פרק 31
למה בתשובה
מיראה נקרא "צדיק שאינו גמור" ו"בינוני"
אות סא. צדיק
הוא מי שזכה לגילוי פנים ומשיג השגחת טוב ומיטיב
אות סב. הנמצא
בין יראה לאהבה נקרא "בינוני"
אות סג. בתשובה
מיראה נקרא "צדיק שאינו גמור" ו"בינוני"
__________________________________________________________________________
__________________________________________________________________________
צדיק הוא מי שזכה לגילוי פנים ומשיג השגחת טוב ומיטיב
סא) ולכן, עדיין לא נקרא "צדיק גמור". כי הזוכה
לגילוי פנים, שפירושו, מידת טובו השלימה, כראוי לשמו יתברך, כנזכר למעלה, אות
נ"ה, דיבור המתחיל "והנה", הוא הנקרא בשם "צדיק", להיותו
מצדיק את השגחתו יתברך. כמות שהיא באמת. דהיינו, שנוהג עם בריותיו, בתכלית הטוב
ובתכלית השלימות. באופן, שמיטיב לרעים ולטובים.
ועל כן, כיון שזכה לגילוי פנים, מכאן ואילך ראוי להקרא בשם
"צדיק". אמנם, מתוך שלא תיקן לגמרי, אלא את בחינת הסתר בתוך הסתר, אבל
בחינת הסתר א' עדיין לא תיקן, אלא רק מכאן ואילך, כנזכר למעלה, ונמצא, שהזמן ההוא,
דהיינו בטרם שזכה לתשובה, אינו ראוי עדיין להקרא בשם "צדיק", שהרי אז,
נשאר לו הסתר הפנים, כמו שהיה. ועל כן נקרא "צדיק שאינו גמור". כלומר,
שעדיין יש לתקן את העבר שלו.
על הצדקה מדובר רק
בזמן גילוי. כי היכן שאין גילוי של נוכחות הבורא בכלים לפי השתוות הצורה, אי אפשר
להיקרא צדיק.
ולכן בחלק מהכלים,
שהוא מגלה את הבורא בתוכם, האדם מצדיק את הבורא מתוך הכלי עצמו, וזה נקרא הצדקה
מלאה. בהם הוא נקרא צדיק (ראה "גילוי פנים = צדיק" בשרטוט 1). והכלים
שעדיין לא יכול לתקן ונמצאים בשגגות, בהם הוא כלל לא יכול להיות צדיק, ולכן באותו
חצי הוא נקרא "צדיק, שאינו גמור" (ראה "שאינו גמור" בשרטוט
1).
שרטוט 1
חלק מהכלים נמצאים
בפעולה, ומקבלים מלמעלה אור שמחזיק אותם. והאדם עוסק בכלים הללו בהשפעה. לכן מצדיק
בהם את הבורא, ובהם נקרא צדיק. הוא עושה זאת מתוך עדות, שהבורא משפיע לו ומחזיק
אותו. אבל הכלים שנמצאים במצב של שגגות, שהם הזדונות שעלו ונעשו כשגגות, בהם האדם
לא מסוגל להצדיק לגמרי את הבורא, אלא רק בצורה מטרתית, שכלית. לא בהרגשתו.
הרבה מהמצבים הללו
אי אפשר להעביר בינתיים במילים למי שנמצא עדיין מתחת למחסום. מה נקרא שהאדם מתקן
את העבר שלו או את ההווה שלו, מהם הכלים שנמצאים בתיקון, ומה לא? איזה פער בהרגשה
יש בכלים שעברו מזדונות לשגגות? הפער בהרגשה הוא תוצאה מתיקון שנעשה בתוך הכלי.
השראה מהגילוי, שנעשה בחלק המתוקן של הכלים, נמצאת בחלק של הכלים שאינו בגילוי,
ומעבירה אותו ממצב של הסתר עמוק הנקרא זדונות למצב של הסתר, שנקרא שגגות.
ואיזה מהכלים שהיו
ברמת שגגות מיתקנים ועוברים מחסום, ונכללים בשכר ועונש בצורה כזאת, שיכולים להיתקן
ב"על מנת להשפיע", והאדם נמצא בהם בהשתוות הצורה עם הבורא, ולכן יכול
להצדיק את הבורא מתוך הכלים הללו, ובמה שמתפשט באותם כלים הוא נקרא צדיק?
כל ההיבטים הללו
ניתן לפרש כשנמצאים במדרגת שכר ועונש. כי כשנמצאים למטה ממחסום קשה לדבר על מונחים
והבחנות שיש למעלה ממחסום, משום שמדובר בעולם הפוך.
הנמצא בין יראה לאהבה נקרא "בינוני"
סב) ונקרא גם כן "בינוני". משום, שאחר שזכה על כל
פנים ל"תשובה מיראה", נעשה מוכשר על ידי העסק השלם בתורה ומעשים טובים,
לזכות ל"תשובה מאהבה" גם כן. אשר אז, יזכה לבחינת צדיק גמור. ולפיכך נמצא
עתה, שהוא הבינוני, בין היראה לאהבה, שעל שם זה נקרא "בינוני". מה שאם
כן בטרם זה, לא היה מוכשר לגמרי, אפילו להכין את עצמו ל"תשובה מאהבה".
"בינוני"
נקראת מידת התיקון בכלים בסיום מדרגת שכר ועונש, בגבול לפני האהבה. ולא האדם עצמו
נקרא "בינוני". אלא אותם הכלים שמוכנים להיות באהבה הם שנקראים
בינוניים. כפי שצדיק ורשע הם שמות לכלים שנמצאים במידת רשע או במידת צדיק באותו
אדם. וכן בשפת המדרש: "שמעון", או "שמעון מן השוק" או
"רבי שמעון"[167] הם שמות לדרגות התיקון בכלים של אותה נשמה.
בקבלה מכנים את האדם
רק לפי כוח התיקון שנמצא בכלים. "שֵם" של האדם נקרא אותם הכלים של הנשמה
שמתמלאים עם האורות (ראה "אור" בשרטוט 2), שמגיעים לתוך האדם עם נוכחות
הבורא. האור העליון, הטעמים שנכנסים לתוך הכלי של האדם הנקרא הוי"ה, יחד עם
המילוי של האור, זה שֵם הכלי (ראה "הוי"ה + מילוי = שם" בשרטוט 2).
שרטוט 2
הוי"ה נקרא כל
הכלים שישנם באדם, כל העשר ספירות. המילוי נקרא מסך ואור חוזר. וכך עשר הספירות
המתוקנות במסך, כלומר, אותה מידת התיקון שישנה על עשר הספירות, זה שֵם הכלי (ראה
"ע"ס + מסך/או"ח = שם" בשרטוט 2).
עשר ספירות נשארות
תמיד עשר ספירות, "אני הוי"ה לא שיניתי[168]. ואילו מידת המסך, מידת
התיקון שיש בנברא, היא שקובעת את הדרגה שלו, ואת הכינויים "רשע",
"צדיק", "בינוני", "משה", "יעקב",
"דוד", "יוסף". הכינויים הם בהתאם לתיקון שהאדם נמצא בו.
בתשובה מיראה נקרא "צדיק שאינו גמור"
ו"בינוני"
סג) והנה נתבארה היטב, המדרגה הראשונה, של השגת גילוי הפנים,
דהיינו, ההשגה והרגשת השגחת שכר ועונש. באופן, שיעיד עליו יודע תעלומות, שלא ישוב
לכסלו עוד, כנזכר למעלה. שזה נקרא "תשובה מיראה", שהזדונות נעשו לו
כשגגות. ונקרא "צדיק שאינו גמור". וגם נקרא "בינוני", כמבואר.
בעל הסולם מסכם מהי
מדרגת שכר ועונש, המדרגה הראשונה ברוחניות. זו מדרגה גדולה מאוד, שבה האדם מתחיל
ללמוד ולהבין מהי תכונת ההשפעה. הוא לא יכול לממש אותה בפועל בכלים שלו, כי הכלים
של האדם עדיין כלים דקבלה. אבל הוא לומד מה נקרא ט' ראשונות, יחס הבורא לנברא, ומבין
את העבר שלו כשגגה.
כי הוא מתחיל להצדיק
את הבורא בכל הכלים שהיה בהם בזדון. זאת אומרת, אפילו שנמצא בדרגת שכר עונש, הוא
לא מתנתק מעברו, אלא העבר שלו משמש לו כהווה. הוא עובר על כל הכלים, ומדרגתו
הנוכחית רואה בהם מה קרה לו דאז, ולמה היה בזדון. ואז מתקן את היחס שלו באותם
המצבים לשגגה. אבל הוא לא יכול לתקן יותר משגגה. זאת אומרת, המצבים הקודמים לא
נשכחים. אלא להפך, הוא משתמש בכל הכלים, בכל המצבים שהיו, אף אחד מהם לא נעלם.
ולאחר מכן כל המצבים
הללו, שהאדם חוזר ומתחבר אליהם שוב ושוב, ועושה בהם שימוש כמה וכמה פעמים, הם
מתחברים למצב הסופי, ולכן המצב הסופי נקרא שלם. כי על כל מצב פרטי שהאדם עובר, הוא
קובע את היחס כלפיו מכל יתר המצבים, מכל מאה עשרים וחמש המדרגות. ואז הוא מגיע
לדרגת צדיק גמור, שמצדיק עד המצב האחרון והגרוע ביותר מגובה כל המדרגות. ואז כל
המצבים שלו מתחברים.
ברוחניות אין זמן.
אז למה ברוחניות טיפש לא נעשה מיד חכם, אלא נעשה חכם בהדרגה עד שעומד על חוכמתו?
בעולמנו עוד יש הצדקה לכך שאי אפשר להיות מיד חכם, אבל בעולם הרוחני הבורא הוא כל
יכול, אז למה אי אפשר להיות חכמים מדי ומבינים בכל?
אלא יש רווח בכך
שאנחנו עוברים את הפעולות בעצמנו, ונעשים שולטים על כל המצבים הקודמים, המצבים
ההיסטוריים שלנו. כי יכולים לקחת כל צעד שעוברים, ולהשתמש בו בזמן הנוכחי הנכון.
ואז האדם מרגיש את הפער בין מה שהוא היה לבין מצב הנוכחי. בין מה שהבין לבין
הבנתנו הנוכחית. כלפי כל הזמנים, כלומר כל המצבים. כי הם כולם נכללים במצב הנוכחי
ואינם נעלמים. אלא השימוש בהם הופך את התמונה לרב מימדית ומרחיב את הכלי.
ברוחניות אין שכחה
כמו בעולם הזה. אלא כל המצבים גלומים בפנים. כמו שמתואר מלמעלה למטה, איך העולמות
באים ומתפשטים, ובפרצוף מסוים של עולם היצירה למשל, כל המדרגות מאין סוף עד עולם
היצירה שרירים וקיימים, ודרכם עובר האור לאותה מדרגה בעולם היצירה. וכך גם האדם
שעולה מלמטה למעלה. הוא אמנם עולה למדרגה בעולם היצירה, אבל כל המדרגות שעבר עד אז
משמשות אותו. ויכול להשתמש בהן כאילו הוא נמצא בהן כעת. כי ברוחניות אין זמן. האדם
יכול להשתמש בכלים מהמדרגות הקודמות שלו מתי ואיך שהוא רוצה. זאת אומרת, הוא יכול
לפנות בתוכו לילד שהוא היה לפני חמישים שנה ומאותה הבנה שהיתה לו, באותה הרגשה
שהרגיש אז, להשתמש כאילו הוא נמצא בה כעת, ולממש את הכלי שהיה לו אז.
לכן האדם שמתקדם ברוחניות,
לא מורגש עליו שהוא מזדקן. הגוף מזדקן, אבל לא הנשמה. בנשמה הוא נשאר ילד פזיז
והרפתקן ששואף עוד ועוד להתפתח. כי הוא נמצא כל הזמן בהתפתחות של רצונות חדשים.
בגיל שמונים הרב"ש היה מתעניין כמו צעיר בימים בכל דבר ובכל חידוש שראה.
ומדוע? כי הכלים הקודמים נמצאים בשימוש כמו הכלים הנוכחים. בהווה הוא מרגיש את כל
הדרגות שעבר ויכול להשתמש בהן.
בעולמנו השימוש
בכלים קודמים אפשרי רק בתנאי שיש אהבה גופנית זה לזה, כמו למשל בין אמא לילד. לאמא
יש אהבה לילד, לכן היא יכולה לעורר בתוכה את הילדה הקטנה שהיתה ולשחק איתו כמו ילדה.
אבל המקובל שעובר תיקונים בדרגות של יחסי אהבה עם הבורא, לא האהבה הטבעית, אלא
הרוחנית, היא שעוזרת לו להשתמש בכלים הקודמים, ולהתלבש בהם.
____________________________________________________________
[167]כינוי המדרגות של המקובל רבי שמעון בר יוחאי.
[168] מלאכי ג, ו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה