פרק 3
לענות על שאלת
חיינו משמע לגלות את הבורא
אות ג. הפתרון
לשאלה "מהו הטעם בחיי?" הוא "טעמו וראו כי טוב ה'"
_________________________________________________________________________________
הפתרון לשאלה "מה הטעם בחיי?" הוא "טעמו וראו כי טוב ה'"
ג)אכן, לפתרון חידה סתומה זו, דיבר הכתוב: "טעמו וראו כי
טוב ה'". כי מקימי התורה והמצות כהלכתן, המה הטועמים טעם החיים. והמה הרואים
ומעידים "כי טוב ה'", כמו שכתבו חז"ל, שברא העולמות, כדי להיטיב לנבראיו,
כי מדרך הטוב להיטיב.
אבל ודאי, מי שעדיין לא טעם, את החיים של קיום תורה ומצוות,
הוא לא יכול להבין ולהרגיש "כי טוב ה'", כדברי חז"ל, אשר כל הכונה
של ה' יתברך, בְּבָרְאוֹ אותו, היתה רק להיטיב לו.
ועל כן, אין לו עצה אחרת, אלא לילך ולקיים, התורה והמצות כהלכתם.
וזהו שכתוב בתורה (פרשת נצבים): "ראה, נתתי לפניך היום,
את החיים ואת הטוב, ואת המות ואת הרע". כלומר, בטרם נתינת התורה, לא היו
לפנינו, אלא המות והרע. פירוש, כמו שכתבו חז"ל, שהרשעים בחייהם נקראים
"מתים", משום שטוב מותם מחייהם, להיות היסורים והמכאובים, שסובלים בשביל
השגת קיום חייהם, עולה פי כמה מרובה, על קצת התענוג, שמרגישים בחיים הללו.
אמנם עתה, שזכינו לתורה ומצות, אשר בקיומה, אנחנו זוכים בחיים
האמתיים, השמחים ומשמחים לבעליהן, כמו שכתוב: "טעמו וראו כי טוב ה'".
ועל כן אומר הכתוב: "ראה, נתתי לפניכם היום, את החיים והטוב", מה שלא
היה לכם, במציאות כלל, קודם נתינת התורה.
וזהו שמסיים הכתוב: "ובחרת בחיים, למען תחיה אתה
וזרעך". שלכאורה הלשון מכופל: ובחרת בחיים, למען תחיה. אלא הכונה על החיים,
בקיום תורה ומצוות. שאז חיים באמת. מה שאין כן חיים בלי תורה ומצוות, המה קשים
ממות.
וזהו שאמרו חז"ל: "רשעים בחייהם נקראים מתים",
כמבואר.
וזהו שאומר הכתוב: "למען תחיה אתה וזרעך". כלומר,
שחיים בלי תורה, לא לבד, שאין בהם הנאה של כלום לבעלים, אלא, גם אינו יכול להנות
לאחרים. כלומר, אפילו בבנים שמוליד, אין לו נחת. להיות גם חיי הבנים האלו, קשים
ממות. ואיזו מתנה הוא מנחיל להם?
אמנם, החי בתורה ומצוות, לא רק שזכה, ליהנות מחייו עצמו, הוא
שמח עוד להוליד בנים, ולהנחילם מהחיים הטובים הללו. וזהו שכתוב: "למען תחיה
אתה וזרעך", כי יש לו תענוג נוסף, בחיים של בניו, שהוא היה הגורם להם.
אכן, לפתרון חידה סתומה זו, דיבר הכתוב: "טעמו וראו, כי
טוב ה'". על השאלה: מהו הטעם בחיינו, אין תשובה אחרת אלא
הקשר עם הבורא, הדבקות בבורא. זאת השאלה וזאת התשובה הפשוטה. רק אם שניהם מקושרים
יחד, נקרא שיש לאדם כלי אמיתי: "מה הטעם בחיי?". כלומר, השאלה מצביעה על
כל עמקות הכלי של הנברא, והמילוי של הכלי הזה הוא מהבורא, שחייב למלא את הכלי. לכן
התשובה על השאלה היא "טעמו וראו כי טוב ה'".
כי מקימי התורה והמצות כהלכתן, המה הטועמים טעם החיים. והמה
הרואים ומעידים "כי טוב ה'" - המקובלים, שמגיעים לפעולות הנכונות
בכלי, ברצון שלהם, בכל הרצונות שכלולים בתוך הכלי, נקרא שמקיימים נכון את המצוות.
כלומר, כל הרצונות שלהם מכוּוָנים לקבל את המילוי מהבורא ומתמלאים ממנו, היינו,
"טועמים" אותו. את המילוי של הבורא בתוך הנברא, כמו שהבורא סידר אותו
מלכתחילה ב"מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו", שממלא את הנברא במלואו.
ולמטרת הבריאה הזאת האדם אמור להגיע.
והמה הרואים ומעידים "כי טוב ה'" - אלה
שמגיעים לאותה הבנה והרגשה ולאותה המציאות, רק הם יכולים להעיד שכך היא המציאות.
ומי שנמצא במצבים ההתחלתיים או במצבי הביניים של הדרך למטרת הבריאה, אינו מסוגל
להבין ולהעיד על המטרה, אלא תחילה עליו ללמוד שלבים קודמים בהשגת המטרה.
כמו שכתבו חז"ל, שברא העולמות, כדי להיטיב לנבראיו - זאת אומרת, הבורא ברא את ההעַלמות על האור, את
מערכת העולמות, את המציאות. ודרכה הוא הסתיר
את עצמו והביא אותנו לדרגה הגרועה והרחוקה ביותר ממנו. אבל ההעַלמות הללו
נועדו לנהל את הנברא ולהביא אותו לתיקון, כדי שיעלה למצב של המילוי, "כי מדרך
הטוב להיטיב".
ואז האדם מבין שהירידות
והייסורים וההסתרות, הם שלבים
הכרחיים בהתפתחותו. רק בסוף הדרך, לאחר כל התהליך של "טעמו וראו כי טוב
ה'", שמקבלים את ההטבה ומגיעים להבנה "כי מדרך הטוב להיטיב",
מבינים את כל הדרך מתחילתה ועד סופה, ולא לפני כן, להצדיק את הבורא אפשר רק מדרגת
צדיק גמור, ואליה האדם מגיע רק בשלב האחרון.
אבל ודאי, מי שעדיין לא טעם, את החיים של קיום תורה ומצוות,
הוא לא יכול להבין ולהרגיש "כי טוב ה'", כדברי חז"ל, אשר כל הכונה
של ה' יתברך, בְּבָרְאוֹ אותו, היתה רק להיטיב לו. וזה נקרא
"מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו". אבל "סוף מעשה הוא במחשבה תחילה"[3]. והמחשבה
הזאת פועלת בנברא ומגיעה למימוש רק בסוף המעשה. ומי שלא מגיע לסוף המעשה, לא יכול
להעיד שהיא נמצאה במחשבת הבורא מלכתחילה.
ועל כן, אין לו עצה אחרת, אלא לילך ולקיים, התורה והמצות
כהלכתם. בעל הסולם אומר בפשטות, שהאדם יכול לשאול על
המילוי באמצע הדרך, אבל את התשובה, היינו, את המילוי בתוך הכלי, האדם יכול לקבל רק
בסוף הדרך. ואז הוא יבין את כל התהליך, את מבנה המציאות, את הסיבתיות שלה, את
ההכרחיות שבה, ואת נחיצותו של כל מצב ומצב. ולפי כן מותר לאדם לשאול רק אם חוסר
התשובה, חוסר המילוי בתוך הכלי, חובר ההבנה, לא יעצרו אותו בדרך, כי התשובה על
המחשבה תחילה נמצאת רק בסוף המעשה.
וזהו שכתוב בתורה (פרשת נצבים): "ראה, נתתי לפניך היום,
את החיים ואת הטוב, ואת המות ואת הרע". כלומר, בטרם נתינת התורה, לא היו
לפנינו, אלא המות והרע. פירוש, כמו שכתבו חז"ל, שהרשעים בחייהם נקראים
"מתים", משום שטוב מותם מחייהם, להיות היסורים והמכאובים, שסובלים בשביל
השגת קיום חייהם, עולה פי כמה מרובה, על קצת התענוג, שמרגישים בחיים הללו.
הבורא מביא את האדם להרגיש רע בחייו בעולם הזה. ובכך נותן לו
אפשרות להתקדם בדרך התיקון. אם האדם לא היה מרגיש את הרע, הוא לא היה רוצה
בתיקון. כי הו בנוי מרצון לקבל, ומגיב
מתוך הרצון ליהנות, שלא יכול להימשך אלא למילוי החיסרון שבו. אבל אם הוא מרגיש
בתוך החיסרון שלו, שהריצה אחר המילוי תהיה מלווה בכישלון, שלא יקבל מילוי, או
שיקבל מילוי שלא יספק אותו גם אם יחוש בו, אז מתפתחת באדם מערכת בירור שכלית של
אמת ושקר, בנוסף למערכת רגשית של תענוג או ייסורים.
האדם שמבין ומרגיש באיזה מצב נמצא, שאין לו מה לצפות מהחיים
הרגילים שמתנהלים לפי הטבע, הוא שמסוגל לראות את חייו כהזמנה של הבורא להתקדם בדרך
אחרת. וזה נקרא, "ראה נתתי לפניך" דרך שנייה, את דרך התיקון. אבל היכולת
הזאת באה לאדם רק לאחר שקבע לעצמו, שהחיים שלו הם בדרך רשעים. היינו, שבדרך של
קבלה לעצמו, בריצה אחר המילוי, הוא לעולם לא יתמלא.
אמנם עתה, שזכינו לתורה ומצות, אשר בקיומה, אנחנו זוכים בחיים
האמתיים, השמחים ומשמחים לבעליהן, כמו שכתוב: "טעמו וראו כי טוב ה'".
ועל כן אומר הכתוב: "ראה, נתתי לפניכם היום, את החיים והטוב", מה שלא
היה לכם, במציאות כלל, קודם נתינת התורה.
אין פתרון אחר לשאלה: מהו הטעם בחיי, איך לברוח מהחיים הללו
הקשים ממוות, אלא להבין ממה מורכב הרצון לקבל, ואיך לנהל אותו בצורה שמאפשרת לאדם
לקבל את המילוי הנכון. כי כל מטרת הבריאה היא השגת המילוי הנכון, להגיע למצב
"טעמו וראו כי טוב ה'". "טעם" נקרא מילוי ו"ראיה"
נקרא הבנת המילוי. זאת אומרת, גם בהבנה וגם בהרגשה, גם במוחא וגם בליבא, האדם צריך
למלא את עצמו בטעם הנצחי והשלם.
וזהו שמסיים הכתוב: "ובחרת בחיים, למען תחיה אתה
וזרעך". שלכאורה הלשון מכופל: ובחרת בחיים, למען תחיה. אלא הכונה על החיים,
בקיום תורה ומצוות. שאז חיים באמת. מה שאין כן חיים בלי תורה ומצוות, המה קשים
ממות.
וזהו שאמרו חז"ל: "רשעים בחייהם נקראים מתים",
כמבואר.
"ובחרת בחיים" אומר, שיש לאדם בחירה. אבל איך ייתכן
שיש לו בחירה, אם האדם הוא רק רצון ליהנות, ורק מתוך אותו רצון הוא מחפש מילוי?
הוא יכול להיות בספק, אם המילוי נמצא לידו או במקום אחר. כי המילוי שלו נמצא מחוץ
לכלי שלו. הוא יכול לדעת או לא לדעת ולפעמים להיות בספק לגבי מה הוא רוצה, איזה
סוגי מילויים נמצאים לפניו. אבל אותה ידיעה או חוסר ידיעה, אותה ודאות או אי
ודאות, שנראות לו כבחירה חופשית, הן לא בחירה אלא חוסר התמצאות במצב.
"בחירה" נקרא שניצבות בפני האדם כמה אפשרויות,
וברורות לו כל הסיבות והתוצאות, והדרך להשגת המילויים בכל אחת מן האפשרויות. וכאן
השאלה, לפי מה הוא בוחר כזו או אחרת להשגת סוג מילוי כזה או אחר,. האם לפי המערכת
שהבורא ברא בו? האם לפי הערכים שהעניקו לו הדורות הקודמים, ההורים, החינוך או
הסביבה? זאת אומרת, האם אותה בחירה חופשית של האדם הנקראת "ובחרת
בחיים", היא בחירה לפי כל אותן המערכות שבונות וממלאות אותו בהכרה, בהבנה,
בהחלטה, ובערכים? או שהבחירה היא מתוך ה"אני" האמיתי שלו שלא תלוי באף
אחד?
האדם נדרש לברר מה נקרא חיים בשבילו, לפי מה הוא יכול לבחור,
מהי מערכת הערכים האישית שלו, והאם קיימת מערכת כזאת במציאות. ואותו
ה"אני", שאין לפניו משהו שקובע לו מי הוא ומה הוא יהיה, בלתי אפשרי לנו
לתאר. כי האדם לא יכול להליט אם אין לו הכנות של חינוך ודעות. אבל אם הם ישנם, הם
באים ממישהו או ממשהו, ואז נעלם ה"אני". לכן נקודת הבחירה החופשית היא
הנקודה הבעייתית ביותר בחיי האדם והעקרונית ביותר. כי הבורא נותן לו הרגשת מרירות
בחיים, כדי להביא אותו לנקודת ההחלטה מה הם החיים, מתוך בחירה חופשית.
לכן הבעיה שניצבת לפנינו היא להבין מי אנחנו ומהי בחירתנו
החופשית. ורק אם ניגשים בצורה חופשית לפתרון בעיית החיים: מה הם החיים, למה אני
חי, מי אני, מה אני, מהי המטרה, ומחליטים עליה לבד, מבלי שהבורא מכתיב איך להחליט,
דרך הטבע שברא באדם, דרך כל מיני תענוגים או הכרחיות שהוא מעמיד לפניו, אז מבצעים
בחירה חופשית. ועד שלא מגיעים למעמד הזה שנקרא בחירה חופשית ובוחרים, אי אפשר לממש
את מחשבת הבריאה, ולהגיע לפתרונה.
ולכן השאלה: מהו הטעם בחיים, נפתרת רק על ידי בחירה חופשית.
ודרך הבחירה החופשית האדם מגיע להבנה שהו הטעם בחיים ומהי מהות החיים. כי השלבים
הם קבועים. תחילה מתעוררת השאלה עצמה, לאחריה בא האמצעי לפתור אותה שהוא בחירה
חופשית, ולבסוף נמצא הפתרון שדרכו מגיעים לדרגת הבורא. השאלה: מהו הטעם בחיי, אינה
שאלה של פעם בחיים בלבד, אלא היא חוזרת ומתעוררת בתוך האדם. ולפי עמקות השאלה, לפי
מרירותה ועוצמתה, האדם ניצב בפני בחירה חופשית יותר חדה ויותר מבוררת, ונותן עליה
תשובה שהיא כבר השגת המדרגה.
וכך יש לאדם מאה עשרים וחמש מדרגות של עלייה בחמישה עולמות,
ממצבו בעולם הזה ועד המצב האינסופי, עד הפתרון המלא והשלם לשאלה: מהו מקור החיים,
מהו הטעם בחיינו. כלומר, ככל שהאדם מתקדם, עליו לפתור "בחירה חופשית"
יותר עקרונית, יותר חשובה וקשה.
וזהו שאומר הכתוב: "למען תחיה אתה וזרעך". כלומר,
שחיים בלי תורה, לא לבד, שאין בהם הנאה של כלום לבעלים, אלא, גם אינו יכול להנות
לאחרים. כלומר, אפילו בבנים שמוליד, אין לו נחת. להיות גם חיי הבנים האלו, קשים
ממות. ואיזו מתנה הוא מנחיל להם?"
"אב" נקראת
המדרגה הנוכחית, ו"בן" נקראת המדרגה הבאה, היותר גבוהה בהתפתחות. על
"אב" ו"בן" או "אבא ואמא" וזו"ן לומדים בחוכמת
הקבלה, שבהתפתחות מלמעלה למטה "אבא ואמא" הם המדרגה העליונה, וזו"ן
הם המדרגה התחתונה. אבל כשמדובר על התפתחות האדם מלמטה למעלה, כל מדרגה הבאה היא
מדרגה גדולה יותר. ולכן ההתפתחות הזאת היא מ"אב" ל"בן".
"בן" שגדול יותר בהתפתחותו מ"אב". ולכן הכוונה ב"מנחיל
לבנים" היא מה נותן המצב הנוכחי של האדם למצבים בעתידיים שהוא יהיה חייב
לעבור. ואם האדם לא מוצא פתרון במצבו הנוכחי, המצבים העתידיים שלו נעשים גרועים
יותר. כי הוא חייב לממש את הרשימות שנמצאות בו.
לכן אין לאדם ברירה, אלא להמשיך בדרך, כי בעל כורחו הוא נולד
וחי ומת, ומחויב לממש במלואה את שרשרת הרשימות שלו, ולהגיע לגמר תיקונו. רק השאלה
היא אם יגיע לכך מתוך בחירה חופשית, שנמשך בעצמו לתיקון מתוך הבנה שזוהי הדרך, או
לא. ולכן השאלה הזאת היא על אבות עם בנים, כלומר, עד כמה שהאדם משער לעצמו ורואה
המצבים העתידיים שלו, שאז כל הדרך נעשית בשבילו "קודם ונמשך" בהתפתחות
אישיותו.
אמנם, החי בתורה ומצוות, לא רק שזכה, ליהנות מחייו עצמו, הוא
שמח עוד להוליד בנים, ולהנחילם מהחיים הטובים הללו. וזהו שכתוב: "למען תחיה
אתה וזרעך", כי יש לו תענוג נוסף, בחיים של בניו, שהוא היה הגורם להם.
אם האדם מברר נכון את המדרגה הנוכחית, וממש נכון את בחירתו
החופשית, אז גם במדרגה הזאת הוא מקבל תוצאות יפות וטובות. הוא נכנס למדרגה הבאה
וממשיך בה את התפתחותו בהשוואת הצורה ובדבקות לבורא. ומשתתף בצורה נכונה וטובה בכל
יתר הנשמות כחלק מהן. וכך הוא זוכה גם מהבורא וגם מיתר הנשמות, בהתפתחות
ל"בנים", לדרגות הבאות הטובות והמאירות לו.
ב י א ו ר י ם נ ו ס פ י ם
איפה בשאלה "מהו הטעם בחיי?" נמצאת נקודת
הבחירה של האדם?
הרצון של המלכות מתפתח, עד שמתעוררת באדם נקודת הבינה, הנקודה
שבלב. ואז האדם מתחיל לשאול מה המקור שלו, לשאול על הבינה, כלומר, לחפש את
"טעמו וראו כי טוב ה'", לחפש את הבורא, בלי לדעת מה ואיך הוא מחפש.
אבל האם בשלב הזה יש באדם אותו ה"אני" שלא תלוי לא
בחיוב מלמעלה, לא בגנים ובהורמונים של הטבע שלו, ולא ברשימות שמתעוררות ודוחפות את
האדם? ה"אני" אינו נמצא באדם שלא הגיע למצב של מימוש הבחירה.
"ובחרת בחיים", זהו שלב מתקדם מאוד.
ובינתיים מביאים את האדם למקום הנכון, שבו, לפי הרגשתו, נמצאת
האמת. ועליו לברר אם זהו המקום הנכון, ואם הוא שייך אליו, לפניו עוד כברת דרך
ארוכה של חודשים אם לא שנים עד שימצא את נקודת הבחירה, ומהנקודה הזאת יתחיל לבנות
את עצמו בבחירה חופשית. כי כל המבנה של הנשמה, כל התהליך שבו האדם ממלא את עצמו עם
הבורא, בינה את הט' ראשונות, את הבורא שבו, נעשה רק מתוך בחירתו החופשית.
כדי לבחור להיות כבורא, האדם חייב להיות חופשי כפי שהבורא
חופשי, אחרת הוא פועל כמו במשחק מכור, הכרח שייווצר באדם אותו משהו שלא תלוי לא
בבורא ולא בטבע המקורי של הנברא, מצב שלא תלוי בשום דבר. במציאותנו אין מצב כזה
שהאדם לא תלוי במאומה ומתחיל הכול מאפס. רק הבורא התחיל את הבריאה מאפס רצון לקבל,
אבל האדם לא יכול להתחיל מאפס אם כבר הוכן בו הכול, גם בדרך וגם הרשימות, אלא רק
באותה נקודה הנקראת בחירה חופשית. אם ההתייחסות של האדם להתפתחות שלו היא מתוך
נקודה חופשית, אז לא מדובר יותר בתוספת חומר שהבורא מוסיף לאדם, אלא בהתפתחות של
האדם עצמו.
_____________________________________________________________________
[3] על "סוף מעשה במחשבה תחילה" (מתוך
"לכה דודי" לר' שלמה אלקבץ) ראה: ר' יהודה אשלג, "ההקדמה לכתבי
הדור האחרון", כתבי הדור האחרון, בתוך: ר' מיכאל לייטמן, הדור
האחרון, עמ' 299: "שמה' יתברך יוצאת השלימות בראשונה ואח"כ מתקנים
אותם ובאים לשלימות גמורה וקיימת בעולם העליון, היוצאת מאין סוף ברוך בוא, בדרך
'סוף מעשה במחשבה תחילה'"; וכן ר' יהודה אשלג, "ענין ההשגה
הרוחנית", מאמר ג, בתוך: מאמרי "שמעתי", כתבי בעל הסולם,
עמ' 515: "שורש ומקום הנבראים מתחיל ממחשבת הבריאה, אשר שם המה נכללים בסוד
'סוף מעשה במחשבה תחילה'".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה