פרק 2
מי ראוי ללמוד
את חוכמת הקבלה
אות ב. חוכמת
הקבלה אל מול שאלת הנצח "מהו הטעם בחיי?"
_________________________________________________________________________________
חוכמת הקבלה
אל מול שאלת הנצח "מהו הטעם בחיי?"
ב) אכן, אם נשים לבנו, להשיב רק על שאלה אחת, מפורסמת מאד,
בטוח אנכי, שכל השאלות והספיקות הללו, יתעלמו מן האופק, ותביט אל מקומם, ואינם.
והיינו, השאלה הזעומה, הנשאלת מכל בני יֶרֶד [עולם], שהיא: מהו
הטעם בחיינו?
כלומר, מספר שנות חיינו הללו, העולים לנו ביוקר כל כך, דהיינו
מרבית היסורים והמכאובים, שאנו סובלים בעדם, בכדי להשלימם על אחריתם. הנה, מי הוא
הנהנה מהם? או ביתר דיוק: למי אני מְהַנֶה?
והן אמת, שכבר נלאו חוקרי הדורות, להרהר בזה. ואין צריך לומר,
בדורנו זה, שלא ירצה מי שהוא, אפילו להעלותה על הדעת. עם כל זה, עצם השאלה בעינה
עומדת, בכל תוקפה ומרירותה, שהרי לעתים, היא פוגשת אותנו בלתי קרוא, ומנקרת את
מוחינו, ומשפילתנו עד עפר, בטרם שנצליח למצוא, התחבולה הידועה, דהיינו, להסחף בלי דעת, בזרמי החיים,
כדאתמול.
אכן, אם נשים לבנו,
להשיב רק על שאלה אחת, מפורסמת מאד, בטוח אנכי, שכל השאלות והספיקות הללו, יתעלמו
מן האופק, ותביט אל מקומם, ואינם. והיינו, השאלה הזעומה, הנשאלת מכל בני יֶרֶד [עולם],
שהיא: מהו הטעם בחיינו?
אותה שאלה שמגיעים
אליה מתוך התפתחות. כמו שהגיעו אליה במהלך ההיסטוריה של העולם הזה, מתחילתו ועד
ימינו, אותם מקובלים שהיו אנשים פשוטים ולא ידעו דבר על חוכמת הקבלה, עד שהתעוררה
בהם השאלה: מהו הטעם בחיינו.
כל אותם המקובלים,
שפעלו במרוצת הזמנים של קיום האדם על פני האדמה - אדם הראשון, אברהם אבינו, משה
רבנו, רשב"י, האר"י, כולל כל המקובלים שפעלו ביניהם ועד בעל הסולם -
הגיעו למימוש חוכמת הקבלה על עצמם, מתוך שכל אחד מהם הרגיש בתוכו את השאלה: מהו
הטעם בחיי. כלומר את השאלות: "למה אני חי?", "בשביל מה אני
חי?", "מהו סוד החיים?", "למה נועדו החיים?", "מהי
המציאות?", "בשביל מה היא נוצרה?".
כאשר מגיעים לשאלה
הזאת, והיא זועמת בתוך האדם, אי אפשר להמשיך את מהלך החיים בלי לפתור אותה. ולכן
האדם נאלץ לחפש אחר האמצעי לפתור את השאלה המציקה הזאת ולענות עליה, ומגיע לחוכמת
הקבלה. כיום האנשים מגיעים לספרים ולקבוצה שעוסקת בלימוד הקבלה. אבל בדורות
הקודמים, ובפרט בדורות הראשונים, אדם הראשון, אברהם אבינו ומשה רבנו, הגיעו לאותו פתרון על ידי חיפוש עצמי, כי עדיין
לא היו לאדם ספרים, מורים וקבוצות תלמידים, כמסופר במדרשים[1].
אבל השאלה הזאת: מהו
הטעם בחיינו, היא שאלת היסוד שממנה מתחיל לגדול כל מקובל. ולכן עונה בעל הסולם,
שלא קיימת בעיה למי מותר ולמי אסור ללמוד ומתי, כי הקבלה תמיד מוכנה ותמיד מותרת
לכל מי שעולה בו השאלה: מהו הטעם בחיי.
כלומר, מספר שנות
חיינו הללו, העולים לנו ביוקר כל כך, דהיינו מרבית היסורים והמכאובים, שאנו סובלים
בעדם, בכדי להשלימם על אחריתם. הנה, מי הוא הנהנה מהם? או ביתר דיוק: למי אני מְהַנֶה? השאלה של
האדם אינה רק מה יש לו עצמו מהחיים הללו, אלא גם כלפי החיצוניות שלו, מהו מקור
החיים של כולנו. בשאלה שנשאלת באדם על טעם חייו, טמון כבר הקשר עם הבורא. הוא שואל
מה יש לבורא ממנו, ומה יש לו כלפי הבורא. כי הבורא הוא המקור שמביא את החיים. ואם
מתעוררת באדם השאלה: מה הם החיים, זו שאלה על מקור החיים. לכן השאלה הזאת מתייחסת
לא רק ממי האדם נהנה, אלא גם למי הוא מְהַנֶה.
והן אמת, שכבר נלאו
חוקרי הדורות, להרהר בזה. ואין צריך לומר, בדורנו זה, שלא ירצה מי שהוא, אפילו
להעלותה על הדעת. עם כל זה, עצם השאלה בעינה עומדת, בכל תוקפה ומרירותה, שהרי
לעתים, היא פוגשת אותנו בלתי קרוא, ומנקרת את מוחינו, ומשפילתנו עד עפר, בטרם
שנצליח למצוא, התחבולה הידועה, דהיינו, להסחף בלי דעת, בזרמי החיים, כדאתמול.
השאלה הזאת מתעוררת
אמנם בכל אחד ואחד, אבל בעקבותיה קמות בנו הפרעות שכולן מכוונות לכיוון אחד,
להחזיר את האדם לזרם החיים, כדי שלא תתעורר בנו השאלה הזאת בכל תוקפה, אלא שנרגיש
אותה במידה כזאת, שתאפשר לנו להמשיך לזרום בזרמי החיים.
ומפני שההפרעות לא
מכבות את השאלה הזאת לחלוטין אלא ממררות רק מעט את החיים, האדם ממשיך מעורבותו
בזרמי החיים ולא נוטש את יתר השאלות כדי לעסוק רק בה.
וכך האדם נשאר
"תלוי בין שמים וארץ".[2] רע לו מעט
בחיים, אבל אין לו פתרון. אלא להמשיך את חייו באומללות רבה במשך אלפי שנות
התפתחותה של האנושות, עד שהשאלה הזאת: מהו הטעם בחיינו, מגיעה בו לשיא מרירותה,
ואז האדם לא מסוגל לדכא אותה בתחבולות רגילות, כדי להמשיך ולזרום בזרמי החיים. אלא
מרגיש שעליו להגיע לפתרון הבעיה שמציגה אותה שאלה.
והחיפוש אחר הפתרון
מביא אותו אל חוכמת הקבלה. זאת אומרת, עד שהשאלה הזאת לא נעשית לשאלה העיקרית בחיי
האדם, הוא מחפש תחבולות בשיטות אחרות ובדתות למיניהן, ומסתפק בפתרונות שממתיקים לו
את החיים. אבל אם השאלה הזאת מתקיימת בו בצורתה האמיתית, אז הוא לא יכול להשתיק
אותה בתחבולות למיניהן כולל אפילו צורות שונות של "קבלה". אלא עליו
להגיע לפתרון של לימוד אמיתי בקבלה, שמביא לאדם מאור המחזיר למוטב.
איך מרגישים נהו
הלימוד הנכון? לפי מידת החיסרון שמתעוררת באדם, הוא מרגיש כנגדה את האמצעי הנכון. ואם האמצעי לא מספיק כנגד
החיסרון של השאלה: מהו הטעם בחיי, האדם מרגיש שהוא אינו נכון ולא משתמש בו. לכן
חייבים רק לדאוג לכך, שיהיה מובן לאנשים מהי שיטת הקבלה. כדי שכל מי שמגיע לרמת
מרירות נכונה של השאלה: מהו הטעם בחיינו, יבוא אליה. ומי שלא, ימשיך בזרם החיים
כדי להתעמק בשאלה הזאת, ולהרגיש את מידת מרירותה עד לצורתה המַספקת.
_____________________________________________________________________
[1]
מסופר על כך במדרש רבה, סא, א: "אב לא למדו ורב לא היה לו ומהיכן למד את
התורה אלא זימן לו הקב"ה שתי כליותיו כמין שני רבנים והיו נובעות ומלמדות
אותו תורה וחכמה"; שמות רבה ב, ו: "ויאמר משה אסורה נא ואראה רבי יוחנן
אמר ה' פסיעות פסע משה באותה שעה שנאמר אסורה נא ואראה ר"ש בן לקיש אמר הפך
פניו והביט שנאמר וירא ה' כי סר לראות כיון שהביט בו הקב"ה אמר נאה זה לרעות
את ישראל א"ר יצחק מהו כי סר לראות אמר הקב"ה סר וזעף הוא זה לראות
בצערן של ישראל במצרים לפיכך ראוי הוא להיות רועה עליהן מיד ויקרא אליו ה' מתוך
הסנה. ויאמר משה משה".
[2] על המונח "תלוי בין שמים וארץ" ראה בפרק "דרגת האהבה
השלמה" בעמ' 388.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה