פרק 11
את האמונה
משיגים על ידי הלימוד
אות יז. לפני
הלימוד, האדם חייב לכוון עצמו לזכות למאור המביא אמונה
אות יח. יגיעה
כמותית ואיכותית מביאה את המאור המחזיר למוטב
_________________________________________________________________________________
מבוא
האדם מגיע בסוף
התפתחותו בעולם הזה לשאלה: מהו הטעם בחיי, מפני שהוא לא יכול למלא את עצמו, עם כל
מה שעומד לרשותו בעולם הזה. היינו, הוא מגלה שלא יכול להיות מילוי לכלי האגואיסטי
שלו, אבל בלי לדעת למה בדיוק. ומי שאחר כך בא ללמוד חוכמת הקבלה, הוא לומד שחוסר
מילוי בכלי אגואיסטי נובע מכך, שתענוג וכלי נמצאים בשינוי צורה, ואפילו בהפכיות
הצורה.
הבורא, שמעלה את
האגו של האדם, מחייב אותו לחפש כל הזמן מילויים חדשים, בכך שמעורר באדם רשימות,
והאדם רץ ממילוי למילוי. עד שלאחר גלגולים רבים, האדם מתחרט על הכול, ומגיע לשאלה:
מהו הטעם בחיי, שלא מוצא עליה תשובה, ומתחיל לראות שהתשובה נמצאת מעבר למציאות של
עולמו.
הבורא מביא אותו אז
למקום, שבו האדם יכול למצוא את התשובה ולפתור את החידה, על ידי השתייכות לקבוצה
ולימוד מספר נכון, עם מדריך נכון. וכך מציב אותו בפני אפשרות לבחור בהתפתחות
רוחנית בדרך ישירה לפי שיטה עם הדרכה נכונה. ואם האדם משקיע כוחות להישמע למה
שהבורא מציב בפניו, ומשתמש נכון באותו כיוון, אז הוא מתקדם ומזרז את הזמנים, עד
שבא למציאות הרוחנית.
התקדמות באה על ידי
המאור המחזיר למוטב. האור הזה בא ומשנה את תכונות האדם. ובכך האדם מגיע ליישום של
מחשבת הבריאה על עצמו. אבל כדי לתקן את הכלים שלו, שהרצון לקבל יהפוך להיות
כמשפיע, היינו, "לקבל על מנת להשפיע", יש להקדים לו תיקון הנקרא אמונה,
תיקון לתכונת ההשפעה, שעל האדם לרכוש אותו. ואם תכונת ההשפעה הזאת נמצאת באדם, אז
לפי גודל האמונה שלו, גודל תכונת ההשפעה שבו, תכונת הבינה שהאדם קונה, הוא יכול
לתקן את הרצון שלו שיהיה ב"על מנת להשפיע".
קניית תכונת האמונה,
המעבר מהרצון האגואיסטי לתכונת האמונה, היינו, להשפעה, לאלטרואיזם, נקרא מעבר
מחסום, או מעבר מ"לא לשמה" ל"לשמה". ואיך להשיג את הבחינה
הנקראת תכונת האמונה, שהיא השלב הראשון של התיקון, בעל הסולם מסביר באות י"ז
ל"הקדמה לתלמוד עשר הספירות". והרב"ש נהג להדגיש תמיד עד כמה חשוב
להיות דבוק למה שכתוב באות י"ז.
לפני הלימוד, האדם חייב לכוון עצמו לזכות למאור המביא אמונה
יז) ולפיכך, מתחייב הלומד, בטרם הלימוד, להתחזק באמונת ה'
יתברך ובהשגחתו בשכר ועונש, כמו שכתבו חז"ל: "נאמן בעל מלאכתך, שישלם לך
שכר פעולתך". ויכוון את היגיעה שלו, שיהיה "לשם מצות התורה". ובדרך
הזה, יזכה ליהנות מהמאור שבה, שגם אמונתו תתחזק ותתגדל בסגולת המאור הזה, כמו
שכתוב: "רִפְאוּת תְּהִי לְשָׂרֶךָ [לטבור שלך], ושקוי
לעצמותיך" (משלי ג, ח).
ואז, יהיה נכון לבו בטוח, כי "מתוך שלא לשמה יבא
לשמה". באופן, אפילו מי שיודע בעצמו, שעדיין לא זכה חס ושלום לאמונה, יש לו
תקוה גם כן, על ידי עסק התורה. כי אם ישים לבו ודעתו, לזכות על ידה, לאמונת ה'
יתברך, כבר אין לך מצוה גדולה מזו, כמו שכתוב חז"ל: "בא חבקוק והעמידן
על אחת "צדיק באמונתו יחיה" (מכות כ"ד).
ולא עוד, אלא שאין לו עצה אחרת מזו, כמו שֶׁאִיתָא [שלמדנו] (בבא בתרא
דף ט"ז ע"א): "אמר רבא, ביקש איוב, לפטור את כל העולם כולו מן
הדין. אמר לפניו: "רבש"ע, בראת צדיקים, בראת רשעים, מי מעכב על
ידך?"
ופירש רש"י שם: "בראת צדיקים, על ידי יצר טוב, בראת
רשעים, על ידי יצר הרע. לפיכך, אין ניצול מידך. כי מי יעכב? אנוסין הן החוטאין.
וּמַאי אֲהָדְרוּ לֵיהּ חֲבְרֵיהּ דְאִיוֹב [ומה ענו לו חבריו
לאיוב]: "אף אתה תפר
יראה, ותגרע שיחה לפני אל. ברא הקדוש ברוך הוא יצר הרע, ברא לו תורה תבלין (איוב
ט"ו).
ופירש רש"י שם: "ברא לו תורה, שהם תבלין, שהיא מבטלת
את "הרהורי עבירה", כִּדאָמַר בְּעָלְמָא [כמו שנאמר
בעולם]: "אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח
וכו', הִלְכָּךְ לָאו אֲנוּסִין נִנִהוּ [ולכן לא אנוסים הם], שהרי
יכולין להציל עצמן (קידושין דף ל'), ע"ש ודו"ק [עיין שם
והתבונן היטב].
ולפיכך, מתחייב הלומד, בטרם הלימוד, להתחזק באמונת ה' יתברך
ובהשגחתו בשכר ועונש, כמו שכתבו חז"ל: "נאמן בעל מלאכתך, שישלם לך שכר
פעולתך". ויכוון את היגיעה שלו, שיהיה "לשם מצות התורה". ובדרך
הזה, יזכה ליהנות מהמאור שבה, שגם אמונתו תתחזק ותתגדל בסגולת המאור הזה, כמו
שכתוב: "רִפְאוּת תְּהִי לְשָׂרֶךָ [לטבור שלך], ושקוי לעצמותיך"
(משלי ג, ח).
ללימוד
התורה לא צריך לבוא בדרישה לדעת או לקבל סגולות או לצורך מעשי ניסים. אלא בדרישה
אחת בלבד הנקראת "מצוות לימוד תורה". ומהו הציווי? המאור שבה מחזירו
למוטב. רק הכוח הזה ישנו בתורה. כי האור ברא את הכלי ורק בכוחו של האור לתקן את
הכלי. ויותר מתיקון הוא לא יכול לבצע על הכלי.
ואין ניסים.
אסור לסמוך על ניסים ולחכות לניסים. אלא צריך ללמוד את החוקים של המציאות. המציאות
היא חוקיות ברורה והחלטית, יחס בין כלים לאורות שנובע מד' בחינות דאור ישר. האור
שברא את בחינה א', את הרצון לקבל, משפיע לה והופך אותה לבחינה ב', לרצון להשפיע.
וכשהיא מגיעה לבחינה ד', לרצון לקבל הגדול ביותר, האור משפיע לה, וגורם שתתהפך
לבחינה מצומצמת. ואז היא מקבלת מסך, ומחליטה שהיא רוצה לעשות פעולות ב"לקבל
על מנת להשפיע".
זאת אומרת,
האור שפועל על הכלי מסוגל לעשות עם הכלי את כל הפעולות, מלידת הכלי דרך תיקון הכלי
ועד גימורו הסופי. לכן, האור עצמו שנמצא במנוחה מוחלטת, מחכה לרצון מצד הכלי,
שיעורר את האור לתקן אותו. כי אם לא יהיה בכלי רצון קודם לתיקון, אז הכלי לא ירגיש
את התיקון, והתיקון יעבור עליו כאילו לא קרה דבר. אלא הכל צריך לבוא רק מתוך
חיסרון. וכשבאים ללימוד הקבלה, נתקלים לראשונה בעבודה עם הכוח העליון, הנקרא אור
העליון.
אם יש לאדם
שאלה: מהו הטעם בחיי, היינו, רצון התחלתי, והוא פותח ספר קבלה מתוך רצון להתקדם
נכון, אז הוא מתחיל לממש את השאלה הזאת, את החיסרון הזה, בכך שמצפה מהלימוד, שיביא
לו תיקון. והתיקון הראשון שמקבלים על הרצון כדי לקבל תשובה מה הם החיים, הוא האור
שבא ונותן לאדם את תכונת האמונה. האור משנה את הכלי בצורה כזאת, שהכלי מתמלא עם
אור האמונה. למצב הזה של חיסרון רק לתכונת האמונה, חייב להגיע כל מתחיל.
האדם חייב
לברר מהי תכונת האמונה. לברר ולהרגיש איזה חיסרון צריך להיות לו. ורק לאחר שהאדם
מרגיש ורוכש ומצטייד דווקא בחיסרון לאמונה, ודווקא על ידי לימוד ספרי הקבלה, ונותן
יגיעה בזמן הלימוד, שהיא דרישה מן האור שיחזירו למוטב, שיביא לו את כוח האמונה, אז
הוא רוכש את האמונה.
אלא כדי
לשבת ולדרוש בזמן הלימוד את אור האמונה, צריך לעשות פעולות מקדימות. האדם אמור
לברר לעצמו, אם הוא צריך את האור הזה, מה הוא צריך בדיוק, באיזה מצב הוא נמצא,
והאם במצבו זהו הדבר הנחוץ לו ביותר. וכאשר החיסרון של האדם מוכן, אז הוא מקבל
מלמעלה אור, כוח שפועל בו, בונה ומוליד בו את תכונת האמונה.
ואז, יהיה נכון לבו
בטוח, כי "מתוך שלא לשמה יבא לשמה". באופן, אפילו מי שיודע בעצמו,
שעדיין לא זכה חס ושלום לאמונה, יש לו תקוה גם כן, על ידי עסק התורה. כי אם ישים
לבו ודעתו, לזכות על ידה, לאמונת ה' יתברך, כבר אין לך מצוה גדולה מזו, כמו שכתוב
חז"ל: "בא חבקוק והעמידן על אחת "צדיק באמונתו יחיה" (מכות
כ"ד).
האדם צריך לברר מהי
בחינת האמונה לפני שהוא מקבל אותה. לברר שהיא נחוצה לו, שיכול לקבל אותה רק על ידי
המאור שמביאה לו "התורה", הקבלה, בשעת הלימוד. ואז להשקיע את כל מרצו
ודעתו בזמן הלימוד, כדי שיבוא אליו המאור ויזכה לאמונה. וכך לבטח יבוא לדרגת צדיק,
להצדיק פעולות הבורא.
ולהצדיק את פעולות
הבורא אפשר רק במידה שיש השתוות הצורה עימו, שהאדם רוכש את תכונת ההשפעה שיש
בבורא. רק אז הוא מבין אותו ומרגיש אותו ומצדיק אותו, ותכונת ההשפעה הופכת להיות
היסוד שלו, שממנו והלאה האדם מתחיל על ידי בחינת האמונה שקנה ורכש, לתקן את הכלים
דקבלה ב"לקבל על מנת להשפיע". לכן תיקון האמונה הוא היסוד הראשון.
ולא עוד, אלא שאין
לו עצה אחרת מזו, כמו שֶׁאִיתָא [שלמדנו] (בבא בתרא דף ט"ז
ע"א): "אמר רבא, ביקש איוב, לפטור את כל העולם כולו מן הדין. אמר לפניו:
"רבש"ע, בראת צדיקים, בראת רשעים, מי מעכב על ידך?"
איוב הוא סמל כל
הייסורים שיכולים לבוא על האנושות. ולכן נאמר עליהם "לא היה ולא נברא"[53],
כי אי אפשר לשאת את כל הסבל שבייסורי איוב. אבל שאלתו היא השאלה שנשאלת כביכול מכל
הכלי הריק, המר, מכל ההרגשה הריקנית, ההפוכה מהשלמות. השאלה למה האדם צריך עד כדי
כך לרדת לסבל ומה תכלית הסבל הזה. והקבלה מסבירה, שאי אפשר להגיע לרצון הגדול
דלהשפיע, אם לא נמצאים לפני כן ברצון הגדול דלקבל.
האדם חייב להרגיש את
כל המרירות, כי רק מהפכיות אפשר להרגיש את הנרנח"י שמגיע. ולכן אי אפשר לפטור
את האדם מן הדין. אלא הוא חייב להיכנס לכל עמקות הדין הזה. אבל הוא יכול לצאת ממנו
על ידי המאור המחזיר למוטב. לכן נאמר: "בראתי רשעים", "בראתי
צדיקים", היינו, ברא כל סוגי הנשמות בכל מצבם ואופנם, ולכל אחד ואחד ניתנת
אפשרות הבחירה.
לכן אין הצדקה לשאלת
איוב, מפני שכל אחד ואחד מקבל הזדמנות. הבורא מביא אותו לנקודת הבחירה ואומר לו:
"קח לך, תתחזק בזה, ותמשיך"[54]. והדרך היא, שהאדם צריך לא לראות את
הייסורים כמו שראה איוב, אלא לראות את גדלות הבורא. זאת אומרת, לא ללכת מתוך
מרירות, מתוך הרגשה של ריקנות בתוך הכלי, אלא להתקדם מתוך השתוקקות לגדלות הבורא,
שתהפוך בו לחומר דלק[55].
אלא בשנים הראשונות
של לימוד הקבלה, האדם שקוע בכלי שלו ויש לו קושי עצום להתרומם מעל ההרגשה. הוא כל
הזמן בודק את הריקנות שלו, מה יש לו בכיסים, ודואג ללא הרף על מה שאין לו בכלים.
במקום להתרומם מעל מה שיש לו, ולהשתדל להידבק לחיבור עם האלוקות.
אין הכוונה שעליו
לזנוח את כל העולם הזה, כולל את עצמו ואת משפחתו, ולהיזרק אי שם. אלא בהרגשה
הפנימית שלו, האדם במקום להימשך לכלים הריקנים שלו ולהתייאש, הוא מתרומם מעליהם
ושרוי בשמחה. אם האדם נמשך לבורא, ודורש ממנו את הכוח להיות דבוק אליו, ולקבל את
תכונתו, אז נקרא שהוא דורש את האמונה.
ולהתקדם אפשר רק
מחיוביות, שמשהו מושך מקדימה. אם מתקדמים
מרע, מאין ברירה, כי חייבים לעשות משהו, אז הולכים ליטול סם, תרופת הרגעה, כדור
שינה, וזה לא נקרא התקדמות. התקדמות יכולה להיות רק ממשהו שמושך אותנו מקדימה.
ממכות לא רצים למטרת הבריאה. ממכות בורחים מתענוג אחד לתענוג שני, למצוא בו אולי
איזה מילוי.
ומה שעוצר את
המתחילים, הוא חוסר הבנה שהאמונה מתחילה מדרישה לאמונה. שהאדם לא רוצה להיות קשור
לכלים שלו, ולא לחיות בשליליות, בהרגשה "מי אני" ו"מה אני",
אלא מתחיל, מתוך משיכה אגואיסטית בינתיים, לרצות להיות דבוק לבורא, להיות בו, לדעת
מי הוא.
כמו בדוגמה, שהיה
נוהג להביא רב"ש על ניצולי שואה, שהם תמיד נזכרים ומספרים על התענוג שהיה להם
מאיזו פרוסת לחם מעופשת שקיבלו במחנות, ואיך היום אחרי שהקימו בית ומשפחה בארץ
ישראל ויש להם כל טוב, הם לא מוצאים תענוג כזה בשום מקום מאף לחם. כי הם הרגישו
תענוג גדול מתוך חיסרון גדול. הם משתוקקים לתענוג הזה, משום שהרגישו אותו על ידי
ייסורים. אבל אם אין לאדם כלי מייסורים, הוא לא מוצא אותו תענוג בלחם, אפילו אם
ישימו לפניו כמה סוגי לחם משובחים, הוא יטעם אותם ולא ימצא בהם שום טעם, כי יחסר
לו הכלי, החיסרון שאין חיסרון.
אפשר לבנות חיסרון
רק אם יש הכנה לחיסרון הזה. כל החיים אפשר לדקלם לחתול או לכלב, מה הם כללי המוסר
שצריך להתנהג לפיהם, אבל זה לא יעזור. הם לא ירגישו על מה מדובר ולא ישתפרו, למעט
על ידי אילוף שלא בא בהסבר. כי חסרה להם הכנה בתוך המבנה הפנימי שלהם.
אלא מדובר על בני
אדם, שבתוך פנימיותם יש רשימות. רשימות שקטות שיכולות להתעורר. אם רשימו מתחיל
להתעורר באדם, סימן שהוא ניצב בפני בחירה להגדיל אותו ולחזק אותו. זאת אומרת,
אפילו מחיסרון קטן שכמעט לא מורגש, אפשר להתחיל לבצע פעולות על ידי חברה או פרסום.
וכך קורה לתלמידי
קבלה שבאים מחוץ לארץ לכנסים של הקבלה בישראל, ומתחילים להשתוקק ולפתח חיסרון לבוא
לארץ ישראל ולחיות בקבוצת לומדי הקבלה. אבל כאשר הם באים, אין להם חיסרון. הכלי
נעלם ונעלמת ההשתוקקות, והאדם יושב וחושב בשביל מה בא, כי לא מרגיש מה שהרגיש
בבית. וזה נקרא לנסות להתקדם מחיסרון, מכלי. אבל זה לא התקדמות אמיתית.
ולכן תלמיד שמגיע
בקבוצה, והתורה כולה פרושה לפניו, צריך להתחיל לסגל חיסרון לבורא, לגדלות הבורא.
לפתח חיסרון למטרה, לגדלות המטרה, שהיא תמשוך אותו קדימה. האדם שכל סוגי
"הלחם" מונחים לפניו, כל סוגי התענוגים, עליו לבחור בחיסרון לתענוג שיש
לפניו, ולבנות בתוכו את החיסרון. ולא להרגיש שהחיסרון, הוא בגלל המרחק שהבורא סידר
לו. אלא הבחירה שלו מתחילה לאחר שמגיע ללמוד בקבוצה. ולפני כן לא היתה לו אפשרות
בחירה, כי נמצא רחוק מהקבוצה.
אין לאדם בחירה, אלא
כאשר הוא נמצא בקבוצה. אז הוא יכול לפתח חיסרון מדויק למטרה, לגדלות הבורא. ולא
מחיסרון שבא לאדם עקב זה שהוא מנותק מהקבוצה. זה אמצעי מלאכותי. ואם האדם לא מסתכל
בכלי, שהוא תמיד ריק כי הוא מקולקל, אלא נעשה דבוק בבורא, אז הוא רוצה את גדלות
הבורא. והכרת הגדלות, הרגשת הגדלות, היא נעשית לו מגן כנגד הרצון לקבל שלו. אם
מתוך גדלות הבורא הוא רוצה להיות כמוהו, זה נקרא שהאדם רוכש את בחינת האמונה.
כמו שלומדים
ב"מאמר החירות", על ארבע הבחינות: מצע, דרכי התפתחות המצע, חברה ודרכי
התפתחות החברה. הבחירה של האדם היא לשים את עצמו בסביבה נכונה. ועל ידי סביבה
נכונה, הרצון הקטן מתחיל לגדול מהר מתוך חיוביות56. הוא נמשך לחיסרון גדול, מפני
שחיסרון גדול ייתן לו מילוי גדול, ולא משום שהוא חושב על החיסרון. מחיסרון אי אפשר
להתקדם. האדם לא יכול להכין את עצמו שבדרגה הבאה הוא יהיה יותר ריקני ויותר סובל.
הגוף לא ייתן לו להתקדם.
אי אפשר ללכת קדימה
מסבל יותר גדול, אפילו אם נראה לאדם שהוא מסוגל לכך. הוא לא מסוגל ללכת עליו בצורה
כזאת מתוך הטבע האגואיסטי. אלא לחשוב תמיד על המילוי במדרגה הבאה ולא על החיסרון
שלה. אמנם חייב להיות אצלו חיסרון שאותו אפשר לפתח, אבל הוא מתפתח רק על ידי
מילויים שמאירים לו מרחוק.
ואיך קורה שהאדם,
שהחיסרון הולך וגדל בו, מתפתח מתוך חיוביות בצורה נעימה? השאלה: מהו הטעם בחיינו?
היא שאלה על המילוי. אבל זו שאלה שכל הזמן גדלה באדם ללא פתרון, עד שהוא כורע תחת
כובד משאה, בתוך הרגשה של ריקנות הולכת וגוברת. אבל העבודה שלנו, היא לא לחשוב על
אותה ריקנות, למרות שהיא נמצאת בנו. אלא להיות במוח ובלב היכן שרוצים לחפש
ולהידבק, כמו שמגדיר בעל הסולם, "צדיק באמונתו יחיה".
האדם שמתקדם חש שאין
אור בחייו והכל חושך. ככל שהוא לומד יותר, הוא מתקדם לקראת בעיות שהולכות וגדלות,
הוא חש בלבולים, חולשה, מצבים שהולכים ונעשים גרועים. כי האדם שלומד נכנס להכרת
הרע, להרגשות פחות ופחות נעימות, שנותנים לו אותם לפי מידת ההשקעה שלו. לפי כמה
שהוא נמצא בחברה ומשקיע בה את עצמו. לפי זה הוא מקבל מהחברה תמיכה ומקבל אורות
מקיפים. אבל הם לא מורגשים בו כטוב, אלא הוא מרגיש באורות האלה עד כמה הוא רע.
למה צריך דווקא את
נוכחות האור? כי "באורך נראה אור"[57]. דווקא באור, בדבקות לבורא, שלבטח
דבוקים בו, אם האדם מבקר את הכלי שלו, את עצמו, אז הוא יכול לשפוט את עצמו בצורה
נכונה ולהגיע בבדיקתו להצדיק את הבורא,
ולא לשקוע ברע, ומתוכו לבכות שרע לו. רק בתנאי שהאדם דבוק לעליון, הוא יכול להתחיל
לבקר את מצבו, למרות שעוד לא רכש את דרגת העליון, עוד לא נכנס בו ורכש את
תכונותיו, אלא רק נדבק אליו מבחוץ, ככל שהוא יכול להיכנס ולבקר את עצמו, אבל מטעם
העליון, הוא הולך ומצדיק את הבורא. והסימן להתקדמות שלו היא השמחה.
לכן האדם צריך
להפסיק להרגיש את הרצון שלו, למדוד אותו ו"לאכול" את עצמו. אלא להיות
בהשתוקקות לאור, שהאור ישפיע לו ויעבוד עליו באופן מתמיד. בכל רגע העבודה של האדם
היא להתנתק מעצמו ולדבוק בבורא, באור. כי ברגע הבא הוא שוב נופל להרגיש את עצמו,
וצריך לשוב ולהתרומם מעל הכלי, לחפש היכן האור שיתקן אותו, ולרצות להיות דבוק בו
ושייך אליו.
זו העבודה שלנו לעת
עתה ויש לה עוד אופנים. אבל על ידי העבודה הזאת, האדם נמצא בהתקדמות כל רגע בחייו,
ולאו דווקא בזמן הלימוד. "כי מציון תצא תורה"[58]. היינו, מהיציאות הללו
שזורקים את האדם מן הדרך, מהן תצא תורה. כתוצאה מהן הוא בסופו של דבר דורש את
המאור, את התורה, שישפיע עליו ויחזירו למוטב.
ופירש רש"י שם:
"בראת צדיקים, על ידי יצר טוב, בראת רשעים, על ידי יצר הרע. לפיכך, אין ניצול
מידך. כי מי יעכב? אנוסין הן החוטאין. וּמַאי אֲהָדְרוּ לֵיהּ חֲבְרֵיהּ דְאִיוֹב [ומה ענו לו
חבריו לאיוב]: "אף אתה תפר
יראה, ותגרע שיחה לפני אל. ברא הקדוש ברוך הוא יצר הרע, ברא לו תורה תבלין (איוב ט"ו).
החוק הוא פשוט - האור מוליד את הכלי והאור ישנה את הכלי. אם יש באדם דרישה
לשנות את הרצון, האור משנה אותו. כי מלכתחילה הבורא ברא רצון לקבל הפוך ממנו, והוא
מחכה עד שהרצון לקבל הזה יתפתח עד דרגת הכרת הרע שבקבלה העצמית. שהרצון לקבל ייתן
מעצמו יגיעה על ידי חיבור עם אותם אמצעים שהעמיד לו האור - סביבה, רב וספרים.
אם רואים את האדם לא
כדמות עם ידיים ורגליים, אלא כנברא, כחיסרון, אז קל יותר שלא להתבלבל ולהשתמש
באמצעים ובתומכים נכונים, כדי להגדיל את החיסרון עד למצב שהאור העליון, ישפיע עליו
וישנה אותו בהתאם לגודל החיסרון. האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת. הוא לא משתנה,
כפי שאומר הכתוב: "אני הוי"ה לא שיניתי"[59]. מצדו אין פעולות
יזומות. אלא האדם צריך לגדל את החיסרון שבו מהרשימו הראשון, הקטן ביותר לאור, עד
למידה כזאת שהאור יתחיל להשפיע עליו ולשנות אותו.
זאת אומרת, אם נותנים
לאדם למשל את החלק העשירי, את המלכות, מהפרצוף הרוחני הקטן שלו. הוא צריך לגדל את
החיסרון הזה בעצמו בכל עשר הספירות. לסגל לעצמו אמצעים של עבודה בקבוצה, בהפצת
הקבלה, בלימוד, ובזמן הלימוד מה הוא רוצה מהלימוד, על ידי שגיאות וכל מיני
אפשרויות, כמו שאומר הכתוב, כל מה שבידך בכוחך לעשות, עשה[60]. ולאחר שהוא מגדיל
את הרצון שלו עד למידה מסוימת, אז האור פועל עליו ומתקן לו את הרצון.
ולאחר שתיקן את
הרצון הזה, הוא מקבל תוספת של רצון חדש אגואיסטי. ושוב בא לו רצון קטן, שצריך
להכיר אותו כרע, ולהגדיל בו את הכרת הרע, עד שיגיע לדרישה מהאור העליון שיתקן
אותו. בדומה לאדם שמעשן, שממשיך לעשן עד שלא מכיר ברע שנגרם לו על ידי הרגל
העישון. זאת אומרת, לא מגדילים את הרצון, רצון אי אפשר להגדיל. אלא מגדילים את
ההכרה בו כרע, את הרע שמרגישים בו, רק כשמידת הכרת הרע מגיעה באותו רצון למידתה
השלימה, אז בא האור ומתקן את הרצון הזה.
ופירש רש"י שם:
"ברא לו תורה, שהם תבלין, שהיא מבטלת את "הרהורי עבירה", כִּדאָמַר
בְּעָלְמָא
[כמו שנאמר בעולם]: "אם פגע בך מנוול
זה, משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח וכו', הִלְכָּךְ לָאו אֲנוּסִין נִנִהוּ [ולכן
לא אנוסים הם], שהרי יכולין להציל עצמן (קידושין דף ל'), ע"ש ודו"ק [עיין שם והתבונן היטב].
אין אדם שיכול לומר,
שאין לו תיקון, שהוא לא מסוגל להגיע למטרת הבריאה. לכל אחד ואחד, לכל רצון ורצון,
ישנה אפשרות לתקן את עצמו. האדם לא מתקן את הרצון, אלא הבורא מכניס אותו למצב,
לסביבה, לכל מה שהאדם חייב שיהיה לו. והאדם אמור רק להוסיף את היגיעה, שנמדדה לו
מלמעלה בדייקנות, שהוא יכול לתת אותה, כדי להגיע להכרת הרע באותו רצון עד לדרישה
מן האור שיתקן אותו.
האדם צריך רק להכיר
בטבע שלו כרע, עד שלא יוכל לסבול אותו יותר, וידרוש עליו תיקון מלמעלה. בכוחו של
כל אחד ואחד להגיע לזה. אחרת, אומר בעל הסולם, הטענה של איוב, "שאנוסין הן
החוטאין", היתה עומדת בעינה. אלא שהתשובה עליה היא,ש"הרי יכולים להציל
עצמן",כלומר, שכל אחד יכול להגיע
לתיקון. ואילו מצבו של איוב לא היה ולא נברא, כי ייסורי איוב הם ייסורים שאי אפשר
לעמוד בהם. אמנם יש דרגות ייסורים, שאם האדם היה עובר אותם, הוא לא היה יכול לצאת
מהם, אבל אלה ייסורים כנגד ל"ב האבן, שאינם עוברים על האדם.
את ל"ב האבן
צריך להכיר רק מצדו האחד, להכיר שהוא רע, בלי לעבוד עם הרצונות הללו ולתקנם, אלא
רק לדחותם. כי בתוך המערכת הכללית של הרצונות לא מתקנים רצונות של ל"ב האבן,
של קליפה אמיתית. האדם מרגיש בהם את הרע, לא מתוך שבהם הוא "מקבל על מנת
להשפיע". כי אם היה "מקבל על מנת להשפיע" ברצונות הללו, הוא לא היה
יכול לצאת מהם. כמו בזמן השבירה, שהאור לא נכנס לתוך הכלי, אלא בא במגע עם המסך,
ומרגיש בתוך הכלי שיש "על מנת לקבל", ואז כתוצאה מחוק צמצום א', הוא
מסתלק. לכן יש בכלי הבחנות שלא נדרש מהאדם לתקְנן, וכנגד זה אין ייסורים ולא דרישה
להגיע להכרת הרע.
ב י א ו ר י ם נ ו ס פ י ם
מה האדם צריך לדרוש - תיקון
או הזדמנות להתייגע?
האדם לא קובע מה הוא
דורש. נדמה לו שהצעקה שלו היא "תן לי" או "תעשה לי", אבל הלב
שלו צועק אחרת ממה שהפה. לכן השאלה לא רלוונטית. כי האדם לא אמור לחשוב איך יצטייר
בו החיסרון לדרוש תיקון, ואיך יבוא התיקון שיתקן אותו. הוא לא יודע מראש איזה חיסרון
צריך להיות בו. והוא לא צריך לדאוג על החיסרון הזה.
השאלה אינה על הדבר
הנכון שאותו צריך לראות או לבקר. אסור לחשוב למה אין הכרת הרע על רע יותר גדול, או
לשאול "למה אני רע?" ולהיות שרוי בתוך הרע. כי היכן שמחשבות האדם, שם
הוא נמצא. אלא "כי בו ישמח לבנו"[61], צריך כל הזמן להיות דבוקים
בעליון, ומתוך זה יבוא כבר כל היתר. זאת אומרת, אסור לחיות בתוך הרצונות ולצפות
מתי יבוא לנו הרצון הנכון, או מה צריך להיות הרצון הנכון. כי לפני שבא חיסרון, אין
לדעת מהו אותו חיסרון ולצורך מה.
אי אפשר לפתח
חסרונות בצורה מלאכותית. אלא רק האור מסוגל לבנות חיסרון, לבנות סדרת חסרונות
בשרשרת נכונה, שיביאו את האדם בסוף התפתחותו לחיסרון הנכון. במידה והאדם דורש את
האור ונעשה דבוק בו. ה"חיסרון" נקרא סבל, ולא האדם עצמו אמור לבדוק כל
הזמן איזה חיסרון יש לו, ממה הוא סובל, ולהיות בסבל תמידי ממה שחסר לו. המצב הזה
לא נקרא התפתחות ולא מביא להתקדמות.
אלא פעם אחת ולתמיד
האדם צריך לשכנע את עצמו בכל מיני אמצעים ותחבולות, בעיקר על ידי החברה, שאסור לו
להיות שרוי בסבל וברע. ועל ידי החברה האדם ניצול מלהיות שקוע בכלים, ובא לדבקות
באורות, שהיא המועילה להתקדמותו המהירה.
מהם השכר והעונש
בדרך למטרה?
השכר והעונש הם
בהתאם למה שהאדם קובע. אם הוא רוצה להגיע למטרה, אז בשבילו להגיע למטרה נקרא שכר,
וההפך נקרא עונש. התקדמות מהירה היא שכר, ודריכה במקום נחשבת לעונש בשבילו. זאת
אומרת, שכר ועונש מקבלים צביון שונה לפי מצבו של האדם. רגע אחד השכר בשבילו זה
לנוח ולישון. ובעוד רגע השכר שלו הוא דווקא לשמוע, להשתוקק, להבין ולרכוש משהו
בדרך הנכונה. וברגע הבא השכר שלו הוא כלפי החברה. אבל השכר העיקרי צריך לעמוד בראש
כל המחשבות. ולצעדים שבדרך יש שכר ועונש משלהם. כל מצב ומצב לגופו.
יגיעה כמותית ואיכותית מביאה את המאור המחזיר למוטב
יח) וזה ברור, שאינם יכולים, לפטור את עצמם מן הדין, אם יאמרו,
שקבלו התבלין הזה, ועדיין יש להם הרהורי עבירה. כלומר, שמתגוררים עוד בספיקות חס
ושלום, ועדיין היצר הרע לא נמוח. כי הבורא ברוך הוא, שברא אותו ונתן לו, ליצר הרע,
את תוקפו, ברור, שידע גם כן, לברוא את התרופה והתבלין, הנאמנים להתיש כחו של היצר
הרע, ולמחותו כליל.
ואם מי שהוא, עסק בתורה, ולא הצליח להעביר היצר הרע ממנו, אין
זה, אלא:
או שהתרשל, לתת את היגיעה והעמל, המחויב ליתן בעסק התורה, כמו
שכתוב: "לא יגעתי ומצאתי, אל תאמין".
או יכול להיות, שמילאו את "כמות" היגיעה הנדרשת, אלא
שהתרשלו ב"איכות", כלומר, שלא נתנו דעתם ולבם, במשך זמן העסק בתורה,
לזכות להמשיך את המאור שבתורה, המביא האמונה בלב האדם, אלא שעסקו בהסח הדעת, מאותו
העיקר הנדרש מהתורה, שהוא המאור, המביא לידי האמונה, כאמור. ואף על פי, שכיוונו לו
מתחילה, הסיחו דעתם ממנו, בעת הלימוד.
ובין כך ובין כך, אין ליפטור את עצמו מן הדין, בטענת אונס, אחר
שמחייבים חז"ל בטענה "בראתי יצר רע, בראתי לו תורה תבלין". כי אם
היה בזה איזה יוצא מהכלל, הרי הקושיא של איוב במקומה עומדת, חס ושלום. ודו"ק [והתבונן
היטב].
בהמשך התשובה לטענת איוב, כותב בעל הסולם: וזה ברור, שאינם
יכולים, לפטור את עצמם מן הדין, אם יאמרו, שקבלו התבלין הזה, ועדיין יש להם הרהורי
עבירה. כלומר, שמתגוררים עוד בספיקות חס ושלום, ועדיין היצר הרע לא נמוח. כי הבורא
ברוך הוא, שברא אותו ונתן לו, ליצר הרע, את תוקפו, ברור, שידע גם כן, לברוא את
התרופה והתבלין, הנאמנים להתיש כחו של היצר הרע, ולמחותו כליל.
ואם מי שהוא, עסק
בתורה, ולא הצליח להעביר היצר הרע ממנו, אין זה, אלא:
או שהתרשל, לתת את היגיעה והעמל, המחויב ליתן בעסק התורה, כמו שכתוב: "לא
יגעתי ומצאתי, אל תאמין". כלומר, הוא
לא מגיע ל"יגעתי ומצאתי", כי לא השקיע כוחות וכמות יגיעה מספקת בלימוד
ובפעולות הפצה והשתתפות בקבוצה, להגדלת חשיבות התיקון, חשיבות המטרה, גדלות הבורא,
גדלות ההתחברות עם הקבוצה ועם האחרים, כדי לרכוש את תכונת ההשפעה.
או יכול להיות,
שמילאו את "כמות" היגיעה הנדרשת, אלא שהתרשלו ב"איכות", שזוהי עיקר
הבעיה. שרוב העוסקים בלימוד, עוסקים נכון
לפי כמות היגיעה, וטועים באיכות היגיעה. אבל אין דרך למדוד לא איכות ולא
כמות.
אפשר לראות כמה
פעמים האדם בא ללמוד ומה הוא עושה בוקר וערב, ולמדוד כביכול את כמות היגיעה, אם
עשה הכול, או לא עשה די ביחס לאחרים. אבל אי אפשר למדוד מהי יגיעה מספקת, מי צריך
לעסוק וכמה. כי יש אנשים מסוגים שונים. אחד נולד
זריז, שני עצלן. אחד עם הבחנות חדות ומוח חריף ושני לא. אבל כל אחד עושה כפי
יכולתו. אחד יכול לבוא פעם בשבוע, אבל יהיה לו קשה הרבה יותר, ממישהו אחר שבא
ללמוד כל ימות השבוע. וישנם אנשים שכלל לא צריכים ללמוד. במאמר "דור
האחרון" בעל הסולם אומר, שרוב אוכלוסיית העולם לא צריכה ללמוד קבלה. אלא עליה לתמוך בדרכים שונות ברעיון הרוחני, ואז היא
תקבל דרך הלומדים אור שיחזירה למוטב[62].
ועל כמות היגיעה
שתלויה באדם, אבל איננה ידועה, התשובה היא ככתוב, כל מה שבידך ובכוחך לעשות, עשה.
כי בכוחו של האדם לבחון כמותית אם הוא נמצא בהשגת המטרה או לא. אבל איכותית קשה לו
להבחין, כי המושג "איכות היגיעה" פירושו, כמה האדם דבוק לרעיון שאור
התורה יעבוד עליו ויחזירו למוטב. כלומר, עד כמה הוא עומד על דרישתו לתיקון הפרטי
שלו מ"לקבל" ל"להשפיע".
וכדי לקבל חיסרון
כזה, האדם אמור להדביק את עצמו באופן מתמיד להמשפיע, ולהשתדל להתרומם על פני כל
ההפרעות שבאות ומושכות אותו שוב ושוב לעולם הזה, לאפשרויות של מילוי חיסרון על ידי
תענוגים של כסף, כבוד, מושכלות. והגדלת החיסרון הזה היא נקראת יגיעה איכותית. וגם
בה יש כמות ואיכות. תדירות כמותית של כניסות ויציאות מלהיות דבוק בעליון, המביאה
פספוס הזדמנויות שיש בו גם איכויות. אבל האדם אמור למלא גם את הכמות וגם את
האיכות, כדי להגיע לחיסרון שמביא את המאור שמתקן, המאור שמביא את האמונה.
כלומר, שלא נתנו
דעתם ולבם, במשך זמן העסק בתורה, לזכות להמשיך את המאור שבתורה, המביא האמונה בלב
האדם, אלא שעסקו בהסח הדעת, מאותו העיקר הנדרש מהתורה, שהוא המאור, המביא לידי
האמונה, כאמור. ואף על פי, שכיוונו לו מתחילה, הסיחו דעתם ממנו, בעת הלימוד.
ובין כך ובין כך,
אין ליפטור את עצמו מן הדין, בטענת אונס, אחר שמחייבים חז"ל בטענה
"בראתי יצר רע, בראתי לו תורה תבלין". כי אם היה בזה איזה יוצא מהכלל,
הרי הקושיא של איוב במקומה עומדת, חס ושלום. ודו"ק [והתבונן היטב].
על כל הדרישות שבאים
לבורא, יש רק תשובה אחת פשוטה: "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין". כי אין
חוץ משניים: יצר רע נכון מלמעלה, שעומד באדם כל רגע ורגע בכל תוקפו, וכנגדו
"בראתי תורה תבלין", אותם מצבים שמאפשרים לאדם לתת יגיעה בכמות ובאיכות
עד המידה הנדרשת של "יגעתי ומצאתי", שאז בא האור ומתקן אותו.
ב י א ו ר י ם נ ו ס פ י ם
מה סדר
הפעולות שהאדם צריך לעבור כדי להידבק בעליון?
"להידבק
בעליון" נקרא לא לחיות בתוך הרגשת הכלים הריקניים, ולא בתוך המחשבות הזרות
שמבלבלות את האדם, ומביאות לו כביכול הזדמנויות שוב ושוב ליהנות מכסף, כבוד, או
תענוגים גופניים. אלא אם האדם רואה שהם מנתקים אותו מהמטרה, וכאשר הוא מתרומם
מעליהם, הוא שוב נופל ברגע הבא. אז, אם הוא הולך בדרך הזאת בעקביות, הוא מתחיל
ללמוד איך להשתמש בכל מה שיש למטה בעולמנו, בכל סוגי המילויים שהעולם הזה ממציא
לו, כדי להיות דבוק בעליון. וכך הוא תהליך הלימוד.
כדי להידבק בעליון -
אין סדר פעולות, אלא פעולה אחת - להתנתק במחשבה. אי אפשר להתנתק מהרצון, כי הלב
תפוס. אבל מלמעלה משחקים עם האדם במחשבה. האדם חושב על איזה תענוג ומרגיש ומתאר
אותו, ונמצא כבר ברצון ליהנות ממנו ולמלא את עצמו. אבל אז "מזכירים לו",
כלומר, נותנים לו הבחנה בשכל, שהוא נמצא בתוך הרצון לקבל.
עד שלא מזכירים לו,
שהוא נמצא בתוך הרצון לקבל, האדם נמצא בשבי, בשליטת הרצון לקבל, ואין לו מה לעשות,
אלא הוא אנוס. והאנוס - פטוּר. אבל לאחר שהוא מבדיל בשכל, שהוא נמצא בתוך הרצון
לקבל, נותרת לו פעולה אחת. בתחילת המחשבה הזאת מיד להידבק לבורא, לרעיון הרוחני,
לְמה שנמצא למעלה מהרצונות שלו. ואז הוא נדבק בשכל עד כדי כך, שהלב מפסיק להרגיש
תשוקה לתענוגים דעולם הזה. והאדם שעוד לא מרגיש תענוג מלהיות דבוק להשפעה, לעליון,
מתנתק על ידי המחשבה מהשתוקקות למילוי דעולם הזה. התרגילים הללו נקראים קבלה
מעשית, שינוי הטבע, ולא כל מיני
"ניסים" שאנשים נוהגים לעשות.
מה ההבדל בין להתרומם מעל הרצון לבין דיכוי
הרצון?
ההבדל בין שיטת
הקבלה, להתרומם ולהידבק לבורא, לבין דיכוי הרצון, שבקבלה לא מדכאים את הרצון, אלא
לא שמים לב לרצון. והרצון הולך ומתגבר ונעשה עוד יותר גדול. ומקבלים הפרעות הולכות
וגדלות שמושכות את תשומת ליבו של האדם ומנתקות אותו מהבורא. ולא שמדכאים את הרצון.
לדכא את הרצון נקרא להיות בתוך הרצון ולעבוד עליו שלא יתמלא.
ובשיטה הקבלה לא
עובדים על הרצון, אלא על גדלות הבורא, גדלות הכוח העליון, כאילו שאין רצון. לא
פונים לרצון, אלא נדבקים אל הבורא. מדביקים מלכות לבינה ומגיעים לתחילת תכונת
האמונה. לרכוש את תכונת האמונה, את תכונת הבינה, "להשפיע על מנת
להשפיע", על כל העביות של המלכות. מעל כל ההפרעות שנותנים לו, האדם מתרומם
מעליהן ונדבק לבינה. הוא נדבק לבורא על פני כל אחת מדרגות העביות של המלכות. על
עביות שורש, אחר כך על עביות א', ב', ג', וד'. הוא לא מטפל ברצון ולא מדכא אותו.
אלא מקפיץ את עצמו מעל הרצון שלו ונדבק בבורא - רוכש כלים דאמונה, כלים דהשפעה.
האור מקיף מתקן אותו
ועושה לו בפנים אור דחסדים, שהופך להיות חייו וכל חיותו. האדם חי בדבקות עם העליון
ובדבקות לעליון. הוא נעשה דבוק לעליון רק מתוך שקיבל ממנו את תכונת ההשפעה. ותכונת
ההשפעה הזאת נמצאת מעל הכלים דקבלה. לא מתקנים את הכלים דקבלה, אלא רק קופצים
מעליהם וכל פעם נדבקים לעליון. לכלים דקבלה אפשר לפנות רק עם אור האמונה, עם כוח
הבינה, עם "להשפיע על מנת להשפיע", ולתקן אותם ב"על מנת
להשפיע".
הפעולה שלהם נשארת
קבלה, כי הכלים שלנו לא יכולים חוץ מלקבל, הם רק כלים דקבלה. אבל כאשר הם מקבלים,
הם מרגישים את התענוג שהם נותנים לבורא. וכך כל פעם ופעם לוקחים חלק מהרצון לקבל
ומדביקים אותו לבורא. לא קופצים מעליו, אלא מדביקים אותו לבורא ומעבירים אותו
"מרשות לרשות", להשפעה. וזו העבודה בתיקון הרצון. אבל לפני כן צריך
לרכוש אמונה.
____________________________________________________________
[53] בבא בתרא דף טו ע"א: "איוב לא היה
ולא נברא אלא משל היה".
[54] פירוש רש"י לדברים ל, יט: "ובחרת
בחיים - אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים, כאדם האומר לחבירו בחר לך חלק יפה בנחלתי
ומעמידו על החלק היפה ואומר לו את זה ברור לך, ועל זה נאמר (תהילים טז, ה) ה' מנת
חלקי וכוסי אתה תומך גורלי, הנחת ידי על גורל הטוב לומר את זה קח לך".
[55] על "חומר דלק" ראה ר' יהודה אשלג,
"מאמר לסיום הזוהר", בתוך: כתבי בעל הסולם, עמ' 476: "מאין
יקח חומר דלק להתייגע בכל לבבו ומאודו רק כדי לעשות נ"ר ליוצרו, כי אין אדם
יכול לעשות תנועה בלי שום תועלת לעצמו כמו המכונה שאינה יכולה לעבוד בלי חומר דלק
ואם לא יהי' שום תועלת לעצמו אלא רק נ"ר ליוצרו אין לו חומר דלק
לעבודה".
[56] ר' יהודה אשלג, מאמר: "החֵרות",
בתוך: כתבי בעל הסולם, עמ' 415.
[57] תהילים לו, י: "כי עמך, מקור חיים;
באורך, נראה אור".
[58] מיכה ד, ב; ישעיהו ב, ג.
[59] מלאכי ג, ו.
[60] קהלת ט, י; "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך
עשה".
[61] תהילים לג, כא.
[62] ר' יהודה אשלג, כתבי הדור האחרון, חלק
א, בתוך: הדור האחרון, עמ' 336.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה