פרק 23
"יגעתי
ומצאתי, תאמין"
אות מ.
"יגעתי ומצאתי": למה בסיום היגיעה נאמר "ומצאתי"
אות מא. ה'
מסתתר בתורה, לכן רק בתורה ניתן למצוא אותו
__________________________________________________________________________
__________________________________________________________________________
"יגעתי
ומצאתי": למה בסיום היגיעה נאמר "ומצאתי"
מ) ונבין
מתחילה את דברי חז"ל (מגילה דף ו' ע"ב), שאמרו: "יגעתי ומצאתי,
תאמן, לא יגעתי
ומצאתי, אל תאמן". שיש להקשות, על הלשון "יגעתי ומצאתי", שנראים,
כְּתַרְִתֵּי דְּסַתְרֵי אַהֲדָדֵי [שנראים כשניים הסותרים זה את זה].
שהרי
"יגיעה", היא ענין עבודה וטורח, שנותנים במחיר כל קנין רצוי. שבעד קנין
חשוב, נותנים יגיעה מרובה, ובעד קנין פחות, נותנים יגיעה מועטת.
והיפוכה היא
"מציאה", אשר דרכה, לבא אל האדם, בהסח הדעת לגמרי, בלי שום הכנה, של
טורח ויגיעה ומחיר.
ואם כן, איך
תאמר: "יגעתי ומצאתי"? ואם יגיעה יש כאן, היה צריך לומר: "יגעתי
וקניתי", או "יגעתי וזכיתי", וכדומה, ולא "יגעתי
ומצאתי"?
בעל הסולם מסביר לפי איזה עיקרון האדם משיג את התוצאה הדרושה
מעסק בתורה.
האדם שעובד ועוסק בתורה לפני המחסום ורוצה להגיע
ל"לשמה", מגיע למצבים טובים ולמצבים רעים. הוא לא יודע היכן הוא נמצא,
ובאיזה אופן הוא עוסק בתורה, אלא הוא רוצה להגיע לנצחיות, לרוחניות, לשלמות, בצורה
אגואיסטית בינתיים, כמו שמחייב אותו הטבע שלו.
ולפי בעל הסולם האדם אינו יודע אם הוא הולך בדרך נכונה או לא,
אלא שהוא עובר תהליך הנקרא "יגעתי ומצאתי". תהליך שעליו לעבור עד הכניסה
לעולם הרוחני.
בתחילה נמצאים במצבנו הנוכחי, בהמשך משתמשים לתקופה מסוימת
באמצעי הנקרא "תורה", ולאחר מכן מגיעים למטרה, שהיא הגמול. התהליך הזה
אינו מוגדר כ"קניתי" או "זכיתי", אלא כ"מצאתי":
"יגעתי ומצאתי".
מדוע? "יגעתי" נקרא להשקיע יגיעה. אבל מהי בדיוק
אותה יגיעה? איך להשקיע אותה? האם צריך להזיע פיזית או לעשות מאמצים פנימיים
ונפשיים? להיות באיזה ריכוז מסוים? האם היא מדיטציה, או חשבונות של גימטריות, או
לימוד בעל פה עשרות דפי ספר, או הצטיינות בבחינות? איך נותנים אותה יגיעה? במה היא
בדיוק היגיעה?
אלא שגם אם מסבירים לאדם הכול, והוא מבין מהי היגיעה הנדרשת,
ומשתדל לממש ולבצע אותה, ולהשקיע כל מה שנדרש ממנו, התוצאה תבוא אליו כהפתעה
גמורה, שהוא לא מצפה לה ולא מחכה לה, ולא יכול היה לתאר אותה לעצמו מראש, אלא
"ומצאתי". "מציאה" נקרא דבר שלא אותו חיפש ולא לשמו עבד. שלא
כיוון את עצמו ביגיעתו, למה שזוכה לו. עד כדי כך הרוחניות לא מובנת לאדם, ולכן
כתוב עליה, שאותה "מצאתי".
אין קשר בין היגיעה למטרה שמשיגים. אלא נותנים יגיעה במצב אחד,
במקום אחד, ופתאום מתגלה משהו במקום השני, בלי שום קשר בין זה לזה. אבל חוסר קשר
זה הוא דווקא הגיוני. כי בעולם שלנו האדם נותן יגיעה מתוך רצון לקבל, רצון
אגואיסטי, לשם מטרה אגואיסטית. ולא מסוגל להתכוון אל מעבר למחסום, לעולם הרוחני,
כדי להגיע לרוחניות, להשפעה, להיות למעלה מהטבע שלו.
אלא כל המטרות שהאדם מתאר לעצמו הן מטרות אגואיסטיות. לכן אפשר
להבין, שלא יקבל מה שתיאר לעצמו. אלא משהו אחר שמקבלים ופתאום מוצאים רק בתכונות
רוחניות, היינו, בתכונות אלטרואיסטיות של השפעה. ולכן הוא נחשב לנו כמציאה.
ה' מסתתר בתורה, לכן רק בתורה ניתן למצוא אותו
מא) והנה,
אִיתָא [למדנו] בזוהר, על הכתוב "וּמְשַׁחֲרַי
יִמְצָאֻנְנִי", שאלו על זה: היכן מוצאים את ה' יתברך? - ואמרו, שאין מוצאים
אותו יתברך, אלא בתורה. וכן אמרו על הכתוב, "אכן, אתה, אל מסתתר", אשר
הקדוש ברוך הוא, מסתיר את עצמו, בתורה הקדושה.
ויש להבין
דבריהם ז"ל כראוי. כי לכאורה, הקדוש ברוך הוא מוסתר, רק בדברים ודרכים
הגשמיים, ובכל הבלי העולם הזה, שהם מחוץ לתורה. ואיך תאמר את ההיפך, אשר רק בתורה
הוא מסתיר את עצמו?
גם המובן
הכללי, שהקדוש ברוך הוא מסתיר את עצמו, באופן שצריכים לבקשו, הסתר זה למה לו? וכן,
"כל מבקשי אותו, ימצאוהו", המובן בכתוב, "וּמְשַׁחֲרַי
יִמְצָאֻנְנִי", צריך להבין היטב, דבר הביקוש הזה, ודבר המציאה הזו, מה הם,
ולמה הם?
דרך מצבים של בלבול, חוסר הבנה, שאלות ואכזבות, הבורא מביא את
האדם לחפש אותו בכל מצב ומצב, היכן הוא מסתתר בכל מה שהאדם מרגיש ועובר. והבעיה
שניצבת בפני האדם, היא לתת יגיעה בחיפוש הבורא בכל המצבים והפעולות הללו שהבורא
מעביר אותו.
בחיפוש אחר הבורא בכל המצבים, בהשתדלות למצוא מיהו "העומד
אחרי כותלנו"[113], מיהו שפועל עליו, האדם מקבל לאט לאט שכל והבנה מהי דמות
הבורא. כי כל המאורעות שעוברים על האדם בונים בו כלים, הבחנות, והבנה מיהו הבורא,
מה הנהגתו עליו ולמה הוא מתייחס אליו כך, וממה האדם עצמו נבנה וכלול ביחס לבורא.
בחיפוש שלו הוא מגלה גם את עצמו, גם את הבורא וגם את היחס ביניהם, על פני כל
המצבים והפעולות שהבורא מכניס אותו ומעביר אותו דרכם.
לכן האדם אמור להיות ער כל רגע ורגע בחייו לכך, שמה שהוא מקבל
באותו רגע בא מהבורא, מ"אין עוד מלבדו"[114], מתוך השגחתו של "אני
הוי"ה לא שניתי"[115], שהיא "טוב ומיטיב לרעים ולטובים"[116]
בכל רגע ורגע במציאות, לכל אחד ואחד. והאדם אמור לבדוק למה הבורא מתייחס אליו
בצורה מסוימת, כלומר, מה הבורא רוצה ממנו, כדי לגלות את יחס הבורא אליו כהשגחה של טוב
ומיטיב, למרות שנמצא במצבים הפוכים ורחוקים מטוב ומיטיב.
ולאחר שהאדם עובר דרך כל המצבים הללו, ומברר אותם אחד לאחד, אז
מתקיים "וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי"[117]. כי מי שמשתוקק לגלות את
הבורא בכל המצבים שעוברים עליו, נפגש עם הכוח העליון, וכך משיג בעצמו מעמד כמו
הכוח העליון. הוא פותח לעצמו את ההנהגה וההשגחה ומתגלה לו הבורא, מפני שבנה כלי,
הבנה, תפיסה, לקשר עם הבורא על פני כל המצבים שעברו על הרצון לקבל שלו, והתעלה מעל
הרצון האגואיסטי בחיפוש אחר מגע עם הבורא.
בהתעלות מעל הרצון, מעל הטבע האגואיסטי, האדם מוצא את הקשר עם
הבורא. ואז מבין שהטבע האגואיסטי ניתן לאדם כדי שהוא ייתן יגיעה ויתעלה מעליו, ושם
ימצא את נקודת המגע והקשר עם הבורא, כדי להתחבר עימו מעל הטבע.
____________________________________________________________
[113] שיר השירים ב, ט: "הנה זה עומד אחר כתלנו".
[114] דברים ד, לה. להסבר על המושג "אין עוד
מלבדו" ראה הערה 7 בעמ' 499.
[115] מלאכי ג, ו.
[116] ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" בעל
הסולם דן בהרחבה בעיקרון "טוב ומיטיב לרעים ולטובים". ראה אותיות: סא,
סד, צ, קה, קיח, קיט, קכא, קכט.
[117] משלי ח, יז.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה