פרק 7
על פי הקבלה,
האדם חייב בתיקון כדי להגיע לאושר
אות ח. על פי
חוכמת הקבלה האדם חייב תיקון לפני שהוא מגיע ל"לשמה" אות ט. רק מי שהשלים דרכה של תורה מגיע לאושר
______________________________________________________________________
על פי חוכמת הקבלה האדם חייב תיקון לפני שהוא מגיע ל"לשמה"
ח) והנה נתבאר היטב, ההפרש הגדול, בין חכמת התורה לשאר חכמות
העולם: כי שאר חכמות העולם, אין השגתן מטיבה כלל, את החיים שבעולם הזה. כי אפילו
הספקה בעלמא [הנאה סתם] לא יתנו לו, בעד
המכאובים והיסורים, שהולך וסובל במשך ימי חייו. על כן אינו מוכרח לתקן גופו, ודי
לו בעמל שנותן בעדם. כמו כל קניני העולם הזה, הנקנים על ידי יגיעה ועמל עליהם.
מה שאין כן עסק התורה והמצות, שכל ענינם הוא, להכשיר את האדם,
שיהיה ראוי לקבל כל אותו הטוב, שבכונת הבריאה "להיטיב לנבראיו", על כן
ודאי, שצריך לזכך גופו, שיהיה ראוי וכדאי, לאותו הטוב האלקי.
בעל הסולם אומר, שיש הבדל גדול בין חוכמת הקבלה לבין עיסוקיו
של האדם בחמשת חושיו בעולם הזה, ביגיעתו הגופנית, השכלית, המוחית או הרגשית, כי כל
מה שהאדם מפעיל בתכונות וביכולות שנבראו בו, שנולד איתם לעולם הזה, יכול להיטיב לו
בעולם הזה בלבד. ויודעים ולומדים אנו על מאורעות ההיסטוריה, שכל העיסוק של האדם
בעולם הזה, אינו מיטיב עם האדם. כי כל מטרתו של העיסוק הזה היא להראות לנו, שגם
בעולם הזה הרצון לקבל לא מקבל שום מילוי.
הרצון לקבל מתפתח באדם רק כדי להביאו לראות, שהאגו שלו, הרצון
לקבל, הוא רע. כי הוא דוחף את האדם לתת יגיעה ללא הרף ולעולם לא מספק לו מילוי.
אבל האדם "בֵינִי לבֵינִי" בכל זאת ממשיך להשתוקק ליהנות ממטרות שונות
בעולם הזה ומפעיל עליהן את יגיעתו. אבל בכך חוכמת הקבלה לא יכולה לעזור לו במאומה.
כמו שכותב בעל הסולם: "מה שאין כן עסק התורה והמצות, שכל עניינם הוא להכשיר
את האדם, שיהיה ראוי לקבל כל אותו הטוב שבכוונת הבריאה "להיטיב
לנבראיו". כי בעיסוק בחוכמת הקבלה האדם "צריך לזכך גופו" להכין
כלי, רצון, מסוג אחר.
לכן טעות היא לחשוב, שעל ידי חוכמת הקבלה מגיעים לכסף, לכבוד,
לבריאות, לחיים טובים ומאושרים בעולם הזה. כי חוכמת הקבלה איננה מיועדת לתת לאדם
פיצוי ומילוי בתוך הרצונות האגואיסטיים שלו בעולם הזה. אלא ההפך, האדם מפתח אותם
באמצעות חוכמת הקבלה, כדי לקבוע שהם רעים ולהתרומם מעליהם, ולקנות רצון לדבקות
בבורא. ואז בדבקות עם הבורא, בחיבור עם הכוח העליון, האדם מוצא את המילוי הנצחי
והשלם, לרצון החדש שעיצב בעצמו בצורה נכונה, בהשתוות הצורה עם הבורא. ושניהם נעשים
כזוג אוהבים נאמנים, שקשורים ודבוקים זה לזה.
חוכמת הקבלה היא שמביאה את האדם לחיבור הזה. אבל עד שהאדם מגיע
לאותו מצב, עליו לעבור דרך לא נעימה, כדי לקבוע שכל האגו שלו רע בשבילו, עד כדי
נכונות לעזוב אותו ולהמית את הרצונות שלו כלפי העולם הזה. ורק אז מתחילה בו
ההשתוקקות לבורא בבחינת "לא לשמה", כמו אותו אוהב, שאוהב את מושא אהבתו
מעל כל הרצונות והמטרות ונעשה דבוק בו, כך האדם עוזב את רצונותיו הקודמים בעולם
הזה, ומתרומם מעליהם מתוך רצון להידבק בבורא. ואז פועלת בו חוכמת הקבלה ומביאה לו
את כוח התיקון, שמתקן את רצונותיו להיות ראויים למילוי העליון[19].
רק מי שהשלים דרכה של תורה מגיע לאושר
ט) גם נתבאר היטב, מה שאומרת המשנה: "אם אתה עושה כן,
אשריך בעולם הזה. כי בכונה גמורה דייקו
זאת, להורות, כי חיי העולם הזה, המאושרים, אינם מוכנים, אלא רק למי שהשלים את דרכה
של תורה. באופן, שענין הסיגופים, של אכילה שתיה שינה וחיי צער, האמורים כאן, המה
נוהגים, רק בעת היותו, בדרכה של תורה. כי על כן, דייקו ואמרו "כך היא דרכה של
תורה".
ואחר שגמר דרך זו, של שלא לשמה, בחיי צער וסיגופים, מסיימת
המשנה: "אשריך בעולם הזה", כי תזכה לאותו האושר והטוב, שבכונת הבריאה.
וכל העולם כולו, יהיה כדאי לך. דהיינו, אפילו העולם הזה. ומכל שכן, לעולם הבא.
עולם הזה ועולם הבא הם שתי רמות רצון, ולא מציאות של עולם הזה
ועולם הבא. מה שמרגישים ברצון לא מתוקן, ברצון הטבעי, הגופני, שאיתו אנחנו נולדים,
שלא צריך לתקנו, אלא שנשאר כמו שהוא על כל חמשת חושיו, נקרא עולם הזה. מה שמורגש
ומתגלה ברצון שמתעורר כלפי הבורא, אותו רצון שצריך לתקנו ולקבל בו מילוי, נקרא
עולם הבא.
כל עוד האדם אינו עובד עם הרצון לקבל שנולד עימו, כדי לקבוע
שחייב להתרומם מעליו, ולא לשים לב עליו ולא לטפל בו, אלא להשקיע את כל מרצו וכוחו
ברצון כלפי הבורא, הוא נמצא בהרגשת העולם הזה בלבד, בתקופה הנקראת "הסתר כפול
והסתר רגיל"[20]. מה שאין כן, אם מעל הרצונות הטבעיים למילויים גופניים,
ולמילויים של עושר, כבוד, שליטה, מושכלות, הוא בונה רצון חדש, רצון לבורא, על ידי
העיסוק בחוכמת הקבלה. או בתוך הרצון, שאת כולו הוא צריך לתקן ל"על מנת
להשפיע" ולא לקבל, האדם מתחיל להרגיש את הבורא לפי מידת ההשתוות עימו. ואותן
הרגשות חלקיות של המאציל נקראות עולמות.
וסגולת העיסוק בחוכמת הקבלה שהיא מביאה את האדם למצב, שהחיים
הגשמיים מסתדרים בצורה כזאת, שהם כביכול אינם קיימים. ואינם מהווים יותר חיי צער
כמו בשלב המעבר. בשלב המעבר האדם חייב היה להתרומם לרוחניות מעל הרצונות לגשמיות,
ולכן היה שרוי בפיצול עם עצמו ובמאבקים פנימיים, בין מה חשוב ומה לא, ועד כמה עליו
לקנות רצון לרוחניות מעל הרצון למילויים גשמיים של העולם הזה.
אבל לאחר שנקבעת באדם הכרת הרע, שנטיותיו כלפי העולם הזה רעות,
ומתחילה בו ההשתוקקות לבורא אפילו "לא לשמה", רק כמקור התענוג, היחס שלו
לתענוגי העולם הזה משתנה, והוא משתמש בהם כהכרחיות בלבד.
ואז מצב של חיי צער, של הגבלה ומאבק, מצב שההשתוקקות לבורא
חייבת להיות מעל לכל תענוגי העולם הזה, הופך באדם למצב, שבו השימוש בתענוגים שמקבל
מהעולם הזה נעשה חכיוון הרצון והמחשבות שלו, שהם רק כלפי הנאהב. האדם מתחיל לגלות
במאורעות דעולם הזה את התלבשות הבורא כלפיו, ככוח עליון שעומד מאחורי כל תמונת
העולם הזה. ומגיע למצב שלא מורגש בו שוני בין העולם הבא לעולם הזה.
שתי המציאויות הללו שפעם היו מנוגדות בו זו לזו, והיה עליו
להגיע למידת זלזול ודחייה מהעולם הזה כדי להתרומם לבורא, מסתדרות אצלו כעת בקו
אחד. ומהתלבשותן ההרגשות שהבורא מביא לו גם בחמשת החושים וגם בחוש הרוחני, החוש
השישי, הוא משתוקק רק לקשר עם הבורא. ואז האדם מתחיל לצאת מהעולם הזה לעולם הבא
דרך המחסום.
ב י א ו ר י ם נ ו ס פ י ם
מתי השימוש בתענוגי העולם הזה נחשב להכרחיות?
"הכרחיות"
נקרא כל מה שאי אפשר לעשות עליו חשבון, אלא משתמשים בו משום שחייבים. כמו למשל
להכניס למערכת הגוף או להוציא ממנה דבר מסוים כדי שתתפקד. הבסיס שעליו עובדת
ופועלת מערכת, נקרא הכרחיות. כדי שהרכב ייסע צריך לטפל בו, להחליף שמן ומים ולמלא
דלק. אבל לאחר הכול שואלים את האדם, אם הוא טיפל ברכב או החליף שמן ומים, אלא לאן
נסע, או היכן היה, כלומר, איך השתמש במערכת.
"הכרחיות"
נקראות כל הפעולות שהן פחות משימוש מטרתי, שהטבע דורש אותן מאיתנו, מפני שהבורא
חייב אותנו לעסוק בהן, כדי על פני הפעולות הללו לקבוע את הרצון להשתוקקות. זאת
אומרת, יש אנשים שכלי הרכב שלהם הוא הכל בשבילם. הם רוחצים ומלטפים אותו ודואגים
לו. לא חשוב להם לאן הוא נוסע, אלא חשוב שיש להם את הרכוש הזה. בשבילם הוא המטרה
עצמה. ויש אחרים שבשבילם הוא לא מטרה, אלא אמצעי בלבד.
העולם הזה הופך
בשבילם כאמצעי להתרומם מעליו. אבל הבורא קושר אותנו בעבותות לעולם הזה, כאילו עצם
העיסוק בעולם הזה הוא גדול ומטרתי - כמו שרואים באדם שקשור למכונית שלו ודואג
שיהיה לו נוח וטוב - רק כדי שעל פני העולם הזה האדם יגדל לגלות, שהעולם הזה הוא
אמצעי בלבד, "לנסוע" עליו למצב יותר נעלה. שאז השימוש בו נקרא הכרחיות.
כי האדם לא משתמש באותו רכב כבמקור הנאה, אלא כאמצעי בלבד. וכל הטיפולים שהוא עושה
לו, הם רק מתוך הכרחיות.
ומכאן נובעים כל
אותם מצבים שעובר אדם, שמכריח את עצמו להגיע לחוסר כול, ובכל זאת לא צריך דבר מעבר
ל"פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה"[21]. כי עלינו להתייחס לכל דבר שבעולם
הזה, רק כאמצעי להשגת המטרה, ולא שיהיה חשוב יותר מהכרחיותו למטרה.
למשל, האדם עצמו
קובע האם לצורך המטרה שלו עליו לשחק כדורסל. ואם הוא מחליט שכן, אז הוא משחק. ותוך
כדי כך מברר עם עצמו: למה, בשביל מה, מה המשחק נותן לו, לאיזה מטרה הוא יגיע על
ידי משחק כזה, עד כמה המשחק הזה קשור לעבודה הפנימית שלו, האם יש אמצעים יותר
מועילים להגיע למטרה. ודרך הבירור הזה הוא הולך ומתפתח. אבל האדם הוא השופט לעצמו.
איך מתפתח הרצון של
האדם עד שהוא מגיע להשתוקק לבורא?
בקבלה לומדים שכל פרט מתחלק לד' בחינות, שהוי"ה נמצאת בכל
מידה ולו הקטנה ביותר. העולמות משתלשלים מלמעלה לאחר השבירה בעולם הנקודים, בנפילה
של פעמיים בשני הפרצופים "אבא ואמא" ו"ישסו"ת", ותיקון
שלהם בעולם האצילות. ולאחר מכן בפרצוף "אדם הראשון" נעשה חיבור בין כלים
דהשפעה לכלים דקבלה, ושוב שבירה בפעמיים. ומתוכה מגיע כל החומר הרוחני עד לקבלת
הצורה הגשמית של "על מנת לקבל" בעולם הזה.
וגם בעולם הזה עוברות על החומר הזה תקופות, שהוא בגלגלתא
עיניים, גלגלתא עיניים באח"פ, אח"פ בגלגלתא עיניים ואח"פ בנפרד, עד
שהחומר הזה מתחיל בעולם הזה לגדול ולהתערבב. תהליך שמתרחש במשך ההיסטוריה גם
בשבירת גלגלתא עיניים, היינו, כלים דהשפעה, שנופלים לכלים דקבלה ומתערבים מהם, וגם
בבירור שלהם, שנעשה בנפרד בכלים דהשפעה, "ישראל", מכלים דקבלה,
"אומות העולם", גם בצורה גשמית וגם בצורה רוחנית.
כך ניתנים התהליכים כולם לחלוקה לפי תקופות בהתאם לארבע
בחינות. ובכלל זה הדרך הרוחנית שהאדם עובר מחולקת גם היא לארבעה שלבים: הסתר כפול,
הסתר רגיל, שכר ועונש, אהבה נצחית, שמתחלקים לאותן ארבע בחינות שחוזרות על עצמן,
כולל זמן ההכנה. ועד שהאדם לא עובר את כל ד' הבחינות הללו, הוא לא יכול לקבוע מתוך
המצב של מלכות את היחס הנכון כלפי הכתר.
ולכן האדם, שמתחיל בעבודה רוחנית, שמתחיל אחר ייאוש לשאול את
השאלה: מהו הטעם בחיינו, נוגע רק בתחילתה של השאלה. אבל היא שמביאה את האדם בעזרת
האור העליון, שמלווה את הנשמה שלו, למצוא בהתאם לחיסרון שלה את מקומו בעולם הזה,
שבו תוכל נשמתו לקבל את המילוי. אבל מילוי חלקי בלבד, מפני שהאדם עוד לא מוכן
לקבלת התשובה.
אמנם הכוח העליון מעביר את הנשמה לפי החיסרון שלה, כמו מטען
חשמלי בשדה חשמלי או מטיל ברזל בשדה מגנטי, למקום שבו תמצא מילוי. אבל למרות שאדם
מרגיש, שיש משהו באותו מקום, הוא עוד לא מתאים לאותו מילוי. אלא עליו לעבור ד'
דרגות התפתחות, עד שיקבע את הכלי שלו בדרגה המתאימה למילוי במלואה.
וכך האדם מתחיל את התפתחותו, על ידי שנעשה מעורב בקבוצת לימוד,
ויושב בשיעורי קבלה ושומע. בהתחלה הוא לא שומע כלום. הוא לא מסוגל עדיין, כי אין
בו כלי, אבל ככל שחולף הזמן, הולכת ונעשית בו בניית הכלי הפנימי. והאדם מתחיל
לשמוע ולהתקין בתוך הגוף עצמו את מה ששמע, לכוון ולחבר אותו לעצמו, ולמצוא את הקשר
בינו לבין מה שכתוב בספר.
בהתחלה האדם דבוק מאוד למערכת החברתית ולמטרתה, כי הוא בא עם
רצון של עביות דשורש, שכולו רוחניות ולא רוצה כלום. אבל בתוך המערכת שאליה הוא
נכנס, הרצון לקבל מתחיל לגדול ולהתגשם ולעבור ד' בחינות. כי האור מקיף, שבא לאדם
מלימוד בקבוצה, מתחיל לעבוד עליו ולגלות בתוכו עוד ועוד רצונות.
ולאחר כמה חודשי לימוד, הוא לא אותו האדם שהגיע לקבוצה. הוא
מתחיל לדרוש ולחשוב שיש לו צורך בתענוגים של העולם הזה, כמו כבוד ושליטה. וכך
באופן טבעי מתחילים להתגלות בו כל מיני רצונות, כי הוא מגדל כלי. אמנם הכלי הזה
גדל על ידי האור, אבל עדיין ככלי לעולם הזה. אלא שבתוך האדם מתחיל להיראות כלי
אחר, כלי שעליו צריך יהיה לעשות חשבון, וממנו יהיה עליו להתרומם לכיוון הבורא.
עד שהאדם מגיע לקבוצה וללימוד הקבלה, להתגלות הרצון לרוחניות,
הוא מתפתח בגלגולים במשך ההיסטוריה. ולאחר שיש לאדם התחלה של רצון לרוחניות והוא
מגיע לקבוצה, מתחיל להתפתח בו הרצון הגשמי לעומת הרוחניות שעתידה להיות בו. ולוקח
שנים עד שמתגלה בו בשיא חריפותה ועוצמתה המשיכה לאותם תענוגים, לתאוות גופניות,
לעושר, לכבוד, לשליטה ולמושכלות. עד שלעיתים הוא נפלט מהלימוד למשך כמה חודשים או
שנים, או אפילו למשך גלגול או שניים.
לשלב הזה יש חוקיות מוגדרת ומיוחדת השונה מאדם לאדם, ומתנהלת
בהתאם למשפט הנשמות, היינו, לפי מבנה הנשמה של כל אחד ואחד. אבל בסופו של תהליך
הגדילה הזה בצורה ובאופן המיוחדים לו, האדם מגיע לרצון לקבל לעולם הזה שגדל
במלואו. ובשילוב מסוים של התכללות בין תענוגים גופניים לתענוגים מעושר, כבוד
ומושכלות, לאחר שנכנס ויוצא מכל המצבים הללו, האדם קובע שבשבילו הם מהווים רק קרש
קפיצה כדי לרצות את הבורא.
וברגע שהגיע לקביעה הזו, הוא מוכן להתעלות מעל רגש למילויים של
העולם הזה לרגש של מילוי בבורא, ומתחילה בו כעין בחירה. כי אין בחירה כזאת. אלא
שכל פעם הוא צריך להשתדל ולקבוע ביציאות מהתענוגים הללו ובהחלטות כלפי הבורא את
בחירתו החופשית. ועוזרים לו בכך הלימוד, הקבוצה, האור מקיף שמגיע אליו בזמן הלימוד
בקבוצה, ותמיכות אחרות שהוא מסגל בדרכו. עד שעובר ד' דרגות של התפתחות הרצון לקבל
כלפי הבורא, ומתחיל להשתוקק אליו כמקור התענוגים, מעל לכל התענוגים של העולם הזה.
לא בכוח, במחשבה בלבד, אלא בפועל, בלב.
משני הכלים, מוחא וליבא, שיש באדם, תחילה הלב נמשך לגשמיות
והמוח קובע שייכות להתפתחות לרוחניות. אבל על ידי התעסקותו ביגיעה תמידית לחבר את
עצמו לבורא, ולחפש בו את המקור של עצמו, הוא מתחיל להרגיש ולראות בתוכו רצונות
שיכולים לקבל מילוי מהבורא. שהבורא עצמו יהיה המילוי, המענה לרגש ולא לשכל. וכך
נולדת בו התשוקה לבורא, כנגד התשוקות שהיו בו לעולם הזה בהתפתחות בד' דרגות.
עד שהאדם מתפתח לקבוע בלבו ולא במוחו, בניגוד למצב קודם שהלב
הזה בעולם הזה, והמוח יצר קשר שכלי עם הבורא. ונקבע בלבו, בכלי חדש, שגדל בארבע
דרגות על פני תענוגים דעולם הזה, ליהנות מהבורא. הכלי הזה, מסביר בעל הסולם באיגרת
י"ט, איתו אפשר לעבור מחסום[22]. והאדם, שנמצא בעולם הזה, אין בידיו לקבוע
יותר מהכלי הזה. אלא כל המאורעות שהאדם עובר נועדו לסייע לו לקבל את "הלא
לשמה" הגדול ביותר שאפשר לקבל בעולם הזה כלפי הבורא. האדם קובע במוחא ובליבא,
שהבורא הוא מעל כל מה שיש לנו בעולם הזה, מעל כל התענוגים וכל ההישגים וכל
הידיעות. ובכך נדבק לבורא כמו בעל תאווה גדול, ונעשה לכלי שאיתו מגיעים למחסום.
השלב של השתוקקות לתענוגים של העולם הזה מתחלק לתקופות שונות,
עד שהאדם מגדיל את הכלי, ועד שהתענוגים נכללים אלה באלה כלפי הבורא וכלפי עצמו,
ביחד עם החברה או בניתוק ממנה, שהוא בודק את הכלי שלו כלפי הלימוד וכלפי האור
מקיף, התקופות הללו עוברות על האדם בלי שיבין מה הוא עובר, כי האדם אף פעם לא
מרגיש את המצב שהוא עובר במוחא ובליבא. אלא כהרגש בלבד כמו שמרגישה כל חיה, שאין
לה יכולת לקבוע מה היא מרגישה, וכלפי מי היא מרגישה.
ההבחנות הללו נעשות ברורות לאדם רק לאחר שהוא מגיע למדרגה שמעל
החיה. כי רק ממדרגה יותר עליונה, היכן שנמצאות הסיבות ממעלה למטה והתוצאות מלמטה
למעלה, כלפי הדרגה התחתונה, רק משם הוא יכול להבין מה עובר על מי שנמצא בדרגה
התחתונה. לכן האדם לעולם אינו יודע באיזה מצב הוא נמצא. אלא הוא מבולבל ונמצא או
בהרגשה טובה או בהרגשה רעה. אבל להבין את המצב הנוכחי, לא ניתן אלא מתוך התעלות
ודבקות בעליון, או כשהאדם עובר בעצמו את מתב ה"עיבור", ונמצא
ב"יניקה" וב"מוחין", שמוליד בעצמו את המדרגה התחתונה, אז הוא
יודע את כל הסיבות והתוצאות של המדרגה התחתונה ומבין אותה.
לכן, למרות שניתן להסביר ולחלק את הדרך הרוחנית לדרגות
ובחינות, לאדם שעובר בדרך, ההסבר הזה לא חשוב. כי הוא בלאו הכי לא יכול לקבוע היכן
הוא נמצא, ואיזה כוחות פועלים עליו, ולמה הוא מבולבל. לפיכך המקובלים מייעצים רק
לתת כמה שאפשר יגיעה במה שניתן, והחוכמה תבוא אחריה.
התהליך הוא תמיד אותו תהליך, שבמשך הגלגולים גדל הרצון לקבל
לתענוגים דעולם הזה, והאדם מתחרט ובא ללימוד הקבלה מיואש, לאחר שמתגלה בו הנקודה
שבלב, הרצון לתענוג רוחני. הנקודה הזאת היא רק ההתחלה, שאיתה האדם מגיע לקבוצה.
אבל בקבוצה היא מתחילה להתפתח על ידי האורות המקיפים שבאים בזמן הלימוד, לרצון
חדש, רצון לבורא, לרוחניות. עדיין רצון לטובת עצמי, אבל שקשור כבר עם המקור, שממנו
מגיע האור מקיף.
ההתפתחות הזאת נמשכת שנים וכוללת תהליכים לא נעימים וייאושים,
שהאדם יוצא וחוזר ללימוד, עד שהוא קובע קביעה שכלית, שהבורא הוא המקור הבלעדי
שאליו כדאי להיות דבוק, במקום כל העולם הזה. ועל ידי יגיעתו, הקביעה הזאת עוברת
מהשכל לרגש. בניגוד לכל חייו שהלך לפי הרגש, ואחר כך הבין בשכל, כלפי הבורא הוא
מבין תחילה בשכל, ורק לאחר שמשקיע יגיעה, מגיע אליו הרגש שרק את הבורא הוא אוהב,
ורק אותו הוא רוצה.
לתוצאה הזאת אמור האדם להגיע. והדרך הזאת, אומר בעל הסולם
ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", היא רק צידו האחד של המטבע[23]. זוהי דרך
מלאה ייסורים, בלבול ומצבים לא נעימים, שהאדם מושפל מהם מבלי להרגיש היכן הוא נמצא
ומה קורה לו. אלא הוא חייב להחזיק מעמד בתוך מערכת של קבוצת הלימוד. ולפי שורש
נשמתו, אם עליו להיות בתהליך ההתפתחות לרוחניות, אז לפי היגיעה שנותן, הוא נשאר
בו.
ולפני שמגיעים להתפתחות רוחנית, אפשר להגיע להבנה שכלית איך
העולם מתגלגל דרך הרצון לקבל שגדל במשך התקופות ההיסטוריות. אבל כשמגעים לקבוצה
וללימוד הקבלה מסוגלים להבין גם בצורה רגשית. אלא שהמצבים שעובר האדם בתקופה שגדל
בקבוצה עד שמגיע למחסום, ההבנה וההשגה שלהם היא רק מעבר למחסום. ובלתי אפשרי להשיג
אותם בזמן שהייתן של האדם בתקופה הזו.
ולכן בעל הסולם אומר, שיש שני צדדים למטבע. ואחר כך האדם מצדיק
את כל התהליך שעבר. כי רואה עד כמה שהוא היה הכרחי. עד כמה התיאבון והרעבון שהשיג,
הם שמגלים לו את המילוי, ומביאים אותו להשגה במוחא ובליבא. כל הכלי שפיתח עד
המחסום, הכלי "לא לשמה", היה הכרחי כדי להתחיל לעלות ולגדול הלאה. ולפני
כן אי אפשר להצדיק את המצבים הללו.
מתי האדם משיג לראשונה רצון לבורא מעומק הלב?
לפני המחסום האדם מגיע למצב שמתחילה בו השתוקקות לבורא במקום
למילויים של העולם הזה. הוא רואה בהשתוקקות שלו לבורא, שהוא בעצמו לא מסוגל לפתח
את הרצון שלו כלפי הבורא, לא להגביל אותו ולא להגדיל אותו. אלא במחשבה הוא רוצה
להיות קשור לבורא, ברגש הוא מוכן להיות מעל העולם הזה, אבל חוץ מתפיסת הבורא
במחשבה, הוא מרגיש שהלב אטום, שהוא לא מסוגל במאומה להשפיע על הלב שלו, שירצה
וישתוקק ויאהב את הבורא.
הוא מתייחס לבורא כמו אדם זר שמסתכל ללא שום רגש על תינוק.
תינוק שהוא כל עולמה של אמא שלו, שלא קיים בחייה דבר מלבדו. כך כלפי הבורא אין
לאדם הזה שום רגש, אלא הבנה שכלית שבלי לפתח תאווה ממשית לבורא, אין לו שום עתיד.
ואז האדם מתחיל לראות, שהרגש הזה לא תלוי בו, כי נזקק נואשות לרצון שלעולם לא היה
בו. והנקודה הזאת היא הנקודה המכרעת. פתאום האדם רואה שאין לו את הרצון הזה.
כלומר, האדם מבין שכלית שיש לו את הרצון הזה, אבל כלל אין לו אותו בהרגשה.
בכך האדם מחייב את הבורא להתחיל לגלות לו את עצמו. ואפילו
שהאדם עדיין נמצא ב"על מנת לקבל", הבורא מתחיל על ידי הארות קטנות לעשות
ממנו בעל תאווה כלפיו. ובעל הסולם קובע, שזה המצב שבו מתחיל "זמן האופנים"[25],
לא לפני כן.
ואז על ידי יגיעה גדולה בעבודה כמו זו שעליה המליץ הרב"ש,
לקרוא שוב ושוב אותו מאמר או אותה אגרת, האדם כמו לוחץ יותר ויותר על אותו הכפתור.
אבל ממש מתוך חיסרון ללא חיסרון.
איך פועלת היגיעה של האדם מתחת למחסום?
השאלה הזאת היא אחת השאלות, שאין האדם יכול להבין לפני שהוא
מתעלה מעל דרגת השאלות הללו. כי "לא ידח ממנו נידח[25], אלא הכול מתגלגל ובא
למקור. והאם יש בכלל יגיעת האדם ומעשה האדם? הכול עובר עלינו כאילו האדם עושה
משהו, אבל אחר כך מגלים שזה לא אנחנו ולא מעשה ידינו, אלא מעשה ידיו.
עד שהאדם לא מגיע לקבוע את ייחודו של הבורא, שבו נכלל כל המוחא
והליבא של האדם וכל העולם, הוא לא יכול להבין ולהבדיל בין אם לתת יגיעה או לא לתת,
אם היא תלויה או לא, מי עומד אחרי מעשיו, אם הבורא עושה זאת דרכו ועליו רק להרגיש
את זה, או שהאדם עושה ומפעיל את הבורא, לגביו כל המצבים הללו עוד לא מחוברים
לנקודה אחת.
רק לאחר החיבור לנקודה אחת, כשמתוך הנקודה החדשה של הייחוד
מתחיל לגדול כלי בד' בחינות, האדם מתחיל להבין בשכל חדש וברגש חדש שאי אפשר לתאר
אותם במצבנו הנוכחי, איך מחשבת הבריאה פועלת במציאות. ועל כך, המקובלים כמעט ולא
מדברים, אלא לעיתים משתדלים ואומרים מעט, רק כדי ליצור באדם פתח לחקור בעצמו,
ולזרז מעט את התפתחותו עד לאותה נקודה. אבל להעביר את הדברים הללו בלתי אפשרי, כי
הם שייכים לכלי שחייב להתפתח באדם. השאלה נשאלת על מילוי שאין עדיין כלי לאותו
מילוי. שאלה שכלית בלבד, בעוד התשובה חייבת להיות רגשית.
במצב שהאדם נמצא במדרגה הזאת, המאור עדיין נסתר ממנו, והוא לא
יודע עליו. אלא מדרגה יותר עליונה, שיש לו כבר קשר עם האורות, לכן אין לו תשובה.
אי אפשר להסביר לאדם שהמאור שבה מחזירו למוטב. אלא הכול תלוי באמונה. ואמונת חכמים
היא, שקודם צריכים לרכוש את האמונה, ואז מגיעים למצב שיכולים לייסד עליו את היחס
הנכון ללימוד.
המדרגה הבאה נבנית רק על ידי האור שמאיר מלמעלה, ובונה באדם את
המצב המתקדם. האור חושף לאדם את הרצונות שלו לעומקם, מה אופיים ומה היחס שלו
אליהם, ומתוך זה האדם מתחיל לרכוש את המדרגה הבאה. כלומר, הוא לא מגלה אותה מפעולות
שכליות שהוא עושה, אלא היא הולכת ומתגלה בו, והאדם לעולם לא בונה בעצמו את המדרגה
הבאה. אלא לפי רגש חדש ושכל חדש שנבנים בו, לפי הבחנות חדשות שהוא מקבל, האדם
מסוגל לקבוע שהוא נמצא במצב חדש, ויש לו הבנה לגבי מה שעבר. לא מה הוא חושב ומרגיש
כרגע, אלא רק מה שהרגיש לפני רגע, וכעת הוא מבין, כי האדם לעולם לא יכול להוליד את
עצמו.
איך אפשר לפתח רגש על ידי אמצעי שכלי?
שכל ורגש שייכים לאותו כלי. הכלי הרוחני הוא כלי אחד, שקשור
למוחא ולליבא. כל פרצוף רוחני בנוי מראש, תוך וסף (ראה שרטוט 1). תוך וסוף הם
הרגש, וראש הוא השכל. גם בראש יש רגש, כי הראש חייב לקחת בחשבון את כל הכלים, ויחד
איתם לעשות חשבון עם האור העליון. וגם בתוך הגוף יש שכל, כי על ידי השכל והרגש
מבין מה הוא מרגיש, וזה נותן לו פי תר"ך (620) פעמים הכרה, עם מי הוא קשור.
השכל מגדיל את הרגש.
שרטוט 1
______________________________________________________________
[19] ראה איגרת יט בנספח ג'.
[20] על תקופת ההסתר ראה בפרק "ההשגה
הנסתרת" בעמ' 243. ראה גם ר' יהודה אשלג, "הסתר וגילוי פנים של השם
יתברך" - א' ו"הסתר וגילוי פנים של השם יתברך" - ב', בתוך: כתבי
בעל הסולם, עמ' 766-768. שני כתבי יד הללו שמורים בארכיון המכון למחקר
ע"ש הרב אשלג בפתח תקווה, ומובאים כאן בנספח א' בעמ' 485.
[21] על התנאי של "פת במלח תאכל" בעל
הסולם מסביר באות ה ל"הקדמה לתלמוד עשר הספירות". ראה פרק "תנאי
להשגת השלמות" בעמ' 101.
[22] ראה איגרת יט בנספח ג'.
[23] "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות ז
ואות ט.
[24] ל"זמן האופנים" ראה בתוך איגרת יט
בנספח ג': "על כן בתחילת התקרבות האדם, נותנים לו נפש מסטרא דאופנים, דהיינו,
שהשי"ת מתעורר אליו בכל עת שיש איזה הזדמנות מצד האדם, בכיסופים וגעגועים,
להתדבק באדם".
[25] שמואל ב יד, יד: "לבלתי ידח ממנו
נדח".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה