פרק 27 - לפי הצער - השכר (אות נג)

פרק 27

לפי הצער - השכר

אות נג. בעת ההסתר העבודה היא בבחירה כאילו ישנה השגחה גלויה
__________________________________________________________________________

 מבוא

לאחר שהבורא ברא את העולמות ואת כל הנשמות, היינו את נשמת "אדם הראשון", הנשמה הכללית, נשברו העולמות ונשברה נשמת "אדם הראשון". אבל העולמות התייצבו ותוקנו, והנשמה הכללית לא תוקנה, אלא ירדה לדרגת האגו הגדולה ביותר. והכוחות הרוחניים הלכו והתגשמו לחומר דעולם הזה (ראה שרטוט 1).

ובעולם הזה התפתח הדומם במשך מיליארדי שנים ליקום ולכדור הארץ, שעל פניו התפתחו צומח, חי, מדַבר וההיסטוריה של האנושות, שמתפתחת מתענוגים גופניים לתענוגים של כסף, כבוד, מושכלות, עד למצב שהאדם מרגיש, שהעולם הזה לא ממלא אותו יותר, ומתגלה בו הנקודה שבלב (ראה מ"גוף" עד נקודה בשרטוט 1). כפי שקורה במיוחד משנת תשנ"ה (ראה "1995" בשרטוט 1), בהתאם לחזון המקובלים[145].

שרטוט 1

האדם מתחיל להשתוקק למלא את הרצון של הנקודה שבלב, במילויים של רצונות קודמים. אלא שהמילויים הללו היו במסגרת העולם הזה, ולנקודה החדשה לא נמצא מילוי בעולמנו. לכן האדם מתחיל לרוץ ולחפש מילוי, עד שהחיפוש הזה מביא אותו ללימוד חוכמת הקבלה, שעל ידה, כבאמצעי, הוא מתחיל להרחיב את הנקודה הזאת, ולהרגיש בה את העולם העליון.

אלא האדם, כדי להרגיש את העולם העליון, צריך לעשות בירור של הנקודה הזאת בשני שלבים הנקראים: הסתר כפול והסתר אחד. הבורא נותן לאדם השתוקקות לרוחניות, נקודה שבוערת בו, כדי שיחפש תשובה ומילוי בשבילה. אבל מכביד עליו הכבדות של הסתרות בהסתר אחד ובהסתר כפול (ראה "הסתר1" והסתר2" בשרטוט 2). הבורא מושך את האדם לעולם הזה ומבלבל אותו בכל מיני פיתויים, כדי שעל פני ההפרעות הללו האדם יתחזק, ולמרות הכול יימשך לרוחניות. הוא מחזיר את האדם למושכלות, לכבוד, לכסף ולתענוגים גופניים (ראה "מושכלות", "כבוד", "גוף" בשרטוט 2), והאדם שחייב לעבור אותם בלבולים קובע על פניהם, שההשתוקקות שלו לרוחניות היא גבוהה יותר מכל ההפרעות.

הנקודה שבלב גדלה באדם על פני כל מצבי ההפרעות, שהוא עובר בהסתר כפול ובהסתר רגיל. וכשמתאכזב לחלוטין מכל המילויים של העולם הזה, וקובע שלהידבק לעליון, שווה הרבה יותר מכל המילויים של העולם הזה, לאחר שעבר על כל מה שלפי שורש נשמתו ומבנה נשמתו הוא חייב לעבור ולקבוע לעצמו, אז הוא גומר את העבודה בהסתר ונכנס לגילוי. והגילוי הראשון נקרא שכר ועונש (ראה "שו"ע" בשרטוט 2), שהאדם משיג על כל פעולה ופעולה שלו יחס חיובי או שלילי של התגלות הבורא כלפיו.

שרטוט 2

בעת ההסתר העבודה היא בבחירה כאילו ישנה השגחה גלויה

נג) וצריכים לדעת, שכל ענין העבודה, הנוהגת בקיום התורה והמצוות, בדרך הבחירה, נוהגת בעיקר, בב' הבחינות, של ההשגחה המוסתרת, האמורות. ועל הזמן ההוא, "אומר בֶּן הֵא הֵא, לְפוֹם צַעֲרָא אַגְרָא [לפי הצער - השכר]" (אבות סוף פרק ה').

שהיות, שהשגחתו יתברך, אינה גלויה, ואי אפשר לראותו יתברך, אלא בהסתר פנים, דהיינו רק דרך אחוריו, בדומה לאדם, הרואה רעהו מאחוריו, שעלול להטיל ספק, ולחשוב, אולי אחר הוא. הנה בדרך זאת, נמצאת תמיד, הבחירה בידי האדם - אם לקיים רצונו יתברך, או חס ושלום לעבור על רצונו.

כי הצרות והמכאובים, שמקבל, מביאים לו את הספק, במציאות השגחתו יתברך על בריותיו, כנזכר למעלה - אם כבחינה א', שהמה שגגות, אם חס ושלום כבחינה ב', שהמה זדונות, עיין שם היטב.

ובין כך ובין כך, הוא נמצא, בצער רב ויגיעה מרובה. ועל הזמן ההוא, אומר הכתוב: "כל, אשר תמצא, ידך לעשות בכחך, עשה וגו'" (קהלת ט'). כי לא יזכה לגילוי הפנים, שפירושו, המידה השלימה של טובו יתברך, בטרם שישתדל ויעשה, כל מה, שאך בידו ובכחו לעשות. ו"לְפוֹם צַעֲרָא אַגְרָא [לפי הצער - השכר]".

מי הוא האדם? כל חומר הבריאה הוא רצון לקבל שברא הבורא. האור ברא את החומר, את הכלי, בתכונות כנגדו, ברצון להינות מן האור. אבל במצב הזה הכלי לא יכול לקבוע דבר. כי הכלי, הנברא, אם הוא רואה לפניו תענוג, רוצה אותו במידה שהתענוג מגולה לפניו. ובמידה שהתענוג לא מגולה, הכלי מרגיש את עצמו בייסורים וריקנות.

לאחר מכן אפשר שיבואו מילויים ותיקונים, כדי שהכלי לא ירגיש את הכאב, כי המערכת תכלול יותר חלקים ותעבור שינויים, ולא תמשיך להיות מערכת של אור מול כלי (ראה שרטוט 3), בצורה שהנבראים עומדים ישר מול הבורא. אבל טבע הנברא יימצא תמיד בידי הבורא, וגם ההשפעות על הנברא תמיד יבואו מלמעלה, מהבורא.

וכך יוצא, שגם בעולם הזה, כל מה שנמצא בתוך האדם, הטבע, האופי, התכונות, הכישורים, אם הוא טיפש או חכם, זריז או עצלן, לא תלויים באדם, כפי שרואים מתוך החיים עצמם. אלא כל ההכנות הללו, הן נקראות טבע. וגם את הסביבה שמשפיעה על האדם, האדם עצמו לא בוחר. הוא גם לא בוחר עם איזה תכונות להיוולד והיכן, עם מי להיפגש והיכן להתכלל, מה יקרה לו, איזה חינוך יקבל או מאיזה פרסומת יושפע.

שרטוט 3

ב"מאמר החרות" בעל הסולם אומר, שבתוך האדם נקבעים שני נתונים, מצע ודרכי התפתחות המצע (ראה "טבע" בשרטוט 4). ושני נתונים, שנקבעים מחוץ לאדם, הם סביבה ודרכי התפתחות הסביבה (ראה "סביבה" בשרטוט 4). ומצדו של האדם אין שום אפשרות לקבוע משהו. אלא רק את השפעת הסביבה עליו, במידה ויכול לבחור סביבה. כי רק באותו מצב מיוחד, שמתפתחת באדם הנקודה שבלב, מביאים אותו למצב פנימי רגיש, שהוא יכול לבחור סביבה[146].      

שרטוט 4

וללא הנקודה שבלב האדם לא יכול לבחור סביבה. אלא רק לעשות חשבון איזו סביבה כדאית לו יותר או פחות, לפי חשבונות קודמים, או השערות שיש לו, ממה שלימדו אותו בבית בספר, או ממה שראה ושמע בטלוויזיה וברדיו. נדמה לו שהוא חופשי או עושה בחירה, אבל הוא עושה חשבונות ממכלול נתונים, שכבר נמצאים בו, שנולד איתם או שמע. ורק נזכר בהם ועושה חשבון לפי נתונים, שצפים ועולים במוחו. כל הנתונים הללו מקריים לחלוטין ולא תלויים בו. ואפילו אם חושב, שהוא מחליט פתאום לעבור מחברה אחת לחברה שנייה, הוא מחליט על פי נתונים שישנם בו. למשל, הולך לחברה של טבעונים, כי שמע שבטבעונות יותר טוב, או עובר לחברה אחרת, כי שמע ששם יותר בטוח. וכך עובר כל חייו.

אבל אותו רצון חדש, הרצון לרוחניות, שמתעורר באדם, אותו הוא לא מקבל מהחברה. אין סביב האדם חברה שמתקדמת לרוחניות, ועונה לו על הרצון שמתעורר מהנקודה שבלב. כלפי הנקודה הזאת אין פרסום, הכנה, או שמועות בחברה. והיא מתגלה כנקודה חופשית מנתונים פנימיים, בניגוד לאותן תכונות שהאדם נולד איתן. וכך האדם חופשי להחליט איך לפתח אותה. למרות שהתפתחותה נקבעת על ידי המצע ודרכי התפתחות המצע, שנמצאים בפנים בתוכה. כי בכל אחד נשמה פרטית שיורדת לעולם הזה, לאחר שהיא קטנה ממידה של כלי מסוים, לנקודה.

בעולם הזה, גדלים בנו כל הרצונות, עד שהם נופלים ונובלים. ואז הנקודה שבלב מתחילה להראות את החיסרון שלה לרוחניות, מתוך רצון לגדול לאותו כלי כמו שהיה פעם, לאותה נשמה (ראה "נשמה" בשרטוט 5). אבל לא על האדם לקבוע את טבע הנשמה, מהיכן בדיוק היא ירדה מנשמת "אדם הראשון" (ראה "אדה"ר" בשרטוט 5). כי "אדם הראשון" הוא כלי גדול, שכולנו כלים קטנים ממנו, הקשורים ביניהם בצורות שונות, כמו תאים או איברים בגוף. 

שרטוט 5

אלא האדם אמור לקבוע את דרכי ההתפתחות שלו. לא רק לזרז את הזמנים על ידי חיפוש חברה אחרת, או לתת יגיעה בכל הזדמנות שנקרת על דרכו, אלא בעצמו לרצות להתקדם ולחפש כל אמצעי להתקדמות.

דרכי ההתקדמות הללו מביאות לאדם מושכלות רוחניות, הבנה והרגשה, שבצורה רגילה הוא לא יכול לרכוש בשום מקום. אפשר לדמות את המצב שלנו, לילד שנותנים לו הכול, ואין לו צורך לטרוח על כלום. אלא הוא גדל מעצמו, כי מאכילים אותו, ומיד מקבל מילויים על כל רצון שמתעורר בו. לכן האדם הזה גדל בלי להרגיש את החיים, אלא רק שכבה דקה מהם.

מסיבה זו מתחנכים בני אצולה במדינות מסוימות בבתי ספר עם חינוך נוקשה כמו בצבא, בלי מים חמים בחורף ובישיבה על ספסלים ישנים. מתוך הבנה שאם האדם לא עובר חינוך תקיף ונוקשה, הוא לא מרגיש את החיים. הוא לא מוכן לחיים, ולא מבין את החיים, ואיפה הוא חי. כי הקושי מפתח ונותן לאדם הבנה.

כך גם בדרך הרוחניות. לא משנים בנו את מבנה הנשמה, כולנו נשארים בני מלך, כל אחד עם הנשמה שלו, אבל היגיעה שנותנים בדרך, היא שמביאה לאדם הבנה של פעולות הבורא (ראה "יגיעה" בשרטוט 6). ולכן היא הכרחית. כי מה שצריך הוא ככתוב, דע את ה' אלקיך ועבדהו[147], ולהידמות לו. ודומה אפשר להיות רק אם מתוך הבנה עושים בדיוק אותן פעולות כמוהו.

שרטוט 6

וצריכים לדעת, שכל ענין העבודה, הנוהגת בקיום התורה והמצוות בדרך הבחירה, נוהגת בעיקר, בב' הבחינות, של ההשגחה המוסתרת האמורות.

היגיעה היא במיוחד במצבים של הסתר כפול והסתר רגיל. בהסתר, האדם בונה את עצמו, בונה את היסוד שלו להיות אדם. "אדם" נקרא "אֵדַמֶה לעליון[148]", דומה לעליון. הוא בונה את עצמו בצורה עצמאית להיות דומה לבורא מאותה נקודה שבלב, נקודת החיסרון לרוחניות, שהבורא שתל בתוך הרצון לקבל שלו.

האדם מפתח אותה נקודת הבינה, רצון להשפיע, שכוללת את כל תרי"ג הרצונות, אבל בכוח, כמו טיפת זרע. וצריך להוסיף לה חומר. החומר הזה נקרא רצונות, הרצון הכללי שהבורא מוסיף לאדם. והאדם גדל עליו, כמו תינוק שגדל על ידי האוכל. מטיפת זרע שמקבלת ללא הרף מזון ומילויים, מתפתח גוף גדול.

באותה נקודה שמורגשת בנו כמשיכה להתפתחות רוחנית, כדחיפה להתחיל בלימוד הקבלה, נמצאים כל הרצונות, כל ההבחנות, כל התכונות והכוחות, עם כל הנתונים והרשימות שבהם. אבל איך לפתח אותה, באיזה קצב ובאיזה תהליכים, תלוי בנו, באדם. ביגיעה של האדם תלוי כמה מזרזים את הזמן וכמה דוחפים את הרצון.

כל העבודה הזאת של התפתחות מתוך בחירה החופשית, היא במצבי הסתר כפול והסתר רגיל, ולא לאחר שעוברים מחסום ונכנסים לגילוי. מפני שמעבר למחסום ההשגחה היא גלויה, ואז "נשמת אדם תלמדנו"[149]. אבל גם שם ישנה הסתרה, כי האדם צריך להסתיר את עצמו תחת המסך, כמו שנאמר: "בשכר, ויסתר משה פניו כי ירא מהביט"[150].

מצד הבורא יש התנהגות אחרת. הוא מגלה לאדם את כל התענוגים. והאדם צריך להסתיר את עצמו מהם, ולבחור רק באותם תענוגים, שלבטח יקבל אותם כדי להשפיע לבורא. כמו שהיה הסתר כפול, נהיה גילוי כפול. ולכן צריך להיות הסתר כפול מצד הנברא.

למטה ממחסום, הסתרה של הסתר אחד והסתר כפול באה מצד הבורא. ולמעלה ממחסום, הנברא עושה על עצמו הסתר אחד או הסתר כפול, כדי להיות מוגן מן האור העליון, ולקבל אותו רק "על מנת להשפיע". ולכן כל המבנה העצמאי שלנו, הוא ביסודו נבנה כעת בהסתר כפול והסתר רגיל.

ועל הזמן ההוא, "אומר בֶּן הֵא הֵא, לְפוֹם צַעֲרָא אַגְרָא    [לפי הצער - השכר]" (אבות סוף פרק ה').

שהיות, שהשגחתו יתברך, אינה גלויה, ואי אפשר לראותו יתברך, אלא בהסתר פנים, דהיינו רק דרך אחוריו, בדומה לאדם, הרואה רעהו מאחוריו, שעלול להטיל ספק, ולחשוב, אולי אחר הוא. הנה בדרך זאת, נמצאת תמיד, הבחירה בידי האדם - אם לקיים רצונו יתברך, או חס ושלום לעבור על רצונו.

ב"לפי הצער - השכר" אין הכוונה, שהשכר יבוא לפי כמה שיותר מצטערים, כמו שנותנים לנו להבין כוחות הטומאה, כוחות דקבלה, כוחות הטבע, שמושכים את האדם למטה. הם משלים אותו, שאם יהיה בהרגשה רעה יותר, יבוא עליה תשלום גבוה יותר. מזה נובעת אותה בעיה גדולה, שנכנסים לתוך הרע וחושבים שאם נסבול יותר, על ידי הרגשת הסבל, נתקדם. זאת טעות מרה, שהיסוד שלה איננו נכון אין שום התקדמות בגישה כזאת. כי היכן שהרגשת האדם, היכן שמחשבות האדם, שם הוא נמצא. ומהן הוא לא מסוגל לצאת בכוחות עצמו.

התקדמות יכולה להיות רק על ידי המאור המחזיר למוטב (ראה "או"מ" בשרטוט 7). ומאור נמצא בנותן. לכן רק אם האדם נמשך לנותן, הוא יכול להזמין על עצמו אורות שיתקנו אותו. ולכן צער מסבל נותר ללא תשלום (ראה "ללא תשלום" בשרטוט 7).

שכר לפי הצער, "לפום צערא אגרא", מתייחס רק ליגיעת האדם (ראה "יגיענ" בשרטוט 7). לאדם המתייגע, שמצטער ככל שמתייגע, על זה שלא יכול להצדיק את הבורא, ולהידבק אליו. רק על הצער הזה מקבלים שכר. ככל שהאדם בורח כלפי מעלה להיות דבוק בבורא, באותה מידה מופעל מונה שמחשב במדויק את מספר היגיעות ועל איזה רצונות נעשו.

שרטוט 7

יגיעה היא כמות היציאות והכניסות, כדברי הכתוב: "כי מציון תצא תורה"[151]. כלומר, ככל שמושכים את האדם למטה, הוא משתדל לצאת כלפי מעלה. לכן נאמר "כי מציון", מיציאות, "תצא תורה". על ידי היגיעה שהאדם עושה כלפי מעלה, הוא מזמין את אור התורה, את האור שמתקן אותו. וכל פעם שנדבק בבורא, כמו קטן שנדבק לגדול, הוא מקבל מצד הגדול השראה, עזרה, הגנה כנגד הרצונות הרעים שמתגלים בו. ולכן הפירוש של "לפום צערא אגרא", הוא תשלום לפי היגיעה.

וכשמדובר על היגיעה ועל השכר ב"לפום צערא אגרא" מדובר על אותה יגיעה ואותה מציאה שב"יגעתי ומצאתי"[152], שהיגיעה היא בהסתר כפול והסתר רגיל, והשכר הוא המציאה כשמגיעים לשכר ועונש.

אבל ב"לפום צערא אגרא" מדובר רק מעל פני מה צריך להתרומם ביגיעתנו. שצריך להתרומם מעל ההרגשה הרעה, ולהימשך ללא הרף לבורא, לגילוי שלו, להכרה בו ככוח הטוב, שאליו רוצים להידבק. ב"יגעתי ומצאתי" מדובר על האופנים שצריכים להיות ביגיעה, שהם לרצות בעיקר את הבורא כנותן התענוג, כנותן חיים, כנותן הכול, כמו שאוהבים מישהו ומשתוקקים אליו בכל לב ונפש.

כלומר, מדובר על אופני היגיעה שנותנים בכל מיני מצבים, כדי לתאר את המצב שאליו צריך להגיע. וכשהמצב נפתח ונגלה, הוא אינו דומה במאומה למצבים שמתארים קודם לכן, כי מתארים מצבים בתוך הרצון האגואיסטי. המציאה היא, שמקבלים מלמעלה מצב הפוך, מצב רוחני, אלטורואיסטי, שהוא הרגשה אחרת, הבנה אחרת, תפיסה אחרת בכל המציאות. השמים נפתחים לאדם, והוא רואה משהו שלא ראה מעולם, ומפני שהמציאה הזאת הפוכה לחלוטין ממה שניסה לנחש קודם, לכן מה שהוא רואה נקרא "מציאה".

המצב הזה נקרא "מציאה", לא רק כי אין לנו יכולת לתאר את המצב הנכון, אלא היגיעה שהאדם נותן, הוא יגיעה באגו שלו, שרוצה לתפוס ולקבל את ההתגלות הרוחנית בצורה אגואיסטית. ובמקום זאת נותנים לו כלים חדשים, ובהם מגלים לי את הרוחניות. זאת אומרת, "מציאה" מתייחס גם ובעיקר לכלים החדשים שהאדם לא מבקש, כי אין לו יכולת לבקש, ולמרות זאת מקבל. אבל איך אפשר לקבל משהו שאין לנו חיסרון אליו? על ידי שהיגיעה מסתדרת בצורה של חיסרון ללא חיסרון, שמקבלים כלים דקבלה, בכלים אגואיסטיים, הבנה להעריך מהי השפעה, רוחניות.

היכולת הזאת באה מ"שבירת הכלים", מבינה המקולקלת שנפלה למלכות. ואז למרות שנמצאים במלכות, מרגישים מהי תכונת ההשפעה, מהי בינה, ורוצים אותה ונמשכים אליה בצורה אגואיסטית. מתוך מחשבה שהיא תהווה מפלט מכל הצרות, ותעלה אותנו ממוגבלותינו למצב ללא הגבלה. מתחילים להעריך את תכונות ההשפעה. ובעניין הזה ישנם עוד מצבים מעט יותר עדינים.

כי הצרות והמכאובים, שמקבל, מביאים לו את הספק, במציאות השגחתו יתברך על בריותיו, כנזכר למעלה - אם כבחינה א', שהמה שגגות, אם חס ושלום כבחינה ב', שהמה זדונות, עיין שם היטב.

ובין כך ובין כך, הוא נמצא, בצער רב ויגיעה מרובה. ועל הזמן ההוא, אומר הכתוב: "כל, אשר תמצא, ידך לעשות בכחך, עשה וגו'" (קהלת ט'). כי לא יזכה לגילוי הפנים, שפירושו, המידה השלימה של טובו יתברך, בטרם שישתדל ויעשה, כל מה, שאך בידו ובכחו לעשות. ו"לְפוֹם צַעֲרָא אַגְרָא    [לפי הצער - השכר]".

מדוע? כי האדם לא מבין שהוא כלול מתרי"ג רצונות. הוא לא יודע בדיוק באיזה מצב או באיזה רצון הוא נמצא. מה משפיע עליו מלמעלה, ולמה זורקים אותו מלמעלה למטה. אין לו שום הבנה בתהליך שהוא עובר, כמו תינוק שאינו יודע מה עושים איתו. גם מבוגר יכול להתייחס למה שקורה איתו, רק אם הוא יוצא מאותו מצב למצב הבא. אם הוא עולה למדרגה עליונה יותר, הוא יכול לקבוע מה עבר עליו בדרגה התחתונה ממנה.

בהסתר ההתקדמות של האדם היא בחוסר הבנה מה עובר עליו, באיזה מצבים הוא נמצא ועם מה הוא מתמודד. הוא נעשה מבולבל לחלוטין. הבורא נותן עליו השפעה רעה כביכול, והאדם חייב להשלים אותה השפעה רעה עם אפשרות כלשהי להצדיק את הבורא, שמעשה העליון מטרתי ומועיל כדי לפתח אותו. להידבק בעליון למרות אותה השפעה רעה. להבין שההשפעה הזאת מורגשת כרעה רק בכלים האגואיסטיים שלו, ולא שההשפעה היא כזאת מצד הבורא. אלא הוא עצמו הופך את השפעתו הטובה של הבורא לרעה, כי הכלים שלו הפוכים לגמרי ממה שצריך להיות. בצורות שונות עליו להצדיק את המאציל כלפי עצמו, שכל ההרגשה הרעה, היא עקב בלבול בכלים הלא מתוקנים שלו. בלי לדעת מה בדיוק הבורא עושה איתו, איך הבורא משפיע עליו, ומה הוא עצמו מתקן בתגובת ההצדקה שלו.

ולמרות זאת, שני השלבים של הסתר כפול והסתר רגיל הם חשובים מאוד, בדומה בעולם הזה לשנות ההתפתחות שעוברות על הילד עד גיל בר מצווה. נראה שהוא סתם גדל בלי להבין, אבל כפי שקובעים המדענים, השנים שעד גיל ההתבגרות הן המכריעות ביותר בהתפתחות האדם. כי כל דבר מושרש ונבנה בו בלי יכולת לשנות, ולכן קובע לו את כל החיים. והילד עצמו כלל לא מבין איך הוא גדל ומה עובר עליו, אלא גדל מעצמו מתוך דחף פנימי.

אבל בעולם הרוחני האדם אמור לתת יגיעה. למרות שאין לו הבנה איך מתקדמים ובאיזה שלבים. ולכן, אומר בעל הסולם, עד שהאדם לא גומר את כל יגיעתו, הוא לא זוכה לגילוי ולא עובר לרוחניות, לשלב הנקרא "לשמה". ואין לדעת מראש מתי הוא מתרחש לאחר שגומרים את מכסת היגיעה.

לכן המקובלים מייעצים לאדם, לעשות מה שבידו ובכוחו לעשות. כי האדם לא מבין מה הוא עובר, ולא יכול לעשות שום חשבונות, אלא רק כמה שאפשר למהר ולצאת למצבים יותר מתקדמים. כמו שילדים נדחפים מצד הטבע, ונמשכים להידמות לגדולים. כך ברוחניות צריך לתאר מצבים יותר מתקדמים, ולהשתדל כמה שאפשר להידמות אליהם. אפילו בלי שום הבנה איך זה קורה. אלא ב"למעלה מהדעת" - למעלה מהשכל, למעלה מהרגשה, למעלה מהבנה. בדומה לקטן שרואה מה עושה הגדול, וממהר לעשות אחריו בלי דעת ובלי הבנה. כך הטבע מחייב את הקטן לגדול. באותה דרך מתקדמים ברוחניות.

הכוח להתקדמות ברוחניות נמצא בלימוד מספרים, שמתארים מצבים מתקדמים, אותם מצבים רוחניים שהשיגו נשמות מתוקנות. ומי שקורא בספרים על אותם מצבים, ורוצה להידמות אליהם, ובהתאם להם להיתקן, באה לו מהם הארה הנקראת הארת המקיפים, אור עליון שמאיר לו מרחוק, מאותם מצבים מתוקנים, ומקדם אותו לרוחניות.

האדם לא יודע מה קורה לו בדיוק, היכן הוא נמצא, מהו אור מקיף, ומהיכן מאיר עליו אותו אור. לכן בעל הסולם מורה לנו, כל מה שבידך ובכוחך לעשות, עשה. "כל" נקרא, להימשך כמה שאפשר למדרגה הבאה, למצב מתקדם יותר, שהוא קודם כל לא לברוח מהרגשת הבורא, מהכרה בבורא כמנהיג וכמשפיע מבפנים ומבחוץ על מה שקורה לאדם עכשיו, ועושה הכול לטובה.

האדם, שעושה כל מה שבידו ובכוחו לעשות, כדברי הכתוב, הוא מקבל חיות מכל מה שרק אפשר בתהליך ארוך מאוד של הסתר כפול והסתר רגיל, שעליו לעבור.

"חיוּת" נקרא, שהאדם מרגיש בתוכו עוצמה וכוח, ויסוד להתייגע, כדי לעבור מהסתר כפול להסתר רגיל, ולהצדיק כל מה שקורה לו, ואובדן החיות נובע מכך, שהאדם מתחיל לזלזל, כאילו אין גדלות הבורא. כלומר, ההשגחה שבאה ומציירת לו את הספרים, את המורה ואת הקבוצה, ללא גדלות, היא נראית לו לא טובה. כי הבורא לא מספק לו את אותם האמצעים, ואם האדם איננו מייחד לבורא את מה שקורה לו, נעלם לו כוח החיוּת.

את החיוּת צריך לקחת משלושה מקורות: ספרים, מורה וסביבה (קבוצה וחברים). והגורם המשפיע ביותר על האדם הוא הסביבה. כי בספרים צריך להתעמק ולהבין ולהתקשר אליהם כדי לקחת חיוּת. וזה לא בא מיד, והחיוּת מהמורה תלויה בספרים ותלויה בסביבה. אם מוצאים בספרים את מה שהמורה אומר, אז יכולים לקבל אותו כמורה הנכון. ואם הסביבה מכבדת אותו על גדלותו, מושפעים מהסביבה, ואז המורה ניכול להיות "חומר דלק"[153].

שלושת הגורמים הללו תלויים זה בזה. וככל שהאדם דואג עליהם, הם משמשים לו כתמיכה, ככוח חיוּת. כי הם כולם מדברים על המטרה, ועל התיקון שצריך לעשות כדי להשיג אותה. גם הספרים, גם המורה וגם החברה. לכן צריך לדאוג על שלושתם. ובהתאם לגורם שהאדם מזלזל בו, הוא נחלש עד שמאבד את כוח ההתקדמות. ולכן יוצא מהדרך.

וגם מי שלא ראוי עדיין להתקדם, כי הנקודה שבלב לא בוערת בו, אבל מכניע את עצמו כלפי החברה, שהם אנשים חשובים ואמיתיים, שכדאי להיות ביניהם, ומעריך היכן שנמצא, אז הוא מקבל השראה מהסביבה והיא מפתחת אותו. ותוך מספר חודשים גדלה בו הנקודה שבלב, אותו רצון לרוחניות שנמצא בתוך הלב, בתוך הרצון לקבל, והאדם משלים את הדרך שלו בעולם הזה.

ואם האדם לא נכנע כלפי החברה, ולא מסיים להבשיל את הנקודה שבלב, הוא יעשה זאת רק בעוד כמה גלגולים. אלא אם כן הוא נקלע לסביבה נכונה ומסכים להישאר ולהיכנע לדעת החברה, לדעת הרב, לדעת הספרים, ואז הוא מתפתח מהר. כי הכול תלוי עד כמה האדם דואג לקבל חיוּת מאותו האמצעי הגדול שיש לפניו.

אם האדם מעריך נכון את המגע שלו עם האמצעי הזה, את היכולת להשיג את המטרה מעל החיים הללו, אז יש לו חומר דלק לעשות מעשים גדולים. אבל אם הוא מזלזל בהם, אין לו חיוּת. והחיוּת הזאת איננה הרגשה טובה או מצב טוב, כי כך האדם נשאר לחיות עם הקבוצה וללמוד רק מתוך הרגל. האדם שאין לו חיוּת, חדל להתקדם. כי הוא מרוקן את עצמו מהיכולת להימשך למטרה.

____________________________________________________________

[145] הלל ריבלין, ספר קול התור: והוא שיטת הגאון רבינו אליהו (הגר"א) מווילנא (בני ברק: וועד להפצת "קול התור", תשכ"ט, עמ' 28, הערה 53, ר' יהודה אשלג, "הקדמה לספ הזהר", אות סא: "ב' אלפים תהו, ב' אלפים תורה, וב' אלפים ימות המשיח (סנהדרין צז מ"א) [...] וכעת בדורנו זה, אחר שכבר קרובים אנו, לגמר ב' אלפים האחרונים, לפיכך נינתה עתה הרשות לגלות דבריו ז"ל [אר"י ז"ל], ודברי הזוהר בעולם, בשיעור חשוב מאד. באופן שמדורנו זה ואילך יתחילו להתגלות דברי הזהר בכל פעם יותר ויותר, עד שיתגלה כל השיעור השלם שבחפץ השם יתברך".

[146] ר' יהודה אשלג, "החֵרות", בתוך: כתבי בעל הסולם, עמ' 418: "אולם כשאנו מסתכלים בארבעה הגורמים הללו, אנו מוצאים אשר למרות שכחותינו חלשים מלעמוד כנגד הגורם הראשון, שהוא ה"מצע", עם כל זה, יש לנו היכולת והבחירה החפשית, להגן על עצמנו משאר שלושת הגורמים [...] והגנה זו משמעותה שאפשר לנו תמיד להוסיף בדבר בחירת הסביבה שלנו, שהם החברים, הספרים, המורים, ודוגמתם."

[147] דברי הימים א כח, ט: "ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו".

[148] ישעיהו יד, יד.

[149] ראה הערה 72 בעמ' 504.

[150] ברכות דף ז ע"א: "דא"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן בשכר שלש זכה לשלש בשכר (שמות לד) ויסתר משה פניו לקלסתר פנים בשכר כי ירא זכה (שמות ג) לוייראו מגשת אליו בשכר מהביט זכה (במדבר יב) לתמונת ה' יביט".

[151] מיכה ד, ב; ישעיהו ב, ג.

[152] להסבר מפורט ראה איגרת יט בנספח ג'.

[153] ר' יהודה אשלג, "מאמר לסיום הזהר", בתוך: כתבי בעל הסולם, עמ' 477: "ובזה תבין הכתוב, "ברוב עם הדרת מלך", כי ערך הרוממות בא מהסביבה בב' תנאים: א. במדת הערכה של הסביבה. ב. במדת גודלה של הסביבה, וע"כ ברוב עם הדרת מלך. ובשביל גודל הקושי שבדבר יעצו לנו חז"ל "עשה לך רב וקנה לך חבר" דהיינו שהאדם יבחר לעצמו אדם חשוב ומפורסם שיה' לו לרב שממנו לבוא לעסק תו"מ ע"מ להשפיע נ"ר ליוצרו, כי ב' הקלות יש לרבו, א. שמתוך שהוא אדם חשוב הרי התלמיד יכול להשפיע לו נ"ר על בסיס רוממתו של רבו כי ההשפעה נהפכה לו לקבלה, שהוא חומק דלק טבעי שיוכל להרבות מעשי ההשפעה בכל פעם, ואחר שהתרגל בעסק ההשפעה אצל רבו הוא יכול להעבירו גם לעסק תו"מ לשמה כלפי הקב"ה כי הרגל נעשה טבע. הקלה ב' היא, כי השואת הצורה להקב"ה אינה מועילה אם אינה לנצח דהיינו עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד, מה שאין כן השואת הצורה לרבו, מתוך שרבו הוא בעולם הזה בתוך הזמן, מועילה השוואת הצורה אליו אפילו היא רק זמנית שאח"כ ישוב בו לסורו, ונמצא בכל פעם שמשוה צורתו לרבו הוא מתדבק בו לשעתו, ומתוך כך הוא משיג ידיעותיו ומחשבותיו של רבו, לפי מדת דביקותו, כמו שבארנו במשל האבר הנחתך מהגוף וחזר ונתדבק בו, עיין שם היטב. וע"כ התלמיד יכול להשתמש מהשגת רוממות השם יתברך של רבו, המהפכת ההשפעה לקבלה ולחומר דלק מספיק למסירת נפשו ומאודו. ואז יוכל גם התלמיד לעסוק בתורה ומצוות בכל לבבו ונפשו ומאודו, שהיא הסגולה המביאה לדביקות נצחית בהקב"ה".