פרק 20 - תיקון הנשמה רק על ידי לימוד הקבלה (אות לה)

פרק 20

תיקון הנשמה רק על ידי לימוד הקבלה

אות לה. כדי להגיע מ"לא לשמה" ל"לשמה" האדם חייב להיות בעל אמונה
__________________________________________________________________________

כדי להגיע מ"לא לשמה" ל"לשמה" האדם חייב להיות העל אמונה

לה) וזה שפירשו עוד: "ורוח אלקים מרחפת על פני המים. מַאי ורוח אלקים? אלא בודאי, בְִּזִמְנָא דְשְׁכִינְתָּא נָחְתַת בְּגָלוּתָּא, הָאִי רוּחַ, נָשִׁיב עַל אִינּוּן דְּמִתְעַסְּקֵי בְּאוֹרַיְתָא, בְּגִין שְׁכִינְתָּא דְּאִשְׁתַּכְּחָא בֵּיְנַיְהוּ [מהו "ורוח אלקים", אלא בודאי, בזמן שהשכינה יושבת בגלות, הרוח הזה נושב על אלו שמתעסקים בתורה, בגלל שכינה שנמצאת ביניהם]".

פירוש הדברים: שבזמן גלות, בעת שישראל, עדיין עוסקים, בתורה ומצוות שלא לשמה, אמנם אם הם בבחינה זו "שמתוך שלא לשמה בא לשמה", הרי השכינה ביניהם, אלא בבחינת גלות, מטעם, שעדיין לא בא לשמה, וכנזכר למעלה, בסוד השפחה דקדושה.

וזהו שכתוב: בְּגִין שְׁכִינְתָּא דְּאִשְׁתַּכְּחָא בֵּיְנַיְהוּ [בגלל שכינה שנמצאת ביניהם]", כלומר בהסתר. אבל סופם, לזכות לגילוי שכינה. ואז, הרוח דמלך [של מלך] המשיח, מרחפת על העוסקים, ומעוררת אותם לבא לשמה, בסוד "המאור שבה מחזירם למוטב", שמסייעת ומכינה להשראת השכינה, שהיא גבירתה.

אמנם, אם חס ושלום, אין העסק הזה דשלא לשמה, ראוי להביאם לשמה, מטעמים הנ"ל, אז מצטערת השכינה ואומרת: "כל הבשר חציר, כֹּלָא אִינּוּן, כְּבְּעִירִין דְאֲכְלִין חָצִיר [כולם הם כבהמותה אוכלי עשב חציר]". פירוש: שלא נמצא בעוסקים בתורה, אותו רוח האדם, העולה למעלה, אלא שמסתפקין ברוח הבהמה, היורד למטה.

ומפרשים שָׁם הטעם: משום דכל חסדו כציץ השדה, ואפילו כל אִינּוּן דמשתדלין בְּאוֹרָיְתָא [ואפילו הטובים שבהם, שמסרו זמנם על עסק התורה], כל דְּעַבְדִין לְגַרְמַייהוּ הוּא דְּעַבְדִין [כל החסדים שעושים לעצמם הם עושים]. כלומר, שכל עסקם בתורה ומצות, הוא לתועלתם ולהנאתם עצמם, ואין העסק בתורה, מסוגל להביאם לשמה חס ושלום.

וזה שכתוב שם: "בְּהַהוּא זִמְנָא [באותו זמן], ויזכור כי בשר המה, רוח הולך ולא ישוב לעלמא, וְדָּא אִיהוּ רוּחָא דְּמָשִׁיחַ [וזה הוא רוח המשיח]. פירוש: שעליהם, אין רוחא דמשיח מרחפת, אלא הולכת מהם ולא תשוב, כי השפחה הטמאה עושקת תורתם, ויורשת את הגבירה, כנזכר למעלה, משום שאינם בדרך, לבא מתוך שלא לשמה לבחינת לשמה, כנזכר למעלה.

ועל כן מסיק שם: דְּאִלֵּין אִנּוּן דְּעָבְדִין לְאוֹרַיְתָא יְבֵשָׁה, [שהמה, הם העושים את התורה ליְבֵשָה], ולא בָּעָאן לְאִשׁתַּדְלָא בחכמת הקבלה [ואינם רוצים להשתדל ולהבין בחכמת הקבלה]". פירוש הדברים: כי אף על פי, שאינם מצליחים, על ידי העסק בתורה הנגלית, משום שאין בה מאור, וַהֲוֵי יְבֵשָׁה [ונמצאת יְבֵשָׁה], מסיבת קטנות דעתם (כנזכר למעלה, אות ט"ז, דיבור המתחיל "והנה"), מכל מקום הרי יכולים להצליח, על ידי העסק בלימוד הקבלה, משום שהמאור שבה, מלובש בלבושין של הקדוש ברוך הוא, דהיינו השמות הקדושים והספירות, אשר בנקל, היו יכולים לבא, באותה הבחינה של "שלא לשמה המביאתם לשמה".

שאז, היתה רוח אלקים, מרחפת עליהם, בסוד "המאור שבה המחזירם למוטב". אמנם, בשום אופן, אינם חפצים בלימוד הקבלה. וזהו שכתוב: "וי לוֹן דְּגָרְמִין, עֲנִיּוּתָא וְחַרְבָּא וּבִזָּה וְהֶרֶג וְאָבְדָן בְּעָלְמָא, וְהַאִי רוּחַ דְּאִסְתַּלֵּק, אִיהוּ רוּחַ דְּמָשִׁיחַ, כְּמָא דְּאִתְּמַר, דְּאִיהוּך רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְאִיהוּ רוח חכמה ובינה וכו' [אוי להם, שהם גורמים במעשיהם הללו, שיהיו עניות וחרב וביזה והריגות והשמדות בעולם. וזה הרוח שהסתלק הוא רוח של משיח כמו שנאמר, רוח הקודש והוא רוח חכמה ובינה וכו']".

וזה שפירשו עוד: "ורוח אלקים מרחפת על פני המים. מַאי ורוח אלקים? אלא בודאי, בְִּזִמְנָא דְשְׁכִינְתָּא נָחְתַת בְּגָלוּתָּא, הָאִי רוּחַ, נָשִׁיב עַל אִינּוּן דְּמִתְעַסְּקֵי בְּאוֹרַיְתָא, בְּגִין שְׁכִינְתָּא דְּאִשְׁתַּכְּחָא בֵּיְנַיְהוּ [מהו "ורוח אלקים", אלא בודאי, בזמן שהשכינה יושבת בגלות, הרוח הזה נושב על אלו שמתעסקים בתורה, בגלל שכינה שנמצאת ביניהם]".

פירוש הדברים: שבזמן גלות, בעת שישראל, עדיין עוסקים, בתורה ומצוות שלא לשמה, אמנם אם הם בבחינה זו "שמתוך שלא לשמה בא לשמה", הרי השכינה ביניהם, אלא בבחינת גלות, מטעם, שעדיין לא בא לשמה, וכנזכר למעלה, בסוד השפחה דקדושה.

וזהו שכתוב: בְּגִין שְׁכִינְתָּא דְּאִשְׁתַּכְּחָא בֵּיְנַיְהוּ [בגלל שכינה שנמצאת ביניהם]", כלומר בהסתר. אבל סופם, לזכות לגילוי שכינה. ואז, הרוח דמלך [של מלך] המשיח, מרחפת על העוסקים, ומעוררת אותם לבא לשמה, בסוד "המאור שבה מחזירם למוטב", שמסייעת ומכינה להשראת השכינה, שהיא גבירתה.

אמנם, אם חס ושלום, אין העסק הזה דשלא לשמה, ראוי להביאם לשמה, מטעמים הנ"ל, אז מצטערת השכינה ואומרת: "כל הבשר חציר, כֹּלָא אִינּוּן, כְּבְּעִירִין דְאֲכְלִין חָצִיר [כולם הם כבהמותה אוכלי עשב חציר]". פירוש: שלא נמצא בעוסקים בתורה, אותו רוח האדם, העולה למעלה, אלא שמסתפקין ברוח הבהמה, היורד למטה.

ומפרשים שָׁם הטעם: משום דכל חסדו כציץ השדה, ואפילו כל אִינּוּן דמשתדלין בְּאוֹרָיְתָא [ואפילו הטובים שבהם, שמסרו זמנם על עסק התורה], כל דְּעַבְדִין לְגַרְמַייהוּ הוּא דְּעַבְדִין [כל החסדים שעושים לעצמם הם עושים]. כלומר, שכל עסקם בתורה ומצות, הוא לתועלתם ולהנאתם עצמם, ואין העסק בתורה, מסוגל להביאם לשמה חס ושלום.

וזה שכתוב שם: "בְּהַהוּא זִמְנָא [באותו זמן], ויזכור כי בשר המה, רוח הולך ולא ישוב לעלמא, וְדָּא אִיהוּ רוּחָא דְּמָשִׁיחַ [וזה הוא רוח המשיח]. פירוש: שעליהם, אין רוחא דמשיח מרחפת, אלא הולכת מהם ולא תשוב, כי השפחה הטמאה עושקת תורתם, ויורשת את הגבירה, כנזכר למעלה, משום שאינם בדרך, לבא מתוך שלא לשמה לבחינת לשמה, כנזכר למעלה.

בעל הסולם חוזר ומזכיר את התנאי. מי שניגש להשתמש באמצעי הרוחני, חייב לדעת שיהיה עליו לתקן את עצמו ב"על מנת להשפיע", כי הוא הולך להשיג את תכונת ההשפעה, תכונת האמונה. היינו, להתעלות מעל עצמו, מעל כל הרצונות של העולם הזה. לא מזלזל בהם או מתנתק מהם. אלא הם נעשים פחות הכרחיים בשבילו, לעומת ההכרחיות להגיע למטרה הרוחנית.

המקובלים מחייבים את האדם לחיות בעולם הזה ולתפקד בחיים הגשמיים כמו כל אזרחי המדינה, ללמוד, לעבוד, להתחתן ולגדל ילדים. ואם מתוך המצב הזה שהוא מתייצב בו בחייו הרגילים, האדם רוצה להשיג רוחניות, בעולם הזה עליו לעסוק רק בתנאי ההכרחיות, שהוא נמצא בו רק כדי על פניו להשיג רוחניות, נצחיות, שלמות, דרגת האלוקות. אם ניגשים ללימוד תורה בגישה כזאת, הולכים בכיוון הנכון, ואז הדרגה הראשונה שניצבת בפני האדם, היא השגת תכונת האמונה, תכונת ההשפעה.

רק אם האדם משיג את תכונת ההשפעה, את המינימום הזה, שלא פונה לקבל תוצאות ושכר פרטי, נקרא שהוא מתעלה מעל העולם הזה בדרישותיו מעסק התורה. ואז מעבר לזה הוא ידרוש תיקון לטבע שלו, לכלים דקבלה, כדי לעבוד איתם ב"על מנת להשפיע". כי הכלים של האדם, הם כולם כלים דקבלה.

הבורא שתכונתו היא השפעה, היה חייב כדי לתת, מישהו שירצה לקבל. לכן ברא רצון לקבל שהוא כל חומר הבריאה מראשה ועד סופה (ראה "רצון לקבל" בשרטוט 1). כל מה שיש בעולם הזה ובכלל, מלבד כוח המֵחַייה, כל החומר עצמו הרוחני והגשמי, בדַרגות דומם, צומח, חי, מדַבר, מכוחות, מחשבות, רצונות ועד אטומים, מולקולות וחלקיקי החומר, הכל הוא רצון לקבל הנאה ותענוג.

ועל פני הרצון הזה, האדם צריך לרכוש את תכונת ההשפעה (ראה "השפעה" בשרטוט 1). זאת אומרת, לא לחשוב על הרצון לקבל שלו, על מה שנמצא בקנקן שלו, אלא לקבל רק מה שבגֶדֶר נחיצות והכרחיות. ובכל הכוונה שלו האדם הוא מעל הרצון לקבל, חפץ חסד (ראה "ח"ח" בשרטוט 1), שלא רוצה כלום לעצמו. זה נקרא שהוא ניטרל את הרצון לקבל. ולאחר שמתנתק מהרצון לקבל בא האור, והאדם רוכש את תכונת האמונה (ראה "אמונה" בשרטוט 1). ובמצב הזה הוא לא דואג יותר לכלים שלו, לכלים דקבלה.

שרטוט 1

במאמרים "מתן תורה" "מאמר הערבות" ו"מאמר החרות" בעל הסולם מציין, שהאדם יכול להגיע למצב הזה, אם הוא נמצא בחברה שמספקת לו את ההרגשה שלא יחסר לו כלום[107]. והאדם שמגיע לתיקון של אמונה, של חפץ חסד, שלא פונה יותר לכלים שלו (ראה "X" בשרטוט 2) אלא רק מתוך הכרחיות, מה ש"לא יגונה ולא ישובח"[108], אז הוא מזמין על עצמו גם את האור שמתקן את הכלי עצמו, שממלא את הכלי עם אור החוכמה בתוך אור החסדים. וכך בא התיקון (ראה "חוכמה" בשרטוט 2).

שרטוט 2

וכך, כל הדרך של תיקון הכלים, תיקון הנשמות, מחולקת באופן ברור לשני שלבים:

שלב א' - השגת תכונת האמונה.

שלב ב' - תיקון הרצון לקבל.

ועל כן מסיק שם: דְּאִלֵּין אִנּוּן דְּעָבְדִין לְאוֹרַיְתָא יְבֵשָׁה, [שהמה, הם העושים את התורה ליְבֵשָה], ולא בָּעָאן לְאִשׁתַּדְלָא בחכמת הקבלה [ואינם רוצים להשתדל ולהבין בחכמת הקבלה]". פירוש הדברים: כי אף על פי, שאינם מצליחים, על ידי העסק בתורה הנגלית, משום שאין בה מאור, וַהֲוֵי יְבֵשָׁה [ונמצאת יְבֵשָׁה], מסיבת קטנות דעתם (כנזכר למעלה, אות ט"ז, דיבור המתחיל "והנה"), מכל מקום הרי יכולים להצליח, על ידי העסק בלימוד הקבלה, משום שהמאור שבה, מלובש בלבושין של הקדוש ברוך הוא, דהיינו השמות הקדושים והספירות, אשר בנקל, היו יכולים לבא, באותה הבחינה של "שלא לשמה המביאתם לשמה".

שאז, היתה רוח אלקים, מרחפת עליהם, בסוד "המאור שבה המחזירם למוטב". אמנם, בשום אופן, אינם חפצים בלימוד הקבלה. וזהו שכתוב: "וי לוֹן דְּגָרְמִין, עֲנִיּוּתָא וְחַרְבָּא וּבִזָּה וְהֶרֶג וְאָבְדָן בְּעָלְמָא, וְהַאִי רוּחַ דְּאִסְתַּלֵּק, אִיהוּ רוּחַ דְּמָשִׁיחַ, כְּמָא דְּאִתְּמַר, דְּאִיהוּך רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְאִיהוּ רוח חכמה ובינה וכו' [אוי להם, שהם גורמים במעשיהם הללו, שיהיו עניות וחרב וביזה והריגות והשמדות בעולם. וזה הרוח שהסתלק הוא רוח של משיח כמו שנאמר, רוח הקודש והוא רוח חכמה ובינה וכו']".

האדם אמור לתקן את הכלים שלו, מפני שהכלים של האדם הם רצון לקבל שמעורב בו רצון להשפיע. וכך יכולים לתקן את הרצון לקבל שיהיה בכוונה "על מנת להשפיע". לאחר "שבירת הכלים", כל הנשמות כלולות מבינה ומלכות יחד. ואם אנחנו מושכים על עצמנו אור המחזיר למוטב, אור מקיף, האור הזה מתקן את הכלים. ודרך הכלים האלה באים אורות דחכמה, שעוברים דרך הנשמות האלה לנשמות אחרות. כי כל הנשמות כלולות יחד בגוף אחד הנקרא "אדם הראשון".

הבורא ברא רצון לקבל אחד, ואז חילק אותו לחלקים רבים, כשכל חלק וחלק נקרא נשמה פרטית. במצבנו הנוכחי נראה לנו שאנחנו מרגישים כל אחת מהנשמות לחוד. אבל הנשמות הן כמו תאים בגוף חי, שכל תא בו כלול מכל יתר התאים. וכל איבר או חלק של הגוף לא עובד בשביל עצמו, אלא חי כדי לשרת את כל הגוף. בגוף בריא אין חלק שחי בזכות עצמו, אלא רק לפי חוקיות אחת: לפעול ולהשתתף נכון עם כולם, כדי להחיות את הגוף כולו.

בעולמנו לא מרגישים שנמצאים בגוף אחד הנקרא "אדם" ראה "אדם" בשרטוט 3). אבל אין זה משפיע על המצב האמיתי, שכל חלק קשור עם כולם, מקבל מכולם ונותן לכולם, כמו תא בגוף חי.

כל אדם שמתקן את עצמו, נקרא "ישראל", כי יש לו רצון לתיקון, לבורא (ראה נקודת "ישראל" בשרטוט 3). ודרכו מתקבל אור עליון שמשפיע לכל הגוף. כי כל נשמה ונשמה נכללת מכל הנשמות וחלק ממנה נמצא בכל נשמה אחרת. ולכן אם האדם מתקן את עצמו, הוא משפיע לנשמות אחרות, שגם בהן יהיה חלק מתוקן, חלק שמשתוקק לתיקון.

שרטוט 3

וככל שמצטרפות יותר נשמות ומשפיעות זו לזו, מתרבים האנשים שמרגישים את השאלה: מהו הטעם בחיי, ומחפשים מילוי אמיתי, רוחני, ולא מסתפקים בתשובה ש"ה' ציווה ללמוד", אלא משתוקקים למצב הנכון, לתיקון שיביא להם מילוי. ואם "ישראל", היינו, אלה שיש בהם הכנה להתעלות, כי עברו כבר התפתחות ברצונות לכסף, כבוד, מושכלות, והגיעו לרצון לרוחניות, לא מוצאים את שיטת התיקון, הם גורמים בכך צרות צרורות לנשמות אחרות. כי רק דרכם יכולים לבוא אורות דחכמה ולהשפיע לנשמות אחרות.

ואם "ישראל" לא משפיעים אורות לאחרים, כי הם לא חפצים בלימוד חוכמת הקבלה, שזו השיטה שמביאה תיקון קל ומהיר ביחס ליתר חלקי התורה, ולא חשוב מאיזו סיבה - פחד, רשלנות, חינוך, איסורים למיניהם - הם גורמים, עוני, ביזה, חרב, הרג ואובדן בכל העולם, אומר בעל הסולם. ולכן נאמר, אין פורענות באה לעולם אלא מפני בני ישראל[109]. כי אם אלה שמסוגלים לתקן את עצמם, ולהביא דרך נשמתם תיקון ומילוי ליתר נשמות, לא מבצעים את תפקידם, אז כל יתר הנשמות סובלות. כי בעולם שלנו מתרחשת ובאה כתוצאה מחוסר התיקון של אותן הנשמות, שהגיעה העת לתיקונם, אבל הוא לא בוצע בזמן.

____________________________________________________________

 [107] ראה מאמריו הרבים של ר' יהודה אשלג: "החֵרות", בתוך: כתבי בעל הסולם, עמ' 414: "מתן תורה", בתוך: כתבי בעל הסולם, עמ' 385; "הערבות", בתוך: ר' מיכאל לייטמן, הערבות, עמ' 422.

[108] אימרה ידועה בשימוש המקובלים. ראה ר' יהודה אשלג: "מאמר לסיום הזוהר", בתוך: כתבי בעל הסולם, עמ' 472: "ואין להקשות על זה: איך אפשר שהאדם יעשה כל מעשיו לטובת זולתו, הרי הוא צריך בהכרח לעבוד לקיום עצמו ולקיום משפחתו? התשובה היא, כי אותם המעשים שעושה מטעם ההכרח, דהיינו כדי לקבל המעט הנחוץ לקיומו, הנה ההכרח לא יגונה ולא ישובח ואין זה נחשב כלל שעשה משהו לעצמו".

[109] יבמות דף ס"ג ע"א: "אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל".