פרק 18 - ביאת המשיח תלויה בלימוד חוכמת הקבלה ברבים (אותיות לא-לב)

פרק 18

ביאת המשיח תלויה בלימוד חוכמת הקבלה ברבים

אות לא. ביאת המשיח תלויה בהתפשטות לימוד חוכמת הקבלה ברבים

אות לב. רק בלימוד הקבלה יש כוח להביא את הרבים ל"לשמה"
__________________________________________________________________________

ביאת המשיח תלויה בהתפשטות לימוד חוכמת הקבלה ברבים

לא) וצריכים מאד, להסביר פעם, למה תלויה ביאת גואל צדק, בהתפשטות לימוד הקבלה לרבים, המפורסם כל כך בזוהר, ובכל ספרי הקבלה. וההמונים תלו בזה בּוּקִי סְרִיקִי [דברי סרק], עד לבלי סבול.

וביאור ענין זה, מפורש בתיקוני זוהר (תיקון ל', דיבור המתחיל "נָתִיב תִּנְיָנָא" [נתיב שני]"), וזה לשונו:

"נָתִיב תִּנְיָנָא, ורוח אלקים מרחפת על פני המים. מַאי ורוח [מה זה "ורוח"?], אלא בודאי בְּזִימְנָא דְשְׁכִינְתָא נָחְתַת בְּגָלוּתָא, הַאִי רוֹחַ נָשִיב עַל אִינּוּן דְמִתְעַסְקֵי בְּאוֹרַיְיתָא, בְּגִין שְֹכִינְתָּא דְאִשְתָכְּחָא בַּיְנַיְיהוּ וכו' [אלא בודאי, בזמן שהשכינה יורדת בגלות, הרוח הזה נושב על אלו שמתעסקים בתורה משום שכינה שנמצאת ביניהם].

כל הבשר חציר, כֹּלָא אִינּוּן כְּבְּעִירָן דְּאָכְלִין חָצִיר [כולם הם כבהמות שאוכלות חציר]. וכל חסדו, כציץ השדה (ישעיהו, מ'). כֹּל חֶסֶד דְעֲבְדִּין, לְגַרְמַיְיהוּ עָבְדִין [כל חסד שעושים, לעצמן עושים], וכו'. ואפילו כָּל אִינּוּן, דְּמִשְתַּדְּלִין בְּאוֹרַיְיתָא, כָּל חֶסֶד דְּעָבְדִין לְגַרְמַיְיהוּ עָבְדִין [ואפילו כל אלו שיגעים בתורה, כל חסד שעושים לעצמם עושים].

בְּהָהוּא זִימְנָא [באותו זמן], ויזכור, כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב (תהלים ע"ח) לְעָלְמָא, וְדָא אִיהוּ רוּחָא דְמָשׁיחַ [לעולם, וזה הוא רוח המשיח]. וַי לוֹן מָאן דְּגָרְמִין, דְיֵזִיל מִן עָלְמָא, וְלָא יְתוּב לְעָלְמָא, דְאִלֵּין אִינּוּן דְעָבְדִין לְאוֹרַיְתָא יְבֵשָׁה, וְלָא בָּעָאן לְאִשְתַּדְּלָא בְּחָכְמָת דְקַבָּלָה, דְּגָרְמִין דְּאִסְתַּלַּק נְבִיעוּ דְּחָכְמָה, דְּאִיהוּ י' מִינַּהּ וכו'. [אוי להם לאותם אנשים הגורמים, שילך מן העולם. ולא יוכל לשוב, שהמה, הם העושים את התורה ליְבֵשָה, ואינם רוצים להשתדל ולהבין בחוכמת הקבלה, שגורמים שיסתלק מַעְין החוכמה, שהיא י' ממנה וכו']. וְהַאִי רוּחָ דְִאִסְתַּלֵק, אִיהוּ רוּחַ דְּמָשׁיחַ, וְאִיהוּ רוּחַ הַקֹּדֶש [וזה הרוח שהסתלק הוא רוח של משיח והוא רוח הקודש], וְִאִיהוּ [והוא] רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'.

פִּקּוּדָא תִּנְיָינָא [מצווה שניה], "ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור". דָּא אַהֲבָה דְאִיהִי [זה אהבה, שהיא] אהבת חסד, וזה מה שכתוב, ואהבת עולם אהבתיך, על כן משכתיך חסד. וַעֲלֵהּ אִתְמַר [ועל זה נאמר], אם תעירו ואם תעוררו את האהבה, עד שתחפץ וכו', רְחִימוּ וּדְחִילוּ, עִיקָרָא דִּילֵיהּ [אהבה ויראה, שהם עיקרו]. בֵּין טָב וּבֵין בִּישׁ [בין טוב ובין רע], וּבְגִין דָּא אִתְקְרִיאַת, הַאִי יִרְאָה וְאָהֲבָה [ומשום זה נקראת, זו יראה ואהבה], על מנת לקבל פרס. וּבְגִין דָּא [ומשום זה], אמר קודשא בריך הוא, השבעתי אתכם בנות ירושלים, בצבאות או באילות השדה, אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ, דְאִיהוּ רְחִימוּ בְּלָאוְ פְּרָס [שהיא אהבה בלא פרס], ולא על מנת לקבל פרס, דיראה [שְיִרְאָה] ואהבה על מנת לקבל פרס, אִיהִי [היא] של שפחה. ותחת שלש רגזה הארץ וגו', תחת עבד כי ימלוך, ושפחה כי תירש גברתה.

וצריכים מאד, להסביר פעם, למה תלויה ביאת גואל צדק, בהתפשטות לימוד הקבלה לרבים, המפורסם כל כך בזוהר, ובכל ספרי הקבלה. וההמונים תלו בזה בּוּקִי סְרִיקִי [דברי סרק], עד לבלי סבול.

במשך דורות רבים המקובלים טורחים לספר על הרוחניות בלבושים דעולם הזה. לכן יש על הרוחניות לבושים בשפות שונות: שפת המקרא, שפת האגדה, שפת התלמוד. אבל בשונה מכל השפות הללו, שפת הקבלה איננה מתארת את הרוחניות דרך לבושים של העולם הזה, אלא מדברת ישירות על הנושא עצמו.

 בנושא עצמו אין שום הבדל בין הלבושים, כי כל הספרים הקדושים מדברים על רוחניות. אלא ההבדל הוא במעיֵין. ובמיוחד בזמננו קשה לאדם לקבל את העובדה, שהספרים שהוא מכיר כמו התורה והתלמוד לא דנים במתרחש בעולם הזה, אלא ברוחניות, במצבים רוחניים, בעולמות עליונים, בכוח, בפעולות הבורא. האדם שקורא על רוחניות בלבושים גשמיים, קשה לו להתרכז במטרה הרוחנית ולדרוש להתקרב אליה, לדרוש את האור המחזיר למוטב.

והמיוחד בשפת הקבלה, שהשפה והנושא הם היינו הך. היא מעולם אחד ולא משני עולמות. לכן בעל הסולם מסביר, שיותר נוח, קל ובטוח, ללמוד על רוחניות, להשתוקק אליה, לרצות אותה, באמצעות שפת הקבלה. אבל עדיין הוא צריך לפתוח ולהסביר על חשיבות התפשטות חוכמת הקבלה ולימודה.

וביאור ענין זה, מפורש בתיקוני זוהר (תיקון ל', דיבור המתחיל "נָתִיב תִּנְיָנָא" [נתיב שני]"), וזה לשונו:

"נָתִיב תִּנְיָנָא, ורוח אלקים מרחפת על פני המים. מַאי ורוח [מה זה "ורוח"?], אלא בודאי בְּזִימְנָא דְשְׁכִינְתָא נָחְתַת בְּגָלוּתָא, הַאִי רוֹחַ נָשִיב עַל אִינּוּן דְמִתְעַסְקֵי בְּאוֹרַיְיתָא, בְּגִין שְֹכִינְתָּא דְאִשְתָכְּחָא בַּיְנַיְיהוּ וכו' [אלא בודאי, בזמן שהשכינה יורדת בגלות, הרוח הזה נושב על אלו שמתעסקים בתורה משום שכינה שנמצאת ביניהם].

כל הבשר חציר, כֹּלָא אִינּוּן כְּבְּעִירָן דְּאָכְלִין חָצִיר [כולם הם כבהמות שאוכלות חציר]. וכל חסדו, כציץ השדה (ישעיהו, מ'). כֹּל חֶסֶד דְעֲבְדִּין, לְגַרְמַיְיהוּ עָבְדִין [כל חסד שעושים, לעצמן עושים], וכו'. ואפילו כָּל אִינּוּן, דְּמִשְתַּדְּלִין בְּאוֹרַיְיתָא, כָּל חֶסֶד דְּעָבְדִין לְגַרְמַיְיהוּ עָבְדִין [ואפילו כל אלו שיגעים בתורה, כל חסד שעושים לעצמם עושים].

בְּהָהוּא זִימְנָא [באותו זמן], ויזכור, כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב (תהלים ע"ח) לְעָלְמָא, וְדָא אִיהוּ רוּחָא דְמָשׁיחַ [לעולם, וזה הוא רוח המשיח]. וַי לוֹן מָאן דְּגָרְמִין, דְיֵזִיל מִן עָלְמָא, וְלָא יְתוּב לְעָלְמָא, דְאִלֵּין אִינּוּן דְעָבְדִין לְאוֹרַיְתָא יְבֵשָׁה, וְלָא בָּעָאן לְאִשְתַּדְּלָא בְּחָכְמָת דְקַבָּלָה, דְּגָרְמִין דְּאִסְתַּלַּק נְבִיעוּ דְּחָכְמָה, דְּאִיהוּ י' מִינַּהּ וכו'. [אוי להם לאותם אנשים הגורמים, שילך מן העולם. ולא יוכל לשוב, שהמה, הם העושים את התורה ליְבֵשָה, ואינם רוצים להשתדל ולהבין בחוכמת הקבלה, שגורמים שיסתלק מַעְין החוכמה, שהיא י' ממנה וכו']. וְהַאִי רוּחָ דְִאִסְתַּלֵק, אִיהוּ רוּחַ דְּמָשׁיחַ, וְאִיהוּ רוּחַ הַקֹּדֶש [וזה הרוח שהסתלק הוא רוח של משיח].

עם ישראל היה בגובה הרוחני מזמן קבלת התורה ועד לזמן בית המקדש הראשון, עד שנפל ממדרגתו בחורבן הבית הראשון. בחורבן הבית השני היתה ירידה נוספת, העם נפל מהמדרגה הרוחנית של בית המקדש השני, חוץ מהמקובלים, אותם החכמים הגדולים.

ועם היציאה לגלות לאחר חורבן הבית השני נכתב "ספר הזוהר" ובו רבי שמעון כותב, שבזמן שהשכינה בגלות כולם נמצאים ברצון אגואיסטי, ב"על מנת לקבל". כלומר, במצב מנוגד להשפעה, לרוחניות, לתכונת הבורא. ולכן, רוחו של משיח לא משפיעה על הנמצאים בגלות.

רוחו של משיח, הכוונה לאור שצריך למלא את הנשמה, לתקן אותה ולהעלות את הנשמה לדרגה, שאליה כל אדם חייב להגיע לפי מטרת הבריאה. ואיך להביא את "אלה שיגעים בתורה, כל חסד שעושים לעצמם עושים" למצב המתוקן? איך לגרום לרוח משיח ("משיח" מהמילה "מושך") לבוא ולתקן אותם על ידי שימשוך אותם מרמת העולם הזה שכולו "על מנת לקבל", לרמת העולם הבא שכולו "על מנת להשפיע"? איך הם צריכים לארגן את עצמם, שרוח משיח ישפיע עליהם ויעשה בהם תיקונים?

וְאִיהוּ רוּחַ הַקֹּדֶש [והוא רוח הקודש], וְִאִיהוּ [והוא] רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'.

פִּקּוּדָא תִּנְיָינָא [מצווה שניה], "ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור". דָּא אַהֲבָה דְאִיהִי [זה אהבה, שהיא] אהבת חסד, וזה מה שכתוב, ואהבת עולם אהבתיך, על כן משכתיך חסד. וַעֲלֵהּ אִתְמַר [ועל זה נאמר], אם תעירו ואם תעוררו את האהבה, עד שתחפץ וכו', רְחִימוּ וּדְחִילוּ, עִיקָרָא דִּילֵיהּ [אהבה ויראה, שהם עיקרו]. בֵּין טָב וּבֵין בִּישׁ [בין טוב ובין רע], וּבְגִין דָּא אִתְקְרִיאַת, הַאִי יִרְאָה וְאָהֲבָה [ומשום זה נקראת, זו יראה ואהבה], על מנת לקבל פרס. וּבְגִין דָּא [ומשום זה], אמר קודשא בריך הוא, השבעתי אתכם בנות ירושלים, בצבאות או באילות השדה, אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ, דְאִיהוּ רְחִימוּ בְּלָאוְ פְּרָס [שהיא אהבה בלא פרס], ולא על מנת לקבל פרס, דיראה [שְיִרְאָה] ואהבה על מנת לקבל פרס, אִיהִי [היא] של שפחה. ותחת שלש רגזה הארץ וגו', תחת עבד כי ימלוך, ושפחה כי תירש גברתה.

רוח משיח, שתפקידה לתקן את האדם, אפשר למשוך בתנאים מסוימים. ובעל הסולם מבאר מה הם התנאים , שאותם "יוד" דשם הוי"ה תשפיע עלינו, ויבוא האור שכולו שייך לרוח, "רוח" נקרא מה שמשתנה, זז, מזיז, נותן חיוּת[94]^[ חיים, וכך נגיע לאהבה, לדרגה האחרונה.

אהבה היא התיקון הגדול ביותר שמקבלים על הכלים. כי מגיעים מ"ואהבת לרעך כמוך"[95], מאהבת הבריות לאהבת הבורא. וכך נעשה סוף לתיקונים ומגיעים למחשבת הבריאה, להשפעה השלמה. על הכלים דקבלה, על הרצון לקבל, רוכשים כוונה "על מנת להשפיע", כוונה שלא "על מנת לקבל פרס". ואז הכלים נעשים מתוקנים.

ולעשות זאת אפשר רק ממצב של שבירה. בקבלה לומדים, שכדי לתקן את הכלים דקבלה, את הרצון לקבל, צריכים לכלול אותם עם הרצון להשפיע, עם תכונות ההשפעה. והפעולה שעל ידה הרצון לקבל יכול להתערבב ולהתכלל מהרצון להשפיע, נקראת "שבירת הכלים".

קיימים שני סוגי כלים: השפעה וקבלה. ורק בזמן השבירה, בזמן שמתפוצץ הגבול ביניהם, נכנסים כלים דהשפעה לתוך כלים דקבלה, ונופלים יחד מדרגתם הרוחנית לדרגה גשמית. הפעולה הזאת חייבת להתרחש מאין ברירה. היא מתרחשת גם בעולמות, ב"שבירת הכלים" דעולמות, ולאחר מכן ב"שבירת הכלים" דנשמות, הנקראת "חטא אדם הראשון"[96].

ולאחר הערבוביה בין כלים דקבלה לכלים דהשפעה, הם נמצאים כולם ב"על מנת לקבל פרס", בצורה אגואיסטית, כמו שאנחנו בעולם הזה. וכאשר מתחילים בעלייה רוחנית, בא אור מלמעלה ומשפיע על האדם ומעלה אותו לדרגה רוחנית, לפי כמה שהאדם רוצה את האור, מזמין אותו ומשתוקק לתיקון.

וכל המצבים שנמצאים עדיין כאגואיסטים, ב"על מנת לקבל פרס", הם נקראים "שִפחה ". וממצב של "שִפחה" יכולים להגיע למצב של תיקון, של "גבִירתה". כי הכלי לקבל יכול להיות בשני מצבים, או של "שִפחה" או של "גבִירתה". אבל הלומדים שנמצאים ברצונות אגואיסטיים לא מסוגלים תמיד לבוא לתיקונים, מפני שהם לא מבצעים את כל התנאים שהמקובלים ממליצים עליהם, ולכן נשארים במצב של "שִפחה כי תירש גבִירתה". זאת אומרת, הם באים מ"שִפחה" למצב של שִפחה לא טובה, "שִפחה טמאה".

ובאות ל"ב בעל הסולם מסביר, שממצבנו יש שתי דרכים, דרך אחת מובילה לתיקון, ודרך שבה האדם מתבלבל ונתקע, בלי להגיע לתיקון. לכן צריך להבין היטב במה תלויה ביאתנו לתיקון.

רק בלימוד הקבלה יש כוח להביא את הרבים ל"לשמה"

לב) ונתחיל לבאר, את תיקוני הזוהר, מִסֵּיפָא לְרֵישָׁא [מהסוף להתחלה]. כי אומר, שהיראה והאהבה, שיש לאדם, בעסק התורה והמצות, על מנת לקבל פרס, דהיינו שמקוה, שתצמח לו איזו טובה, מחמת התורה והעבודה, הרי זו בחינת שפחה, שעליה כתיב: "ושפחה, כי תירש גברתה". שלכאורה קשה: הרי קַיְימָא לָן [הרי מקובל עלינו] "לעולם יעסוק אדם, בתורה ובמצוות, אע"פ שלא לשמה". ולמה רגזה הארץ? ועוד יש להבין, דבר היחס של העסק שלא לשמה, לבחינת שפחה דוקא? גם המליצה "שיורשת את גבירתה" - איזו ירושה ישנה כאן?

ונתחיל לבאר, את תיקוני הזוהר, מִסֵּיפָא לְרֵישָׁא [מהסוף להתחלה]. כי אומר, שהיראה והאהבה, שיש לאדם, בעסק התורה והמצות, על מנת לקבל פרס, דהיינו שמקוה, שתצמח לו איזו טובה, מחמת התורה והעבודה, הרי זו בחינת שפחה.

בסופו של דבר צריך להגיע למצב של יראה ואהבה. ומה הם יראה ואהבה? ולמה המצב הטוב והמתוקן מתואר במילים הללו? הנברא הוא כולו רצון לקבל. ו"יראה" היא הרגשה שמתפתחת בכלים דקבלה שלו. אם הנברא מרגיש בכלים דקבלה יראה ופחד, נקרא שמרגיש ברצון לקבל שלו חוסר מילוי. הוא דורש אותו ומפחד שלא יקבל אותו. וזה נחשב מצב טוב, כי הנברא יורד לעומק הכלים ומכיר את הכלים שלו, ואינו נמצא בחוסר הכרה. אלא יודע לפי הכלים הללו איזה מילוי מגיע לו, ורוצה אותו.

אלא מפני מה צריכה להיות אותה יראה, ואיזה סוג מילוי עליו לדרוש שיבוא לכלי? באה המילה "אהבה" ומתארת את המצב הזה, שהאדם מפחד מפני האפשרות שלא תהיה לו אהבה, והוא לא יודע אם יגיע לדרגת האהבה. ואז כתוצאה מהכלים הריקניים שלו, מגיע לאדם אור שמתקן אותו, והוא מתמלא באהבה כלפי הבורא, כמו שהבורא אליו. וכך האדם עצמו מביא את הכלים שלו למעמד הבורא, ואותו מעמד נקרא שמגיע ל"מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו", למצב המושלם ביותר שאין כמוהו.

____________________________________________________________

[94] "חיות" היא כוח התנועה (מוטיבציה) בפירושו של ר' יהודה אשלג, במאמר "השלום", בתוך: ר' מיכאל לייטמן, "בניין החברה העתידית", הדור האחרון, עמ' 156-155.

[95] ויקרא יט, יח. להסבר על הכלל "ואהבת לרעך כמוך" ראה הערה 9 בעמ' 499.

[96] ל"חטא אדם הראשון" ראה תלמוד עשר הספירות חלק טז, אור פנימי, אות מח: "ואחר שחטא אדם הראשון בעץ הדעת, שהוא עולם העשיה, שנצטוה שלא יאכל ממנו, כי אין לו חלק בעשיה, רק מן היצירה ולמעלה כנ"ל, וכיון שעבר ואכל מעץ הדעת שהוא עשיה, גרם פגם בכל העולמות, וכולם ירדו ממדרגתם באופן זה, כי היצירה נתלבשה בעשיה"; ראה גם ר' ברוך אשלג, "מהו השיעור של תשובה", בתוך: כתבי רב"ש (שלבי הסולם), כרך ב, עמ' 787: "וע"י חטא של עץ הדעת, המשיך עליו את המלכות מבחינת מידת הדין, שהיא צורת גדלות הקבלה מחלל הפנוי [...] שהמשיך עליו את שלוש קליפות הטמאות, שמכאן באים כל החטאים שהאדם עושה. זאת אומרת, גדלות הקבלה, שאדם הראשון המשיך בעצמו ע"י החטא, וזה הגורם לכל החטאים, שהשורש של החטאים נמשך בבחינת מוחא וליבא".