פרק 5
תנאי להשגת
השלמות
אות ה. השגת המטרה בזיכוך עצמי על ידי חיי צער ועמל בתורה
אות ה. השגת המטרה בזיכוך עצמי על ידי חיי צער ועמל בתורה
אות ו. הזיכוך כדי להגיע ל"לשמה" מביא להשגת "טעמו וראו כי
טוב ה'"
_________________________________________________________________________________
השגת המטרה
בזיכוך עצמי על ידי חיי צער ועמל בתורה
ה) ועל פי המתבאר, תבין דברי חז"ל במסכת אבות: "כך
היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה,
ובתורה אתה עמל. אם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך: אשריך בעולם הזה, וטוב לך בעולם
הבא".
ויש לשאול, על דבריהם אלו: מה נשתנתה חכמת התורה, משאר חכמות
העולם, שאינן צריכות לסיגופים הללו ולחיי צער, אלא העמל לבד, מספיק לגמרי, בחכמות
הללו, לזכות בהן, וחכמת התורה, אע"פ שאנו עמלים בה במדה רבה, עדיין אינו
מספיק לזכות בה, זולת על ידי הסיגופים של "פת במלח וחיי צער וכו'"?
וסיומם של הדברים, מפליא עוד יותר, שאמרו: "אם אתה עושה
כן, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא". כי בִּשְלָמָא [כי מובן ש] בעולם הבא,
אפשר שיהיה טוב לי. אכן בעולם הזה, בעת שאני מסגף עצמי, באכילה ושתיה ושינה ואני
חי בצער רב, יאמרו על חיים כאלו: "אשריך בעולם הזה". הכאלו חיים,
"מאושרים" יקראו, במובן שבעולם הזה?
למה נאמר, שהאדם
צריך להוציא שכל החיים שלו בעולם הזה הם לא יותר מחיי צער? אלא חיי הצער הם תנאי
לקיום בחירתו של האדם. אבל במה הבחירה שלו? הרצון של האדם אינו תלוי באדם, כי
הבורא מעורר את הרצון, הוא מעורר את הרשימות שנמצאות בנשמה בשרשרת רשימות קבועה
מראש. האור העליון פועל על הרשימות ולאט לאט מעורר אותן לצאת ולהתממש. והרשימות
הללו שיוצאות למימוש מתעוררות באדם כרצונות חדשים. לכן האדם אינו בעל הבית על
רצונותיו וכלל לא קובע מה יהיה רצונו ברגע הבא. אבל על ידי המחשבות, האדם יכול
לתאר לעצמו את המצב הבא, העתידי, כמו הווה. למשוך אותו קדימה ולדכא או להגדיל את
המצב הנוכחי. כי המחשבה יכולה להגדיל את ההרגשה או להקטין אותה. גם את ההרגשה
הנוכחית וגם את התמונה העתידית של ההרגשה שכלל לא נמצאת עדיין בהרגשה.
לפיכך כל העבירה של
היא במחשבה, כדברי הכתוב: "הכל במחשבה יתברר"[5]. אבל אם הכול מתברר
במחשבה, או למה חז"ל כותבים ש"כך הרבה על תורה", שכך התורה מתקנת
את האדם, על ידי האור העליון שבא ומתקן, כלומר, על ידי " פת במלח
תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל, אם אתה
עושה כן, אשריך וטוב לך"[6]? מה הקשר בין מחשבה ובירור במחשבה שהאדם אמור
לעשות, לבין חיי צער שעליו לקיים?
האדם צריך להרגיש,
שאין לו בעולם כלום למעט לחם ומים ושינה על הקרקע. בכך הבורא עוזר לאדם. הוא מביא
לו הרגשת ריקנות מכל החיים שלו, אפילו אם חייו מלאים בתענוגים גופניים, בכסף,
בכבוד, במושכלות, הם לא ממלאים אותו מעבר ל"פת במלח תאכל, ומים בבשורה תשתה,
ועל הארץ תישן". אלא "בתורה אתה עמל".
המחשבה צריכה לתפוס
את כל שדה הראיה של האדם, את כל תשומת הלב והריכוז שלו. וזה נקרא "בתורה אתה
עמל" ואז "אשריך וטוב לך". אם יש לאדם מחשבה, היינו, יכולת להיות
דבוק בתורה, לעסוק בתורה במקום להרגיש חיי צער, אם הוא שמח ומאושר שיש לו את שני
הנתונים הללו של חיי צער ותורה, ולא רואה את החיים בעולם הזה כחסרי ערך אלא כתנאי,
שכל העולם הזה הוא בשביל לאבד את חשיבותו ולהתעלות מעליו במחשבה, זה נקרא שעוסק
בתורה, כלומר, מכל מה שיכול להביא תיקון לתרי"ג הרצונות שלו, ואז האדם נקרא
מאושר.
הוא מאושר ממצב של
חיי צער, היינו, מהריקנות שמרגיש בעולם הזה, שמביא לו או התורה, האור המקיף המחזיר
למוטב שמגיע אליו (ראה "או"מ" בשרטוט 1).
שרטוט 1
האדם מרגיש את האור
המקיף, כהרגשה של הכרת הרע, דרך מצבים לא טובים ולא נעימים שעובר, ואם הוא שוקל
אותם במחשבה, שמהם באה התקדמות רוחנית, אז דרכו נקראת דרכה של תורה, כי הוא מתקדם
בוודאות לכיוון הנכון, ומהו המדד, הסימן, להתקדמות נכונה? שאין לאדם מאומה בעולם
הזה (ראה "ריק" בשרטוט 1). אלא מהעסק בתורה מגיעה לו הכרת הרע, הרגשה
גרועה יותר, יחד עם ההבנה שהוא מתקדם לכיוון של השפעה.
ואם מתוך כך האדם
נעשה מאושר נקרא שהוא מכוון לכיוון התורה. לכן החכמים מגדירים את מצבו של האדם
כ"פת במלח תאכל", שכל מה שיש לו בעולם הזה הוא בדרגת הכרחיות בלבד.
ואפילו את ההכרחי הוא אינו צריך. אלא לבו כולו כלפי מעלה לאותו עיסוק בתורה (ראה
"עסק בתורה" בשרטוט 1), וממנו הוא מאושר.
ומשמעות העיסוק
בתורה ובמחשבה היא, שהאדם צריך להתעלות מעל ההרגשה. כל העבודה של האדם היא לא
להיות שרוי בהרגשה, כי במשך כל הדרך עד גמר התיקון, ההרגשה היא תמיד רעה, אם האדם
לא מאזן אותה לפחות עם המחשבה. ואם האדם מדכא אותה ושולט עליה עם גדלות המטרה, עם
גדלות הבורא, עם גדלות המצב, עם המטרתיות בהרגשה הרעה, ההרגשה הרעה עוזרת לו
להיפטר מהעולם הזה.
כמו שכתוב על פרעה,
שהקריב את בני ישראל לתשובה[7]. כי אלמלא המכות שנתן להם פרעה, בני ישראל לא היו
בורחים ממצרים, ומשה לא יכול היה למשוך אותם החוצה ממצרים. כלומר, הכוח הנקרא
"משה" לא יכול היה למשוך את האדם מהעולם הזה. אם מקבלים תענוגים, לא
מסוגלים לחשוב לצאת ולהתרחק מאותו מקור תענוגים. לכן בשלב הראשון הבורא פועל על
האדם כדי להוציא אותו מהעולם הזה. הוא מביא לאדם הרגשת ריקנות בכל הרצונות שלו,
ריקנות שעוד צריכה להתפתח ולגדול.
לכן אין טעם לחכות
שנרגיש טוב, כי הרגשה היא קו שמאל. ולעולם ההרגשה עצמה לא תהיה טובה. אלא אם
מתקנים את ההרגשה בקו ימין, ביחס למטרה, רק אז אפשר להרגיש את ההרגשה המטרתית. לא
בהרגשה בתוך הכלי, אלא בהרגשה שקשורה למטרה, לסוף הדרך, שמכוונת קדימה ונמצאת
בבורא. ואז מתוכה באה לאדם המתקה, תיקון הכלים, ולאחר מכן הרגשה טובה מהבורא שממלא
את הרצון שכבר מתוקן ל"על מנת להשפיע".
וב"על מנת לקבל"
אין לעולם הרגשת המילוי. מתחילת ההיסטוריה של האדם על פני האדמה, ואף בדומם, בצומח
ובחי, אם לעיתים מורגש המילוי, הוא רק כדי להגדיל את הכלי שישאר ריק יותר מקודם.
הבורא נותן על הרצון לקבל הארה קטנה. הרצון לקבל מתעורר ורוצה לבלוע אותה. לכן הוא
פותח את עצמו אליה, ומיד נעלם המילוי. אבל הרצון לקבל גדל על ידי המילוי הזה פי
שניים. והבורא שוב מאיר, ועוד פעם הרצון לקבל מתעורר ומרחיב את עצמו, ושוב המילוי
נעלם. והרצון לקבל נותר פי ארבע יותר ריק.
וכך במשך ההתפתחות
ההיסטורית, האנושות הולכת ונעשית ריקנית בכלי יותר ויותר גדול. מגלגול לגלגול האדם
מגיע למצב שיש לו כלי גדול, שלמעשה הכלי הזה ריק. ולכן יש הכרח שהאדם יתחיל את
הדרך הרוחנית. מהי אותה דרך רוחנית? שמגיעים לאדם מילויים לא רק מהעולם הזה, אלא
גם מהעולם הרוחני, וכאילו משחקים בו משני הכיוונים. כך בכל הדרך מלמטה למעלה,
ממישור העולם הזה ועד גמר התיקון, הקליפה נותנת לו כל פעם תוספת רצון לקבל, קו
שמאל, ואם האדם מתעורר בצורה אגואיסטית, הכלי שלו הולך וגדל. אבל בכלי שנפתח לקבל
תענוג בצורה ישירה, לעולם לא ייתכן מילוי.
לכן את ההבנה הזאת
שתענוג מבטל את הרצון, שתענוג לא יכול להיות מורגש בצורה ישירה ברצון, אלא רק בד'
בחינות דאור ישר לפני הצמצום, האדם צריך ללמוד על בשרו. עד כדי כך שכאשר האדם
מתקרב למחסום ועובר אותו, נחקקת ונחרתת בו ההרגשה, ההבנה, ההחלטה, שהרצון לקבל
פסול למילוי בצורה ישירה, כדי שלהבא יפחד להפעיל אותו. כי להפעיל אותו נקרא בשבילו
לסבול יותר. והפחד הזה משמש לו כוח לעשות צמצום על התענוגים לעצמו, לאחר שבדק
ובטוח כבר שכל צורת הקבלה הזאת מביאה לו רק אכזבה, ייאוש, סבל וכאב. ולא שהרגיש
אותם בצורה תיאורטית, אלא הגיע לכך מכל המאורעות שעבר. כי חוכמת הקבלה היא חוכמה
שהאדם לומד אותה על בשרו, בתוך הרצון לקבל, בתוך "המרגיש".
האדם, שמחליט שהעולם
הזה חסר ערך בשבילו, וכדאי ללכת ולהרוויח עולם הבא, הוא לא מסיים בכך את כל העיסוק
בעולם הזה ומתחיל להתקדם בשלבים בעולם הבא. כי האדם שמחליט כרגע במצב רגוע ושקט,
שהעולם הזה חסר ערך לעומת העולם הבא, לא עושה את ההחלטה הזאת לפי ההרגשה הרעה
שמרגיש, ולפי האור מלמעלה שמאיר לו מבין החרכים, ממקום מסתור, שנראה לו טוב יותר.
כי הוא חושב שטמון בו מטמון שהוא רוצה, לעומת "הכלום" שמרגיש בעולם הזה,
שכל הכיסים ריקים.
אלא שאז צריך להביא
את האדם לחיסרון האמיתי. היינו, להגדיל ולפתוח בו את כל הכלי, איך מגדילים באדם את
הכלי? מתחילים לתת לו תענוג יותר גדול מההחלטה שהעולם הזה לא שווה. למשל תענוג
מכסף. והאדם מתחיל לרוץ אחרי הכסף, עד שלאחר שנה או שנתיים שנמצא שרוי בכסף, הוא
מתאכזב ממנו ומגיע להחלטה שהכסף איננו בשבילו. כך מריצים אותו אחרי כבוד או
מושכלות ושוב אחרי כסף ושוב כבוד, ומבלבלים את האדם כדי להגדיל את הכלי שלו,
שיתחרט על הכלי כולו. והאדם לא יודע מתי ייגמר המדרון הזה, כי לא עליו המלאכה
לגמור. אלא רק לתת יגיעה ולעבור כמה שיותר מהר את כל המצבים הללו.
ולכן לא די שאדם בא
ללימוד הקבלה מוכן לשבור את כל הגדרים, המחסומים והמסכים, כי הרצון שלו עדיין קטן.
אלא הוא צריך עוד לעבוד על העולם הזה, ולוותר על כל מה שרשום בשורש נשמתו שחייב
לוותר עליו. מלמעלה מביאים את האדם ללימוד הקבלה, לאחר שהעדיף את הקבלה על פני
מידת תענוג מסוימת (למשל עשרה קילו), שגילה בעולם הזה בתענוגים גופניים ובתענוגים
של כסף, כבוד, מושכלות. אבל לפי הכלי האמיתי שלו, עליו להתחרט על מידה גדולה הרבה
יותר (ולמשל שמונה מאות קילו) של רצון, של תענוג.
לכן מתחילים להגיע
אליו תענוגים, קליפות כביכול, שמתחילות להגדיל לו את הרצונות. מראות לאדם תענוג,
הוא רץ אחריו והכלי מוכפל. אחרי תענוג נוסף שהוא רץ אחריו, שוב הכלי מוכפל. ולאחר
שמתאכזב ממנו, ולא רוצה את הכלי הקודם, מגדילים לו את הכלי הבא עד שגם ממנו
מתאכזב. לפיכך האדם לא צריך לשים לב על המצבים שלו, אלא לעבור אותם מהר ככל האפשר
ובכמה שפחות רגש, כי משמים מבלבלים אותו בצורה ערמומית ביותר. מביאים את האדם
למקום הנכון, לקבוצה וחברים, לספרים נכונים, למדריך הנכון, כדי לשמוע על השיטה.
ובמצב הזה הוא מממש את הבחירה שלו. ועד כמה יהיה מסוגל לממש אותה, תלוי בגורמים
רבים שהם כולם נכללים בשם "גורל".
אבל אם הוא ניכנס
לקבוצת לימוד וקובע סדרים - סדר יום, סדר לימוד, סדר חברתי - כפי שמייעצים לו
המקובלים, הוא מזרז את הדרך. כי בשלב הזה הכול תלוי באדם עצמו. למרות שקיימות
האימרות "לא לנצח יריב"[8], או מה שלא עושה השכל עושה זמן", על
האדם מוטל לקבוע את הזמנים, ולעבור את כל המצבים בזירוז מצד עצמו. להתקדם בכל מה
שאפשר כמו שכתוב, כל מה שבכוחך ובידך לעשות, עשה[9]. כי האדם לא מבין ולא מרגיש
איך עוברים עליו המצבים בהווה, ומה יעבור עליו בעתיד. אלא בידיו רק לתת יגיעה
"כשור לעול וכחמור למשא"[10], כאילו היה בהמה טיפשה. הטיפשות נחשבת
בתורה לדבר גדול. כי עצות המקובלים באות מדרגה עליונה יותר. ואם רוצים להגיע לדרגה
הזאת, הדרך היא לקחת את העצות הללו שמהוות שכל של דרגה יותר עליונה, וכמה שאפשר
לממש את השכל הזה. להיות מעל ההרגשה הריקנית ככל האפשר, ולא על ידי כדור שנוטלים כדי
לא להרגיש, אלא על ידי שמחברים את ההרגשה הרעה למטרה הנעלה. בכך האדם מקדם את הכלי
שלי לתיקון.
וכל עוד לא מגיעים
לגמר התיקון, הרגשה רעה היא תמיד קו שמאל אצל כל מי שנמצא בהתפתחות. אבל באדם
שנמצא בדרך הרוחנית, תוספת ההכבדה שבאה מהרגשה רעה, היא מטרתית. ואותה מטרה משמחת
אותו, משום שעל ידי תוספת קו שמאל, הבורא נותן לו הזדמנות להתחבר אליו. כי על ידי
הקושי בא "קישוי"[11], חיסרון לחיבור.
למעלה ממחסום, שלא
כמו המצב למטה ממחסום, ההתקדמות היא כבר מטרתית, כי היא מורגשת ומובנת, למרות
שהאדם נזרק כל פעם מִדרגתו כמו "שמעון מן השוק"[12]. אבל יש דרך תורה
ויש דרך מצווה. ואם רוכשים דרך תורה, התורה מגינה ומצילה כדברי הכתוב: תורה,
מַגְנָא ומַצְלָא בעידָנָא דעָסֵיק בה ובעידָנָא דלא עָסֵיק בה [תורה, מגנה ומצילה
בעת שעוסק בה ובעת שלא עוסק בה] [13]. והאדם למרות הכול פוסע קדימה ומתקדם. אבל
האדם שנמצא למטה ממחסום, אי אפשר לו להבין דרכי התורה, שהם למעלה ממחסום.
הזיכוך כדי להגיע ל"לשמה", מביא להשגת "טעמו
וראו כי טוב ה'"
ו) אמנם, לפי המבואר לעיל, אשר עסק התורה וקיום המצוות,
כהלכתן, בתנאם החמור, שהוא, בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא לצורך הנאתו עצמו -
אי אפשר לבא לזה, אלא בדרך העבודה הגדולה וביגיעה רבה בזכוך הגוף.
והתחבולה הראשונה היא: להרגיל עצמו, שלא לקבל כלום להנאתו,
אפילו בדברים המותרים והמוכרחים, שבצרכי קיום גופו. שהם: אכילה ושתיה ושינה,
וכדומה מהכרחיים. באופן, שיסלק את עצמו לגמרי, מכל הנאה, המלווה לו אפילו בהכרח,
בדרך ההספקה של קיום חייו. עד שחיי צער, יחיה פשוטו כמשמעו.
ואז, אחר שכבר התרגל בזה, וכבר אין בגופו, שום רצון לקבל הנאה
כל שהיא לעצמו, אפשר לו, מעתה, לעסוק בתורה ולקיים המצוות גם כן בדרך הזה, דהיינו,
בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא להנאת עצמו במשהו.
וכשזוכה בזה, אז זוכה לטעום, את החיים המאושרים, המלאים מכל
טוב ועונג, בלי פגם של צער כל שהוא, המתגלים בעסק התורה והמצוה לשמה. כמו שרבי
מאיר אומר (אבות פ"ו): "כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה. ולא
עוד, אלא שכל העולם כולו כדאי לו וכו'. ומתגלין לו רזי תורה, ונעשה כמעין המתגבר
וכו'", עיין שם היטב.
ועליו הכתוב אומר: "טעמו וראו, כי טוב ה'", כמבואר
לעיל, שהטועם טעם, העוסק בתורה ומצות לשמה, הוא הזוכה ורואה, בעצמו, את כונת
הבריאה, שהיא, רק להיטיב לנבראיו, כי מדרך הטוב להיטיב, והוא השש ושמח, במספר שנות
החיים, שהעניק לו ה', וכל העולם כולו כדאי לו.
בעל הסולם מתאר מצב מוזר לכאורה, שהאדם מחליט לרצות בהתעלות
רוחנית, וכופה על עצמו תנאים מלאכותיים,
שלא נותנים לגוף מה שהגוף רוצה. שאז אי אפשר לתקן את הרצון לקבל שלו ל"על מנת
להשפיע", כי רצון לקבל שלא מתמלא, לא נעלם וגם לא ניתקן. אלא שכאן מדובר
ברצונות לקבל הקטנים שהיו לעם ישראל בראשית דרכו.
ידוע, שכל ציר הזמן היקום החל את היווצרותו לפני כחמש עשרה
מיליארד שנה. ומערכת השמש החלה את התהוותה לאחר שתים עשרה מיליארד שנה. ולאחר
מיליוני שנים נוספות כדור הארץ נעשה מוכן לתחילתם של חיים, והחלו להתהוות הו חיים
של דומם, צומח, חי ומדַבר (ראה שרטוט 1 בעמוד הבא). וגם אותו מדַבר עבר התפתחות
במשך עשרות אלפי שנים, עד שהגיע למדַבר הנקרא אדם, שבו מתגלה לראשונה על פני כל
הרצונות של העולם הזה, רצון לקבל שמחפש רוחניות. ולאחר אדם הראשון (ראה
"אדם" בשרטוט 1), הרצון לקבל הזה התפתח ביחידים בלבד, עד שהתגלה ביתר
עוצמה באדם שני הנקרא אברהם.
ואברהם, מתוך רצון לקבל שהתגלה בו ביתר עוצמה, חיבר לעצמו
קבוצת תלמידים. והתגלתה לו שיטה, מפני שהרצון לקבל הגיע עד לנפח כזה, שנעשה לו
מובן כיצד להתקדם. וכך הרצון לקבל הלך והתקדם עד לאותו מצב של גלות מצרים, ויציאת
מצרים על ידי משה, שקיבל שיטה שלמה הנקראת תורה. ולאחר משה, הרצון לקבל הלך וגדל
עד לגודל שהביא לחורבן בית המקדש הראשון (ראה "I" בשרטוט 1 עמוד 106) וליציאה לגלות
בבל, בין בית המקדש הראשון לבית המקדש השני, ולאחר מכן לחורבן בית המקדש השני (ראה
"II" בשרטוט 1)
שרטוט 1
ויש להבדיל בין שני מצבים:
א) מאדם הראשון ועד השבירה, כל עוד עם ישראל
היה ברוחניות, שהרצון לקבל היה קטן יחסית ואפשר לתקן אותו על ידי הגבלות והרגלים
(ראה "ע"י הרגל בשרטוט 2), כמו שכתוב באות ה': "פת במלח תאכל, מים
במשורה תשתה". אפשר היה לתת לרצון לקבל את המינימום הדרוש, והוא היה מסכים
לכך, כי האדם היה יכול מתוך זיכוכו, מתוך עבודתו הקטנה, לתקן את העביות, לדכא אותה
ולהתעלות מעליה לרוחניות. ולעשות זאת על ידי ההרגל.
"הרגל נעשה טבע שני" פועל עד לגובה
מסוים של רצונות. אם באים רצונות גדולים יותר, ששייכים לתיקון על ידי אור התורה,
ההרגל אינו משפיע, אלא האדם חייב לתקן אותם בצורה אחרת. אבל הרגל יחד עם השפעת
קבוצת לימוד, פועל כהכנה על הרצונות הקטנים של האדם, על עביות קטנה של שורש, א'
וב', ועוד לא להכין את עצמו ולפנות לתיקון הנכון ברצונות ג' וד' (ראה "שורש,
א', ב', ג', ד'" בשרטוט 2).
ב)כשאדם הגיע למצב שבלתי אפשרי לו יותר לדכא את הגוף, כי הרצון
לקבל לא נרגע, אלא מתחיל להגיב הפוך, לפרוץ ולרצות עוד ועד, ואז היה צורך לטפל בו
בשיטה אחרת. לא על ידי הרגל, אלא על ידי התורה, שהמאור שבה מחזירו למוטב (ראה
"ע"י התורה" בשרטוט 2)
שרטוט 2
אבל ההרגל בכל מקרה
נשאר כוח גדול מאוד, ונמצא בשימוש גם היום, למרות שהתקדמנו לאחר חורבן בית שני,
וכולנו נמצאים בשפל המדרגה, ברצון לקבל "על מנת לקבל", ואיבדנו את כל
הרוחניות שהיתה נחלתנו בשנים הקדומות, גם בזמן הגלות הרביעית האחרונה, שכל אדם
ואדם מתחיל להתקדם, ונמצאות בו כל דרגות העביות שורש, א', ב', ג', ד' - על דרגות
העביות הקטנות כוח ההרגל עובד. בדומה למצב בדורות שקדמו לחורבן הבית, שהיתה באדם
רק עביות קטנה: שורש, א' וב'. ובאדם שיש בו רצון קבל גדול: שורש, א', ב', ג', ד'
דעביות, ההרגל עובד בדרגות עביות שורש, א' וב'. ורק מעבר להן, על דרגות העביות ג'
וד', האדם צריך תורה כדי להתקדם, כי רק המאור שבה מחזירו למוטב.
לפיכך, אין לוותר על
מה שמייעצים לנו המקובלים לעשות כהרגל, כפי שבעל הסולם מסביר. כי כל מה שהופכים
להרגל במסגרת העולם הזה כדי להגיע למטרה: סדר לימוד, סדר יום, תרגילים ועוד, פועל
על הרצון לקבל, וטעות היא בידי האדם לחשוב שפעולות רק ברצון או במחשבה יכולות
לקבוע את תיקונו והתקדמותו. כי האדם הוא יצור מורכב, שלא מושפע רק מפעולות פנימיות
ברצון ובמחשבה. העיקרון של "הרגל נעשה טבע שני[14]" עובד על האדם.
לכן האדם צריך
להשתמש בהרגל ככל האפשר. כי מה שהאדם מסגל כהרגל, הוא דבר בטוח. אם מבצעים את
המעשים מתוך הרגל, הם נחרטים בטבע האדם ונעשים טבעיים. וכך האדם משתמש בכוח העליון
מתוך עביותו הקטנה, כדי לקבוע איזה צורות תקבל העביות שלו.
השיטה לתיקון על ידי
התורה לא מתחילה מיד עם קבלתה על יד משה. כל מה שאירע בהיסטוריה עד מצבנו אנו,
חייב היה לקרות ולהיות מושרש ומוכן בטבע שלנו לימינו אלה, כדי לאפשר לאדם בחירה
חופשית בעיסוק שלו בתיקון שהחל משנת 1995 (ראה "1995) בשרטוט 3). וכל מה שקרה
לפני אותה שנה, הוא התפתחות בכלים כדי שיגיעו מוכנים לתיקון.
שרטוט 3
הנשמה היא הרצון,
שבו מתפתחות רשימות על ידי האור. ועד שהרצון מגיע לאותו רצון מיוחד, שממנו והלאה
האדם מתחיל להשתוקק לרוחניות, הוא עובר תהליך של התפתחות בשלבים (ראה שרטוט 4 בעמוד
הבא).
התהליך מתבטא לא רק
בהגדלת הרצון שמתפתח מספנים כלפי חוץ, תחילה בעביות שורש ולאחר מכן בעביות א', ב',
ג', וד', אלא גם בהתכללות שעובר הרצון הזה עם תכונות דהשפעה.
שרטוט 4
למרות שכל התכונות
העליונות מושרשות כבר בתוך הרשומות, אבל הרשימות הללו חייבות לרדת לדרגת העולם
הזה. ומהו אותו "עולם הזה" שבו אנו נמצאים? אין הבדל בין העולם הזה
לעולם הרוחני. אלא אם רואים את המציאות הרוחנית דרך רשימו קטן, היא נראית לנו
העולם הזה. ואם רואים אותה דרך רשימו גדול, היא נראית עולם עליון, מציאות יותר
עליונה, כי היא נתפסת ברצונות מורחבים.
האור שמגיע מלמעלה,
מאין סוף (ראה "א"ס" בשרטוט 5), דרך ה' עולמות, והנשמה, האדם
הרוחני, שנמצאת בה' העולמות, נשברים ומגיעים עד העולם הזה, עד המצב הנקרא "על
מנת לקבל". אבל גם כשהם נמצאים ברשימו התחתון ביותר של "על מנת
לקבל", גם בו נדרשת הכנה לתיקון. וכך הרשימות שנופלות מלמעלה לדרגה האחרונה
של החומר, חייבות לעבור בדרך התפתחותן את מצב ההכנה.
ומצב ההכנה הזה כולל
את אותם המצבים שקרו מלמעלה. כי מה שקורה למטה נקרא "ענף" וחייב להיות
בהתאמה למה שנמצא למעלה הנקרא "שורש" (ראה "שורש",
"ענף" בשרטוט 5). ולכן בענף חייבים לעבור אותם תהליכים של התפתחות
הרצון: שורש, א', ב', ג', וד', וגם שבירה בחורבן בית המקדש הראשון ולאחריה שבירה
בחורבן בית המקדש השני (ראה "II - I" בשרטוט 5). בהתאמה לשני הפרצופים בעולם הנקודים - או"א
(אבא ואמא) וישסו"ת (ישראל סבא ותבונה) - המותאמים לבית המקדש הראשון במוחין
דחיה ולבית המקדש השני במוחין הנשמה, ושבירתם ל"שמונה מלכים".
את השבירה הזאת
חייבים היינו לעבור, כי לאחריה מתערבבים יחד כלים של גלגלתא עיניים (ראה
"ג"ע" בשרטוט 5), הנקראים "ישראל", עם כלים דאח"פ
הנקראים "אומות העולם" (ראה "אח"פ" בשרטוט 5). ואותה
התערבבות הגיעה לסיומה בשנת 1995 אחרי אלפיים שנות גלות.
שרטוט 5
והתיקונים שעשו
הדורות הקודמים על ידי "פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה"[15], נעשו בדרגה
רוחנית לפני שבירת הבתים. התיקונים היו על רצון לקבל שגדל בהם לפני השבירות.
והשבירות הללו לא היו עדיין בעביות מספקת, בהתערבבות עם בחינה ד' עצמה. אלא
ההתערבבות התרחשה רק בגלות הרביעית והאחרונה, שמגיעה כיום לסופה.
לכן מאדם הראשון,
דרך אברהם אבינו ומשה רבנו, ועד שבירת בית המקדש הראשון ויציאה לגלות בבל, השיטה
היתה דיכוי הרצון לקבל. ורק לאחר שבירת בית המקדש הראשון התגלתה שיטה אחרת. מחורבן
בית ראשון ואילך אי אפשר היה לעשות תיקונים על ידי הרגל, כי לא ניתן היה לדכא יותר
את הרצון לקבל. היתה התחברות עם רצונות שההבחנות עליהם לא יכולות להיתקן על ידי
כוח ההרגל. אלא הכרח היה שיבוא המאור המחזיר למוטב ויתקן אותם. לכן במקום ההרגל "פת במלח תאכל" באה
שיטת הקבלה, היינו, המאור שבה המחזיר למוטב.
מה שאין כן עד
לשבירת בית המקדש הראשון, העיסוק בקבלה, בתורה, היה מלווה בפעולות גשמיות רבות
שנבעו ישירות מהרצון. וגם היום יש המשתמשים לתיקונים בכוח ההרגל, כי הוא משפיע על
הרצון עם העביות הקטנה, כאמצעי לחינוך ילדים, או כאמצעי שמשתמשות בו הדתות השונות
לעשות את האדם יותר שמרני. כלומר, שיתפקד בצורה נכונה, לפי טבע שאותו אפשר לקבוע
לאדם, ולא לפי הטבע שימו נולד. על ידי ההרגל נוספת לטבע הפנימי שלו תוספת של טבע
חיצוני, והאדם מוצא קורת רוח בכך שמקיים אותו הרגל, שנעשה בו טבעי.
אבל ההרגל נועד רק
לאלה שיש להם רצון לקבל קטן. כי ברצון לקבל שגדל לדרגת עביות ג', ולא כל שכן לדרגה
עביות ד', האדם פורץ את כל הגדרים ויוצא מהגשמיות הזאת, או על ידי עול תורה ומצוות
גשמיים, עד שלא איכפת לו מה לימדו אותו. וגם לא לו מעבודה, משפחה, בית, כסף, כבוד.
ואז אין לו שום הרגל. אלא הוא חייב אמצעי חזר הרבה יותר. אבל גם הוא בא ומתקן את
עצמו באמצעי של האור המחזיר למוטב, עליו להוסיף הרגל, שנעשה טבע שני כלפי הלימוד
וכלפי הסביבה.
על ידי הקדם של הרגל
בשיטה של "פת במלח תאכל" על רצונות מסוימים שבו כלפי כל התענוגים שיש
בעולם הזה, כולל מאוכל, האדם יכול להפעיל את כוח ההגבלה. אבל הדיכוי הזה של הרצון
לא נותן לו כניסה לרוחניות. אלא חייבים יחד עם זאת להפעיל את האור המחזיר למוטב.
כלומר, התיקון על
ידי דיכוי הרצון לקבל איננו כל התיקון. כי גם בשיטה של "פת במלח תאכל"
ההמשך הוא שעל ידי התורה האדם מגיע לעולם הבא "ובתורה אתה עמל",
ו"אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא"[16].
בזמננו, השיטה היא
לא כמו שיטת ההרגל בעבר, ועל האמצעי שנקרא תורה מעולם לא וויתרו. וגם אם נאמר, שיש
הבדל בין תיקון על ידי הרגל לתיקון על ידי התורה, זה נאמר רק כדי להרגיש, שבזמננו
ההרגל איננו פועל. אלא ההפך, כל מי שחי בהרגל מתוך רצון לדכא את עצמו, כאשר הוא בא
ללמוד חוכמת הקבלה, ההרגל הזה כלפי צרכים גשמיים כלל לא עובד. אלא כל ההרגל שעליו
להשתדל בו, הוא בקביעת מה שנקרא "עתים לתורה"[17].
ונכון להיום, על כלל
האנשים שעתידים להגיע לתיקון העולם, לא חל אותו חיוב של "פת במלח תאכל, מים
במשורה תשתה", שחל על הדורות שקדמו לחורבן בית המקדש הראשון והשני. ובהסתמך
על איך שהתנהגו המקובלים הגדולים בדורנו, ואיך הם הורו לתלמידיהם להתנהג, אף פעם
לא דובר על הגבלה של צרכי הגוף. אלא בעל הסולם מסביר באות ו', שהאדם חייב להפעיל
את כל האומץ והמרץ ותשומת הלב שלו רק כלפי סביבתו. כי סביבה שכוללת ספרים, מדריך
וקבוצת לימוד, היא שקובעת את התפתחות האדם.
_____________________________________________________________________
[5] ספר הזהר, חלק ב, דף רנד
ע"ב: "וסליק גו מחשבה [...] ובריר פסולת מגו מחשבה, ואתבריר. [ועלה תוך
המחשבה [...] וברר הפסולת מתוך המחשבה ונבררה]".
[6]
אבות ו, ד: "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ
תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל. אם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך, אשריך בעולם
הזה, וטוב לך לעולם הבא".
[7]
ספר הזהר עם פירוש הסולם, פרשת בשלח, אות סה (לזוהר, חלק ב, דף סה ע"א):
"ופרעה הקריב (שמות יד, י): רבי יוסי אמר שהקריבם לתשובה".
[8] תהילים קג, ט.
[9] קהלת ט, י: "כל אשר תמצא ידך
לעשות בכוחך עשה".
[10] עבודה זרה דף ה ע"ב.
[11] ראה איגרת יט בנספח ג'.
[12] על "שמעון מן השוק"
ראה ספר הזוהר עם פירוש הסולם, פרשת בראשית, אות קנט (לזהר, חלק א, דף כב
ע"א): "שנאברו לו כל המדרגות ונעשה לאדם פשוט, דהיינו לשמעון מן השוק,
והכיר בזה שהוא קריאה והזמנה להשגת פנים מאד נעלה".
[13]
סוטה דף כא ע"א: "מצוה, בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא, תורה, בין בעידנא
דעסיק ובין בעדנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא [מצווה, בעת שעוסק בה, מגנה ומצילה,
תורה, בעת שעוסק בה ובעת שלא עוסק בה, מגנה ומצילה]".
[14]
על "הרגל נעשה טבע שני"ראה ר' יהודה אשלג, "מהו, ההרגל נעשה טבע
שני, בעבודה", מאמר ז', בתוך: מאמרי "שמעתי", כתבי בעל הסולם,
עמ' 522: "ע"י ההרגל שהאדם מרגיל את עצמו באיזה דבר, אז הדבר הזה נעשה
אצלו טבע שני, לכן אין שום דבר שהאדם לא יוכל להרגיש בו את מציאותו, זאת אומרת
אע"פ שאין לאדם שום הרגשה בדבר, מכל מקום על ידי התרגלות בהדבר, האדם בא לידי
הרגשה"; ר' מ"ח לוצאטו, ספר מסילת ישרים, פרק ט': "לדברי
מצוה או תלמוד תורה, ומי שמרגיל עצמו למנהגות האלה, איננו אדון בעצמו לעשות היפוך
זה כשירצה, כי כבר נאסר רצונו במאסר ההרגל הנעשה טבע שני".
[15]
עיקרון שבעל הסולם מסביר באות ה ל"הקדמה לתלמוד עשר הספירות". ראה בפרק
"תנאי להשגת השלמות" בעמ' 101.
[16]
ראה הערה קודמת.
[17]
על "עיתים לתורה" ראה ר' יהודה אשלג, איגרת כב, שנת תרפ"ז, בתוך:
אגרות, כתבי בעל הסולם, עמ' 711: "לקבוע עיתים לתורה, בלי הפסק שיחה
קלה חס ושלום, ותראה לקבוע עת לא פחות מחמש שעות כסדרן, ותוכל לקבוע אותם אימתי
שתרצה, בכל משך שעות היום. אבל העיקר שלא תפסיק בשום שיחה בינתיים".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה