פרק 13
אפשר ללמוד
קבלה ללא תורת הנגלה
אות כב.
הלבושים הגסים של תורת הנגלה מסתירים את מטרת הלימוד
אות כג. אחרי
ג' שנים או ה' שנים חייב לעבור ללימוד חוכמת הקבלה
אות כד. את
תורת הנגלה אפשר ללמוד מהקיצורים
_________________________________________________________________________________
הלבושים הגסים של תורת הנגלה מסתירים את מטרת הלימוד
כב) אכן, אם נשים לב לדבריו ז"ל, המה מתבהרים לפנינו,
כעצם השמים לטוהר. כי מה שכתב: "מוטב לו, שיניח את ידו הימנו, אחר שבחן מזלו
בחכמת הנגלה", אין הכוונה, על מזל של חריפות ובקיאות, אלא כמו שביארנו לעיל,
בפירוש "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין". כלומר, שעמל ויגע, בתורת
הנגלה, ועדיין היצר הרע בתוקפו עומד, ולא נמוח כלל. כי עדיין לא ניצל, מהרהורי
עבירה, כמו שכתב רש"י לעיל, בביאור "בראתי לו תורה תבלין", עיין שם
היטב.
ולפיכך, מיעץ לו, שיניח את ידו הימנו, ויעסוק בחכמת האמת, משום
שקל יותר, להמשיך המאור שבתורה, בעסק ויגיעה בחכמת האמת, מביגיעה בתורת הנגלה.
והטעם הוא פשוט מאד, כי חכמת תורת הנגלה, לבושה בלבושים חיצונים גשמיים, דהיינו,
גניבה גזילה ונזיקין וכדומה, אשר משום זה, קשה וכבד מאד, לכל אדם, לכוין דעתו ולבו
לה' יתברך, בעת העסק, כדי להמשיך המאור שבתורה. ומכל שכן לאיש כזה, שהוא כבד וקשה,
בעיון התלמוד עצמו.
ואיך יוכל לזכור
עוד, בשעת הלימוד, בה' יתברך? כי להיות העיון הוא, בנושאים גשמיים, הם חס ושלום אינם
יכולים לבא אצלו, עם הכוונה לה' יתברך, בבת אחת. ולכן, מיעצו, לעסוק בחכמת הקבלה,
אשר חכמה זו, לבושה כולה בשמותיו של הקדוש ברוך הוא. ואז, כמובן, יוכל לכוין, דעתו
ולבו, לה' יתברך, בשעת לימוד, בלי טורח. ואפילו הוא קשה העיון ביותר. כי העיון,
בנושאים של החכמה, וה' יתברך, הם אחד. וזה פשוט מאד.
אכן, אם נשים לב
לדבריו ז"ל, המה מתבהרים לפנינו, כעצם השמים לטוהר. כי מה שכתב: "מוטב
לו, שיניח את ידו הימנו, אחר שבחן מזלו בחכמת הנגלה", אין הכוונה, על מזל של
חריפות ובקיאות, אלא כמו שביארנו לעיל, בפירוש "בראתי יצר הרע בראתי תורה
תבלין".
האדם אמור ללמוד את
החוקים וההלכות שכתובים בספרים הקדושים. במקרא, היינו, בתנ"ך, במשנה, בתלמוד
ובגמרא. מדוע? כי בכל הספרים האלה מוסבר על מבנה העולם הרוחני ועל הנהגת הבורא את
הנבראים. והספרים האלה הם שיביאו את האדם לידי יראה, ולאחר היראה להביא לו כוח
והבנה איך לקיים מצוות. ומהן המצוות, ומהו הוא הכוח שהבורא נותן לאדם כדי לקיים את
מצוותיו, את החוקים, את חוקי הטבע? למרות שיתבהרו בהמשך, כדאי להזכיר אותם כבר
כעת, כדי להבין ביתר עמקות מה שכתוב.
חומר הבריאה הוא
רצון ליהנות, שנברא על ידי הבורא כלול מתכונות הבורא ותכונות הנברא. לאחר ארבע
בחינות דאור ישר, ארבע בחינות הוי"ה. החומר מלכות דאין סוף, הוא רצון לקבל
שמרגיש את הנותן, את המוליד אותו, את כוח המוליד, כוח המשפיע. ומפני שהוא מגלה את
המוליד שלו כמשפיע, בהתאם לזה הוא מתחיל להשתנות בעצמו ולהיות משפיע.
מאותו מצב נגזר החוק
הראשון שחל על בני האדם: אם נרגיש את המוליד, את המשפיע, את הבורא, את הכוח
העליון, שתכונתו היא השפעה בלבד, אז נשתנה מאגואיזם לאלטרואיזם, מקבלה להשפעה,
בהתאמה אליו. ואם נהיה כמוהו, אז נרגיש ונימצֵא במצב כמוהו. כי אין מדרגות
ועולמות, אין מרחקים וזמנים. אלא המצב הפנימי של הבורא והמצב הפנימי של הנברא, הם
שקובעים היכן הם נמצאים. כשנשיג בתכונותינו
את תכונת הבורא, נימצֵא במקומו של הבורא, הנקרא דבקות עימו, ייחוד עימו,
חיבור איתו.
הכלי, הרצון לקבל
הכללי, כלול מתרי"ג רצונות, שיש להם נטייה טבעית לרצות ליהנות, והיא נקראת
חוק טבע. ובני האדם, שהם הלבוש החיצון על אותו החומר של הרצון ליהנות, יכולים
לראות את עצמם גם מן הצד, איך הם נוהים ורצים אחר התענוגים. אבל הם עצמם לא שולטים
ברצונות הללו ולא קובעים את סוגיהם ואופניהם, ואת סדר התגלותם.
אלא כל סדר הרצונות
שמתגלים ושולטים באדם נקרא טבע, שנמצא כשולט עלינו. ובכוונת הבריאה לתקן את הטבע.
היינו, תחילה להתעלות מעל תרי"ג הרצונות הללו, לדעת איך לצמצם את השימוש בהם.
מה שאפשרי רק אם מתעלים מעל הטבע. כי בלתי אפשרי לשלוט ברצונות כשנמצאים בתוך
הרצונות, בתוך הטבע. אלא אומרים חז"ל, מי שרוצה לשבור את הרצון שלו מקבל שני
רצונות תמורתו. זאת אומרת, לעולם לא נוכל לשלוט על הרצון, אלא רק להחליף רצון אחד
ברצון שני, אם הוא נראה לנו לטובתנו, או שמגדילים חשיבותו של רצון אחר.
אבל להתעלות מעל
הרצונות, כפי שלומדים מד' בחינות דאור ישר, אפשר רק בתנאי שמרגישים את הנותן, את
תכונתו ואת גדלותו. הגדלות הזאת מעוררת באדם דחף להיות כמו הנותן. והדחף הזה, הוא
שמזמין עלינו מלמעלה את כוח המשפיע, שפועל באדם ומעורר בו את תכונת ההשפעה. ועם
תכונת ההשפעה מתעלים מעל תכונת הקבלה, ויכולים תחילה לצמצם את הרצונות, ולאחר מכן
לשלוט בהם.
תיקון תרי"ג
הרצונות נעשה מצורתם הטבעית, שבה מקבלים תענוג ומרגישים בתוכם את ההנאה, לצורה
אחרת, שמייחסים לבורא את כל התענוגים שמרגישים, ורוצים שהבורא ייהנה מהם. בדומה
לבן שנהנה מהאוכל, כי אמא נהנית שהוא נהנה. הוא לא נהנה רק מלקבל מאמא, אלא הוא
רוצה בתענוג שלו לגרום תענוג לאמא. ואז כל התענוג שהוא מרגיש, מכוון כלפי אמא.
התיקון הזה שלא
משתנים בו הרצונות, אלא משתנה צורת השימוש ברצונות, נקרא תיקון הרצונות או קיום
מצוות. זאת אומרת, טבע הרצון לקבל שעובר תיקון לעבוד על מנת לגרום נחת לבורא, נקרא
קיום מצוות. וכדי להגיע לקיום מצוות ולנהל את הרצון לקבל, צריך שיבוא מלמעלה,
מהבורא, כוח המשפיע, שייתן לנו את תכונת ההשפעה.
אלא שאי אפשר לקבל
משהו ללא הקדם חיסרון. לכן כדי לקבל כוח המשפיע, האדם צריך להגיע לדרישה אליו.
לרצות לקבל את כוח המשפיע ולהיות עם רצון לתיקון. בחשש שלא יצליח לתקן, במתח אם
יקבל או לא יקבל, ומתי יקבל מלמעלה את הכוח הזה דהשפעה, שישנה את הטבע שלו. המצב
הזה נקרא "העלאת מַ"ן". אותה צעקה, בקשה, תפילה, הנקראת גם יראה.
שהאדם נמצא בפחד ויראה, האם יוכל להגיע להשפיע נחת רוח ליוצרו.
התהליך הזה מלווה
בשני שלבים. קודם צריך להגיע לנחיצות, לרצון לקבל תיקון. ולאחר מכן לקבלת התיקון
ולשימוש ברצון בצורת השפעה כמו הבורא. את שני השלבים הללו מספקת לאדם התורה,
היינו, העיסוק במה שהמקובלים מייעצים לנו הנקרא המאור שבה מחזירו למוטב[67]. זאת
אומרת, מכל עיסוקיו של האדם , אין לו יותר מהעיסוק בתורה שהמקובלים משאירים לנו.
כולל בכל רמות ההתנהגות של האדם עם עצמו, כלפי הזולת וכלפי הבורא.
כל שלושת מצבי
ההתנהגות העיקריים הללו, לעצמי, לחברה ולבורא וגם היחס כלפי הרב, צריכים להיות
מכוונים באדם להשגת המאור המחזיר למוטב. ועד שמגיע אותו המאור שמחזיר למוטב, האדם
עובר שלבים רבים בסדרה של אורות. אבל בכללות, יש שלב שהאור מביא להכרת הרע, ושלב
שהאור מביא להכרת הטוב.
האור מעלה את האדם
מדרגה לדרגה, ממצב למצב, עד שהוא מגיע למצב הנקרא יראה. לאותה יראה שהיא הצעקה
לתיקון. ואז מגיע האור המתקן והוא מתקן את הרצון.
האורות שמגיעים לאדם
קודם לכן, הם לא האור המחזיר למוטב, אלא האדם עובר שינויים על ידי אורות קטנים
שקודמים לאור המחזיר למוטב, שצריך לחכות לו כדברי המשנה "משלוש עד חמש
שנים"[68].
"וכך היא דרכה
של תורה"[69]. כלומר, אין שום ציווי ללמוד ספר כלשהו או נושא מסוים, או
להתנהג התנהגות מסוימת או לעשות פעילות מוגדרת. אלא הכול נשקל רק לפי מה שצריך
לקבל מאותו מעשה שעושים. כי כל מטרת העיסוק בתורה, שאותה מביאים לעולם רק
המקובלים, הוא תיקון על החומר, על הטבע שלנו.
ולכן בעל הסולם
מדגיש, שקיום תנועות ופעולות כמו הנחת תפילין, טלית, ברכות, שמחייבים לעשות בצורה
מכאנית, בלי לשאול ובלי להגיד ובלי פתחון פה, הן לא עוזרות לתיקון הנשמה. אלא קודם
על האדם אמור לדעת בשביל מה הוא עושה אותן ומה הן צריכות להביא לו. כי טבע הפעולות
הללו להביא לנו אור המחזיר למוטב, רק במידה והן מכוּוַנות לשם חיסרון שמתפתח באדם,
לקראת מטרת הבריאה, לקראת השגת טבע הבורא. ולכן רק אם יש חיסרון כזה, אז יש טעם
לקיימן. ואחרת אין צורך לקיימן.
"כלומר,
שעמל ויגע בתורת הנגלה, ועדיין היצר הרע בתוקפו עומד, ולא נמוח כלל. כי עדיין לא
ניצל, מהרהורי עבירה, כמו שכתב רש"י לעיל, בביאור "בראתי לו תורה
תבלין", עיין שם היטב.
את התורה
צריך לקבל רק כתבלין, רק ככוח המתקן, לא חשוב באיזה חלק של התורה עוסקים. במצבנו
הנוכחי העיסוק בתורה כולל רק את האמצעים שמביאים את האדם לתיקון. כי לכל אדם תורה
משלו שכרגע אינה ידועה לו. לכן עלינו לברר רק מהו האמצעי המועיל ביותר לתיקון.
ולפיכך,
מיעץ לו, שיניח את ידו הימנו ויעסוק בחכמת האמת, משום שקל יותר להמשיך המאור
שבתורה בעסק ויגיעה בחכמת האמת, מביגיעה בתורת הנגלה. והטעם הוא פשוט מאד, כי חכמת
תורת הנגלה לבושה בלבושים חיצונים גשמיים, דהיינו גניבה גזילה ונזיקין וכדומה, אשר
משום זה קשה וכבד מאד לכל אדם, לכוין דעתו ולבו להשי"ת בעת העסק, כדי להמשיך
המאור שבתורה.
הפתרון הוא למצוא
ספרי מקורות המועילים ביותר להתפתחות. והספרים הללו הם ספרי הקבלה. כי בהם יותר קל
לזכור ולהחזיק בה, שעל ידי הלימוד חייבים להגיע למטרה. והמטרה איננה הלימוד עצמו,
לדעת בפרטי פרטים וביתר חריפות מה כתוב בכל דף. אין צורך לזכור שום דבר. ולכן
בתקופות קודמות היו חכמים רבים, שאפילו התפללו לשכוח וללמוד מחדש, כאשר התקשו
להמשיך ולתת יגיעה כדי לכוון את עצמם למטרת הבריאה.
בלימוד מספרי הקבלה
לא חשוב איזה נושא לומדים, עד כמה נמצאים בתוך החומר עצמו וכמה ידע נשאר בראשו של
הלומד. אלא חשובה התוצאה שנדרשת מהלימוד, עד כמה מידת המאור המחזיר למוטב משפיעה
על תיקונו. כי הנושא הנלמד הוא תיקון הנשמה, איך "אבא ואמא" משפיעים על
זו"ן דאצילות, עלינו, הכלולים בזו"ן דאצילות ועוברים תיקון על ידי
"אבא ואמא". ולמרות שהמערכות לא ידועות ולא מוכרות לנו. אם בזמן הלימוד
חושבים שהם פועלים עלינו, אז שוב ושוב כביכול דורשים מהם לפעול עלינו. ובכך
מעוררים אותן מערכות עליונות לפעול, והן פועלות עלינו.
ואז בצורה כזאת
הלימוד מספרי הקבלה פועל ומועיל לתיקון האדם. ובלימוד על פרטים שבהלכות ובאגדות
כמו בגמרא, או בלימוד על מאורעות החיים, כמו שמספרת התורה על עם ישראל במסעותיו,
או בלימוד שחייבים לעשות כביכול בצורה גשמית, כמו שכתוב במשנה, האדם לא מסוגל
אפילו בכוח, לחשוב שמסופר בהם על רוחניות. שלא מצויר בהם ציור גשמי, אלא הם לבוש
גשמי על מצב רוחני.
למרות שכל הספרים
הללו, המקרא, הגמרא והמשנה, נכתבו על ידי המקובלים הגדולים ביותר, בזמן שהיו בהשגת
הבורא בעולם האצילות, ואף למעלה ממנו, והם כולם מדברים על רוחניות. אבל בזמן שקוראים
על אותם מאורעות, שקרובים ונמצאים לפנינו בעולם הזה, קשה דרך התמונות שמתארים
בצורה גשמית, לראות מציאות רוחנית. קשה מיד להעביר כל מה שנכתב בשפה דעולם הזה,
לשפת הענפים, למונחים והגדרות רוחניות.
ולכן המקובלים
מייעצים לכל מי שלומד תורה, כבר מתקופת המשנה, לבדוק את עצמו. ואם הוא לא מסוגל
להגיע לתיקון תוך שלוש עד חמש שנים, הם מורים לו לעזוב את הלימוד במשנה או בגמרא,
ולעבור לספרים שכתובים בשפת הקבלה. כי בכולם כתוב אותו דבר. אלא השאלה היא כמה
מַאור האדם יכול להוציא, מהמאור שנמצא באותם ספרים.
ההבדל בין הספרים
הוא לא במאור עצמו. בתורת משה רבנו אין פחות אור מאשר במשנה, או בגמרא, או בתלמוד
עשר הספירות. אלא כל ספר התגלה מלמעלה דרך מקובל נבחר בתקופה מסוימת, לסוג נשמות
מסוים שנמצא באותו דור. ולכן היו דורות שהלימוד במשנה ובגמרא הספיק להם כדי להגיע
להשגה רוחנית. כי המצב הפנימי של הנשמות היה שונה. והסביבה שלהן היתה אחרת ושונה.
הרצון לקבל התגלה בעולם ובתוך הנשמות בצורה אחרת.
לעומת זה בדורנו,
שנמצאים בשלבים האחרונים של הרצון לקבל, ברצון האגואיסטי הגדול ביותר, המקובלים
מייעצים ללמוד רק מספרי הקבלה, בלי הקדם של לימוד מספרים שהיו טובים לקודמים לנו[70].
וכל האיסורים על הקבלה והחיוב ללמוד רק תורה עד גיל הארבעים נבעו מכך, שלימוד
הקבלה מחייב את האדם להכין את עצמו. וב"גיל ארבעים" הכוונה, שאפשר
להיכנס לחוכמת הקבלה, כלומר, לעבוד על הכלים, כשמגיעים לארבעים, לדרגת בינה, שהיא
מ' (ארבעים).
ומהכתוב באות
כ"ג רואים, שלא מדובר באיסור ללמוד עד גיל ארבעים, אלא על ההוראה משלוש עד
חמש שנים, לאדם שנמצא בלימוד תורה, מתוך שקיבל חינוך דתי. האדם הזה חייב לשאול את
עצמו אם הגיע למטרה, אם הגיע למה שבשבילו נולד. כי עבור זה ניתנה התורה. ואם לא
מגיעים למטרה, חייבים לעבור ללימוד חוכמת הקבלה.
רק בדורנו אפשר
להציע לאדם ללמוד את חוכמת הקבלה. כי הגענו כבר לרצון לקבל עבה וקשה עד מאוד, שלא
יכול להיתקן יותר על ידי הצורות הקודמות, שהביאו לנו המקובלים בתורה, במשנה
ובתלמוד הבבלי. מה שאין כן בדורות הקודמים. הנשמות היו זכות מאוד והספיק להם אותו
לימוד תורה כדי להגיע לתיקון. כמו שהספיק להם "פת במלח תאכל, מים במשורה
תשתה, על הארץ תישן"[71].
האמצעים להגיע
לתיקון היו הרבה יותר קלים ונגישים. גם בגשמיות היה מספיק לדכא את הגוף וגם
ברוחניות די היה לימוד התורה, כדי להביא את המאור המחזיר למוטב. וכך, גם אותם
אנשים שלא חיו בדרגה רוחנית, היו בידיעה על רוחניות, בהתפעלות ממנה ובאיזו הרגשה
לקראתה. והעיד על כך רב"ש שנולד בשנת 1906 בפולין,שועד שעלה לארץ ישראל בשנת
1922 נסע עם בעל הסולם לרב'ה מפורסוב, והסתובב עימו בישיבות בין הגדולים.
הוא נהג לספר,
שבאותם זמנים היה ברור לכל גבר יהודי דתי, ובאותה העת כולם היו דתיים, שאם יזמינו
אותו לעסוק בתורה, כי יש הזדמנות מידית להגיע ל"לשמה", אף אחד מהם לא
יסרב. ברור היה לאדם, שאם יש הזדמנות, הוא
מגיע. אמנם היו אלה זמנים מיוחדים של הסתרה מיוחדת, כדי להביא את הרצון לקבל
לדרגתו האחרונה, ולכן בכוונה לא נגלה כל העיסוק בקבלה באמצע שנות הגלות.
בדורות הקודמים
הספיקו משנה וגמרא כדי להביא לתיקון. ואנשים היו לומדים רק אותם. כי "ספר
הזוהר" נועד לבעלי השגה, שנמצאים כבר בהרגשה רוחנית ומבינים מה קורה בה.
וכשהם קוראים ב"ספר הזוהר" הוא פותח להם את כל התמונה. הספר הוא מביים
כביכול את תמונת הרוחניות לאדם שכבר נמצא בה. הוא מצייר את התמונה ומכניס אליה את
מי שכבר יש לו תכונות וכוחות רוחניים, רצונות עם כוונה "על מנת להשפיע",
ורק צריך לסדר אותם. כמו כל תמונת מחשב, גם בחושים שלנו התמונה נבנית מווקטורים,
מכוחות. הרצונות שלנו הם כמו כוחות, שבהצטברות ביניהם נבנית תמונת המציאות, גם
הגשמית וגם הרוחנית.
האדם, שיש לו הכנות
של כוחות ב"על מנת להשפיע", זקוק לתוכנה שתסדר את היחס בין הכוחות הללו,
הוא זקוק לאותה תמונה שצריכים להראות לו. ו"ספר הזוהר" הוא כמו תוכנה
שמסדרת לאדם את התכונות והכוחות שמתוקנים בינתיים. וכל פעם האדם רואה על ידי
התוכנה הזאת עוד תמונה ועוד תמונה יותר ויותר לעומק, עד כמה שההכנה שלו מרשה.
לכן בדורות הקודמים
מספיק היה למי שעמד לפני ההשגה, ללמוד תורה, משנה, גמרא, כי היה קל להחזיק בכוונה
ולהגיע לפנימיות, אפילו אם לומדים על נזיקין. הרצון לקבל לא היה עבה ולא הסיט את
האדם לכל עבר. והעולם לא היה תוקפני ומאיים כל כך על האדם, בכל האמצעים הללו של
פרסום, טלוויזיה ורדיו, שכל הזמן מושכים את האדם לכל הכיוונים, וממש חותכים את
הרצון שלו לחתיכות. אלא הקומוניקציה בין בני האדם היתה לגמרי אחרת, והכל היה הרבה
יותר פשוט. ועד כמה העולם השתנה רואים אפילו בסרט מלפני שלושים שנה, שהקצב שלו
הרבה יותר איטי בקצב שלו והרבה יותר נאיבי. ומפני שהתנאים הם משתנים מדור לדור,
לכן לכל דור באה שיטה משלו.
ולכן בימינו, מי
שנכנס למגע עם התורה, עם אותו מאגר אמצעים, שצריך להביא לו את הכוח לתיקון, אין לו
סיבה להתחיל ממשנה או מגמרא, אלא עליו ללכת ישר ללימוד חוכמת הקבלה. כי במצב
הנוכחי של הנשמות, אין מה לחכות שהלימוד הרגיל בתורה, הנקרא ברחוב פשט, יתקן אותן.
הלימוד הזה לא מועיל להם. לא רק על מי שבא מהעולם החילוני. אלא גם למי שהתחנך
בחינוך הדתי.
ומכל שכן לאיש כזה,
שהוא כבד וקשה, בעיון התלמוד עצמו. ואיך יוכל לזכור
עוד, בשעת הלימוד, בה' יתברך? כי להיות העיון הוא, בנושאים גשמיים, הם חס ושלום
אינם יכולים לבא אצלו, עם הכוונה לה' יתברך, בבת אחת. ולכן, מיעצו, לעסוק בחכמת
הקבלה, אשר חכמה זו, לבושה כולה בשמותיו של הקדוש ברוך הוא. ואז, כמובן, יוכל
לכוין, דעתו ולבו, לה' יתברך, בשעת לימוד, בלי טורח. ואפילו הוא קשה העיון ביותר.
כי העיון, בנושאים של החכמה, וה' יתברך, הם אחד. וזה פשוט מאד.
כל הספרים, בלי יוצא
מן הכלל, מדברים רק על פעולות הבורא, על העולם הרוחני. למרות שנראה לנו שיש הבדל
ביניהם, כי מתבלבלים לאחר שמתחילים לקרוא, והתיאורים והתמונות משתבשים לאיך שאנחנו
מתארים את הכתוב, אבל כל הספרים האלה מדברים על העולם הרוחני, על מדרגות עליונות.
ולכן הם נקראים ספרים קדושים. "קדוש" נקרא נבדל מהעולם הזה. הם לא
מדברים על קיום החוקים בעולם הזה, אלא יש בהם ההסבר של הבורא איך הוא מתנהג איתנו,
ולאיזה חוקים, תנאים, תכונות, עלינו להגיע.
אחרי ג'
שנים או ה' שנים חייב לעבור ללימוד חוכמת הקבלה
כג) ולפיכך, מביא ראיה יפה, מדברי הגמרא: "מכאן, לתלמיד,
שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים, שוב אינו רואה". כי למה לא ראה סימן יפה
במשנתו? - ודאי אין זה, אלא משום חסרון כוונת הלב בלבד. ולא משום חסרון כשרון
אליה. כי חכמת התורה אינה צריכה לשום כשרון, אלא, כמו שכתוב במדרש הנזכר למעלה:
"אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, חייכם, כל החכמה וכל התורה, דבר קל הוא. כל מי
שמתיירא אותי, ועושה דברי תורה, כל החכמה וכל התורה בלבו".
אמנם ודאי, שצריך זמן, להרגיל את עצמו, במאור שבתורה ומצוות.
ואיני יודע, כמה? ויכול אדם לצפות כן, בכל שבעים שנותיו. לפיכך, מזהירה אותנו
הַבְּרָיְיתָּא (חולין, כ"ד), שאין לצפות יותר מחמש שנים. ור' יוסי אומר רק
ג' שנים (עיין שם, בחולין דף כ"ד), אשר די ומספיק לגמרי, לזכות בחכמת התורה.
ואם לא ראה סימן יפה, בשיעור זמן כזה, לא ישטה עוד את עצמו,
בתקות שוא ומפוחי כזב, אלא ידע, שלא יראה עוד סימן יפה לעולם. ולכן יראה תיכף,
למצוא לעצמו, איזו תחבולה יפה, שיצליח על ידה, לבא לשמה, ולזכות בחכמת התורה.
והַבְּרָיְיתָּא לא פירשה את התחבולה. אלא שמזהירה, שלא ישב
באותו המצב, ויחכה עוד.
וזהו שאומר הרב, שהתחבולה המוצלחת יותר ובטוחה לו, הוא העסק
בחכמת הקבלה. ויניח ידו מעסק חכמת תורת הנגלה לגמרי, שהרי כבר בחן מזלו בה, ולא
הצליח. ויתן כל זמנו לחכמת הקבלה, הבטוחה להצלחתו, מטעם המבואר לעיל. עיין שם
היטב.
ולפיכך, מביא ראיה
יפה, מדברי הגמרא: "מכאן, לתלמיד, שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים, שוב אינו
רואה". כי למה לא ראה סימן יפה במשנתו? - ודאי אין זה, אלא משום חסרון כוונת
הלב בלבד. ולא משום חסרון כשרון אליה. כי חכמת התורה אינה צריכה לשום כשרון, אלא,
כמו שכתוב במדרש הנזכר למעלה: "אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, חייכם, כל החכמה
וכל התורה, דבר קל הוא. כל מי שמתיירא אותי, ועושה דברי תורה, כל החכמה וכל התורה
בלבו". הכתוב חוזר שני התנאים להשגת מטרת הבריאה: קודם צריך להצטייד
ביראת ה' ואחר כך לקיים דברי תורה.
"אמנם ודאי, שצריך זמן להרגיל את
עצמו, במאור שבתורה ומצוות, ואיני יודע, כמה?" זאת אומרת, צריך
זמן כדי להגיע ליראת ה', לדרגה הנקראת יראה. אותו פחד באדם האם יוכל להגיע לדרגת
ההשפעה. ולפחד הזה יש דרגות רבות: מדרגת יראה אם יוכל להגיע להשפעה, כדי להציל את
עצמו מהעולם הזה, ועד דרגת יראה אם יוכל להגיע לדרגת ההשפעה, כדי לעשות נחת רוח
לבורא. יש בדרגות הללו מ"על מנת לקבל" ועד "על מנת להשפיע",
מ"לא לשמה" ועד "לשמה", על כל הדרגות ביניהם. ואחר כך מגיעים
לעֶסֶק התורה, זאת אומרת, לתיקון הרצון.
ויכול אדם לצפות כן, בכל שבעים שנותיו. לפיכך, מזהירה אותנו
הַבְּרָיְיתָּא (חולין, כ"ד), שאין לצפות יותר מחמש שנים. ור' יוסי אומר רק
ג' שנים (עיין שם, בחולין דף כ"ד), אשר די ומספיק לגמרי, לזכות בחכמת התורה.
ואם לא ראה סימן יפה, בשיעור זמן כזה, לא ישטה עוד את עצמו,
בתקות שוא ומפוחי כזב, אלא ידע, שלא יראה עוד סימן יפה לעולם.
מדובר באדם שיש לו
נקודה שבלב, ויש לו דחף לפתח אותה. כלומר, יש לו מה לתקן. הוא לא יודע שהוא צריך
תיקון, או שיש דרך מסוימת הנקראת חוכמת הקבלה, אלא יש לו דחף פנימי. ואז מסבירים
לו איזה שלבים נמצאים לפניו. אבל מי שעדיין לא התגלתה בו הנקודה שבלב ולא מרגיש
דחף להשגת מטרת הבריאה, אפילו בלא מודע, המערכת הזאת של התורה הנקראת המאור המחזיר
למוטב, עדיין איננה מיועדת לו.
אלא הוא נמצא במצבים
קודמים של התפתחות וצריך להניח לו שיתפתח בהם. עד שיגיע לצורתו הבשלה, לאותו
חיסרון פנימי להתרומם מעל העולם הזה. כי שוב לא ימצא בעולם הזה מילוי לרצונותיו
האגואיסטים. ואז לימוד התורה נעשה בשבילו תורה, תהליך של תיקונים. ועליו נאמר
"שלוש עד חמש שנים" בצורה כזאת או אחרת.
בתורה עצמה אף פעם
לא מתייחסים למי שעוד לא גילה את השאלה: מהו הטעם בחיי. ולמרות שמחנכים את האדם
שעליו לעסוק בתורה ומצוות, ולבוא מ"לא לשמה" ל"לשמה", ומשלוש
שנים בפשט עד חמש שנים, אבל המושגים האלה מתייחסים רק למצב של הכרחיות. והעצה הזאת
נוגעת רק למי שמגלה חיסרון להתרומם מעל העולם הזה. ולמי שלא מגלה חיסרון, בשבילו
כל המונחים הללו לא קיימים.
ולכן יראה תיכף, למצוא לעצמו, איזו תחבולה יפה, שיצליח על ידה,
לבא לשמה, ולזכות בחכמת התורה.
והַבְּרָיְיתָּא לא פירשה את התחבולה. אלא שמזהירה, שלא ישב
באותו המצב, ויחכה עוד.
וזהו שאומר הרב, שהתחבולה המוצלחת יותר ובטוחה לו, הוא העסק
בחכמת הקבלה. ויניח ידו מעסק חכמת תורת הנגלה לגמרי, שהרי כבר בחן מזלו בה, ולא
הצליח. ויתן כל זמנו לחכמת הקבלה, הבטוחה להצלחתו, מטעם המבואר לעיל. עיין שם
היטב.
קודם חייב להיות
רצון. בלי הקדם של רצון, הקדם של תפילה ובקשה שנקרא "העלאת מַ"ן",
האדם לא נמצא בתהליך. אלא קודם חייב להיות כלי, ואז האור שנמצא במנוחה מוחלטת,
מתגלה לפי האופנים של החסרונות, שהכלי קיבל על עצמו. וכך גם בתהליך הזה שהאדם עובר
אם יש לו חיסרון, וצריך ללמוד איך החיסרון הזה עובר ממצב למצב בעיבוד התיקון שלו,
עד שהוא מקבל את צורתו הרצויה והסופית.
את תורת
הנגלה אפשר ללמוד מהקיצורים
כד) וזה פשוט מאד, שאין כאן שום מדובר, מלימוד התורה הנגלית,
בכל מה שמוכרח לידע הלכה למעשה, "כי לא עם הארץ חסיד, ושגגת תלמוד עולה זדון,
וחוטא אחד יאביד טובה הרבה". על כן מחויב בהכרח, לחזור עליהם, עד כמה שיספיק
לו, שלא יכשל למעשה.
אלא, כל המדובר כאן, הוא רק בעיון בחכמת התורה הנגלית, לכוין
ולתרץ הקושיות, הנופלות בפשטי ההלכות, כמו שמסיק שם הרח"ו בעצמו. דהיינו, חלק
הלימוד שבתורה, שאינה באה לכלל מעשה. ולא כלל בהלכות למעשה.
אכן, אפשר להקל בזה, ללמוד מהקיצורים ולא מהמקורות. וגם זה
צריך עיון גדול. כי אינו דומה יודע ההלכה מהמקור, ליודע אותה מסקירה אחת ובאיזה
קיצור. וכדי שלא לטעות בזה, הביא הרח"ו ז"ל, תיכף בתחילת דבריו, שאין
הנשמה מתקשרת בגוף, אלא בהיותו שלם, מתוקן במצות התורה, בתרי"ג מצות.
שפת הענפים של תורת
הנגְלה יכולה להשלים את הקשר שלנו לגשמיות, שהוא הרבה יותר חזק מהקשר שהיה לדורות
הקודמים לגשמיות. ולכן בעל הסולם אומר שאפשר להישאר בקשר עם תורת הנגְלה וללמוד
מהקיצורים מה שצריך.
וגם זה צריך עיון גדול. כי אינו דומה יודע ההלכה מהמקור, ליודע
אותה מסקירה אחת ובאיזה קיצור. וכדי שלא לטעות בזה, הביא הרח"ו ז"ל,
תיכף בתחילת דבריו, שאין הנשמה מתקשרת בגוף, אלא בהיותו שלם, מתוקן במצות התורה,
בתרי"ג מצות. בקבלה לומדים, שכדי
להביא את הנשמה למצב של גמר התיקון בדבקות עם הבורא צריך לתקן את כל תרי"ג
הרצונות, שבתוך הגוף של הנשמה. כך מביע מרח"ו: "אין הנשמה מתקשרת
בגוף", זאת אומרת, האור של הנשמה לא נכנס לתוך הגוף שלה, "אלא בהיותו
שלם". מהו גוף שלם? גוף המתוקן בכל תרי"ג הרצונות, היינו, בתרי"ג
מצוות התורה, על ידי המאור שמחזיר אותם למוטב.
____________________________________________________________
[67] בעל הסולם כותב על כך באות לה ל"הקדמה
לתלמוד עשר הספירות", כמובא בעמ' 213.
[68] חולין דף א ע"א.
[69] אבות ו, ד.
[70] על העניין הזה בעל הסולם מסביר במיוחד באותיות
כא-כו ל"הקדמה לתלמוד עשר הספירות".
[71] אבות ו, ד: "כך היא דרכה של תורה, פת
במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל. אם
אתה עושה כן, אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא". על התיקון
הזה ראה באות ה ל"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" כמובא בפרק "תנאי
להשגת השלמות" בעמ' 101.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה