פרק 9
במקום סיגופים
יש מאור המחזיר למוטב
אות יא. לימוד
הקבלה מביא את המאור, שמעביר מ"לא לשמה" ל"לשמה"
______________________________________________________________________
______________________________________________________________________
לימוד הקבלה מביא את המאור, שמעביר מ"לא לשמה" ל"לשמה"
יא) אמנם, אנו מוצאים ורואים, בדברי חכמי התלמוד, שהקלו לנו,
את דרכה של תורה, יותר מחכמי המשנה. כי אמרו: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות,
אפילו שלא לשמה. ומתוך שלא לשמה, בא לשמה. והיינו, משום, שהמאור שבה מחזירו
למוטב".
הרי שהמציאו לנו ענין חדש, במקום הסיגופים, המובאים במשנה
אבות, הנזכרת למעלה. שהוא, "המאור שבתורה", שיש בו די כח, להחזירו
למוטב, ולהביאהו לעסק התורה והמצות לשמה. שהרי, לא הזכירו כאן סיגופים, אלא רק
שהעסק, בתורה ומצות בלבד, מספיק לו, אותו המאור, המחזירו למוטב, שיוכל לעסוק בתורה
ומצות, בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא כלל להנאת עצמו, שהוא הנקרא
"לשמה".
מראשית בריאת העולם האנושות מתפתחת בכללה על ידי הרצון לקבל.
אבל ציר ההתפתחות של הנקודה שבלב, של הכלים דקדושה שטמונים באדם (ראה
"השפעה" בשרטוט 1), מתחיל באדם הראשון. זו הפעם הראשונה שמתגלה ברצון
לקבל ההשתוקקות לבורא, אותה דרגה הנקראת "אדם". ועד "אברהם",
הבא בתור אחרי "אדם", מתגלה נקודת ההשתוקקות לבורא ביחידים בלבד. ולאחר
"אברהם", היא מתגלה בקבוצה וגדלה למימדים של עם. ואז היא נקראת
"משה" (ראה שרטוט 1).
והעַם, על ידי תורת משה, מגיע לדרגת בית המקדש הראשון, לדרגת
מוחין דחיה, ומתחיל את משבר השבירה. ירידה בדרגה אחת לדרגת מוחין דנשמה (ראה שרטוט
1). וממוחין דנשמה, ירידה עד העולם הזה, שהעם מאבד הכל ונכנס להסתר. ומתערבב עם
הרצון לקבל שהולך וגדל בו במשך אלפיים שנות הגלות האחרונה, עד למצב הנמוך ביותר של
רצון לקבל (ראה " - " בשרטוט 1), שממנו אין לנו לעם אלא לקום לתשובה.
כך מתפתחת בחינת "ישראל" (ראה "בח' ישראל"
בשרטוט 1), אותם כלים דהשפעה, שאחר כך מתערבבים עם הכלים דקבלה, עם בחינת
"אומות העולם" (ראה "בח' אוה"ע" בשרטוט 2 בעמוד הבא), שלא מתפתחת דרך נקודת ההשתוקקות לבורא,
אלא רק דרך רצון לקבל שהולך וגדל בה (ראה " - " בשרטוט 2).
שרטוט 1
שרטוט 2
אמנם, אנו מוצאים ורואים, בדברי חכמי התלמוד, שהקלו לנו, את
דרכה של תורה, יותר מחכמי המשנה. את התיקונים של הרצון לקבל הכינו עבורנו
"חכמי המשנה" ו"חכמי התלמוד", מקובלים המשתייכים לשתי דרגות
עביות שונות.
המצב שבו תיקון הרצון לקבל אפשרי על ידי סיגופים בלבד, שייך
לכלים נכים בעביות שורש, א' וב', ולא לכלים בעביות ג' וד', שהם ממש כלים דקבלה.
האבות "שקיבלו וקיימו כל התורה כולה מתוך זיכוכם"[27], זיכוך נשמתם,
פירושו, שהתיקונים של האדם דאז היו מתוך רצון לקבל זך. מתוך שרק ניכנס להכרחיות,
לחינוך ואפילו לפעולות גשמיות, הוא החל להרגיש תופעות רוחניות. עד היום אנשים רבים
מאומות העולם מוסרים את עצמם לשיטות למיניהן, המבוססות על ריקודים ופעולות שונות,
שדרכן מרגישים איזו התעלות. וגם בפעולות ששייכות למצוות בצורה גשמית, אדם עם רצון
לקבל קטן, יכול להרגיש מעט את המאור, שמאיר כנגד אותן פעולות גשמיות. כי רצון קטן,
איננו רצון מנוגד, אלא רצון שמסכים. ולכן לא נדרש לו אותו מאור המחזיר למוטב,
שתיקנו חכמי התלמוד. מה הם אותם תיקונים? תיקונים מיוחדים שעשו החכמים הללו בעצמם,
בכלים שלהם, בתוך הכלי הכללי, בנשמה הכללית ל "אדם הראשון" (ראה
"אדה"ר" בשרטוט 3).
כל המקובלים אדם הראשון דרך אברהם אבינו ומשה רבינו ועוד רבים
בכל הדורות, כל אותם ההמונים שהיו בדרגות הללו עד תחילת הנפילה הגדולה של שבירת
בית המקדש והאחרונים שבהם, כולל חכמי התלמוד שפעלו בעביות הגדולה ביותר מכל אותם
הדורות, עשו תיקון כללי במערכת "אדם הראשון", שמשאיר לנמצאים בדרגה
הגשמית, ברצונות הגשמיים, קשר איתם. ואם מתוך רצון עוסקים בתיקונים שעשו ובכתבים
שלהם, ומשתוקק לבוא לאותם מצבים שהם השיגו, ורואה בכך מטרה, מאיר עליו אור מקיף
(ראה "או"מ" בשרטוט 3).
שרטוט 3
מפני שכל הנשמות כלולות זו מזו, החכמים הללו שקשורים זה עם זה
וקשורים עם הנשמות שלנו, הכינו בקשר הזה הכנה מספקת בשבילנו, כדי להיות מסוגלים
להתקשר אליהם על ידי שקוראים בכתבים שלהם, או על ידי שלומדים מה שהם מספרים על
המערכת ועל המצבים המתוקנים. בדומה לתינוק, שמספיק לו לדעת בצורה טבעית איך למצוץ,
כדי לקבל מילוי מאמא. הוא לא צריך לדעת איך בנויה המערכת, איך היא מכינה חלב, ואיך
החלב מגיע אליו, או מתעכל בו. אלא מספיקה לו אותה פעולה חיצונית פשוטה שהוא עושה בלי
דעת.
לכן המקובלים מורים לנו לעסוק במקורות האמיתיים[28]. כי על ידם
מתקשרים לנשמות המתוקנות ולמערכת המתוקנת, ומהן מקבלים אור. אנחנו לא מבינים ולא
יודעים איך, כי הכלים שלנו לא מתוקנים. אבל האור שאנחנו מקבלים, נשפע ומגיע אלינו
דרך צינורות טבעיים, שכולנו מחוברים דרכם לאותה מערכת. אלא שהאור מורגש בנו רק
בהסתר, רק לפי התוצאה, לכן הוא נקרא אור מקיף. אבל האור הזה איננו מחוץ לכלי,
ומקיף אותו. הוא רק נקרא כך כלפינו, כי הוא לא בא אלינו ישירות להרגשה. כל האור
כולו כל יכול להתקיים רק בתוך הכלי. והאדם רק מחלק את האור לפי חלקי הכלי שהוא
מבאר בתוך הכלי שלו.
בדומה לתינוק שלא יודע מה הוא מקבל, איך הוא מוצץ, איך החלב
נעכל בו, ולמרות שהוא לא מבין כלום, הוא מחובר. כך אם נתחבר לאור, האור ישפיע
עלינו ויתקן אותנו.
הרצון האגואיסטי שלנו הוא כל כך גדול, שאנחנו לא מסוגלים לנטרל
אותו על ידי פעולות כלשהן. קודם ברצון לקבל בעביות שורש, א' ולעיתים ב', אפשר היה
לדכא את הכלים דקבלה, ואת הכלים דהשפעה לכַוון כלפי מעלה (ראה שרטוט 4). אבל לאחר
שנכנסים לעביות ג' וד', גם בעביות ג' וד' שנכללות בשורש, א' וב', וגם בעביות ג'
וד' שמתגלות בעצמן, לא מסוגלים להתמודד עם הרצון לקבל, אלא באמצעות המאור המחזיר
למוטב. הטיפול ברצון לקבל חייב להיות על ידי האור, ולא על ידי דיכוי.
שרטוט 4
לכן נשמות המקובלים הכינו לנו את התיקון מתוך הזיכוך שלהן,
ואנו משתמשים עם עביות גדולה יותר באותן ההכנות שהכנו לנו, כמערכת אחת שבה האחד
תומך בשני. אנחנו מוסיפים להן את העביות, והן מוסיפות לנו את הכוחות לתקן את
העביות. וכך מיתקנת כל המערכת, כולל הנשמות של עם ישראל כלפי הנשמות של אומות
העולם, והכל מתערב ובא למערכת מתוקנת אחת גדולה. ולכן היום עוסקים בלימוד ולא
בסיגופים. כי האמצעי לתקן את הכלים הוא "לימוד תורה כנגד כולה", שרק
המאור שבה מחזירם למוטב.
היום הסיגופים לא יכולים להשפיע על האדם, וטעות גדולה היא בידי
מי שמתעסק בהם. אותם הסיגופים, שקודם עוד היה אפשר על ידם להרגיש מצבים עדינים
יותר, כמו שעשו גם הפילוסופים של אומות העולם, שהתעסקו מהם כדי להזדכך, אבל היום,
לאחר הנפילה וההתכללות עם הכלים דקבלה, הסיגופים הללו לא פועלים יותר לא על אומות
העולם ולא על ישראל, אלא רק המאור המחזיר למוטב יכול להשפיע.
על ידי המאור מושכים את הכוח, שמביא לאותה תוצאה כמו הסיגופים,
שמתחילים להתייחס לעולם הזה כאמצעי, כהכרחיות בלבד, ומקבלים ממנו רק מה שקשור
למטרה. ואז הקבלה מהעולם הזה לא נחשבת לקבלה לעצמנו, אלא כאמצעי כדי להגיע למטרה.
ולכן היא כלל לא נחשבת לקבלה. ולכן מגיעים לאותה מטרה, כמו שהגיעו על ידי סיגופים,
כי הרצון לקבל לא נהנה מקבלה, אלא הקבלה כולה היא רק להגיע להשפעה.
כל התיאוריות וההסברים הפילוסופים של החיים נשמעים יפים עד
שלומדים את אות י"א של "הקדמה בעקביות. לתלמוד עשר הספירות".
ומאותו רגע שקוראים בהקדמה, שרק המאור יכול לקדם את האדם למטרת חייו, מתחילות
להישאל שאלות כמו: איפה המאור הזה? מהי הצורה המועילה ביותר למשוך אותו? איזה
אמצעים עומדים לרשות של האדם כדי למשוך מאור? מה נקרא תורה? האם האמצעי הזה משפיע
בצורה יעילה על כל אחד בצורה אישית, או לכל אחד יש אמצעי אחר? האם יש אמצעי משותף
לעסוק במאור? האם האמצעי הזה הוא לעסוק בשיתוף?
את כל השאלות הללו צריך להבין, להשיג, לבחון, לברר וללבן, רק
מנקודת מבט של יעילותו המרבית של המאור המחזיר למוטב, כאמצעי היחידי להגיע למטרת
הבריאה. ובעל הסולם ממשיך ומברר עניין זה בעקביות. ובסוף ההקדמה הוא מסביר איך
מושכים אורות המקיפים.
ב י א ו ר י ם נ ו ס
פ י ם
למה אנשים מאמינים בסגולות ובשיטות פילוסופיות, ולא באמצעי של
לימוד?
אנשים שנמצאים עדיין בדרגות עביות פחותות נמשכים לכל מיני
שיטות שנראה להם, שהן מביאות רוחניות. נראה להם שהיא כמין התפעלות, התרחקות מצרות
ולחצים, ולא כהשגה של משהו שהוא מעל העולם הזה. החיסרון שלהם הוא חיסרון בדרגת
שורש, א', ב'. כלומר, ההגדרה שלהם לרוחניות, היא לרחף באוויר ולא להרגיש את האגו.
אלא להיכנס למדיטציה שטוב להם, ולהיפטר מהצרות.
מה שאין כן אצל אנשים עם רצון עבה יותר וגם, בשבילם רוחניות
צריכה להיות מילוי בכלים, משהו ביד, בכלים דקבלה. הם צריכים לגלות ולהבין, הם לא
מסתפקים בסתם ריחוף באוויר בהרגשה. אלא הם חייבים "כי תשיג ידך"[29]
להשיג אותה. ולכן כל מיני פעולות אחרות נראות להם כמו משחקי ילדים. לא מתוך
זלזלול, אלא משום שהם לא מתמלאים מפעולות כאלה. ולכן האדם הזה ממשיך הלאה ומחפש.
והלאה נמצא רק האור העליון, הכוח שבנה את הכלי. ורק במוח הזה יש סגולה לתקן את
הכלי.
ועל הכוח הזה לומדים רק מלימוד חוכמת הקבלה, שאין כוח אחר חוץ
מאותו אור, שבונה ומתקן וממלא. אבל האור הזה פועל עלינו רק עם הקדם הרצון, שהאדם
מפעיל מלמטה למעלה. כלומר, רק באותה מידה שהרצונות של האדם משתווים עם מטרת
הבריאה, והאדם רוצה את האור, האור פועל עליו למשוך אותו למטרת הבריאה. וביתר
הרצון, אם האדם רוצה את האור למטרות אחרות, להביא לו כבוד, עושר, מושכלות, הבנות,
האור פועל כנגדו, כדי לגלות לאדם שהוא נמצא בכיוון הלא נכון.
לרצון של האדם יש קשר רק עם האור. אין נתון אחר במציאות. יש רק
אור וכלי. ואין ביכולתנו לעשות פעולה אחרת. לכן המצב, שבו כלי מסוגל להגביל את
עצמו בצורה גשמית, וכבר להרגיש יותר בנוח, כי הוא פטור מחסרונות, נקרא
"רוחני" בדרגת חיסרון קטן של האדם שנפטר מהצרות של העולם הזה. בשבילו
הרוחניות נקראת להקטין ולדכא בכוח את הרצון לעולם הזה ולהרגיש את עצמו פטור
מהצרות. אבל אם יש לאדם רצונות גדולים, חסרונות גדולים כל כך, שאפילו אם הוא ממלא
אותם מכל העולם הזה, הוא לא מסתפק, או אין לו צורך להקטין את החסרונות.
כלומר, האדם שיש בו רק חלק עליון של הרצונות, רצונות בעביות
שורש, א' ו-ב', כשהוא נכנס למדיטציה ומוחק את החסרונות, ואין לו יותר ייסורים, הוא
מרגיש בהם כעין רוחניות, עולם הבא. אבל האדם שנמצא בדרגות ג' ו-ד' של הרצון, לא
יעזור לו לדכא את החסרונות. אלא הוא חייב לקבל מילוי בפנימיותו. הוא מוכן להרגיש צער
בכל הכלים שלו, העיקר להשיג את המטרה. כי הוא מתחיל להרגיש שעליו להשיג את
הרוחניות, שעליו להשיג משהו למעלה מעצמו. לא רוגע בתוך הכלים, אלא משהו מעל עצמו
הנקרא אור העליון. האדם כבר לא עובד כדי להרגיש את עצמו טוב, אלא כדי להיות מחובר
למקור מחוץ לו. מהנקודה הזאת, מתחילה הנקודה האמיתית שממנה המקובל גדל.
לכן האדם שמוכן לרוחניות, לא זקוק להתנתק על ידי המדיטציה
ומתוך כך להרגיש את עצמו טוב. כמו שעושים אלה שאין להם נקודה שבלב, אלא רק רצון
להיפטר מצרות העולם הזה. לכן רוב העולם משתוקק עדיין אחר האמצעים כדוגמת המדיטציה.
ומוצא ביטחון בחוט אדום, במים קדושים, בקמיעות, בסימנים ובפתקים למיניהם, כאילו
האמצעים הללו עוזרים לאדם להגן על עצמו מפני משהו. אבל מפני מי בעצם, אם לא מפני
הבורא?
ההשתוקקות הזאת לשיטות שמנטרלות את הרצון לקבל, איננה השתוקקות
לכוח העליון. אלא להרגשת התעלות מעל הרצון לקבל, ולה הם קוראים "כוח
עליון". להרגשה הזאת לא להרגיש את עצמם בחסרונות של הרצון לקבל, הם קוראים
"אלוקות". האדם נפטר מהעולם הזה, יוצא מהכלים דקבלה, אבל מה הוא רוכש?
רק הרגשה מסוימת, אשליה של חופש. אבל ההרגשה הזאת אינה מקבלת האור העליון.
בדורות הקודמים היו המוני אנשים שהעיסוק שלהם ברוחניות היה על
ידי דיכוי תאוות גשמיות כדי להגיע לרוחניות. גם ביהדות וגם בקרב אומות העולם,
למרות השוני בין ישראל ואומות העולם.
אלא שרק עם סיגופים, בלי שיטת ישראל "בתורה אתה עמל"
ואו "אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא", אי אפשר להגיע לרוחניות[30].
זאת אומרת, שיטת ישראל לא נגמרת בהתעסקות בסיגופים, אלא צריך גם תורה. ובאומות
העולם התעסקו רק עם סיגופים,. לכן המקובלים דאז, שעסקו גם בסיגוף וגם בתורה, הגיעו
לרוחניות. ואומות העולם שעסקו ועוסקים במעין סיגופים גם כיום, פיתחו לעצמם שיטות
סיגופים שרק נקראות רוחניות, שמהן הופכים לאגואיסטים גדולים עוד יותר.
האם אפשר לצרף את כל העולם לרוחניות דרך לימוד בשיטת ישראל?
ההפצה של חוכמת הקבלה כלפי העולם כולו, היא אותו מעשה כמו כלפי
אנשים בודדים. אלא ההבדל הוא, שבפנייה כלפי האדם הפרטי פונים לחסרונות הפרטיים
שלו. לסבל שלו בעולם שכולו עוין כלפיו, שיוכל להציל את עצמו על ידי הקבלה. הפנייה
כלפי העולם היא אחרת, שכולנו נמצאים בסכנת השמדה, כי העולם הולך והורס את עצמו,
שהיא בעצם אותה פנייה. כמו שפונים לחסרונות הפרטיים של האדם, כך פונים לחסרונות
הכוללים של כלל העולם.
הפצת הקבלה מיועדת למשוך רק אותם יחידים ששומעים עליה ובאים,
הם נקרים "העולם". וכמו האדם כך כל העולם. אפשר להביא את כולו לתכלית
דרך לימוד התכלית, על ישי אותם אמצעים שקבעו הגדולים. ש"לימוד תורה כנגד
כולה"[31] מביא אור מקיף, והמאור שבה מתקן ומחזיר למוטב. ואותם אנשים ישאלו
וידרשו דוגמה, אבל מאין ברירה ימשיכו לשבת וללמוד.
אבל חלק קטן בלבד מהעולם זקוק ללימוד הקבלה. וכל יתר החלקים,
שהם רוב רובה של האנושות, לא יזדקקו ללימוד עצמו. אלא יתמכו בו בצורות שונות, או
יהיו מוכנים לשמוע כדי שיפעל בהם. בדומה לחלוקה לשכבות בצורת פירמידה, שעושה בעל
הסולם בתיאור החברה העתידית[32]. וסביר להניח שישתמשו כלפי האנושות כולה, בדגם
מוקטן של החברה העתידית המתוקנת.
לאנושות אפשר להסביר את כל התהליכים שקרו בהיסטוריה, כי בקבלה
יש לתהליכים הללו יסודות מוצקים, שאף אחד לא מסוגל לעמוד נגדם. אבל כשמגיעים לשאלת
המימוש והיישום העכשווי מתוך אותם הקשיים והבעיות של היום, התשובה "שב
ולמד" לא מתקבלת כתרופה לרצון לקבל. כי אין ממי וממה לקחת דוגמה, שאפשר לראות
ולהרגיש אותה.
אלא ההשערה היא, שברגע שהעולם יביא לדרישה אמיתית לקבל דוגמה,
הדרישה של חצי ממנו תיפתר מאין ברירה על ידי הייסורים. והחצי השני יקבל דוגמה
מקבוצה מתוקנת יחסית, כעין דגם של "דור האחרון"[33] ואין צורך ביותר
מחלק אחד שמתוקן. כי בדור האחרון יש חלק אחד מתוקן, חלק שני שמסכים, וחלק שלישי
שלא מסכים, אבל מתחבר לחלק המתוקן בצורה כלשהי.
כרגע אין לדעת מה יקרה, כי המצבים הללו עוד לא התגלו בעולם
הזה. יתכן שיביאו קבוצה מתוקנת רוחנית למצב, שהיא תהווה כעין "דור
האחרון", ותוכל להביע מתוך עצמה מה היא החברה המתוקנת. אבל עד היום אנשים
הגיעו ללימוד הקבלה בלי לראות דוגמאות, ומכל זאת ישבו ולמדו והתמידו. ולמרות שהיתה
בהם דרישה להוכחות, הם לא ברחו.
האם אפשר להסביר בצורה לוגית, כדי שהאדם יתפוס בשכל, איך משתנה
הטבע שלו על ידי לימוד הקבלה?
אפשר רק לשכנע אותו בכך, להסביר לו את טבע הדברים, את הסיבה
והתוצאה שלהם, להסביר לאדם, שהוא המנגנון שנכנס בו כוח עליון ופועל בתוך המנגנון
הזה, ומה יוצא בסוף המנגנון.
אבל את הפעולות הללו אי אפשר להראות לו, לכן מתחילים לספר לו
על טבע הבריאה, מעבירים לו ידע שנמצא רק בקבלה ולא אצל כל אדם רגיל. כך האדם
משתכנע, למרות שלא מרגיש את הדברים. כי רק מהפצת רעיונות הקבלה הוא לא יכול לקבל
תשובה פנימית, רגשית, שכלית ולוגית מלאה. ראשית, מפני שאין לו כלים לקבל אותה.
ושנית, מפני שתשובה אמיתית היא מילוי בתוך הכלי של האדם. ואין לו עדיין כלי.
כי מלמעלה למטה כלל לא מתפתח כלי, נברא, אלא מתפתחת מערכת
ההסתרה שהבורא בונה על עצמו, כדי להציג את עצמו כלפי האדם בלבושים מסוימים. ועל
ידי זה שמוריד את הלבושים, הוא מפתח את האדם. על המערכת הזאת אין לנו מה לדבר, וגם
המקובלים מציגים אותה מערכת מלמעלה למטה, כפי שהם משיגים אותה מלמטה למעלה. על
הנברא אפשר לדבר רק מלמטה למעלה, ובכל השלבים מלמטה למעלה גם לפני המחסום וגם
לאחריו, לעולם לא ניתן להסביר בצורה שכלית את המצב שהנברא נמצא בו. לעולם האדם לא
יודע את הדרגה שהוא עומד עליה, בטרם שגמר אותה ועלה מעליה, והבין את הסיבות לדרגה
והתוצאות ממנה מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, שחיבר את שתי הדרכים של מלמעלה למטה
ומלמטה למעלה.
בכל מצב, אם האדם עולה לדרגה עליונה ממנו, או הוא יודע מה
מוליד את המצב. הוא מכיר את המצב הזה, כי הוא יודע איזה כוחות מולידים אותו ומה
יוצא מאותו מצב עליון. ורק אז הוא יכול לקבוע מה קורה לו באותו מקום מסוים במערכת.
אנחנו לא יודעים את המערכת. אותה מערכת שנקרא "נשמה", אלא לומדים אותה
לפי הכניסות והיציאות ממנה (ראה שרטוט 5). ובצורה אחרת אי אפשר ללמוד אותה, כי
מערכת הנשמה היא קופסה שחורה בשבילנו. ורק לפי הכניסות אליה והיציאות ממנה ניתן
לקבוע את הטבע של המערכת. ודרך החקירה הזאת נקראת דרך שכלית, חוכמה.
שרטוט 5
רק על ידי זה שיוצרים איזו השפעה על המערכת, ורואים את התגובה
שבאה ממנה, מכירים את המערכת. אין צורה אחרת להכיר מערכת. כי אם ניגשים לבדוק משהו
בצורה אחרת, בודקים את המהות שלו. ומהות היא הדבר עצמו, ואותו עצמו אי אפשר להכיר.
אנחנו יכולים ללמוד רק "צורה מלובשת בחומר"[34], כלומר, איזו צורה אותו
משהו מקבל על ידי ההשפעה עליו. רק כך אפשר ללמוד עליו.
הרובד הזה הוא כל מה שאנחנו מסוגלים ללמוד ברמה של הטבע. לכן
אין לנו אפשרות ללמוד משהו, אלא אם נהיה מעליו. כי אפילו אלה שחוקרים את החיים
שלנו בעולם הזה, חוקרים מתוך ניסיון קודם.
האדם הוא קופסה שחורה עם כמה פתחים שדרכם הוא מכניס לתוכו
דברים, מריח, טועם, ולפי זה בודק את התוצאות. הבדיקה הזאת היא שנקראת "צורה
מלובשת בחומר". אלא עליו להיות בעל שכל ושליטה מעל הקופסא שלו. כי אם הוא
נמצא באותה מדרגה כמוה, הוא לא יכול לחקור אותה ולומר עליה משהו.
גם בהתפתחות בכלים גשמיים של העולם הזה לעולם לא רוכשים ידע
מראש ללא התנסות. תינוק שמתפתח לא יודע מראש מהי הדרגה הבאה שלו, אלא הוא קודם
משתדל לעשות כמו הגדול. הטבע דוחף אותו, והוא מחקה את הגדול בצורה אוטומטית. ורק
לאחר מכן משכיל להבין למה הוא עשה כך ולא אחרת. אנשים חיים כל ימיהם כמו רובוטים,
בחוסר חברה כמעט מוחלט. הולכים לעבודה וחוזרים ממנה, מקבלים תמיכה מהחברה לעשות כך
או לעשות אחרת, ומסתכלים כל הזמן על אחרים, וכך גומרים את החיים.
____________________________________________________________
[27] ר' יהודה אשלג, "הערבות", אות יט,
בתוך: ר' מיכאל לייטמן, הערבות, (קבלה לעם, תשס"ה), עמ' 422, ראה גם
הערה 20 בעמ' 500.
[28] על ההוראה של בעל הסולם ללמוד מ"ספר
הזוהר" ומספרי הקבלה האמיתיים ראב באות קנ"ג ל"הקדמה לתלמוד עשר
הספירות", כמובא בעמ' 468. וכן ראה ר' יהודה אשלג, "תורת הקבלה
ומהותה", בתוך: כתבי בעל הסולם, עמ' 26: "המקובל היחיד,
האר"י ז"ל אשר להשגתו לא היה כל גבול וגדר, והוא שפתח לנו את לשון הזהר,
ונתן לנו מהלכים בו [...] ועל כן אין אנו משתמשין בהסברותיהם [של המקובלים שהיו
לפני האר"י], הן בהסברות ר"מ די ליאון עצמו, והן בבאים אחריו. כי דבריהם
אינם אמיתיים בפירוש הזהר, ואין לנו עד היום הזה רק מפרש אחד, והוא, האר"י
ז"ל, ולא יותר".
[29] ר' יהודה אשלג, "מהותה של חוכמת
הקבלה", בתוך: כתבי בעל הסולם, עמ' 16: "כל מה שלא נשיג, לא
נגדרהו בשם ומלה", וכאן צריך שתדע שמלת השגה, פירושה המדרגה הסופית שבהבנה,
והוא נלקח מלשון כי "תשיג" ידך, דהיינו טרם שהדבר מתבהר לעיניים בהחלט
הגמור כמו שהיה תפוש בידיים, אין המקובלים מכנים אותו בשם השגה אלא בכינויים אחרים
כמו הבנה והשכלה וכדומה".
[30] "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות ה
במובא "תנאי להשגת השלמות" בעמ' 101.
[31] ירושלמי, פיאה דף א ע"א: "ותלמוד
תורה כנגד כולן".
[32] ר' יהודה אשלג, כתבי הדור האחרון, חלק
א, בתוך: הדור האחרון, עמ' 336.
[33] לדיון רחב בנושא הדור האחרון, ראה ר' יהודה
אשלג, כתבי הדור האחרון, בתוך: הדור האחרון.
[34] על "צורה מלובשת בחומר" ראה ר' יהודה
אשלג, "מבוא לספר הזוהר", בתוך: כתבי בעל הסולם, עמ' 102.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה