פרק 19
המטרה היחידה
של העיסוק בתורה: להגיע ל"לשמה"
אות לג. לימוד
ב"לא לשמה" מותר רק כדי להגיע ל"לשמה"
אות לד. אור
חסדים הוא תנאי להתלבשות אור חוכמה
__________________________________________________________________________
__________________________________________________________________________
לימוד
ב"לא לשמה" מותר רק כדי להגיע ל"לשמה"
לג) והענין תבין, עם כל המתבאר לעיל בהקדמה זאת, כי לא התירו
את העסק של לא לשמה, אלא משום, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, בהיות המאור שבה מחזירו
למוטב.
ולפיכך, יחשב העסק שלא לשמה, לבחינת שפחה המסייעת, ועובדת את
העבודות הנמוכות, בעד גבירתה, שהיא השכינה הקדושה, שהרי סופו לבא לבחינת לשמה, ויזכה
להשראת השכינה. ואז, נחשבת גם השפחה, שהיא בחינת העסק שלא לשמה, לבחינת שפחה
דקדושה, שהרי היא המסייעת ומכינה את הקדושה. אך נקראת בבחינת עולם עשיה של הקדושה.
אמנם, אם אין אמונתו שלימה חס ושלום, ואינו עוסק בתורה
ובעבודה, אלא רק מטעם, שה' יתברך צוה אותו ללמוד, כבר נתבאר לעיל, שבתורה ועבודה
כאלה, לא יתגלה כלל המאור שבה, כי עיניו פגומות, ומהפכות האור לחושך, בדומה לעטלף,
כנזכר למעלה. ובחינת עסק כזה, כבר יצאה מרשות שפחה דקדושה, כי לא יזכה חס ושלום על
ידיה לבוא לשמה. ועל כן באה לרשות השפחה דקליפה, שהיא יורשת את התורה והעבודה
האלו, ועושקתן לעצמה.
ולפיכך רגזה הארץ, דהיינו השכינה הקדושה, שנקראת ארץ, כנודע.
כי אותן התורה והעבודה, שהיו צריכות לבא אליה, לרכושה של השכינה הקדושה, עושקת
אותן השפחה בִּישָֹא [הרעה], ומורידה אותן
לרכושן של הקליפות. ונמצאת, השפחה יורשת, חס ושלום, את הגבירה.
והענין תבין, עם כל המתבאר לעיל בהקדמה זאת, כי לא התירו את
העסק של לא לשמה, אלא משום, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, בהיות המאור שבה מחזירו למוטב.
ולפיכך, יחשב העסק שלא לשמה, לבחינת שפחה המסייעת, ועובדת את
העבודות הנמוכות, בעד גבירתה, שהיא השכינה הקדושה, שהרי סופו לבא לבחינת לשמה,
ויזכה להשראת השכינה. ואז, נחשבת גם השפחה, שהיא בחינת העסק שלא לשמה, לבחינת שפחה
דקדושה, שהרי היא המסייעת ומכינה את הקדושה. אך נקראת בבחינת עולם עשיה של הקדושה.
למה לא התירו לעסוק
בתורה ש"לא לשמה", אלא רק בתנאי ש"מתוך שלא לשמה בא לשמה"[97]?
למרות שבמסגרת העולם הזה, ב"לא לשמה", האדם מרגיש רק את עצמו ואת עולמו,
ותו לא, בתורה יש כוח עליון שהאדם מזמין על עצמו, המאור שבה המחזירו למוטב. ולכוח
הזה יש תכונה אחת בלבד כלפי האדם שנמצא בעולם הזה, להעלות אותו לעולם הרוחני.
לפתוח לו את העולם העליון, את הבורא, כדי שיגיע לשורש נשמתו, לנצחיות ושלימות,
לתכונת ההשפעה.
התורה ניתנה רק
למטרה הזאת, ש"מתוך שלא לשמה בא לשמה". לכן מזהירים את האדם שלא לעסוק
בתורה למטרה אחרת. לא כדי להצליח בעולם הזה בשידוך, בכסף, או בבריאות. אלא התורה
ניתנה רק לצורך אחד: מ"לא לשמה" להגיע "לשמה", להחליף את
הטבע. שהאדם יתקן את עצמו ויגיע לדרגה הרוחנית. ומלבד זאת אין בתורה שום דבר אחר.
ולכן אין מה לגשת אליה לצורך השגת מטרות אגואיסטיות.
לכן בעל הסולם אומר:
"לא התירו את העסק של (תורה) לא לשמה, אלא משום, שמתוך שלא לשמה בא
לשמה, בהיות המאור שבה מחזירו למוטב". ובצורה אחרת התורה איננה פועלת. גם
לא הכוח שנמצא ב"ספר הזוהר" וגם לא עצות המקובלים.
הטעות הרווחת שלפיה
הקבלה יכולה להיטיב עם האדם בעולמנו, מביאה את האנשים לפנות ולבקש שתטיב את גורלם
וחייהם, מתוך תפיסה שהתורה או המקובלים מסוגלים להשפיע עליהם. אבל אין מטרה כזאת
באמצעי שנקרא "תורה". אלא מטרתה היחידה להעלות את האדם מהעולם הזה לעולם
הרוחני. היינו, לתקן אותו ולשנות את תכונותיו האגואיסטיות לתכונת ההשפעה.
אדם שמשתמש נכון
באותו אמצעי מגיע למטרה. כי גם האמצעי נכון וגם המטרה נכונה. לכן כתוב, שאלף
נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה[98]. כלומר, רבים האנשים שבאים ללימוד חוכמת הקבלה,
כולם באים אליה מתוך מטרות ורצונות אגואיסטיים של העולם הזה, להצליח בחייהם בכל
מיני תפקידים ובכל מיני מקרים וחושבים לקנות על ידה שליטה או הצטיינות. אבל לאחר
שהם מתחילים ללמוד את חוכמת הקבלה האמיתית עם הדרכה נכונה, הם מגיעים לגעת באמצעי
הנכון, שצריך להביא אותם ל"לשמה".
ואז האדם מרגיש
שלפניו לימוד מופשט ומטרה מופשטת, שכביכול לא מוסיפים לו מאומה בחיים. הוא לא
מרגיש מילוי, כי בעיניו עדיין המילוי הרצוי הוא המילוי הגשמי. ולכן מתוך אלף שבאים
ללימוד רובם עוזבים, ורק אחד יוצא ועולה להוראה, לאורה. כי התורה משפיעה רק על
האדם שרוצה להגיע לאותה המטרה שלשמה ניתנה התורה, ורק אותו היא מקדמת. המאור שבה
מחזירו למוטב, הוא שעושה מהאדם דומה לבורא.
אמנם, אם אין אמונתו
שלימה חס ושלום, ואינו עוסק בתורה ובעבודה, אלא רק מטעם, שה' יתברך צוה אותו
ללמוד, כבר נתבאר לעיל, שבתורה ועבודה כאלה, לא יתגלה כלל המאור שבה, כי עיניו
פגומות, ומהפכות האור לחושך, בדומה לעטלף, כנזכר למעלה.
קודם צריך להצטייד
באמונה. "אמונה" נקרא תיקון הכלים, שהם לא דורשים לעצמם מאומה. דרגת
האמונה נקרא "להשפיע על מנת להשפיע" - חפץ חסד. ומעבר לדרגה הזאת, האדם
מתחיל לעבוד עם תכונת האמונה כדי "לקבל בכלים שלו על מנת להשפיע" בכלים
שלו.
ואיך קורה כל התהליך
הזה? הבורא ברא את האדם עם רצון לקבל. אבל עם הרצון לקבל, האדם לא מסוגל להגיע
להשתוות הצורה עם הבורא, כי תכונת הבורא היא השפעה. לכן יש לכלול את תכונת ההשפעה
בתכונת הקבלה, כפי שנעשה ב"שבירת הכלים"[99], שנכנסו רצונות דלהשפיע
בתוך הרצון לקבל (ראה "רצון לקבל", "השפעה" וחץ ביניהם בשרטוט
1 בעמוד הבא).
הרצון לקבל נופל
ממדרגתו יחד עם הרצון להשפיע, ואז הרצון לקבל והרצון להשפיע מתערבבים יחד עד כדי
כך, שכל רצון ולו הקטן ביותר בתוך הנברא, מכיל את שניהם, קבלה והשפעה מחוברים יחד
(ראה שרטוט 1).
שרטוט 1
במצב הזה הנברא נמצא
ב"על מנת לקבל" (ראה "ע"מ לקבל" בשרטוט 1). וכדי לתקן
אותו שישתמש ברצון לקבל בכוונה "על מנת להשפיע", צריך מאור המחזיר
למוטב. ואם האדם לומד ועוסק בעולם הזה במה שמייעצים לו הקובלים, אז הוא מזמין
מלמעלה את המאור הנקרא אור מקיף (ראה "או"מ" בשרטוט 2), שמשפיע לו
ומעלה את הכלי שלו, מביא אותו לתיקון. זאת אומרת, מעלה את כל הכלים המעורבים יחד
בהשפעה וקבלה לרמה הנקראת "מקבל על מנת להשפיע" (ראה "מקבל
ע"מ להשפיע" בשרטוט 2).
שרטוט 2
אלא האדם, שנמצא
למטה בעולם הזה, ברצון לקבל, בהשגת מטרות לטובת עצמו, יכול למשוך על עצמו אור מתוך
כוונה לממש רצונות אגואיסטיים. ואם הוא עוסק בלימוד תורה מתוך מטרה כזאת, אז
בשבילו הלימוד הזה נקרא שהוא עוסק בתורה מפני שה' ציווה. זאת אומרת, מישהו ציווה
עליו, ולא שהוא בעצמו הגיע מתוך הכרת הרע, להרגיש ולקבוע שהוא חייב את המאור
המחזיר למוטב. אלא חושב שיש בורא עולם, שציווה על האדם לעסוק בלימוד תורה, שעליו
יש שכר בעולם הזה ובעולם הבא רק לעם הנבחר. הוא רואה בלימוד כל מיני מטרות חוץ מדבר אחד - לתקן את עצמו.
אנשים
כאלה מרגישים את עצמם שלמים, הם אינם צריכים תיקונים. טוב להם היכן שהם נמצאים,
באותו לימוד תורה כפי שלימדו אותם לעסוק בו. אבל בעל הסולם יוצא נגד הגישה הזאת
ואומר, שאין לגשת ללימוד תורה בדרך הזאת, כי בכך התורה, האמצעי שצריך להביא את
האדם לתיקון, הופכת להיות מכשיר שגורם לקלקול הרבה יותר גדול. לכן בעל
הסולם פוסק ואומר: "הלא מצאנו כמה לומדים, שלא הועיל להם העסק בתורה"[100],
כדי להדגיש שקודם יש להצטייד בתכונת האמונה. כלומר, כדי להיות בטוחים שהולכים לתקן
את הכלים דקבלה, צריך לנטרל תחילה את המטרה האגואיסטית. וזה נקרא לרכוש את דרגת
האמונה.
ובחינת עסק כזה, כבר יצאה מרשות שפחה דקדושה, כי לא יזכה חס
ושלום על ידיה לבוא לשמה. ועל כן באה לרשות השפחה דקליפה, שהיא יורשת את התורה
והעבודה האלו, ועושקתן לעצמה.
האדם שלומד תורה
מפני שה' ציווה, אין לו הכרת הרע. ולכן הוא לא יכול לעלות על דרך התיקון שמביאה
למטרת הבריאה. כי האדם עובר בעולם הזה התפתחות של רצונות, מרצונות גופניים דרך
רצונות לכסף, לכבוד, למושכלות, ורק בסופם לרוחניות. הוא מתפתח במשך אלפי גלגולים
בכל הרצונות של העולם הזה, עד שמרגיש אותה ריקנות שמביאה אותו לשאלה: מהו הטעם
בחיי. ובתת הכרתו מרגיש שאין עליה מילוי בעולם הזה. אלא עליו לזכות למילוי מלמעלה,
לאותה תשובה "טעמו וראו כי טוב ה'"[101].
מי ששואל על המילוי
הזה, יש לו נקודה שבלב, והוא אינו יכול להסתפק בעיסוק בתורה, כי הבורא "ציווה
אותו ללמוד". אלא בא אליה עם חיסרון משלו. לא עם חיסרון מהבורא, או חיסרון
מאותם מלמדים שלימדו וחינכו אותו, אלא מחפש בעצמו. ואז הוא יכול לעסוק בלימוד
בכוונה להגיע לשמה. אלא כמו שאומרים, אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה. עליו
לבדוק תחילה אם הגיע לרצון הנכון. ואם הרצונות שלו נמצאים בטווח
ה"רוחניות" מכל רצונות האדם, אז משפיע עליו אור התורה ומביאו
ל"לשמה", היינו, להשתוות הצורה לבורא.
מה שאין כן, אם
נמצאים עדיין בהתפתחות קודמת. אז החיסרון ללימוד תורה נובע מהחינוך שמקבלים, שמוטב
ליהודי ללמוד תורה, או ממחשבה שהלימוד הזה עוזר להצליח בעסקי העולם הזה או לשנות
את הגורל. וכך לא בא המאור שמשפיע על תיקון האדם. אלא מתוך העסק בתורה האדם נעשה
עוד יותר אגואיסט.
ולפיכך רגזה הארץ, דהיינו השכינה הקדושה, שנקראת ארץ, כנודע. כי
אותן התורה והעבודה, שהיו צריכות לבא אליה, לרכושה של השכינה הקדושה, עושקת אותן
השפחה בִּישָֹא [הרעה], ומורידה אותן לרכושן של הקליפות. ונמצאת, השפחה יורשת, חס
ושלום, את הגבירה.
אם הרצון של
האדם הוא לברר מה הטעם בחיי, אז כנגדו הוא מתחיל בלית ברירה, להשתוקק לאור שיתקן
אותו. ואם הרצון לא הגיע עדיין לרצון הסופי שיש בעולם הזה, אז עלינו להמשיך
ולהתפתח כדי להגיע אליו.
אור חסדים
הוא תנאי להתלבשות אור חוכמה
לד) ופירשו תיקוני הזוהר, סוד השבועה: דאם תעירו, ואם תעוררו,
את האהבה, עד שתחפץ. שההקפדה היא, שישראל ימשיכו אור החסד העליון, שנקרא אהבת חסד,
כי זהו הנחפץ. שהוא נמשך, דוקא על ידי העסק בתורה ובמצוות, שלא על מנת לקבל פרס.
והטעם, כי על ידי אור החסד הזה, נמשך לישראל אור החכמה
העליונה, המתגלה ומתלבש, באור החסד הזה, שהמשיכו ישראל. ואור החכמה הזה, הוא סוד
הכתוב: "ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת
ה'" (ישעיה י"א), הנאמר על מלך המשיח. כמו שנאמר שם להלן: "ונשא נס
לגוים, ואסף נדחי ישראל, ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ".
כי אחר שישראל ממשיכין, על ידי אור החסד, את אור החכמה, בסוד
רוח חָכְמָה וּבִינָה וכו', אז מתגלה המשיח, ומקבץ נדחי ישראל וכו'. הרי, שהכל
תלוי, בעסק התורה והעבודה לשמה, המסוגל להמשיך, אור החסד הגדול, שבו מתלבש ונמשך,
אור החכמה. שזה סוד השבועה "אם תעירו ואם תעוררו וכו'", כי הגאולה
השלימה וקיבוץ הגלויות, אי אפשר, זולתה, היות סדרי צנורות הקדושה, מסודרים כן.
ופירשו תיקוני הזוהר, סוד השבועה: דאם תעירו, ואם תעוררו, את
האהבה, עד שתחפץ. שההקפדה היא, שישראל ימשיכו אור החסד העליון, שנקרא אהבת חסד, כי
זהו הנחפץ. שהוא נמשך, דוקא על ידי העסק בתורה ובמצוות, שלא על מנת לקבל פרס.
והטעם, כי על ידי אור החסד הזה, נמשך לישראל אור החכמה
העליונה, המתגלה ומתלבש, באור החסד הזה, שהמשיכו ישראל.
לפי הגדרתה של חוכמת
הקבלה, "ישראל" נקרא ישר לאל ("יִשְׂרָ" - יַשַר,
"אֵל" - בורא), מי שמכוון את עצמו ישר לבורא. הדרגה הגבוהה מאוד שאליה
צריך להגיע. במובן הזה לא פשוט להיות ישראל. אלא צריך לברר וללבן את הרצון הזה,
כדי לדעת בדיוק האם נמצאים בכיוון הנכון. ואז בהחלט מגיעים אליו.
ישראל אינו נקרא מי
שנולד בעולם הזה לאמא יהודיה או התגייר, אלא זוהי הגדרה של רצון האדם לפי מטרת
האדם. כמו שאברהם אבינו נקרא אב האומה, משום שחיפש את המקור של נשמתו, את הכוח
עליון, את הבורא, ומתוך החיפוש הזה, הבורא התגלה לו. לכן הוא נקרא אב האומה,
כלומר, היהודי הראשון, מהמילה "ייחוד" עם הבורא[102].
לכן ישראל אינו לאום[103],
אלא קבוצת מקובלים שנקראה כך עקב רצונה להגיע לבורא. אבל לאחר השבירה שכחה מה
המשמעות להיות "ישראל". וכעת עלינו לחדש את המושג הנכון ולהפוך לישראל
במובן הרוחני. לא ישראל כלאום, אלא תשוקה למטרת הבריאה, לייחוד עם הבורא.
ואם אנשים שיש להם
רצון לבורא, יתחילו לבצע תיקונים על עצמם, אז יבוא אליהם אור החסד שבו מלובש אור
החכמה, והם יעברו את התיקונים ויגיעו להשתוות הצורה עם הבורא, להשתוות תכונות עם
הבורא. והשתוות התכונות ברוחניות תקרב ביניהם להיות כאחד.
ואור החכמה הזה, הוא סוד הכתוב: "ונחה עליו רוח ה', רוח
חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'" (ישעיה י"א), הנאמר על
מלך המשיח. כמו שנאמר שם להלן: "ונשא נס לגוים, ואסף נדחי ישראל, ונפוצות
יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ".
כי אחר
שישראל ממשיכין, על ידי אור החסד, את אור החכמה, בסוד רוח חָכְמָה וּבִינָה וכו',
אז מתגלה המשיח, ומקבץ נדחי ישראל וכו'.
תחילה מגיע אור
שמתקן את הכלים בבחינת החסדים, חפץ חסד, רצון להשפיע בלבד. הכלים דקבלה עדיין לא
מתוקנים, אבל אינם מפריעים לאדם להיות ב"חסד", בדרגת בינה, שנקרא בקבלה
"קטנות", "להשפיע על מנת להשפיע".
ולאחר התיקון הזה,
שהכלי רוכש את תכונת הבינה, את האמונה, לאחר שאור החסדים ממלא את הכלי. מתחילים
לתקן את הכלים דקבלה עצמם, היינו, "לקבל על מנת להשפיע" בהדרגה מקל
לכבד. התיקון הזה מנוגד לטבע הכלים. כי הם מקבלים תענוג שאינו מורגש בהם, אלא במי
שהם משפיעים לו. ולכן התיקון הזה הוא תיקון איטי מאוד והדרגתי. אבל כשמגיעים
לתיקון הכלים דקבלה, נקרא שנעשה "נס לגויים".
הנֵס הוא, שהכלי
שנברא להרגיש תענוג בתוך עצמו, מרגיש תענוג, אבל לא נהנה מהתענוג שנמצא בו, אלא אם
הנאתו גורמת תענוג למי שהוא משפיע לו. נעשה הפסק בין הרגשת התענוג בתוך הכלי, ובין
הרגשת התוצאה ממנו בכליו של השני, בבורא. ולכן כתוב: "ואסף נדחי ישראל ונפוצות
יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ"[104]. זאת אומרת, כל הכלים דהשפעה באים לכלים
דקבלה, הנקראים "כלים דאומות העולם", "גויים", ומתחילים לתקן
אותם ב"על מנת להשפיע".
כמו באותם מדרשי אגדה,
על הבורא שהלך וסבב בין אומות העולם, ורצה לתת להם "תורה"[105], היינו,
לתקן אותם. אבל הם סרבו בטענה שהם לא מסוגלים לקבל את התורה. מדוע? כי מרצון לקבל
שהוא "על מנת לקבל", אגואיסטי בלבד, נשללת הרגשת ההשפעה. רק על ידי
להשפיע אפשר לעלות. והוא נמצא בדרגה שאין לו שום קשר עם השפעה.
לכן הבורא איחד
נשמות מיוחדות הנקראות "ישראל". שבר אותן והוריד אותן לדרגת "אומות
העולם", ויצר מהן עירבוביה כזאת, כמו שכתוב, לא יצאו ישראל לגלות, אלא כדי
לחבר אליהם נשמות הגויים[106]. וכך מתוך הערבוביה בין הנשמות, נפתחה אפשרות לתקן
את נשמות "אומות העולם" ולהביאן לדרגת הקדושה. וכך על ידי אור המחזיר
למוטב משיגים "ונשא נס לגוים, ואסף נדחי ישראל".
הרי, שהכל תלוי, בעסק התורה והעבודה לשמה, המסוגל להמשיך, אור
החסד הגדול, שבו מתלבש ונמשך, אור החכמה. שזה סוד השבועה "אם תעירו ואם
תעוררו וכו'", כי הגאולה השלימה וקיבוץ הגלויות, אי אפשר, זולתה, היות סדרי
צנורות הקדושה, מסודרים כן.
הכלי הוא רצון לקבל
בלבד, שלא יודע אלא לקבל מילוי של אור חכמה. אבל הוא לא יכול להתמלא באור חכמה. כי
כשהאדם מתחיל לקבל דבר מה שהוא רוצה מאוד, אוכל או מנוחה, מרגע שהתענוג נכנס לתוך
החיסרון, התענוג, שהוא מנוגד לחיסרון, מכבה את החיסרון (ראה "רצון לקבל",
"חיסרון" ו"אור חוכמה" בשרטוט 3). וכך כתוצאה מהמילוי, נעלם
הרצון ונעלמת הרגשת התענוג, ונשללת מהאדם היכולת ליהנות.
לכן כדי שהתענוג
ימלא את החיסרון, והאדם יגיע להרגשת תענוג מבלי להפסיק ליהנות, אלא יאכל עוד ועוד
וימשיך ליהנות, או יהנה מרכישה שחלם עליה זמן רב מבלי שיעלם בו התענוג, צריך
להבדיל בין התענוג לחיסרון. לקבל מילוי, אבל שהתענוג לא יורגש באדם עצמו, אלא
יֵהַנֶה מישהו אחר. ומישהו אחר חוץ מהנברא, הוא רק הבורא.
אם הנברא משיג כוונה
"על מנת להשפיע" כלפי הבורא (ראה "כוונה ע"מ להשפיע"
ו"בורא" בשרטוט 3), הוא מקיים את התנאי שכל תענוג שמורגש בו הוא מֵהַנֶה
לבורא (ראה חץ מ"תענוג" ל"בורא" בשרטוט 3), ואז לא נעלם ממנו
התענוג. אלא נשאר בו וממלא את הנברא בהנאה תמידית, שמורגשת בו כחיים נצחיים
ושלמים. תענוג שנמצא בתוך הכלי, מורגש בכלי כהרגשת החיים, חיוּת (ראה שטח מקווקו
בתוך הכלי בשרטוט 3). לכן "על מנת להשפיע" אינה דרישה מצד הבורא להשפיע
לו, אלא עצה איך להגיע לתענוגים. כי בכל רגע ורגע בחייו, האדם מגיע לתענוג שמיד
מתבטל בו.
שרטוט 3
וכך על ציר הזמן,
האדם עובר מתענוגי גוף לתענוגי כסף, כבוד, מושכלות. וכל פעם משיג כביכול משהו. ובאותו
רגע שמשיג מילוי וחושב שהשיג כבר הכול, מרגיש שלא השיג דבר ובמקום מיליון דולר
רוצה שניים ושלושה. למה האדם לא מסתפק במילוי שמשיג? לאו דווקא משום שהרצון לקבל
שלו גדל, כי הרצון לקבל גדל באיטיות רבה. אלא כאשר הוא משיג מילוי, המילוי עצמו
מרחיב לו מיד כלי כפול. מי שיש לו מאה רוצה מאתיים, ומי שיש לו מאתיים רוצה
כפליים. וכך יוצא, שכאשר האדם ממלא את עצמו בצורה אגואיסטית, הוא לעולם לא נהנה.
עד שהוא בא לרצון
לרוחניות, למילוי שלא נמצא במסגרת העולם הזה. אז נותנים לאדם תיקון. הוא רוכש מסך,
היינו, כוונה "על מנת להשפיע", ומקבל רק בתנאי שגורם בקבלה שלו תענוג
למישהו. בכך מבדילים בין התענוג לבין הכלי, שהוא הרצון. התענוג שנכנס ממלא את האדם
ולא נעלם. ומה שלא נעלם נקרא רוחניות. כי "רוחניות" נקרא מעל הזמן,
התנועה, והמקום. מה שהאדם משיג ונשאר ברשותו.
בשפת הקבלה התנאי
הזה, הכוונה "על מנת להשפיע", נקרא לרכוש בתוך הכלי לבוש הנקרא
"חסדים" (ראה "חסדים" בשרטוט 4). כשהאדם רוכש בתוך הכלי שלו
תכונה נוספת הנקראת "חסד", השפעה, אור חכמה ממלא אחר כך את הכלי ומתלבש
בחסדים, בכוונה "על מנת להשפיע". וכך האדם נעשה שלם. הלבוש שלו לא נעלם,
אלא הוא כל הזמן עולה - נשאר מלא במילוי הקודם, ורוכש עוד רצונות, חסרונות
ומילויים נוספים.
שרטוט 4
האדם לא רוכש דרגות
רוחניות על ידי שנעשה כל פעם ריק, אלא על ידי שהוא הולך ועולה. מה שאם כן
בהתפתחותו במישור העולם הזה, הוא כל פעם מרגיש את עצמו מרוקן וחסר כל, ונאלץ לרדוף
אחר מילויים חדשים. וזה ההבדל בין לקבל לעצמי ולהישאר ריק, לבין "לקבל על מנת
להשפיע", ולהשיג מילוי תמידי בגודל אינסופי, מפני שהתענוג לא נעלם, אלא רק כל
פעם מצטבר.
____________________________________________________________
[97] סנהדרין דף קה ע"ב: "אמר רב יהודה
אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוה אפילו שלא "לשמה" שמתוך שלא לשמה
בא לשמה". מופיע גם באיכה רבה פתיחתא סימן ב ובירושלמי, חגיגה דף ו ע"ב.
[98] ויקרא רבה ב, א: "בנוהג שבעולם, אלף בני
אדם נכנסין למקרא, יוצא מהם מאה. מאה למשנה, יוצאים מהם עשרה. עשרה לתלמוד, יוצא
מהם אחד יוצא להוראה". בעל הסולם מסביר באות מד "להקדמה לתלמוד עשר
הספירות" כמובא כאן בעמ' 238.
[99] "על "שבירת הכלים" ראה תלמוד
עשר הספירות, חלק ז, אור פנימי דף תקגאות כן. ראה גם הערה בעמ' 500.
[100] ראה אות יב ל"הקדמה לתלמוד עשר
הספירות" כמובא בפרק "אמונה היא התנאי להשגת המאור", בעמ' 133.
[101] ראה אות ג ל"הקדמה לתלמוד עשר
הספירות", כמובא כאן בעמ' 91.
[102] "ויחד יתרו - שיחד לבו לאל אחד ונעשה
יהודי" (בעל הטורים על שמות יח, ט).
[103] אומתינו בני ישראל אינה אומה אלא
בתורותיה" (הרב סעדיה גאון, ספר אמוונת ודעות, מאמר שלישי, אות ז).
[104] ישיעהו יא, יב.
[105] מדרש תנחומא לדבריפ, פרשת "וזאת
ברכה" סימן ד; ספרי דברים פיסקא שמג: "כשנגלה ליתן תורה לישראל, לא על
ישראל בלבד הוא נגלה אלא על כל האומות [...] הלך אצל בני עשו [...] הלך ומצא בני
ישמעאל [...] לא היתה אומה באומות שלא הלך ודיבר ודפק על פתחם מה ירצו ויקבלו את
התורה".
[106] פסחים דף פז ע"ב: "אמר רבי אלעזר לא
הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה