פרק 26
ההשגחה הנסתרת
אות מו. בהסתרת
פני ה' מרגיש האדם התגברות של הייסורים
אות מז. פני ה'
- הגילוי שהבורא הוא טוב ומיטיב
אות מח. אחרי
ה' - הטוב נסתר
אות מט. הסתר
תוך הסתר - בהתגברות הייסורים האדם חושב שמקור כל הייסורים הוא בטבע
אות נ. הסתר
אחד - האדם מאמין שהייסורים נובעים מחוסר דבקות בבורא
אות נא. הגדרה
של הסתר אחד
אות נב. הגדרה
של הסתר תוך הסתר
__________________________________________________________________________
__________________________________________________________________________
בהסתרת פני
ה' מרגיש האדם התגברות של הייסורים
מו) והנה הכתוב אומר (דברים ל"א, י"ז): "וחרה
אפי בו, ביום ההוא, ועזבתים, "והסתרתי" פני מהם, והיה לאכל, ומצאהו רעות
רבות וצרות, ואמר ביום ההוא, הלא על כי אין אֱלֹקַי בְּקִרְבִּי, מצאוני הרעות
האלה. ואנכי "הסתר אסתיר" פני ביום ההוא, על כל הרעה, אשר עשה, כי פנה
אל אלהים אחרים".
וכשתסתכל בדברים תמצא, שמתחילה כתוב: "וחרה אפי וגו'
והסתרתי פני וגו'", דהיינו, הסתר אחד. ואח"כ כתוב: "ומצאוהו, רעות
רבות וצרות וגו', ואנכי הסתר אסתיר פני וגו'", דהיינו הסתר כפול. וצריכים
להבין, הסתר כפול, זה מהו.
והנה הכתוב אומר
(דברים ל"א, י"ז): "וחרה אפי בו, ביום ההוא, ועזבתים,
"והסתרתי" פני מהם, והיה לאכל, ומצאהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא,
הלא על כי אין אֱלֹקַי בְּקִרְבִּי, מצאוני הרעות האלה. ואנכי "הסתר
אסתיר" פני ביום ההוא, על כל הרעה, אשר עשה, כי פנה אל אלהים אחרים".
בעל הסולם אומר
דברים מהותיים מאוד. ב"הסתר" הכוונה איננה לאדם שחי בעולם הזה, שאינו
מרגיש ומכיר את הבורא. אלא מדובר על מצב מתקדם מאוד, שלא שייך לכל אדם. רק מי
שמשתוקק לגילוי הבורא, רק הוא יכול לקבוע שפני הבורא נסתרים ממנו.
כי הסתר הוא קביעת
מצב בתוך הכלים של אותו אדם, שמשתוקק ומחפש לגלות את השגחת הבורא, וכתוצאה מיגיעה
שנותן בכיוון הנכון, ומתוך שיודע לקרוא את מצבו, הוא מגלה את ההשגחה בצורה ובמידה
שהיא נמצאת בהסתרה: בהסתר רגיל או בהסתר כפול.
וכשתסתכל בדברים תמצא, שמתחילה כתוב: "וחרה אפי וגו'
והסתרתי פני וגו'", דהיינו, הסתר אחד. ואח"כ כתוב: "ומצאוהו, רעות
רבות וצרות וגו', ואנכי הסתר אסתיר פני וגו'", דהיינו הסתר כפול. וצריכים
להבין, הסתר כפול, זה מהו.
כלומר יש הארה
שנקראת "פנים של הבורא", ויש הרגשה מצד האדם שהפנים הללו נסתרים כפליים.
ואז נקרא שנמצאים בהסתר פנים כפול. ואם לא, נמצאים בהסתר רגיל, שאלוקים מסתיר פניו
פעם אחת. האדם הוא שמודד לפי הכלים שלו את פני ה', אם הם נסתרים פעם או פעמיים.
הרגש והשכל של הנברא
באותו מעמד שהוא נמצא, הם שקובעים איך הנברא מפרש את היחס כלפיו.
האדם מסתכל על
החברים והרב, שנמצאים איתו בדרך, ובהכרח שוקל אותם לפי מידת התיקון וקלקול של
התכונות שלו. הוא רוצה או לא, אין לו כלים אחרים. בדומה לילד שלא התנהג כראוי בבית
ספרו, ובעקבות זה ננזף על ידי מורתו ואמו. הילד מרגיש שאמא והמורה והעולם, כולם
נגדו, כולם אכזריים, ולא טובים. למה? כי אנחנו מודדים הכול לפי הכלים שלנו, לפי
הבנתנו.
אבל כשהאדם מתעלה
מעל המחסום, ויש לו תיקון של אמונה, תכונת הבינה, הוא לא תלוי בכלים האגואיסטיים
שלו, ורואה מי הם הרב והחברים, לפי מידת הקשר שלו אליהם.
אלא שבדרגת בינה,
חסר לו עדיין קשר אליהם, כי לשם כך צריך להיות בדרגת "לקבל על מנת
להשפיע", ולא רק בדרגת "להשפיע על מנת להשפיע". וכשהוא רוכש דרגת
בינה, הוא יכול לשפוט אותם נכון. הדרגה המזערית ביותר, היא להגיע לניתוק מהאגו,
ל"לשמה". ולפני כן מסתכלים על האחרים כדברי הכתוב: "כל הפוסל,
במומו פוסל"[133]. ואי אפשר אחרת, כי אין כלים אחרים.
לכן גם אי אפשר לדבר
על יחס טוב שבא אלינו מצד הבורא (ראה "טוב!" בשרטוט 1). כי עד שהטוב הזה
מגיע אל האדם דרך חמישה עולמות, שמהמילה "העלם" הם העַלמות, הסתרות),
ובהם מאה עשרים וחמש מדרגות, האדם נמצא בחושך מוחלט. חושך שהוא ההסתרות והעַלמה
שנמצאות באדם, כי כל העולמות הם בתוך האדם.
מחוץ לאדם יש רק אור
עליו - טוב. ומאותו טוב כלפי מטה נמצא הנברא, וכל העולמות הם בתוכו (ראה
"נברא" בשרטוט 1). העולמות הם מנגנון ההגנה הפנימי של הנברא.
שרטוט 1
האדם, שמאין ברירה
נמצא אחרי כל המסכים של ההסתרה והמעטת האור, בִמקום טוב מרגיש את האור כלפי האגו
שלו הפוך. הוא יכול להתקדם בשני אופנים: או להסתכל בקנקן שלו ולומר שאין לו כלום,
או להסתכל על גדלות הבורא, ולומר שיש בבורא הכול. השאלה מה הכוח שדוחף אותו למטרה,
או שהוא נדחף לבורא מתוך שלילה, בגלל שרע לו, שזה נקרא התקדמות לפי הכלים. או שהוא
משתוקק אליו מתוך חיוב, בגלל שהבורא נצחי וטוב וזה נקרא התקדמות לפי אורות.
הקבלה אומרת, שהכוח
הדוחף את האדם למטרה, חייב להיות חיובי. כי משלילה האדם לא יכול להתקדם, אלא רק
לברוח. הוא עושה חשבון בכל זאת בתוך האגו שלו, איך לברוח ממצב שלילי גדול יותר
למצב שלילי קטן יותר.
אם האדם עושה
חשבונות לפי מה שרע לו, הוא נמצא בתוך האגו שלו. מה שאין כן, אם עושים חשבון לפי
הטוב שיש בבורא. אז האדם לא מסתכל לתוך הכלי שלו, אלא מתרומם לראות את הבורא. אמנם
עדיין מצד האגו הלא מתוקן, אבל כבר משתוקק מחוץ לאגו, אל הבורא. האדם מתחיל לתאר
לעצמו את הטוב שיש בבורא, ואותו הוא רוצה.
התהליך שלו עדיין
אגואיסטי, "לא לשמה", כי חושב
איך הוא עצמו יהנה להיות קרוב לכוח עליון ולחיים נצחיים ושלמים. למרות שזו גישה
אגואיסטית, האדם אינו הולך למלא את הכלים שלו. אלא הוא מתעלה מעל הכלים שלו ולא
איכפת לו מה יש בהם. התהליך הזה, הוא התהליך הנכון שבו האדם גדל.
בדומה לילד, שלא
אומר שהוא לא יודע, אלא כוח הטבע דוחף אותו לרצות מדרגות טובות יותר. הוא נהנה
מהתפתחות, מהמדרגה הבאה שהוא ישיג ורוצה להיות גדול. וכך גם בלימוד הקבלה, האדם
חייב לכוון את עצמו לחיוב. ולא לשבת ולבכות ו"לאכול" את עצמו, אלא
להימשך לטוב, לבורא, לכוח עליון, לעולם העליון, שהוא התענוג, החיים הנצחיים,
התשובה כנגד החיים בעולם שלנו.
אלא האדם צריך לפתוח
את כל האגו שלו, את כל הלב והמוח שלו, ולגלות את ההשגחה שהבורא הוא טוב ומיטיב.
האדם צריך שההשגחה תתפשט בכל הכלי שלו. לכן עלינו לעבור את כל התהליך של הבדיקה
והגילוי. ולא לקבוע מן הסתם שהבורא הוא טוב.
אלא ללמוד במצוות
האמונה, שאם האדם רואה בעיניו שהוא רע, ועל פני זה מבין שכך נראה רק כלפי הכלים
שלו, ומחוץ לכלים שלו הבורא הוא טוב, אז הוא בודק את הבורא ומגיע לקבוע שהוא טוב.
המטרה של האדם איננה להגיע להסכמה ללא שום בדיקה, כמו בובה. אלא לגדול בכל הרצונות
ובשכל להכיר את הבורא, ואז לגלות שהוא טוב.
ומי שאומר
"אמֵן'" על כל דבר, הוא לא נברא. אין לו עביות, אין לו על מה לקבוע את
הקשר שלו עם הבורא. אלא האדם צריך לגלות את העביות שהבורא ברא, את אכזריותו של
האגואיזם. ומתוך העומקים שלו להתקשר לכוח העליון. ואז נוצר לו באמת קשר עם הבורא.
פני ה' - הגילוי שהבורא הוא טוב ומיטיב
מז) ומתחילה, נבין, מה הפירוש של "הפנים" של ה'
יתברך, שהכתוב אומר עליו: "והסתרתי פני". ותבין זה, בדומה לאדם, בשעה
שרואה, הפנים של חברו, מכירו תיכף. מה שאין כן, ברואהו דרך אחוריו, כי אז, אינו
בטוח בהכרתו, ועלול להיות בספק "אולי אחר הוא, ואינו חברו?"
וכן הדבר, שלפנינו. כי הכל יודעים ומרגישים, את ה' יתברך, כי
טוב הוא, ומדרך הטוב להיטיב. ולפיכך, בשעה, שה' יתברך הולך ומטיב, עם בריותיו אשר
ברא, כמתנת ידו הרחבה, נבחן זה, ש"פניו יתברך מגולות לבריותיו". כי אז,
הכל יודעים ומכירים אותו, בהיותו מתנהג כראוי לשמו יתברך, כמו שנתבאר לעיל, בדבר
ההשגחה הגלויה. עיין שם היטב.
בחוכמת הקבלה
לומדים, שכלפי התחתון יש שתי השפעות מהמשפיע, מהבורא, מהעליון. השפעה אחת שבאה
מלמעלה, היא האור, התענוג, שמגיע לתוך הרצון לקבל, לחיסרון. הרצון לקבל משתוקק
בדיוק למה שיש באור. לכן כשבא האור וממלא אותו, הוא מרגיש תענוג וזו ההשפעה
הראשונה. והשפעה שנייה, היא נוכחות הנותן (ראה שרטוט 2).
שרטוט 2
הרצון לקבל נהנה מהאור,
מהתענוג, אבל כשלפתע מתגלה לו נותן התענוג, הוא נמצא תחת שתי השפעות ומתחיל לשקול
באיזה מצב הוא נמצא כלפי התענוג וכלפי נותן התענוג. כמו האורח שבא אל בעל הבית
בדוגמה שבעל הסולם מביא במאמר "פתיחה לחוכמת הקבלה".
האורח שלא נמצא
בביתו, מרגיש לא בנוח. אבל בעל הבית רוצה ליהנות לו ובמיוחד מכין את הכיבוד האהוב
על האורח, תוך ידיעה מראש מה חסר לו. וגם הבורא מתייחס כך כלפינו. הוא ברא אותנו
ולכן יודע מי אנחנו, ומה אנחנו אוהבים.
אבל יחד עם הכיבודים
שמושכים את האורח, נמצא בעל הבית. והרגשת בעל הבית כשולט, שהמאכלים הם שלו ולא
שייכים לאורח, מקלקלת לאורח את ההנאה מהכיבוד. הוא רוצה לקחת ולבלוע בשמחה את כל
מה שיש על השולחן, אבל הוא לא מסוגל, כי בעל הבית מפריע לו ליהנות. ולכן הוא מתחיל
לדחות את התענוגים.
בעל הבית לוחץ עליו
לקבל מה שהכין בשבילו, אבל האורח מסרב. עד שלאחר דחיות מרובות בעל הבית משכנע אותו
לאכול, כדי שיגרום לו מעט נחת רוח. וכך נדמה לאורח, שאם יקבל מבעל הבית, הוא יעשה
טובה לבעל הבית ולא לעצמו. ולכן מסכים לקבל את האוכל, ואז מקבל תענוג. אבל יכול
להתגאות שבתענוג הזה עשה טובה לבעל הבית. כי יש משחק ביניהם, שבעל הבית נהנה אם
האורח מקבל[134].
מצד העליון, מצד בעל
הבית, מתגלה תענוג ונוכחותו כנותן (ראה שרטוט 3). ועל הנברא לעשות חשבון בין שני
הגילויים הללו, שמביא אותו לעשות מעשה.
אלא שמצד העליון,
מצד הנותן, באה הסתרה גם על הנוכחות שלו וגם על התענוג: על הטוב ומטיב שבו (ראה "טוב"
(רע)" בשרטוט 3), וגם על עצמו (ראה "הוא (נסתר)" בשרטוט 3).
ועל שתי ההסתרות
הללו בעל הסולם מסביר, שהאדם יכול להרגיש לא רק את הטוב, אלא ייתכן שהוא מרגיש רע.
אם האדם מרגיש רע, בעל הבית נסתר ממנו. ואם האדם מרגיש, בעל הבית נגלה (ראה
"טוב" ו"נגלה" בשרטוט 3) כי הגילוי של בעל הבית תלוי בהרגשת
הנברא.
שרטוט 3
לכן בעל הסולם כותב,
שהיה הכרח תחילה, שכל הנבראים יכירו את הבורא מֵהַפַּנים, ירגישו אותו כטוב
ומטיב, בדומה לאדם, בשעה שרואה הפנים של חברו, מכירו תיכף.
מה שאין כן, ברואהו
דרך אחוריו, כי אז, אינו בטוח בהכרתו, ועלול להיות בספק" אולי אחר הוא. ואינו
חברו? לאחר קלקול הכלים, באותם כלים לא מתוקנים הנבראים מרגישים עצמם רע, ובהתאם
להרגשתם הרעה, הם מרגישים שהבורא נסתר ולעיתים אף גרוע מכך. שהבורא לא מורגש כלל
כנמצא.
וכך יוצא שיש
לנבראים שתי דרגות במצב הטוב, ושתי דרגות במצב הרע. האדם מרגיש מצב רע רק בדרגה
הראשונה (ראה "רע" בשרטוט 4), הוא עדיין מרגיש שהכול בא מהבורא. הוא
מרגיש את בעל הבית, את הנותן, בצורה חיובית, שכנראה הבורא מסובב לו רע, כדי להביא
אותו למשהו טוב.
ברגש האדם מרגיש רע,
אבל בשכל הוא מצדיק את הבורא. הוא אומר לעצמו שכנראה מגיע לו המצב הזה. ואפילו אם
לא מגיע לו, לבטח הבורא עושה לו תרגיל כדי ללמד אותו משהו טוב. וכך יוצא מצדיק את
הבורא כל הזמן, אחרת לא ירגיש את הבורא.
אבל בדרגה השנייה
(ראה "רע2"
בשרטוט 4) מתרבים המכאובים וההרגשה הרעה הולכת ונעשית גרועה, עד שהאדם לא יכול
להרגיש את הבורא. והבורא לא נמצא אצלו יותר במציאות. כי מהתחלה ההשגחה מסודרת כך,
שהבורא הוא טוב ומטיב. ובמידה והאדם מרגיש רע, נעלמת מהרגשתו נוכחות הבורא.
האדם בנוי מרגש
ושכל. והרגש קובע עד כמה בשכל יש לו נכונות להשגת הבורא, וההפך. אם האדם מרגיש
טוב, בדרגה הראשונה שהוא מרגיש טוב, הוא מגיע לגילוי הבורא הנקרא "שכר
ועונש" (ראה "שו"ע" בשרטוט 4), ובדרגה שנייה הוא מגיע לגילוי
הנקרא אהבה נצחית (ראה "אהבה" בשרטוט 4). בהשגחת שכר ועונש הבורא מתגלה
כלפי הנברא ביחס המשתנה בהתאם לשינוי במעשיו של הנברא. ובהשגחה של אהבה נצחית,
הבורא מתגלה כלפי הנברא ביחס של טוב ומטיב, לא חשוב כמה מעשים הנברא עושה.
שרטוט 4
את כל המצבים הללו,
מגדיר הנברא לפי מה שנראה לו כלפי הבורא. כי מצד הבורא אין שינוי, אלא יחס טוב
ופתוח תמיד. וארבע הדרגות הללו שמתגלות בנברא, כשתי דרגות של הרגשת הרע, ואחר כך
וכשתי דרגות של הרגשת הטוב, הן בהתאם לתיקון הכלים של הנברא.
כי הנבראים שרויים
בכלים המקולקלים שלהם, באור העליון שנמצא במנוחה מוחלטת. וככל שהכלי, הנברא, נעשה
דומה לאור, הוא מרגיש את עצמו טוב בדרגה של שכר ועונש, או בדרגה של אהבה נצחית. וככל
שהכלי הופכי מן האור (ראה "אור" ו"כלי" בשרטוט 5 בעמוד הבא),
הוא מרגיש את עצמו רע, או בדרגה של הסתר אחד, או בדרגה של הסתר כפול.
שרטוט 5
הכל תלוי בתיקון של
הנברא. המצב הרצוי שאליו צריך להגיע הנברא, הוא לא להוות מחיצה בינו לבין האור
העליון, אלא שהוא והאור יהיו כאחד, ללא שום הבדל ביניהם, למרות שחומר הנברא הפוך
מן האור. כלומר, בדרגה הנוכחית האדם נמצא במצב הגרוע ביותר, בדרגה של רע כפול.
ומהרגשת הרע, שלפני מעבר המחסום, הנקראת העולם הזה (ראה "העולם הזה"
בשרטוט 6), עליו לעשות תיקונים על עצמו כדי להגיע לטוב כפול.
התאמה בין כלי לאור
ולוּ הקטנה ביותר נקראת העולם הרוחני, שאז הכלי נכנס ל"עיבור" ומבטל את
עצמו בתוך האור העליון, כמו עובר ברחם אימו. ואחר כך הוא לא רק מבטל את עצמו, אלא
עושה פעולות אקטיביות, כדי שכל החומר שלו יהיה כאור, כדברי הכתוב: "חשכה
כאורה יאיר"[135].
לאחר שכל החומר שלו
נעשה דומה לאור, האדם מגיע בתיקון הדרגתי למצב הנקרא "גמר תיקון" (ראה
"גמה"ת בשרטוט 6) במשך מאה עשרים וחמש מדרגות הסולם, בהן הוא עולה ומתקן
את עצמו בהרגשה של שכר ועונש הנקראת עולמות בי"ע (בריאה, יצירה, עשיה), ובהרגשה
של אהבה חלקית ואהבה שלמה, הנקראת עולם האצילות ועולם אין סוף (ראה "אצילות
א"ס" בשרטוט 6).
שרטוט 6
אחורי ה' - הטוב נסתר
מח) אמנם, בשעה, שמתנהג עם בריותיו, להיפך מהאמור, דהיינו, בעת
שמקבלים, יסורים ומכאובים בעולמו יתברך, הרי נבחן זה ל"אחורים של ה' יתברך,
כי "הפנים" שלו, דהיינו מידת טובו השלמה, נסתרה מהם לגמרי, שאין מנהג זה
מתאים לשמו יתברך.
ודומה, לרואה את רעהו מאחוריו, שהוא עלול להטיל ספק, ולחשוב,
אולי אחר הוא. וזה שאמר הכתוב: "וחרה אפי וגו', והסתרתי פני מהם וגו'".
כי בעת חרון האף, שהבריות מקבלים צרות ומכאובים, נמצא שהקדוש ברוך הוא "מסתיר
פניו יתברך", שהם מידת טובו השלמה, ורק אחוריו מגולים. ואז, צריכים להתחזקות
גדולה, באמונתו ית', כדי להזהר מהרהורי עבירה חס ושלום, משום שקשה להכירו מאחוריו,
כמבואר. וזהו הנקרא "הסתר אחד".
בהסתר אחד מרגישים
רע, אבל מרגישים שהוא בא מהבורא, מהעליון. במצב הזה האדם יכול להצדיק את הבורא
משני טעמים: א) האדם חושב שהרע הזה מגיע לו כעונש עבור המצבים הקודמים. כי יש לו
נכונות לראות שמגיע לו רע, יחס רע. ב) האדם חושב שהרע לא מגיע לו, אלא הבורא גורם
לו רע, במיוחד כדי להביאו למצב טוב יותר. בדומה
לבן שמצדיק את אבא ואמא על יחסם הנוקשה כלפיו בימי ילדותו.
כלומר, במצב הזה יש
לנו הרגשה של הנהגה נסתרת. ולמרות שרע לאדם, הוא עדיין נמצא במצב שמצדיק את הבורא.
ולכן מרגיש רק בהסתר אחד, בהסתר רגיל (ראה "הסתר1" בשרטוט 7).
האדם הזה לומד לימוד
עקבי ונמצא בהתפתחות רוחנית, נותן יגיעה בחיפוש שלו, ומבין ומרגיש שחומר הנלמד
עובד עליו. ואם כתוצאה מכך הוא מגיע להרגיש רע כפול ושאין בורא, אז נקרא שמרגיש
בהסתר כפול (ראה "הסתר2" בשרטוט 7).
ולא כל אחד, שמרגיש
רע ומחליט על דעת עצמו שאין בורא או יש בורא, אלא רק האדם, שנמצא בו יחס לבורא, רק
בהרגשתו יכול להיות רע יותר או פחות, שאז הכרת הבורא, ההכרה, ההרגשה שהרע בא ממנו,
היא נסתרת או נגלית. ולפני שמגיעים ללימוד קבלה ולעבודה רוחנית, נמצאים בחוסר הכרה
כמו גוף, שאיננו עובד עדיין עם הנשמה.
שרטוט 7
ורק מי שנקרא "עובד
ה'"[136] עובר מצבים של הסתר כפול והסתר רגיל. כי יש לו כבר דרך ואמצעי להגיע
למטרה, והוא יודע מהי המטרה כמתחייב מהלימוד עצמו, ונמצא ביחס מסוים עם הכוח
העליון, שעוד לא נגלה לו ועוד לא מובן לו, אלא שרוי כלפיו בהסתר. נסתר ממנו האם
העליון נמצא או לא, מתייחס טוב או לא, ואם הוא מתייחס רע, האם כך שבלתי אפשרי
להצדיק או שאפשר להצדיק, כי רע הזה נשלח לאדם במיוחד, כדי לחזק אותו בדרך, לתקן
ו"ליישר" אותו. ובה הללו האדם בכל זאת משתדל שלא לאבד את הקשר עם הבורא.
הדרך מורכבת תמיד
מבורא ששולח לאדם הפרעות ובלבולים בכיוונים שונים: על עצמו, על החברים, על המורה,
על חוכמת הקבלה, על מאורעות החיים ועל החיים עצמם.
וצריך להבדיל בין
הפרעות לייסורים. הרגשת הייסורים מורגשת בכלים דהרגשה. והפרעות הן הפרעות שכליות,
הפרעות בהבנה, בתפיסה, בכוונה. הייסורים הם בליבא וההפרעות הן במוחא. ומהן האדם
מרגיש אי נוחות גדולה. ואז, עליו להתחזק באמונת הבורא למרות שאיננו רואה ונמצא
בהסתר. כי על מה ההסתר? לא על ההרגשה. האדם מרגיש רע. אלא ההסתר הוא במיוחד על
נוכחות הכוח העליון, שהוא הגורם שנעשה לאדם.
האדם צריך להתחזק
וכל הזמן להשתדל להחזיק במחשבה, שהבלבול שלו בא מלמעלה. גם המחשבות והרצונות
שמתחלפים בתוכו, ומושכים אותו הלוך ושוב ללא הרף, באים מכוח אחד ש"אין עוד
מלבדו". וגם כל העולם מחוץ לו, שמבלבל אותו בטוב או ברע, גם הוא בא מהבורא
שמשחק עימו בערמומיות, כדי שיתחזק ברצון לתפוס אותו, ולא יאבד את ההכרה שהכל בא
ממנו.
ואם האדם מתנהג כך,
עם כל מה שעובר עליו בחיים, ובכוח רוצה להחזיק שהוא בא מהבורא. ולמרות שהבורא רוצה
לבלבל אותו, הוא דווקא ההפך, רואה בבורא את מי ששולח, ועושה לו את מה שקורה איתו.
ומצדיק אותו, שכל הבלבול בא לו במיוחד כדי להתחזק בקשר עם הבורא. אם הוא עושה
התחזקות כזאת מידת פעמים מספקת לנשמתו, אז האדם עובר את ההסתרים, הסתר כפול והסתר
רגיל, ונכנס לגילוי. ועל זה נכתב: "לא לנצח יריב"[137].
ועיקר העבודה של
האדם, היא התנהגותו בהסתר כפול והסתר רגיל. כי לאחר שהאדם עובר מהסתר לגילוי, שם "נשמת
אדם תלמדנו"[138]. ואז הוא הולך בגילוי ובהבנה מהיכן הוא בא. ההשגחה הופכת
בעיניו לטובה, לפי תיקון הכלים. גם קודם היא היתה טובה, אבל האדם כמו ילד שמתנהג
רע, חושב שההורים רעים, ואם הוא חושב טוב על ההשגחה, אז חושב על הבורא טוב.
כך לפי תיקון הכלים,
מתגלה ההרגשה הטובה, ויחד עימה הבורא שמביא אותה הרגשה. והכוח העליון מתחיל להיות
עם האדם ביחס גלוי. וזה נקרא "גילוי השגחה".
ו"נשמת אדם
תלמדנו" נקרא, שהאדם מרגיש בתוך הנשמה המתוקנת את הטוב, ואת מי שמביא לו את
הטוב. כלומר, מורגש בו גם הטוב וגם הנותן. כי מהבורא, מהכוח העליון, באים ומתגלים
שניהם, התענוג ונותן התענוג. ובהתאם לכך הוא איננו זקוק יותר להדרכה חיצונית, אלא
יכול להמשיך וללכת הלאה לפי מה שהוא מרגיש, לפי הקשר שייצב בינו לבין הבורא.
ובינתיים, שנמצא
בהסתר כפול והסתר רגיל, יש לפניו יגיעה ועבודה גדולה. כי מתחילים את הדרך בהסתר.
והחצי הזה של הדרך הוא לא נעים. ולכן רק האדם שמרגיש נחיצות, שאין ברירה, שהוא
חייב להגיע למטרה, אחרת אין לו חיים, אם יש לו נכונות לסבול ונכונות להתייגע
בהתחזקות שהכל בא מהנותן, מהבורא, הוא הולך קדימה. ואם לא, אז כמו שנאמר, אלף
נכנסים לחדר ואחד ממשיך להוראה[139].
ואין
מקום לשאול למה הבורא, שהוא טוב ומיטיב, מקדם את האדם בדרך שאינה מורגשת בו כדרך
שמיטבה איתו. כפי שההורים לא רוצים שילדיהם ירגישו רע או יתקדמו בדרך רעה, כך
הבורא לא מקדם את האדם בדרך רעה.
ותמיד
צריך לקחת דוגמהות מהחיים בעולמנו, מפני שכל העולמות הם סדרים דומים רק בחומר שונה, אפילו מה שנמצא בין רוחניות וגשמיות. ברוחניות
כל העולמות דומים כלומר בכל חמשת העולמות, אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה
יש אותה הנהגה. הבורא נגלה והטוב נגלה, רק בדרגת חומר שונָה.
אלא בעולם שלנו,
מתחת למחסום, ישנם שינויים ואי התאמות מפני שהחומר הוא הפוך לרוחניות. ולמרות זאת יכולים ללמוד ממנו הרבה על
יחסים בין גדול לקטן. כי גם ברוחניות יש אהבה טבעית מצד הגדול לקטן.
ולכן הבורא לא רוצה
שנרגיש רע, אלא מלכתחילה ברא ובנה אותנו ברצון לקבל הפוך מן האור, כדי שנוכל
להרגיש את מצבנו כהפוך ממנו. ואז לבנות את עצמנו, בכוחות עצמנו, על ידי תיקון
החומר שלנו, מדרגת אפס ועד דרגתו.
וכך יוצא, שמצד
הבורא אין לו ברירה, אלא לברוא אותנו ברצון לקבל, רצון אגואיסטי, הפוך ממנו, ולכן
החומר של הרצון לקבל יכול להרגיש, או חוסר תענוג, שאין לו מה שהוא רוצה כי תענוג
לא יכול להיכנס לתוך רצון לקבל, או להרגיש ייסורים, כלומר הפוך מהמילוי, בהתאם
לכמה שמרגיש חוסר תענוג. ויותר משני המצבים הללו לא מורגש ברצון לקבל. לכן כל הדרך
חייבת להיות בתיקון הרצון הזה.
התיקון שחייב להיות
תיקון הכרתי, כלול משני השלבים של הסתר וגילוי. תחילה האדם אמור להרגיש את מצבו
ביחס לבורא. שהמקבל הוא רע, והנותן הוא טוב. ועד שהאדם לא לומד עובדה זו הוא מרגיש
רע מאוד. ואז במידה שהוא מתחיל להבין את העיקרון הזה בשכל, הוא מתחיל להרגיש שאותה
השפעה של הבורא, שהרגיש אותה כרעה ואפילו כשלילית, לפתע מתגלה לו כטוב וכמילוי. כי מהבורא לא משתנה דבר, אלא תמיד יוצא אור. ורק האדם,
מפני שהוא הפוך מתכונת האור, רואה ומרגיש בו חושך וחיסרון.
לכן בלית ברירה האדם
מחויב לעבור את השלבים הראשונים של הסתר כפול והסתר רגיל, כדי לקבוע את היחס שלו
כלפי הרצון לקבל. ואז בשלב השני, היינו לאחר שעובר מחסום, הוא מתחיל לקבוע את היחס
שלו כלפי הרצון להשפיע.
הסתר תוך
הסתר - בהתגברות הייסורים האדם חושב שמקור כל הייסורים הוא בטבע
מט) אמנם, ברבות חס ושלום הצרות והמכאובים, במידה מרובה ביותר,
הנה גורם זה להסתר כפול, שנקרא בספרים "הסתר תוך הסתר". שפירושו, שאפילו
אחוריו יתברך, אינם נראים חס ושלום. כלומר, שאינם מאמינים, שה' יתברך כועס עליהם
ומענישם. אלא תולים חס ושלום זאת, במקרה ובטבע. ובאים, לידי כפירה, בהשגחתו יתברך
בשכר ועונש. וזה שאמר הכתוב: "ואנכי הסתר אסתיר פני וגו', כי פנה אל אלהים
אחרים". דהיינו, שבאים לידי כפירה ופונים לעבודה זרה, חס ושלום.
בהסתר אחד (ראה
"הסתר1"
בשרטוט 8 בעמוד הבא) כשהאדם מרגיש רק מעט רע, הוא תולה את הרע בעצמו, או בבורא.
כלומר האדם נמצא במצב שיכול לקבוע משהו כלפי הבורא, שהוא נמצא, או נמצא בהסתר.
ואם הרע מתגבר ונעשה
רע כפול, הוא מביא לאדם הסתר כפול (ראה "הסתר2" בשרטוט 8), והאדם אומר
שאין השגחה ואין בורא. רק רע לו. זאת אומרת, גודל הצער, החיסרון, הכאב, הוא שמשפיע
על קביעת תמונת העולם של האדם. כי כולנו רק כלים דהרגשה, רצון לקבל, והשכל שלנו
הוא כולו תוצאה מהם.
ככל שהאדם מקבל
מכות, השכל מתפתח וגדל איך לברוח מהמכות, והאדם נעשה יותר חכם. אם נותנים לו מכות,
חסרונות, מגוונים וסבוכים מכיוונים שונים בכל הערמומיות שרק אפשר, השכל שלו הולך
ומתפתח, כי האדם צריך לחפש איך לברוח. זאת אומרת, האדם גדל רק על ידי חסרונות.
אם נותנים לו
בילדותו הכל מן המוכן, בלי לאפשר לו לפתור בעיות ולשחק במשחקים שמחייבים להתאמץ,
השכל לא גדל בו. כי התפתחות השכל היא רק תולדה של התגברות הרצון, שרוצים לברוח
מייסורים.
שרטוט 8
אנחנו רואים שהיחס
שלנו להשגחה נובע מההרגשה הפנימית. אלא
השאלה היא, האם ביכולתנו להשפיע עליה, או האדם נידון לספוג מכות ולברוח עד שתחת
רושם המכה יבין מהיכן היא באה ובשביל מה?
בקבלה לומדים
שביכולתנו לקבוע את מצבנו גם באמצעות החברה. כי דווקא אם האדם משתייך לחברה, ההבנה
שלו במכות ובמטרה שלהן, למה זה מגיע לו, יכולה להשתנות מקצה לקצה.
האדם יכול לספוג
מכות כואבות מאוד, שאם היה לבדו, היה נכנס מהן להסתר כפול, שאין בורא ואין השגחה.
ועל כך נאמר "צרת רבים חצי נחמה"[140]. בחברה, פוחתת בתוך האדם עוצמת
ההרגשה של המכות. הן לא כל כך גדולות, כי הוא רואה שכולם סובלים. וכך בעזרת החברה,
האדם מעלה את הרף שלו מדרגה של הסתר כפול לדרגה של הסתר רגיל, ויכול לקבל שהבעיה
היא בו ולא בבורא. שיש בו איזה פגם, ולכן קורה לו כל מה שקורה.
מכאן רואים, שישנם
גורמים רבים, שאנחנו יכולים להחליט לגביהם איך לנהוג ולהגיב, בהתאם להשפעת הבורא
עלינו. אפילו אם השגחתו נראית לנו לא טובה, האדם לקבוע מהי דרגת הקושי של החיסרון
שהוא ירגיש בתוכו.
האדם לא משלים את כל
ההסתר הכפול ואחר כך עובר להסתר רגיל, אלא עולה להסתר אחד ויורד להסתר כפול, ושוב
עולה להסתר אחד, וחוזר חלילה, עד שמשלים את כל מדרגות ההסתר. כי ההסתר בא על השגחה
טובה, שרק כלפי האדם עצמו היא נראית כרע. ולכן, גם כשהיא מורגשת בו כרעה הוא יכול
להתייחס אליה, או על חשבון העבר, שהוא מקבל מכות על מעשים לא טובים שעשה בעבר. או
על חשבון העתיד, שהבורא נותן לו מכות כדי לקדם אותו, שיהיה חכם בעתיד. וכך האדם יוצא כמצדיק את
הבורא, למרות שמרגיש רע. כי בהסתר, לא מרגישים טוב בהרגשה, אלא רק רע.
אבל ההרגשה יכולה
להיות עד כדי כך רעה, שהאדם לא מסוגל להצדיק אותה, שהיא באה מהבורא בצורה מטרתית.
זאת אומרת, שנותנים לו מכות או עבור מעשים קודמים או כדי להכין אותו למצבים
שיבואו. אלא נראה לו שאכן קיים כוח עליון, אבל לו עצמו רע. יש לו עדיין קשר עם
אותה הבנה שהמצב שלו בא מלמעלה, אבל ההרגשה הרעה שולטת בו. לכן הוא על הגבול של
ההסתר שבו לא יכול להצדיק את הבורא, ולפני שהבורא נעלם כליל. שאז מרגישים רע עד
כדי כך, שאפילו לא קושרים את ההרגשה לבורא.
מצבי ההסתר האלה
מגוונים מאוד. אבל האדם לא מודע להם ולא יכול לתפוס אותם או להבדיל ביניהם. וגם לא
דורשים ממנו להיות ער כל הזמן, מה הוא בדיוק מרגיש וחושב, אלא רק להיות דבוק
בבורא. ולכן אומרים לאדם לא להיכנס ולחיות באותה הרגשה רעה (ראה תץ כלפי
"רע" בשרטוט 9) ו"לאכול את
בשרו", אלא מיד להתנתק ממנה ולהיזכר בעובדה שיש משגיח, שיש הנותן, ולקשור את
עצמו להשגחה, להידבק בנותן (ראה חץ מופנה ל"הנותן" בשרטוט 9). לא להיכנס
להרגשה רעה, כי אז לא יוכל להדביק את עצמו לבורא, וייפול מהשגחה של הסתר אחד
להשגחה של הסתר כפול, להרגיש רק את הרע שבו.
שרטוט 9
לכן כל הזמן, למרות
שמרגיש רע, עליו להדביק את עצמו במחשבה לנותן (ראה "מחשבה" בשרטוט 10).
כי העיקר לא להתנתק ממנו במחשבה. אלא להישאר לפחות בהסתר רגיל, ולעבור כמה שאפשר
מהר את המצבים. כלומר, על כל רע יותר גדול שבא, וכל רגע משתנה ומבלבל ומושך עוד
יותר לעצמו, כי ההרגשה שולטת, להתאמץ במחשבה להיות עוד יותר קשור לנותן.
שרטוט 10
ובמאבק בין ההרגשה
הרעה לבין המחשבה על הנותן, האדם מברר כל הזמן בתוך עצמו ונדבק כביכול לקדושה. כמו
שלומדים בספרי הקבלה, שהאדם נמצא באמצע בין קדושה לקליפה, בחלק הנקרא
"שליש אמצעי דתפארת" (ראה "1/3 א'" שרטוט 11). הקליפה נמצאת
למטה והקדושה למעלה, והאדם נמצא באמצע הנקרא "קליפת נוגה", שהיא כל
הבחירה החופשית שלו.
שרטוט 11
הבחירה נמצאת דווקא
בתרגיל הזה שצריך לעשות בהסתר רגיל ובהסתר כפול, כשמגיע הרע מיד לנסות ולהידבק
במחשבה, שהרע מגיע מלמעלה והוא רע מטרתי, כדי שנתעלה מעליו ונדבק לנותן.
כדי להגיע להכרת הרע
המטרתית, שמדביקה את האדם לנותן , צריך אמצעים רבים. האדם לא מסוגל להגיע להכרת
הרע בלי ספרים נכונים, הדרכה של מורה בעל השגה וקבוצה מתאימה. כי כולנו חלקים
פרטיים, רכיבים, של נשמה כללית אחת הנקראת "אדם הראשון", וקשורים בה יחד
זה לזה. והבורא, כמו שכתוב, שם ידו של אדם על גורל הטוב[141], כלומר, מביא אותו
לקבוצה שהיא הדגם של הנשמה הכללית.
וחברי הקבוצה שלו הם
עבורו חלקים עיקריים של הנשמה כללית, אותו נברא כללי שברא הבורא. והיחידים שיכולים
לקבוע איזה שינויים הוא יעבור. כמו בגוף האדם, שאיבר אחד לא יכול לתפקד בלי
האיברים האחרים. אותה קבוצה של עשרה אנשים ויותר מכריעה וקובעת את התקדמותו של כל
אחד ואחד מחבריה, כמו גם הספרים הנכונים. אותם אדם צריך לדעת לקרוא ולהבין נכון,
כמו שבעל הסולם מסביר ב"סדר הלימוד" איך צריך ללמוד. שקודם צריך לדעת את
ההגדרות הנכונות לכל מילה ומילה בקבלה, כדי שהאדם יפרש את כל המונחים והמושגים
ברוח הקבלה, כולל את המושג "תורה ומצוות"[142].
האמצעים הללו שהאדם
בוחר לעצמו כסביבה מתאימה, קבוצה, מדריך (מורה, רב), ספרים נכונים, הם כולם תנאים
חיצוניים להתפתחות הנשמה. כך מציין בעל הסולם, במיוחד ב"מאמר החירות"[143].
ולנשמות זכות כמו של אברהם אבינו, אין צורך באמצעים כאלה, כי הן מתפתחות מתוך
השתוקקות בלבד. אבל נשמות עבות חייבות להיעזר באמצעים חיצוניים.
ואיך אפשר להתקדם
כמה שיותר מהר ולהידבק במחשבה הנכונה כלפי מעלה, ולא להיות בהרגשה של מטה? תלוי
בהכנה שהאדם עושה בזמן שנזכר בעניין הזה. עד כמה החברים, הקבוצה, הלימוד וכל
העולם, יכולים להזכיר לו. ובעל הסולם כותב ב"מאמר החרות", שגם הבורא
מזכיר לאדם כמה פעמים. ואם האדם לא מממש את התזכורת הזאת, אז הבורא עוזב אותו לשעת
כושר אחרת, להזדמנות טובה יותר מצד האדם, שתיתכן ותחזור רק בעוד כמה שנים, או בעוד
כמה גלגולים.
לכן, בשעה ששומעים
ומבינים, שהתקדמות היא רק אם נמצאים בדחיפה עצמית קדימה, אם מרגישים ומבינים
שמחפשים את הקשר עם העליון, ורוצים להגיע לגילוי הבורא ולא להיות בהסתר, אלא רואים
מטרה בגילוי העולם הרוחני, כדי לחיות בו כמו בעולם הזה, אז צריך לאחוז ולהתחזק
ולהתקשר לעליון, ולא למהר ולברוח מהקשר הזה.
לא מתקדמים מהר ולא
מיד. אלא אם האדם כבר מכיר משהו בבורא, שהכל הוא מסובב לאדם, וכבר יכול להוציא
אותו ממצב ההסתר הזה, אז שתבוא מכה גדולה כזאת, שעל ידה הוא יתגבר ויקפוץ עוד יותר
למעלה. ולא אותן ההפרעות שודאי יבואו, אבל יהיו כאלה שכל הפרעה ולו הקטנה ביותר
תזרוק אותו מהדרך. אלא רק אם יבואו הפרעות גדולות כדברי הכתוב: "כל הגדול
מחברו יצרו גדול ממנו"[144], של יצרים גדולים, שרק מי שנמצא גבוה יותר, נותנים
לו הפרעות יותר גדולות ויותר מגוונות מבחוץ ומבפנים. כי את ההפרעות נותנים לאדם
בהתאם להכנה שלו, ואז הוא מתקדם.
הסתר אחד - האדם מאמין שהייסורים נובעים מחוסר דבקות
בבורא
נ) מה שאין כן לפני זה, שהכתוב מדבר רק מבחינת הסתר אחד, מסיים
הכתוב: "ואמר ביום ההוא, הלא על, כי אין אֱלֹקַי בְּקִרְבִּי, מצאוני הרעות
האלה". כלומר, שמאמינים עוד בהשגחת שכר ועונש, ואומרים, שהצרות והיסורים,
מגיעים להם מחמת, שאינם דבוקים בה' יתברך. ככתוב: "על, כי אין אֱלֹקַי
בְּקִרְבִּי, מצאוני הרעות האלה". שזה נבחן, שרואים עוד את ה' יתברך, אבל רק
דרך אחוריו. ועל כן נקרא "הסתר אחד", דהיינו "הסתר הפנים"
בלבד.
מה שאין כן לפני זה, שהכתוב מדבר רק מבחינת הסתר אחד, מסיים
הכתוב: "ואמר ביום ההוא, הלא על, כי אין אֱלֹקַי בְּקִרְבִּי, מצאוני הרעות
האלה". כלומר, שמאמינים עוד בהשגחת שכר ועונש, ואומרים, שהצרות והיסורים,
מגיעים להם מחמת, שאינם דבוקים בה' יתברך. ככתוב: "על, כי אין אֱלֹקַי
בְּקִרְבִּי, מצאוני הרעות האלה".
זאת אומרת, הוא נמצא ברע וזה מגיע לו, כי לא תיקן עדיין את
הכלים שלו, הוא לא מספיק דומה לבורא. שזה נבחן, שרואים עוד את ה' יתברך, אבל רק
דרך אחוריו. (ראה "בורא רע" ו"אחוריים" בשרטוט 12)
שרטוט 12
המצבים הם מגוונים.
הם לא רק הסתר כפול והסתר אחד. המצבים משתנים ועוברים באדם מהסתר כפול להסתר אחד
ומהסתר אחד להסתר כפול (ראה חץ בין "בורא רע" ל"בורא רע"
בשרטוט 12). ולא שהאדם קודם הולך זמן מסוים בהסתר כפול, שאין בורא, כי נמחק ממנו,
או שהבורא נראה לו רע, ולא יכול להצדיק אותו. ולאחר מכן בהסתר אחד, שהבורא נראה לו
רע עד שרואה שהוא עצמו רע ולא הבורא,
שההשגחה היא מטרתית כלפיו, ואז מצדיק את הבורא.
אלא המצבים הללו הם
משתנים, מתחלפים ובאים, עד שהאדם עובר על כולם. כי הנשמה כוללת תרי"ג רצונות:
רמ"ח איברים למעלה מחזה ושס"ה גידים למטה מחזה. החלק למעלה מחזה נקרא
גלגלתא ועיניים, כלים דהשפעה (ראה "ג"ע" ורמ"ח" בשרטוט
13), והחלק למטה מחזה נקרא אח"פ,
כלים דקבלה (ראה "אח"פ ו"שס"ה" בשרטוט 13) שלא נראים ולא
מורגשים בינתיים באדם, אבל הם אותו פרצוף שמלווה את האדם בכל מצב, ונקרא "גוף
של נשמה" (ראה "גוף" בשרטוט 13).
שרטוט 13
ועל כל הרצונות האלה האדם צריך לעבור תיקונים.
ולכן כל תרי"ג הרצונות חייבים לעבור את כל המדרגות. ואז נראה לנו, שדורכים
זמן רב מדי במקום והזמן לא עובר, או נמצאים באותו מצב בלי יכולת לצאת ממנו. אבל רק
נדמה לנו, מפני שאין לנו מושג איזה מצבים הרצונות שלנו עוברים. והרצונות חייבים
לעבור על כל המצבים.
והאדם, אם הוא היה
רגיש להבין, לראות ולגלות, איך הוא עובר כל רגע ורגע בחייו, הוא היה רואה איך כל
רצון ורצון מהרצונות שלו בשילוב מיוחד ביניהם עובר את כל מצבי ההשפעה מהבורא, כדי
שהאדם יקבע כלפי הרצונות הללו יחס של טוב או רע, בורא מגולה או בורא נסתר, האם הוא
מגלה כלפי הבורא יחס טוב או יחס רע, האם מצדיק את עצמו או מצדיק את הבורא.
ולכן נראה לו כאילו
הזמן לא זז והוא דורך באותו מצב. אבל זה משום שעדיין לא מרגישים ולא מודעים לכך,
שנמצאים בגוף שכלול מרצונות רבים. ולאחר שהגוף הזה מתגלה לאדם, והוא מבין ומרגיש
את מבנה הנשמה, העבודה שלו היא אחרת. הוא יודע בדיוק מה מתגלה, ואיך הוא צריך
לעבוד עם כל רצון, שנכנס למגע עם האור העליון, עם ההשגחה.
מתי האדם עובר הסתר
כפול ומתי הסתר אחד, זה תלוי במצבים שהאדם אמור לעבור. ואיך האדם מרגיש את השפעת
הבורא עליו, זה תלוי במבנה הנשמה. כי למעלה מחזה, בכלים דהשפעה, האדם מרגיש את
השפעת הבורא אחרת מהכלים דקבלה, למטה מחזה, למרות שהם כולם גוף אחד.
לכן האדם יכול להיות
רגע אחד צדיק ולהצדיק את הבורא, ורגע שני ליפול ולהיות כרשע. כי שינוי המצבים הללו
הלוך וחזור לטובה או לרעה, לא רק תלוי במה שמתגלה כלפיו, אלא כלפי איזה רצונות זה
מתגלה ופועל באדם. ולכן לא עוברים לפי סדר, מהסתר כפול, להסתר רגיל, לשכר ועונש
ולאהבה נצחית. אלא עד שעוברים את המחסום, שלפני שכר ועונש, נמצאים בשילוב בין
מצבים של הסתר כפול והסתר רגיל.
והנחיצות לכך היא
גדולה. כי האדם על כל רצון ורצון צריך לקבוע עד איזו דרגת חיסרון הוא נמצא בהסתר
כפול, ועד איזה דרגת חיסרון הוא מאבד את האפשרות להצדיק את הבורא, ויורד מהסתר
רגיל להסתר כפול. על כל רצון ורצון ולו הקטן ביותר. למשל מצד הטוב, בשתיית תה מודה
לבורא ויודע שהכל בא ממנו. אבל אם טועם "טעם החיים" בקוקה קולה, מרגיש
תענוג גדול ושוכח מהבורא, כי נכלל בתענוג ומתנתק מהבורא. ואותו דבר מצד הרע. זאת
אומרת, עוצמת התענוג או הייסורים קובעת עד כמה האדם יכול להחזיק את עצמו לזכור את
מקור התענוג או הייסורים. תלוי איך האדם שופט אותם.
באותם תרי"ג
רצונות בכל דרגה משתנה הַרָף, שבו עד איזה גובה מסוים של השפעה בכל רצון ורצון,
האדם מסוגל לסבול ולהחזיק ב"אין עוד מלבדו". ומהשפעה מסוימת ומעלה, כבר
לא מסוגל. האדם עובר את כל המצבים הללו בלי הבנה מה עובר עליו. בינתיים נסתר ממנו
כל מבנה המערכת של הנשמה. אבל עליו לעבור את המצבים הללו גם בלי דעת. כמו תינוק,
שאין לו הבנה היכן הוא נמצא ומה קורה איתו, אלא מאכילים אותו והאוכל שנספג בגוף
פועל עליו, והוא גדל.
כך גם בלימוד הקבלה,
הזמן חולף בשינויי מצבים בלי שיודעים בדיוק היכן נמצאים באותו מצב מיוחד של הסתר
כפול והסתר רגיל שנועד למתחילים.
הגדרה של
הסתר אחד
נא) והנה, נתבארו ב' הבחינות, של תפיסת, ההשגחה הנסתרת,
המורגשות לבריות, דהיינו: הסתר א', והסתר תוך הסתר.
ההסתר הא' - פירושו, הסתר פנים בלבד, והאחוריים מגולים להם.
כלומר, שמאמינים, שה' יתברך סיבב להם היסורים, מחמת עונש. ואף על פי, שקשה להם,
להכיר את ה' יתברך תמיד, דרך אחוריו, כמבואר לעיל, שבאים מחמת זה, לידי עבירה, עם
כל זה, אפילו אז, נקראים בבחינת "רשע שאינו גמור". כלומר, שהעבירות הללו
דומות לשגגות, כי הגיעו להם מחמת ריבוי היסורים, שהרי בכללות, המה מאמינים בשכר
ועונש, כאמור.
לא מדובר על השכר
והעונש שמרגישים בהשגחת שכר ועונש הנמצאת ברוחניות, בגילוי הבורא למעלה מההסתר.
אלא נמצאים עדיין במצב של "רשע שאינו גמור". "רשע", על שום
שהאדם מרגיש רע. "אינו גמור", מפני שהוא מצדיק את הבורא על ההרגשה שלו,
ואומר שהעונש מגיע לו (ראה "רשע שאינו גמור" בשרטוט 14).
"רשע
גמור" נקראת דרגה עוד יותר נמוכה, הסתר כפול. שאז האדם מרגיש כל כך רע, שבשום
פנים ואופן לא יכול להצדיק את הבורא, ומתנתק ממנו (ראה "רשע גמור"
בשרטוט 14).
שרטוט 14
הטוב ורע שמדובר
עליהם ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" לא מתייחסים לסתם הרגשה טובה או רעה.
אלא להרגשה של רע או טוב כמושגים מטרתיים, השייכים להשגת הדבקות על ידי אדם שלומד
את חוכמת הקבלה. לעיתים מתגלה לאדם שהוא מרגיש טוב, וגם שאותו הטוב הזה בא מהבורא
(ראה "טוב" בשרטוט 15). אבל המצבים הללו הם מקריים. הם מתגלים ובורחים
מהאדם. ולכן לא מייחסים אותם למעבר המחסום, אלא כמשהו שדלף ובא אל האדם מעֵבר
למחסום. וצריך להבדיל, שאז כל ההרגשה הטובה היא הנאה בחושים ממשהו גשמי, מתענוגים
גופניים, מאוכל, מילדים, מכסף, מכבוד, מושכלות. הנאות שמנותקות מרוחניות ולא
יכולים לקשור אותן לרוחניות.
שרטוט 15
גם כשהאדם אומר
שהכול בא מלמעלה, אין כל קשר בין ההרגשה הזאת שלו כלפי הבורא, לבין הכלים שמתפתחים
בו כלפי הבורא, ולבין הבורא. הוא מודה לבורא על רווחים בבורסה, על רווחים שהוא
מקבל בעולם הזה, ברגשות האגואיסטים שלו. הוא לא מתייחס לתיקון הכלים, ולא קושר את
מה שקיבל עם הבורא, אלא לרווח שקיבל בכלים דקבלה, בכלים האגואיסטיים שלו. ולכן אין
לו שום בעיה לברך את הבורא על כל הטוב שעשה לו בחיים.
מתי הוא מתחיל
להרגיש רע? ברגע שיש לו נקודה שרוצה להגיע לדבקות בבורא, ומרגישה את עצמה ריקנית.
הנקודה הזאת היא שמביאה את האדם ללימוד הקבלה - לספרים, לקבוצה ולמדריך. והם
מפתחים ומרחיבים אותה, עד שבונים ממנה כלי של נשמה, בכל תרי"ג הרצונות שבה.
אבל הכלי של הנשמה לא מתייחס לחמשת החושים. בחושים הללו אפשר ליהנות אם האדם מתנתק
מרוחניות. כמו שקורה למתחילים שרוצים להירגע מעט ולברוח מהדרך הרוחנית. כי מדובר
בכלים אחרים לחלוטין.
בעולם הזה בני אדם
בקלות מודים לבורא על מילויים שהוא נותן לכלים הגשמיים שלהם, לתאוות גופניות
ותאוות לכסף, לכבוד, למושכלות. כי מדובר על כלים דקבלה. אבל האדם, שמתחיל לפתח את
הנקודה שבלב, מתחיל להרגיש בה חיסרון. הוא מרגיש בה הסתר כפול והסתר רגיל, ושואל
האם ההרגשה שלו באה מהבורא או לא, איך להרגיש מהיכן היא באה, איך להרגיש האם היא טובה
או רעה. אז נבנה בו כלי אחר לחלוטין, כלי של נשמה, ולא כלים גופניים.
ולכן על הכלי של
הנשמה אי אפשר לקבוע מן הסתם שטוב לו או רע לו, מהבורא או לא מהבורא. בכלי של
הנשמה, שהשגחה והרגשה קשורות יחד, והאדם לא יכול לומר על הרגשה רעה שהיא באה
מהבורא. זה כלי אחר לחלוטין שהאדם הולך ומפתח.
הגדרה של הסתר תוך הסתר
נב) והסתר תוך הסתר - שפירושו, שאפילו אחוריו של הקדוש ברוך
הוא נסתרו מהם. כי אינם מאמינים בשכר ועונש, כנזכר לעיל. הנה העבירות שבידיהם,
נבחנות לזדונות. ונקראים "רשעים גמורים", משום שהם פוקרים [מתפקרים] ואומרים,
שה' יתברך אינו משגיח כלל על בריותיו, ופונים לעבודה זרה, כמו שכתוב: "כי פנה
אל אלהים אחרים", חס ושלום.
"פנה אל אלהים
אחרים" לא נקרא להשתחוות לפסלים, להתפלל לירח, או לעשות מדיטציות. אלה שיטות
להרגעה נפשית פסיכולוגית, שהקבלה כלל לא מתייחסת אליהן. "עבודה זרה" היא
גם לא הקביעה שהבורא עושה לי רע ואינו משגיח (ראה "אחוריים" בשרטוט 16).
אלא "עבודה זרה" היא כשהאדם קובע שאין כוח עליון אחד, יחיד ומיוחד,
שמשגיח ושולט ועושה הכול בעולם, אלא יש עוד כוחות בעולם, וגם ש"האני"
שלו נמצא כקובע בעולם. (ראה "עבודה זרה" בשרטוט 16).
"עבודה
זרה" נקראים המצבים שקיימים בתוך
האדם העובר בדרך לגילוי הבורא. כל המונחים הללו "עובד עבודה זרה",
"רשע גמור", "רשע שאינו גמור", מיוחסים בקבלה לאדם שנמצא
בהסתר כפול, ומתקדם למטרת הבריאה על ידי חוכמת הקבלה.
שרטוט 16
השמות שמדברת עליהם
התורה: "פרעה", "בלעם", "משה", "אהרון",
הם מצבים באדם, דרגות שהוא עובר בדרך לגילוי הבורא, ולא שמות של אנשים רגילים בעולם הזה, שחיים בלי קשר להתפתחות
רוחנית. כל ההגדרות והשמות בחוכמת הקבלה, מיוחסים למצבים שעוברים עובדי ה'.
"רשע" או "רשע גמור" הן דרגות שהאדם צריך להזיע עליהן. לתקן
ולשנות את עצמו על ידי חוכמת הקבלה, כדי שיתנו לו את ההכבדות האלה מלמעלה, והוא
ייפול.
תחילה צריך לעלות
להרגשה, להבנה, לאיזה גילוי קטן, כדי אחר כך ליפול ממנו ולהיקרא רשע גמור. אחרת
אין כלפי מה להיקרא רשע גמור. האדם אמור קודם להיות בהסתר רגיל ורק בִּגְבוֹר
הצרות וההרגשות הרעות ליפול ולהיעשות רשע גמור. מדובר רק על האדם שנמצא בשינויי
מצבים ביחס לבורא. "רשעים" בתורה הם אישים ברוחניות ולא בני אנוש
רגילים.
____________________________________________________________
[133] ראה לעיל הערה 125.
[134] למשל על בעל הבית והאורח ראה ר' יהודה אשלג,
"פתיחה לחכמת הקבלה", אות טוב, בתוך: כתבי בעל הסולם.
[135] תהילים קלט, יב.
[136] על ההבדל בין עובד ה' ללא עבדו ראה ר' יהודה
אשלג, "אחור וקדם צרתני", בתוך: כתבי בעל הסולם, עמ' 66:
"ובזה ניכר החילוק בין עובד ה' ללא עבדו, כי המתירא באמת ואינו בוטח לא היה
שם לבו אפילו לפָּכִין קְטַנִּים [לכלים קטנים], בעת כזאת שדואג שלא יבא אויב
להכות אֵם עַל בָּנִים ולהאביד הכל. אבל עובד ה' יחד עם היגיעה והשתדלות מחמת
יראתו, יודע בטוב ובוטח בחסדו יתברך, שהכל שלו ושום זר לא ישלוט ברכושו, ויש לו
מקום אפילו בעת כזאת, להשגיח על לפָּכִין קְטַנִּים [ להקפיד על כלים קטנים], כדרך
הצדיקים שחביבין עליהם ממונם וכו'".
[137] תהילים קג, ט.
[138] על "נשמת אדם תלמדנו" ראה הערה 72
בעמ' 504.
[139] ראה הערה 98 בעמ' 506.
[140] למקור האמירה ראה דברים רבה ב, כמו: "מהו
בצר לך (דברים ד, ל): אמר רבי יוחנן בשם רבי עקיבא: כל צרה שהיא של יחיד, צרה. וכל
שאינה של יחיד, אינה צרה".
[141] ראה הערה 54 בעמ' 503.
[142] "סדר לימוד" מובא בסוף ה"הקדמה
לתלמוד עשר הספירות".
[143] ראה ר' יהודה אשלג, "החֵרות", בתוך:
כתבי בעל הסולם, עמ' 418.
[144] סוכה דף מה ע"א.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה