פרק 44 - האהבה התלויה בדבר באה מהשגת שכר ולא מקבלתו (אותיות קד-קה)

פרק 44

האהבה התלויה בדבר באה מהשגת שכר ולא מקבלתו

אות קד. למידה א' של אהבה זוכים מתוך שמרגישים בהווה שכר מצווה העתידי

אות קה. למידה ב' של אהבה זוכים על פני כל הייסורים מהסתר הפנים
__________________________________________________________________________

מבוא

הדרך נחלקת לשני חלקים, לנסתר ולנגלה. המשמעות של "נסתר" היא לא חוסר הכרה כמו אצל כל אדם, שנסתר ממנו הכוח עליון, שמנהיג את העולם ומשגיח על הכול. האדם הרגיל לא יודע מהי הסתרה. הוא לא מכיר את ההסתרה. את ההסתרה אפשר להכיר רק במידה שכבר נגלה משהו ממנה. למשל אם מכירים מישהו שכעת התרחק ונסע למקום כלשהו, וכבר לא מרגישים אותו. או מפני שנעשים אטומים ונמצאים בחוסר הרגשה, או משום שפתאום החל להסתיר את עצמו מפנינו. אבל יש איזו מידת גילוי שלעומתה אפשר למדוד את ההסתר.

לכן לא לכל אדם מגיע להיות בהסתר כפול והסתר רגיל, בשני השלבים הראשונים של ההליכה הרוחנית, אלא רק מי שזוכה להזמין על עצמו את אור התורה המחזיר למוטב. אז ההתקדמות הרוחנית שלו, ההליכה בדרך, העלייה מלמטה למעלה, באותם שלבים ראשונים, היא בחושך. בחושך שהולך ומתגבר, ונעשה כלול מיותר ויותר הבחנות. כי הבורא נסתר לפי יגיעת האדם ולפי מאמצי האדם, בצורות כאלה שיחפש אותו ויבקש אותו, דרך נסיבות ומצבים שבהם האדם בונה את הכלי שלו. וכל תרי"ג הרצונות שלו עוברים הסתר כפול והסתר רגיל.

בכל רצון ורצון ובכל אוסף התכללות הרצונות, הנברא מרגיש שהבורא חסר לו. מפני שהאור מאיר לו, אבל מאיר במה שנקרא בקבלה "אחוריים", שגורמים להרגשת החושך. כי האור לא נכנס לכלי, ולא מאיר בתוך הכלי, אלא מאיר לכלי מרחוק. ואז בתוך הכלי מרגישים "חושך", כלומר, חוסר הרגשת הבורא, חוסר הרגשת התענוג ממנו, חוסר השגחתו. ובמצב הזה האדם אמור לרוץ ולבקש ולחפש, היכן הוא יכול למלא את עצמו במוחא ובליבא, במגע הדוק עם גילוי הבורא.

ואז האור המחזיר למוטב מאיר לו בכל ההבחנות של כל הרצונות, ועל ידו האדם מתגבר על ההסתרה ורוצה להשלים אותה. כי כואב לו שנקבע בו לפי הרגשתו, ולפי חוסר השגת ההשגחה, שהבורא לא צודק ולא טוב אליו. והרצון הזה להצדיק את הבורא, מקרב אותו להצדקה, עד שמגיע לאהוב את הבורא, ולהעדיף אפילו להישאר בהרגשה רעה, במקום להיות באיזו הרגשת תענוג מהקירבה לבורא. וכך הוא מגיע להשתוקק אל הבורא, כמו אוהב למושא אהבתו, ועובר את שלבי ההסתרה.

והתורה, האמצעי שעימו האדם התקדם למטרה, מפסיקה להיות תורת הנסתר. והופכת לתורת הנגלה, כי מאיר לו הבורא. היינו, הבורא מתגלה בכל טובו כהשגחת טוב ומטיב, בהתאם לרצונות המתוקנים באדם. וגם על פני שלבי הגילוי הללו של תורת הנגלה, האדם הולך ומתקדם באורות שמגלים לו את כל הטוב, את פניו של הכוח העליון, של הבורא. עד שבא לגמר התיקון ונכלל עם הבורא יחד, במצב של "ישראל, אוּרָיְיתָּא וקודשא בריך הוא", שאי אפשר להבדיל ביניהם. כי הכלים והכוונות של האדם הופכים להיות בהשוואת הצורה לאותה השפעה של הבורא.

לכן התורה מתחלקת לתורת הנסתר ותורת הנגלה. תורת הנסתר היא בכוונה תחילה, שני השלבים הראשונים שהאדם צריך לעבור, כדי בחושך לבנות כלי מלא חיסרון. חיסרון להשפעה, חיסרון להידמות לבורא. חיסרון להיות בחיסרון, אבל להרגיש שנמצאים במצב מעולה, כי יש קשר עם הכוח העליון. לכן תורת הנסתר איננה ריחוק. אלא על ידי המאור שבה, האדם מתקדם תוך יגיעה בחושך, להחזיר את עצמו למוטב.

המצבים הללו חשובים מאוד. וצריך להשקיע בתקופה הזאת יגיעה רבה כדי להזדרז ולעבור אותם מהר. ואז באים לתורת הנגלה, שאיננה עבודה פחותה מקודמתה. אלא זה סוג אחר של עבודה, כאשר מתגלה האור ומתגלה יחס הבורא כ"טוב ומטיב לרעים ולטובים". והאדם חייב בתכונת ההשפעה להתעלות מעל היחס הזה אליו, ולהשפיע לבורא ב"לקבל על מנת להשפיע", שזה מעל טבע הקבלה שלו.

למידה א' של אהבה זוכים מתוך שמרגישים בהווה שכר מצווה העתידי

קד) ונתבאר היטב, מה שהקשינו לעיל, דיבור המתחיל "ולפי זה": איך אפשר לזכות למדרגה ראשונה של אהבה, שהיא בחינת "האהבה התלויה בדבר", כי נודענו, שאף על פי ש"שכר מצוה בְּהַאי עָלְמָא לֵיכָּא [בעולם הזה אין]", מכל מקום השגת שכר המצוה ישנה גם בְּהַאי עָלְמָא [בעולם הזה]", הבאה לו לאדם על ידי פקיחת עינים בתורה, וכו'.

וכנזכר למעלה, אשר ההשגה הברורה הזאת, דומה לו לגמרי, כמו שמקבל שכר המצוה תיכף על המקום, (כנזכר למעלה אות פ"ד דיבור המתחיל "ואף על פי", עיין שם היטב), שמשום זה, מרגיש הטבתו הנפלאה הכלולה במחשבת הבריאה, שהיא כדי להנות לנבראיו, כידו המלאה הטובה והרחבה יתברך, שמתוך רוב הטובה, שמשיג, מתגלה בינו לבין המקום יתברך, אהבה נפלאה, המושפעת אליו בלי הפסק, באותם הדרכים והצנורות, שבהם מתגלה האהבה הטבעית וכו', כנזכר למעלה.

ונתבאר היטב, מה שהקשינו לעיל, דיבור המתחיל "ולפי זה": איך אפשר לזכות למדרגה ראשונה של אהבה, שהיא בחינת "האהבה התלויה בדבר", כי נודענו, שאף על פי ש"שכר מצוה בְּהַאי עָלְמָא לֵיכָּא [בעולם הזה אין]", מכל מקום השגת שכר המצוה ישנה גם בְּהַאי עָלְמָא [בעולם הזה]", הבאה לו לאדם על ידי פקיחת עינים בתורה, וכו'.

וכנזכר למעלה, אשר ההשגה הברורה הזאת, דומה לו לגמרי, כמו שמקבל שכר המצוה תיכף על המקום, (כנזכר למעלה אות פ"ד דיבור המתחיל "ואף על פי", עיין שם היטב).

בחוכמת קבלה לומדים, שבא אור עליון לפרצוף ומופיע בראש הפרצוף, לפני מסך המבדיל בין ראש לגוף. ובאור הזה שעומד בראש הפרצוף, מתגלה השגחת הבורא, כל הנעימות, הטוב והעונג, שיש באור עצמו ובגילוי ההשגחה. ובמסך שעומד בפה דראש, האדם חייב לגלות את היחס שלו במוחא ובליבא, ברגש ובשכל, להתגלות הבורא אליו. ולקבוע איך עליו לקבל את הגילוי הזה באופן כולל.

והחשבון הזה נקרא "זיווג דהכאה", שעושים בפה דראש על אור ישר שבא, ומעלים אור חוזר. מְחשבים בדיוק כמה יכולים להשתמש בכלים דהשפעה או בכלים דקבלה, כדי שהתגלות הבורא תהיה כולה "על מנת להשפיע". עדיין לא משתמשים בכלים, אלא ההתגלות עומדת כולה לפני האדם, והוא מצד הכלים, רואה ומצפה לְמה שיבוא אליו. צופה מרחוק על כל מה שמתגלה, ורק עושה חשבון. ואז כל מה שמתגלה בראש, מתגלה עדיין רק בכוח.

וכך קורה, שהאדם עוד לא מקבל את העתיד, אבל כבר מרגיש אותו. הוא מרגיש אותו בכלים דראש. עדיין לא בכלים שלו, אבל הוא מכיר ומבין מהו העתיד הזה, הוא מרגיש אותו בכוח, כי יכול לעשות חשבון בכוח. והיחס שלו למה שהשיג, או למה שמגיע לו, הוא יחס כאילו הוא מקבל אותו ממש עכשיו. מפני שברוחניות אין מושג של זמן ומרחק כפי שזה בגשמיות, אלא כל המושגים רוכבים על אותו כלל של השפעה.

ולכן מה שיש לאדם בפועל, או מה שמחכה לו ונמצא בכוח, ושייך לאדם, הוא מתקבל בכלי של חסדים, של השפעה. ואז אין חשבון על משהו שהאדם זכאי לו - והוא איננו, אלא רק חשבון על משהו שמקווה לו ושייך לו, כי השגת השכר העתידי, המצב העתידי, משמשים לו כהווה. אם כן למה לראות את שכרו בעתיד, ומה ההבדל ברוחניות בין הווה לעתיד, בין מה שעומד לפניו בהווה לבין אותו הדבר רק בעתיד?

הפער בין הווה לעתיד בגשמיות נוצר בגלל גורם הזמן. שעכשיו סובלים ואחר כך נהנים. ולמרות שמרגישים ריקים, יש משהו שמצפים לו, משהו שמאיר מרחוק ואפשר לקבל ממנו מילוי והמתקה למצב של היום. אפילו אם יודעים שהפגישה עם מה שמאיר תביא להפסקת הרגשת תענוג שרואים אותו מרחוק ומצפים לו, כי בגשמיות, כשכלי מתבטל והתענוג נעלם. ולכן כדאי לאדם לחיות רק בציפייה למשהו שיהיה לו, במקום להיפגש עם מה שכל כך רצה, ויעלם התענוג, ואז לא תהיה לו סיבה לחיות.

אבל ברוחניות, אין זה כך. אלא ההרגשה של המקווה לעתיד ומה שמרגיש בהווה, הם משלימים זה את זה.

שמשום זה, מרגיש הטבתו הנפלאה הכלולה במחשבת הבריאה, שהיא כדי להנות לנבראיו, כידו המלאה הטובה והרחבה יתברך, שמתוך רוב הטובה, שמשיג, מתגלה בינו לבין המקום יתברך, אהבה נפלאה, המושפעת אליו בלי הפסק, באותם הדרכים והצנורות, שבהם מתגלה האהבה הטבעית וכו', כנזכר למעלה.

השכר הגדול הזה, שהאדם רואה את המצב המושלם, הוא עוזר לו לפתח יחס של אהבה אמיתית לבורא, כי רואה מה הכין לו.

למידה ב' של אהבה זוכים על פני כל הייסורים מהסתר פנים

 

קה) אמנם, כל זה מגיע לו, מעת השגתו ואילך. אבל כל בחינת היסורים, מחמת השגחת הסתר הפנים, שסבל בטרם שזכה לגילוי פנים האמור, אף על פי שאינו רוצה לזכור אותם, כי על כל פשעים תכסה אהבה, - אמנם נחשבים ודאי לפגם גדול, אפילו מבחינת אהבה שבין הבריות (כנזכר למעלה דיבור המתחיל "הא'"), ואין צריך לומר כלפי אמיתיות השגחתו יתברך, להיותו "טוב ומיטיב לרעים ולטובים".

ולפיכך יש להבין: איך אפשר לו לאדם, לזכות לאהבתו יתברך, בבחינה כזו, אשר ירגיש וידע, שה' יתברך עשה לו טובות נפלאות תמיד, מעת הולדו ואילך, ולא עשה לו שום גרם של רע כל שהוא, מעודו ולתמיד, שהיא בחינה ב' של אהבה (כנזכר למעלה דיבור המתחיל "הא'")?

האדם, שמגיע למצב שבעל הסולם מתאר כאן, מתחיל לגלות כלי חדש, חסרונות חדשים. כואב לו למה בכלים שמתגלים לו, הוא מתייחס רע להשגחת הבורא. לעת עתה הרגשתו היא טובה, העתיד מאיר לו פנים, והדברים שמתגלים לו הם יפים וטובים. אלא מתוך שמאיר לו, הוא מתחיל להרגיש כלפי העבר, שהכלי שלו הוא כלי לא מושלם.

מתוך שהעתיד מתגלה לו בהווה, הוא לא מבין איך יכול להיות שבעבר הבורא השפיע לו רע, ונוצר בו חיסרון להשיג את האמת על העבר. אמנם לפי ההווה הוא בטוח שגם בעבר ההשגחה היתה טוב ומטיב, אבל טרם השיג עובדה זו בכלים שלו. ולכן נוצר בו חיסרון נוסף. כמו בכל רמת תיקון מסוימת, שמתגלים בתוך האדם כלים וחסרונות נוספים. יש לו כעת חיסרון לתקן את היחס להשגחה על העבר, אחרת האדם מרגיש שלא יוכל לאהוב את הבורא והוא סובל מזה.

האדם לא סובל אלא עבור העתיד "כי על כל פשעים תכסה האהבה"[242]. כלפי הכלי שמתגלה בו כעת וכלפי ההתחברות עם הבורא בעתיד, הוא מרגיש צדיק. אבל דווקא על פני ההצדקה הזאת שבאה מגילוי העתיד, נחשפים בו ליקויי העבר, שמיום היוולדו ועד גמר ההסתר, היה בטרוניא על השגחת הבורא. והכאב הזה, הוא החיסרון שדוחף את האדם לפנות ולעורר אותם מצבים.

המצבים הללו הם כלים דקבלה, שצריך להתחיל לעבוד איתם בלהצדיק את ההשגחה. אבל לא שחוזרים לעבר. אלא מתגלים כלים חדשים, ברמה חדשה של יחסים, כולל יחס חדש מצד האדם. כלים שהם בעביות אחרת, ביחס עם האור ובמגע עימו, שמהווים חיסרון חדש. למרות שהם נחשבים כלים של זדונות ושגגות, שנעשו בעבר.

גם בעולם הזה, כשחושבים ובודקים ודנים בעבר. עושים זאת שכל ורגש והבנה של ההווה, מאותו מצב שנמצאים בו כרגע. וכתוצאה מכך העבר כבר לא נראה אותו עבר ולא אותו כלי, ולא אותם מרכיבים של המציאות שהיתה אז, אלא משהו חדש ואחר לחלוטין.

____________________________________________________________

[242] משלי י, יב: "שנאה תעורר מדנים ועל כל פשעים תכסה אהבה".