשכות ממידות השגתם את השגחתו
יתברך. ועל דרך שאמרו ז"ל: "במידה שאדם מודד, מודדים לו" (סוטה
ח'). כי המשיגים מידת השגחתו מבחינת הסתר פנים, נבחנים במידת רשעים - או
"רשעים שאינם גמורים", שמצד ההסתר האחד, או "רשעים גמורים",
שמצד ההסתר הכפול, כנזכר למעלה דיבור המתחיל "אמנם".
ומשום, שלדעתם והרגשתם, מתנהג העולם בהשגחה לא טובה חס ושלום,
דהיינו כמו שהם "מרשיעים" את עצמם, שמקבלים מהשגחתו יתברך, יסורים
ומכאובים ומרגישים רק רע כל היום, והמה עוד "מרשיעים" ביותר, במה
שחושבים, שכל בני העולם מושגחים כמותם בהשגחה לא טובה חס ושלום.
ולפיכך, משיגי ההשגחה מצד הסתר הפנים, מכונים בשם
"רשעים". והבן זה, כי מתוך מעמקי הרגשתם, מתגלה בהם השם הזה,
וּבַאֲבַנְתָּא דְלִבָּא [ובהבנת
הלב] תלוי, ולא חשוב כלל הדיבור או המחשבה, המצדקת השגחתו יתברך,
בשעה שהיא מתנגדת להרגשת כל האברים והחושים, שאינם יודעים לשקר בעצמם מאונס כמותה.
ולפיכך, הנמצאים במידת השגת ההשגחה הזאת, נבחנים שהכריעו את
עצמם ואת כל העולם לכף חובה, כנזכר למעלה בדברי רבי אלעזר בן רבי שמעון עיין שם
היטב. שהוא, מטעם האמור, להיותם מדמים לעצמם, שכל בני העולם מושגחים כמותם, בהשגחה
לא טובה חס ושלום, כראוי לשמו יתברך "הטוב ומיטיב לרעים ולטובים".
והנה, מכל
האמור עד הנה, זכינו לדעת, שאין לך ילוד אשה, שלא יעברו עליו ג' המידות הנזכרות
למעלה, שהן: מידת רשעים, ומידת בינונים, ומידת צדיקים.
מידת רשעים נחלקת
ל"רשע גמור" בהסתר כפול ו"רשע שאינו גמור" בהסתר רגיל. מידת
בינוניים מתגלה בהשגחת שכר ועונש, שעולים מעל המחסום וקונים את תכונות הבינה.
ומידת צדיקים מתגלה בדרגת האהבה, שיכולים להצדיק את הבורא. במידת
"בינוני" האדם אמנם נקרא צדיק, אבל שאינו גמור. ואם הוא עובר את שלבי
האהבה ומתקן את הכלים לא רק את הכלים דהשפעה, אלא את הכלים דקבלה, אז הוא מגיע
למצוות האהבה, ומתחיל להצדיק את הבורא מתוך הטבע שלו, מתוך הכלים שלו, ולכן נקרא
"צדיק גמור".
ונקראות בשם "מידות", להיותן נמשכות ממידות השגתם את
השגחתו יתברך. ועל דרך שאמרו ז"ל: "במידה שאדם מודד, מודדים לו"
(סוטה ח'). כי המשיגים מידת השגחתו מבחינת הסתר פנים, נבחנים במידת רשעים - או
"רשעים שאינם גמורים", שמצד ההסתר האחד, או "רשעים גמורים",
שמצד ההסתר הכפול, כנזכר למעלה דיבור המתחיל "אמנם".
ומשום, שלדעתם והרגשתם, מתנהג העולם בהשגחה לא טובה חס ושלום,
דהיינו כמו שהם "מרשיעים" את עצמם, שמקבלים מהשגחתו יתברך, יסורים
ומכאובים ומרגישים רק רע כל היום, והמה עוד "מרשיעים" ביותר, במה
שחושבים, שכל בני העולם מושגחים כמותם בהשגחה לא טובה חס ושלום.
האדם שמרגיש רע ברגש
או בשכל, או בשניהם, ההרגשה והתפיסה שלו, הן שקובעות את היחס שלו לבורא. ולפי היחס
הזה נקבעת המדרגה שלו. האדם לא יכול לקבל מכות ולשמוח בהן, כי החומר שלו איננו שמח
ממכות, אלא רוצה ליהנות. האדם לא יכול לקבל מכות ולחשוב שהבורא צדיק. כי ההרגשה
עצמה שמקבל מכות, היא שמעידה על היחס שלו לבורא, והיא בעצמה מרשיעה את הבורא. אבל
אם היינו מרגישים את יחס הבורא כמתנות ולא כמכות, אז היינו מצדיקים את הבורא
ואומרים שהוא טוב, שהוא צדיק.
לכן האדם חייב לשפר
את היחס שלו להשגחה הבורא עליו, עד שירגיש טוב בכל הכלים הרגשיים שלו, ויגיע
להצדקה והבנה בכל הכלים השכליים שלו. הוא חייב ברגש ובשכל, במוחא ובליבא, להרגיש
מילוי. כי רק מידת המילוי בכלים, שנמדדת בדייקנות לעומקה, על כל גודלה ומשקלה
במידות התענוג, היא שקובעת את דרגת האדם. ולא שהאדם עצמו מדמיין שנמצא במצב אחר,
או מצדיק את הבורא למרות שמרגיש רע. כמו שנהוג בשיטות לא אמיתיות למיניהן שמושתות על
דמיונות. בחוכמת הקבלה אין אפשרות כזאת. ולא מסתכלים בה על מה שהאדם אומר. אלא
מידת התיקון של הנשמה, היא שאומרת באיזו דרגת שלמות האדם נמצא. כדברי הכתוב: "כל
עצמותי תאמרנה"[257].
לאורך כל סולם
המדרגות, לפני שהאדם מתחיל לחשוב ולהגדיר מהו, המצב עצמו קובע את דרגתו של האדם.
כי במדידה של רמות רוחניות לא נלקח בחשבון הגוף הביולוגי, על כל המערכות שלו
והתופעות שמתרחשות בו, כולל כל הדמיונות שהוא מביא, וכל הבלבולים שנגרמים בזמן
שמתפעלים מהסביבה. אלא הרמה הרוחנית של האדם נמדדת רק לפי מידת התיקון ומידת
המילוי של הנשמה. לכן אם האדם סובל, ואפילו אם הוא חושב שהסבל הזה מגיע לו, אין
טעם שיצדיק את הבורא, ויאמר בפה שהבורא הוא טוב. כי אם האדם מרגיש סבל אפילו מועט,
הוא כבר מרשיע את הבורא ואומר שהבורא רע.
ולפיכך, משיגי
ההשגחה מצד הסתר הפנים, מכונים בשם "רשעים". והבן זה, כי מתוך מעמקי
הרגשתם, מתגלה בהם השם הזה, וּבַאֲבַנְתָּא דְלִבָּא [ובהבנת הלב] תלוי, לפני השכל. האדם לא
בעל הבית על מה שהלב מרגיש. ואם הוא מרגיש רע, זה נקרא שהבורא רשע בעיניו. מתוך
ההרגשה עצמה. כי הקשר הוא פשוט וקצר לפי מה שמקבל הרצון לקבל.
ולא חשוב כלל הדיבור או המחשבה, המצדקת השגחתו יתברך, בשעה
שהיא מתנגדת להרגשת כל האברים והחושים, שאינם יודעים לשקר בעצמם מאונס כמותה.
ולפיכך, הנמצאים במידת השגת ההשגחה הזאת, נבחנים שהכריעו את
עצמם ואת כל העולם לכף חובה, כנזכר למעלה בדברי רבי אלעזר בן רבי שמעון עיין שם
היטב. שהוא, מטעם האמור, להיותם מדמים לעצמם, שכל בני העולם מושגחים כמותם, בהשגחה
לא טובה חס ושלום, כראוי לשמו יתברך "הטוב ומיטיב לרעים ולטובים".
לנו לא מובן עדיין,
איך אנחנו רואים את העולם. עד כמה תפיסת העולם ותפיסת המציאות תלויה בכלים שלנו.
לכן כשקוראים את המאמר של בעל הסולם "גילוי והסתר של ה' יתברך", לא
מבינים איך יכול להיות שתלוי רק באדם עצמו, איך העולם נראה לו. איך האנשים שנראו
לו קודם טיפשים ולא מוצלחים, או נמצאים בייסורים גדולים ומחלות, נראים לו פתאום
ההפך[258]. הרי מדובר על משהו שנמצא מחוץ לנו, שאפשר לקבוע כלפיו כעין קביעה
אובייקטיבית, בלתי תלויה במצב של האדם עצמו. אבל אין קביעה בלתי תלויה באדם. כי
האדם מתוך הכלים שלו בלבד, מצביע על העולם.
ולא מדובר על חינוך
ולא על דעת קהל שיכולים לשנות את יחס האדם לעולם. אלא על שינוי הטבע שמתרחש בתוך
האדם. שהוא לא מסתכל מתוך החלק המקולקל של הנשמה, אלא מהחלק המתוקן שלה, שרואה את
כולם ואת כל העולם בעיניים של הבורא, מצדו של הבורא. ואז הכל משתנה. כי יש לו
תוכנה אחרת לראות את המצב. ואותם רשעים ואומללים או צדיקים ומוצלחים, נראים לו
בצורות אחרות לחלוטין.
ואין מקום לומר אז,
שרק נראה לו שיש שינוי, והמצב שלהם נשאר אותו מצב. שהוא רק שופט אותם ההפך, כי יש
לו כלים אחרים, חדשים ומתוקנים. שקודם חשב שטוב לאדם שהרוויח מיליון דולר בהגרלה,
ועכשיו הוא רק רואה שזה רע, והעובדה עצמה נשארת כביכול בעינה, שאותו אדם קנה כרטיס
והרוויח. אלא גם את המתרחש בתוך העולם הוא רואה בצורה הפוכה. הוא לא מודד בערכים
שונים את האנשים האחרים. אלא רואה בעולם, שמתרחשות פעולות אחרות לחלוטין. הכלי שלו
מתעלה מעל הטבע של העולם הזה.
הכלי הזה של העולם
הרוחני עוד לא מוכר לנו. אבל האדם רואה כמו שמתאר הכתוב: "עולם הפוך
ראיתי"[259]. לנו אין אפשרות להשוות בין שתי התפיסות הללו. אבל הן שונות עד
כדי כך, שמצד אחד אי אפשר לדמיין מהעולם הזה איך נראה העולם הבא, העולם הרוחני.
ומצד שני, אי אפשר לתאר איך מצבנו נראה בעיניים שמתוקנות במידת ההשפעה.
בתשובה
מיראה, מרגיש בין חובה לזכות ולכן נקרא "בינוני"
קל) והזוכים להשיג ולהרגיש השגחתו יתברך, מבחינת גילוי פנים
במדרגתו הראשונה, המכונה תשובה מיראה, כנזכר למעלה דיבור המתחיל "והנה",
נבחנים במידת בינונים, משום שרגשותיהם מתחלקים לב' חלקים, המכונים "ב' כפות
המאזנים": כי עתה שזוכה ל"גילוי פנים" מבחינת "עולמך תראה
בחייך", כנזכר למעלה דיבור המתחיל "ואומר", הרי כבר השיגו לכל
הפחות מכאן ואילך, את השגחתו יתברך הטובה, כראוי לשמו יתברך הטוב, ויש להם על כן
"כף זכות".
אמנם כל הצער והיסורים המרים, שנחקקו היטב ברגשותיהם, מכל
הימים והשנים שקבלו השגחת הסתר הפנים, דהיינו, מזמן העבר, מטרם שזכו לתשובה
האמורה, הרי כל אלו עומדים בעינם, ונקראים "כף חובה".
וכיון שיש להם ב' הכפות הללו, הערוכות זו לעומת זו, באופן:
שמרגע תשובתם ולפניהם ערוכה ועומדת בעינה כף החובה, ומרגע תשובתם ולאחריהם, ערוכה
ומובטחת להם כף הזכות, הרי עת התשובה נמצאת להם "בין" החובה
ו"בין" הזכות. ועל כן נקראים "בינונים".
מי שמקיים מצוות
יראה נקרא "בינוני" (ראה "בינוני" בשרטוט 1). כי הוא עולה
ממלכות (ראה "מ'" בשרטוט 1) לבינה (ראה "ב'" בשרטוט 1). זאת
אומרת, מתקן את עצמו על ידי שרוכש תכונות הבינה, תכונות של השפעה. אבל המלכות שלו
איננה מתוקנת עדיין. אלא רק עושה צמצום על המלכות שלו, ומעל המלכות רוכש את תכונות
הבינה.
האדם שרוכש את תכונת
הבינה נקרא "בינוני", הוא שמתחיל לעורר את תכונות המלכות. ועל ידי
תכונות הבינה מגיע לכתר (ראה "כ'" בשרטוט 1) ו"מקבל על מנת
להשפיע". "מקבל" מצד המלכות ו"על מנת להשפיע" מצד הבינה.
וכך מגיע להיות כתר, להיות המשפיע כמו הבורא. כי הכתר הוא שמהווה כלפי הנבראים את
יחס הבורא, תכונת הבורא. כך עוברים ממלכות לכתר.
הקביעה מהי המלכות
עצמה ועד כמה היא גרועה, נקראת הסתר כפול והסתר רגיל (ראה "הסתר2" ו"הסתר1"
בשרטוט 1). ההתעלות מעל המלכות כדי לרכוש תכונת הבינה, היא הגילוי הראשון שנקרא
שכר ועונש (ראה "גילוי1" בשרטוט 1). וההתעלות מבחינת הבינה לבחינת הכתר,
שמקבלים ב"על מנת להשפיע" ועוברים "תחיית המתים", זה הגילוי השני
שנקרא מצוות האהבה (ראה "גילוי2" בשרטוט 1).
שרטוט 1
ומהי אהבה? אהבה
נמדדת לפי הנתינה. ומתי האדם יכול לתת? רק אם הוא "מקבל על מנת להשפיע".
רק בצורה כזאת מתבטאת אצלנו הנתינה. האדם חייב לקבל וליהנות, ואז הוא מחזיר את
תענוג שלו. הוא מקבל את התענוג רק כדי שהבורא ירגיש אותו. כמו ילד שמוכן להרגיש את
הטוב, מפני שכך הוא מהנה לאמא.
בתשובה מאהבה, האדם מכריע את החובה לזכות ולכן נעשה צדיק
קלא) והזכאים לבחינת גילוי פנים ממדרגה ב', המכונה "תשובה
מאהבה", שזדונות נעשים להם אז כזכויות, כנזכר למעלה דיבור המתחיל
"ולפיכך", נבחנים, שהכריעו את "כף החובה" הנזכרת למעלה
ל"כף זכות".
דהיינו, שכל הצער והיסורים, שנחקקו בעצמותיהם, בעת שהיו עומדים
תחת השגחת הסתר פנים, הוכרעו עתה ונהפכו ל"כף זכות". כי כל צער ועצב,
נהפך לתענוג נפלא לאין קץ, כנזכר למעלה דיבור המתחיל "וזה דומה".
ונקראים עתה "צדיקים", על שם שמצדיקים השגחתו יתברך.
הצדיקים עומדים בבינה. והבינה מהווה בשבילם עמידה על כף
המאזניים. כף אחת זה הרצון להשפיע שהם רוכשים (ראה "רצון להשפיע" בשרטוט
2). כף שנייה זה הרצון לקבל שהם יכולים לעורר מזמן העבר, מהסתר כפול והסתר רגיל,
כשגילו על עצמם שהם רשעים (ראה "רצון לקבל" בשרטוט 2). ואז הם מתקנים את
עצמם ב"לקבל על מנת להשפיע". כי הרצון לקבל הופך להיות כלי עזר להשפעה.
וכך עולה כף ההשפעה כלפי מעלה (ראה חץ מתעגל קטן מ"רצון לקבל"
ל"רצון להשפיע" בשרטוט 2). וזה נקרא "מכריע את עצמו ואת העולם כולו
לכף זכות"[260]. עד שלאט לאט כל הרצון לקבל הופך להיות להשפעה, והם מגיעים
לגמר התיקון (ראה חץ מתעגל גדול מ"רצון לקבל" ל"רצון להשפיע"
בשרטוט 2). כי את כל הכלים מהסתר כפול והסתר רגיל האדם מכניס לתיקון מעשי ובהם
"מקבל על מנת להשפיע" (ראה חץ שמצביע מהנקודה ל"רצון להשפיע"
בשרטוט 2).
שרטוט 2
המתאמץ
להאמין בשכר ועונש יכול לגלות מידת "בינוני" לשעתו
קלב) וצריכים לדעת, שמידת הבינונים, האמורה, נוהגת גם כן בשעת
היות האדם, אפילו תחת השגחת הסתר פנים. כי על ידי התאמצות יתירה באמונת שכר ועונש,
מתגלה אליהם, אור של בטחון גדול בה' יתברך. וזוכים לשעתם, במדרגת גילוי פניו
יתברך, במידתם של בינונים. אלא החסרון הוא, שאינם יכולים לעמוד על מידותיהם,
שישארו כן בקביעות. כי להשאר בקביעות, אי אפשר, אלא על ידי תשובה מיראה, כנזכר
למעלה דיבור המתחיל "והנה".
וצריכים לדעת, שמידת
הבינונים, האמורה, נוהגת גם כן בשעת היות האדם, אפילו תחת השגחת הסתר פנים. בעל הסולם
מסביר על דרגת בינה משהו חדש. קודם באות ק"ל הוא הסביר איך מִדרגת
"בינוני", דרגת יראה, גילוי שכר ועונש, יכולים לעבור לדרגת האהבה. שצריך
לעבור מצבים קשים ולא מציאותיים, לעשות "תחיית המתים", לעורר את הכלים
דקבלה ולהתחיל לקבל בהם ב"על מנת להשפיע".
אבל הדרגה הזאת של
"בינוני", חפץ חסד, השפעה, רצון להיות שייך לתכונת ההשפעה, לבורא, היא
דרגה מיוחדת מאוד. במה? מי שנמצא בה, נעשה מנותק מהמלכות, מהרצון לקבל. ולעיתים
קורה שהאדם, למרות שנמצא במצב של הסתר פנים כפול או הסתר פנים רגיל, הוא בהרגשה
שלו מצליח לקפוץ לבינה ולהזדהות איתה. או שמלמעלה מעבירים אותו פתאום להרגשה הזאת,
או שהוא בעצמו מתאמץ מלמטה ונכנס למצב הזה.
אבל באותם רגעים,
אפילו שלא מגיע לאדם לפי הכלים שלו, כי לא תיקן את עצמו, לא עבר עדיין בכל
תרי"ג הרצונות הסתר כפול והסתר רגיל, ועוד לא נכנס לדרגת "בינוני",
לדרגת בינה. ולמרות שעשה כברת דרך מסוימת בלבד, התאמץ ובנה סביבה תומכת לעצמו, או
למד עם החברים, הוא בכל זאת יכול להרגיש פתאום שייך לדרגת בינה, לדרגת
"בינוני".
מדוע? כי "דרגת
בינוני" נקרא, שהאדם מתנתק מהרצון לקבל שלו, ומצמצם אותו כאילו הוא לא נמצא.
או שמסוגל לעשות מאמץ כזה בעצמו, או שמלמעלה מגיע אור וגורם לו להתעלות כזאת. זאת
אומרת, גם במצב שנמצאים בהסתר יכול לקרות מצב כזה בצורה מקרית. ולא מן הסתם בעל
הסולם כותב על זה. לכן רצוי להתכונן ולהשתוקק למצבים הללו. לא בצורה דמיונית, לרחף
כאילו מעל הכלים, אלא שיבוא האור ביגיעה, ויעשה בנו את הפעולה הזאת.
כי על ידי התאמצות
יתירה באמונת שכר ועונש, מתגלה אליהם, אור של בטחון גדול בה' יתברך. וזוכים לשעתם,
במדרגת גילוי פניו יתברך, במידתם של בינונים. אלא החסרון הוא, שאינם יכולים לעמוד
על מידותיהם, שישארו כן בקביעות. כי להשאר בקביעות, אי אפשר, אלא על ידי תשובה
מיראה, כנזכר למעלה דיבור המתחיל "והנה". שאז
"מעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד[261]", זאת אומרת, שלא
ייפול חזרה מדרגת הבינה.
גם אם האדם לא הגיע
לכל התנאים הללו, ולא עבר עדיין על כל המצבים של הסתר כפול והסתר רגיל. אלא משתוקק
לזה, מתאמץ באמונת שכר ועונש, רוצה להיות כבר בדרגה יותר גבוהה, אז מתוך ההשתוקקות
הזאת, הוא מקבל עליו הארה הנקראת הארת המקיפים, שמאירה לו "לשעתו".
"לשעתו"
הכוונה, לא לפרק זמן מוגדר, כמו לרגע אחד או לחודש, אלא "שעתו" יכול
להיות לזמן רב. אבל שיש בו לפעמים הפסקות, מפני שהאדם חייב לעבור עוד ועוד הסתרות.
אבל על האדם לא להשתוקק לעבור הסתרות ולהיכנס להסתרות, אלא תמיד לעבור את ההסתרות
כדי לייחס את עצמו לדרגה עליונה. כי מי שרוצה לעבור את המצבים מהר, צריך תמיד
להדביק את עצמו לדרגה יותר גבוהה, כאילו הוא נמצא בה. כמו שילד מדמה את עצמו לגדול
ועל ידי זה גדל. ולא יושב ובוכה למה הוא קטן. אלא צריך ללמוד מהטבע איך לגדול
נכון.
____________________________________________________________
[257] תהילים לה, י. להסבר בעניין זה ראה פרק
"סיבת הריחוק שלנו מה'", בעמ' 233.
[258]ראה בנספח א'.
[259] פסחים דף נ ע"א.
[260] קידושין דף מ ע"ב.
[261] לעניין התשובה ראה באות נו ל"הקדמה
לתלמוד עשר הספירות" כמובא בפרק "מהי עדות הבורא כלפי האדם", עמ'
276.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה