פרק 54
תורה דאצילות
ותורת העולם הזה
אות קלז. בעולם
האצילות התורה והבורא הם אחד, אבל בעולם הזה התורה והבורא נפרדים
אות קלח. ההבדל
בין תורה דאצילות לתורת העולם הזה הוא בלבושים ולא בתורה עצמה
__________________________________________________________________________
__________________________________________________________________________
בעולם האצילות התורה והבורא הם אחד,
אבל בעולם הזה התורה והבורא נפרדים
קלז) ומהאמור תשכיל לדעת, אשר התורה הקדושה, שלגובה מעלתה אין
קץ, הנה לא נאצלה ויצאה מלפניו תיכף, כמות שהיא מצויה לעינינו כאן בעולם הזה, שהרי
נודע, ש"אוֹרָיְיתָּא [תורה]
וקוב"ה [וקוד אבריך הוא. הקדוש ברוך הוא] חד הוא",
ובתורה דעולם הזה לא ניכר זה כלל.
ולא עוד, אלא שהעוסק בה שלא לשמה, נעשית תורתו לו סם המות,
כנזכר למעלה דיבור המתחיל "וזה שאמרו". אלא כנזכר למעלה, שמתחילה
כשנאצלה מלפניו יתברך, הנה נאצלה ויצאה בתכלית השלימות, דהיינו, בבחינת
"אוֹרָיְיתָּא וקודש בריך הוא חד הוא" ממש. וזה שנקרא "תורה
דאצילות", שֶׁאִיתָא [שיש] בהקדמת תיקוני זוהר דף ג: "דְאִיהוּ וְחֲיוּהִי
וְגָרְמוּהִי חַד בְּהוֹן". [שהוא, חיותו ועצמותו אחד הם].
ואחר כך ירדה מפאת פניו יתברך, ונצטמצמה דרך המדרגה בצמצומים
רבים, עד שניתנה מסיני, שנכתבה כמות שהיא לעינינו כאן בעולם הזה, בהתלבשותה
בלבושים הגסים שבעולם החומרי.
התורה היא האור העליון שמתלבש בתוך הכלים. אבל תלוי בכלים, איך
הם מקבלים את התגלות האור העליון הנקרא תורה, כי אין תורה מחוץ לכלים.
"תורה" נקראת אותה מידה של האור העליון, שמתגלה בכל הכלים המתוקנים בגמר
התיקון, כל האור שהבורא מקדיש לנברא. האור שבורא את הכלי, מתקן את הכלי, מביא את
הכלי לגמר תיקונו וממלא אותו בנרנח"י הסופי.
בכל מדרגה ומדרגה, התורה, התגלות האור בתוך הכלי, נראית לאדם
בצורה אחרת, בהתאם למידת תיקון הכלים שלו.
בדומה לשלבי התפתחות העובר, שבהם כל איבר גדל בזמנו וככל
שמתפתח הוא לובש את הצורה האופיינית לו, כך מתפתח כל רצון ורצון מתרי"ג
הרצונות, ומהם האדם גדל. בכל מדרגה ומדרגה היחס בין תרי"ג הרצונות שלו הוא
שונה. ובהתאם ליחס מסוים שנוצר בין הרצונות בכל מדרגה ומדרגה, האדם מקבל גילויים,
אורות, שמתגלים בצורה מסוימת בתוך הכלים.
כלומר, בהתאם לתיקון שהאדם עושה בכלים שלו, נקרא שהוא עולה
בסולם המדרגות, מעולם העשיה, דרך עולם היצירה, לעולם הבריאה, עד שנכנס לעולם
האצילות, להיכל המלך. ובהתאם לזה בכל מדרגה ומדרגה, התורה בשבילו היא משהו אחר. יש
תורה דעולם העשיה, תורה דעולם היצירה, דעולם הבריאה וכך הלאה. כי "תורה"
זה סכום האורות שמתגלים בכלים, שהגיעו להשתוות הצורה. ואותם הכלים שעוד לא הגיעו
להשתוות הצורה, הם נמצאים עדיין בחוסר תורה, בחוסר אורות.
ולכן יש תורת הנסתר ותורת הנגלה. מתוך מה שמתגלה בכלים שנמצאים
בהשתוות הצורה, האדם מבין את פעולות הבורא, את תכונות הבורא, את הטבע שלו, הוא
מבין מהי השפעה. מתוך "מעשיך הכרנוך"[272]. ומתוך "דע את ה' אלקיך
ועבדהו"[273], מאותן דוגמאות שהוא חוזר עליהן בעצמו, הוא מכיר את הבורא.
מתחיל להכיר את תוכנית הבריאה, את תכלית הבריאה, את המטרה והשכר, ואת כל התהליך
שעובר על כל הנבראים.
וכך האדם משיג על ידי יגיעת עצמו, על ידי תוספת השתוקקות מצדו,
את כל ההתגלויות הללו גם ברגש וגם בהבנה. כתוצאה מדבקות בבורא, הוא מרחיב את הכלים
שלו פי תר"ך פעמים ובמקום האור שהיה ממלא את הרצון לקבל באין סוף, במצב הא'[274],
מתגלה בכלים הללו אור נרנח"י. נרנח"י נקראים מחשבות הבורא, שאותן הוא
מבין. הוא תופס ומכיר את מחשבת הבריאה, שהיתה עוד לפני שהרצון לקבל נברא כ"יש
מאין". זאת אומרת, האדם מכיר את השורש שלו, שקדם לבריאתו, הנקרא תורה.
לכן כתוב, שהתורה היתה קיימת לפני בריאת העולם[275]. כי זו
היתה כל המחשבה וכל האור שהבורא התכוון שיתגלה כלפי אותו הנברא, שהלך לברוא אותו
"יש מאין".
ההבדל בין תורה דאצילות לתורת העולם הזה הוא בלבושים ולא בתורה עצמה
קלח) אמנם תדע, שאף על פי, שהמרחק שבין לבושי התורה שבעולם
הזה, עד הלבושים שבעולם האצילות, הוא לאין ערוך כנזכר למעלה, עם כל זה, התורה
עצמה, כלומר, המאור שבתוך הלבושים, אין בו שום שינוי כל שהוא, בין תורה דאצילות
לתורה של העולם הזה, שזה סוד הכתוב "אני ה' לא שָׁנִיתִי" (מלאכי ג',
ו').
ולא עוד, אלא הלבושים הגסים הללו, שבתורה דעשיה שלנו, אינם חס ושלום שום פחיתות
ערך אל המאור המתלבש בה, אלא אדרבה, שחשיבותם עולה בהרבה לאין ערוך, מבחינת גמר
תיקונם, על כל הלבושים הזכים שלה, שבעולמות העליונים.
והוא מטעם, שההסתר הוא סיבת הגילוי. שההסתר, אחר תיקונו בעת
הגילוי, נעשה לגילוי, כמו פתילה לאור הנאחז בה, כנזכר למעלה. וכל שההסתר הוא גדול
ביותר, דרכו בעת תיקונו, שיתגלה ויאחז בו האור הגדול ביותר.
הרי, שכל אלו הלבושים הגסים, שהתורה התלבשה בהם בעולם הזה,
אינם כלל שום פחיתות ערך, כלפי המאור המתלבש בה, אלא עוד להיפך, כמבואר.
אמנם תדע, שאף על פי, שהמרחק שבין לבושי התורה שבעולם הזה, עד
הלבושים שבעולם האצילות, הוא לאין ערוך כנזכר למעלה, עם כל זה, התורה עצמה, כלומר,
המאור שבתוך הלבושים, אין בו שום שינוי כל שהוא, בין תורה דאצילות לתורה של
העולם הזה, שזה סוד הכתוב "אני ה' לא שָׁנִיתִי" (מלאכי ג', ו').
ולא עוד, אלא הלבושים הגסים הללו, שבתורה דעשיה שלנו, אינם חס ושלום שום פחיתות
ערך אל המאור המתלבש בה, אלא אדרבה, שחשיבותם עולה בהרבה לאין ערוך, מבחינת גמר
תיקונם, על כל הלבושים הזכים שלה, שבעולמות העליונים.
יש ערך הפוך בין אורות לכלים. נראה שהמדרגות העליונות הן
החשובות ביותר. והמדרגות הראשונות, התחתונות, שהאדם נמצא בהן בלי דעת, ועובר אותן
בחוסר כוחות ובלי הבנה, הן כביכול חסרות ערך לעומת המדרגות הגבוהות. אבל זה לא כך,
כי המדרגות התחתונות הן היסוד. ומתוך שיש ערך הפוך בין אורות לכלים, דווקא כאשר
האדם גדל, בגלל שהכלי נאסף כל פעם ומצטבר, כל השכבות התחתונות באות ונאספות על
חשבון הזדונות שהופכות לזכויות, וכך לא נעלם ערכו של שום שלב בדרך.
אלא ההפך, האדם עומד על כל המדרגות הללו בכל הקומה מתחילתה ועד
סופה מלמטה ועד למעלה. כך מתגלה בכל המדרגות. מדוע? כי רק כשמגיעים לגמר תיקון, אז
יכולים להצדיק לחלוטין את הבורא. ולפני גמר התיקון יש עדיין פעולות של הבורא, שעוד
לא מצדיקים אותן, פעולות הבורא ממצבי העבר, שהאדם עדיין לא תיקן את היחס אליהן,
שהיחס אליהן עדיין לא מושלם, לא של אהבה שלמה. כי האדם צריך לעלות מזדונות לשגגות,
ומהם לזכויות ולאהבה. ובאהבה אין אפילו זכויות, אלא פשוט אהבה.
באהבה, בשלב הרביעי והאחרון, כשמתקרבים לקראת גמר תיקון, האדם
מתקן את הזדונות. ומשתמש דווקא באותם הכלים הראשונים, הנמוכים ביותר, שבהם לא ידע
מה קורה, אלא עבר אותם בחושך מוחלט. בדרגות הגבוהות ביותר הוא משתמש בהם, והופך
אותם לכלים הזכים ביותר. כי באותם הכלים שעבר עליהם בחוסר מודעות, הוא מגלה כעת את
כל עמקות היחס של הבורא כלפיו. עד כמה הבורא סבל מכך, שהיה עליו לתת לאדם את ההסתר
הזה, את החשכה הזאת. וזה נקרא "צער השכינה".
האדם מגיע להבין את הסבל של הבורא, מקבל את הצער הזה על עצמו,
והופך אותו לאהבה. זאת אומרת, הכלים שנבנים בפרצוף, הם כמו איברים בגוף האדם, שכל
פעם גדלים ומצטרפים לשימושה של המערכת. אין כלי שיוצא מכלל שימוש ומאבד את ערכו.
אלא ההפך, ככל שהאדם עולה בסולם המדרגות, עולה ערכם וחשיבותם של הכלים התחתונים.
רואים זאת לפי סדר תיקון הכלים. האדם שמתקן את עצמו רק בכלים
דהשפעה, הכלים דקבלה משמשים לו רק כדי לבנות עליהם כלים דהשפעה. והאדם לא משתמש
בתכולתם, בכל הזדונות שהיו לו, בכל הרשעים הללו שהתגלו בו. אבל אם האדם מתעלה
לדרגת האהבה, אז הוא מתחיל להשתמש בכלים דקבלה שלו והם מקבלים חשיבות. הוא לא
מתעלה מעליהם, אלא משתמש בהם. כאילו נכנס לתוך הרצון לקבל ומשתמש בכל אכזריותו
הקודמת ובכל האגואיזם שהיה בו, כדי להפוך אותם להשפעה. ואז הלבושים הללו שנקראים
גסים, דווקא הם שמביאים לו את האורות הגבוהים ביותר.
והוא מטעם, שההסתר הוא סיבת הגילוי. שההסתר, אחר תיקונו בעת
הגילוי, נעשה לגילוי, כמו פתילה לאור הנאחז בה, כנזכר למעלה. וכל שההסתר הוא גדול
ביותר, דרכו בעת תיקונו, שיתגלה ויאחז בו האור הגדול ביותר.
הרי, שכל אלו הלבושים הגסים, שהתורה התלבשה בהם בעולם הזה,
אינם כלל שום פחיתות ערך, כלפי המאור המתלבש בה, אלא עוד להיפך, כמבואר.
"עוד להיפך" הכוונה היא, לערך הפוך אורות וכלים.
____________________________________________________________
[272] לעניין זה ראה הערה 88 בעמ' 505.
[273] דברי הימים א', כח, ט: "ואתה שלמה בני דע
את אלהי אביך ועבדהו".
[274] על מצב א' מ-ג' המצבים ראה בפרק ההקדמה, בעמ'
12.
[275] מדרש תנחומא, פרשת בראשית, א: "וכשברא
קב"ה את עולמו נתייעץ בתורה וברא את העולם"; בראשית רבה א, ח: "רבי
יהושע בן לוי אמר: זה שהוא בונה צריך ששה דברים: מים ועפר ועצים ואבנים וקנים
וברזל, וא"ת עשיר הוא ואינו צריך לקנים, הרי צריך לקני המדה, שנאמר (יחזקאל
מ): ופתיל פשתים בידו וקנה המדה. כך, התורה קדמה אותן שש קדימות. קדם, ומאז,
ומעולם, ומראש, ומקדמי, תרין בפרשה ה' קנני".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה