פרק 15
רק חוכמת הקבלה
מכוונת את האדם למטרת הבריאה
מבוא לאותיות
כ"ז - כ"ט
_________________________________________________________________________________
מאמר "הקדמה לתלמוד עשר הספירות" הוא מהחשובים והמקיפים ביותר במאמרי בעל הסולם. הוא נכתב בשתי הקדמות, לחלק א' ולחלק ב' של "תלמוד עשר הספירות", שמאוחר יותר צורפו להקדמה אחת כוללת. הקדמה שמסבירה באופן מפורט את כל התהליך, שעובר האדם בדרכו הרוחנית, מתחילתה ועד סופה. ההקדמה נפתחת בקביעה של בעל הסולם, שתכלית כתביו לפוצץ את מחיצת הברזל, שמבדלת בינינו לבין חוכמת הקבלה. כי המחיצה הזאת מכבידה מאוד על חיינו. ובמיוחד על דורנו ששרוי במצב נואש. האגו גדל עד שאינו מאפשר לאדם להתקדם כמו פעם. בעבר האנושות חשבה שעל ידי התפתחות כלשהי, תרבותית, פילוסופית, חברתית, חינוכית, מדעית, טכנית, טכנולוגית, היא תשפר את מצבה ותגיע לחיים טובים יותר.
האנושות תמיד קבעה
לעצמה יעדים ומטרות להמשך התפתחותה. ובכל שלב, כמו שקרה בטיסה הראשונה בחלל, האדם
נשא מבטו לעתיד בציפייה שהכול ישתנה. מה שאין כן במרוצת המאה העשרים, לאחר שהתפתח
בנו השלב האחרון של האגו, האדם מרגיש הוא לא מסוגל למצוא מילוי במסגרת העולם הזה.
במיליוני בני אדם על פני כדור הארץ מתגלה
השתוקקות הנקראת נקודה שבלב, והם מרגישים שאינם יכולים לקבל מילוי ממה שנמצאו
בעולם הזה.
ולכן הדיכאון הפך
למחלה הנפוצה ביותר בעולם. וכך גם תופעות כמו סמים, טרור, ומשבר במשפחה ובחינוך.
הכול נובע מרצון לקבל שהולך וגדל ולא מוצא לעצמו מילוי. לכן בעל הסולם קובע, שצריך
לפוצץ את מחיצת הברזל בין האדם לחוכמת הקבלה. כי היא האמצעי להגיע למילוי שאליו
האדם מתחיל להשתוקק. השתוקקות וחיסרון שעוד ילכו ויגדלו. ואם האדם לא ידע איך
לעבוד עם החיסרון הזה ולמלא אותו, הוא יגיע למצבים מאיימים לא נעימים כמו מלחמת
עולם והשמדה.
ללימוד חוכמת הקבלה
מגיע מי ששואל "מהו הטעם בחיי?". שאלה שנובעת מחוסר מילוי לרצון לקבל
שגדל יותר מעבר למה שהעולם הזה יכול לתת לו. האדם לא שואל "מהו הטעם
בחיי?" לאחר שהפסיד בבורסה, איבד עבודה, נכשל בנישואים, או סבל מבריאות
לקויה, אלא רק כשאין לו טעם בחיים. ואז עליו לקבל תשובה שלא קיימת בעולם הזה.
והתשובה לשאלה הזאת שמתגלה בהדרגה בכל האנושות, היא כמו שנכתב בתורה: "טעמו
וראו כי טוב ה'"[81]. שהמילוי לאותו חיסרון המתגלה באדם, הוא הכוח העליון.
ואם האדם ממלא את
עצמו עם הכוח העליון, עם האור העליון, הוא מקבל מילוי, סיפוק, תשובה לשאלה הזאת,
השגה, הרגשת החיים. ובעל הסולם מסביר באות ו' של ההקדמה איך מתמלאים באור העליון.
השאלה הזאת לא קיימת סתם כך באדם, אלא הכוח העליון מזמין אותה באדם. כי הכוח
העליון ברא את הרצון לקבל, הרצון ליהנות, שהוא כל חומר הבריאה - כל מה שאפשר לתאר החל מדומם, צומח, חי, מדַבר, דרך רצונות,
מחשבות, כוחות, ועד אטומים, מולקולות, גושים גדולים, יקום, הכול חומר שתכונתו היא
רצון ליהנות - רק כדי לפתח אותו להיות דומה לאור העליון.
האור העליון תכונתו
להשפיע. אין לו חסרונות, אלא רק חיסרון לתת, והוא נהנה מנתינה. ולכן מצבו בלתי
מוגבל, אין בו סבל ולא חסר לו כלום, אלא רק לתת.
כלומר, יש כאן מעין חיסרון, גם אם אינו חיסרון לתענוג, שבלעדיו הבורא לא
היה נהנה מנתינה.
וכך הכוח העליון שתכונתו לתת, בורא רצון לקבל, נברא, שהוא
ההפך ממנו. כדי שאותו רצון לקבל יכיר במצבו כהופכי מהרצון להשפיע, מהכוח העליון,
עד כמה הוא פגום ונבזה לעומתו, וירצה להיות כמו כוח המשפיע.
ולפי מידת הרצון של הרצון לקבל, לפי מידת הדרישה שלו
להיות כמו הכוח העליון, בא האור העליון ומתקן אותו לצביון של "מקבל על מנת
להשפיע". התיקון אינו מבטל את החומר "לקבל", אחרת כל הבריאה היתה
מתבטלת. אלא לאחר שהוא מקבל צורה של המשפיע, של האור העליון, ומגיע לדרגתו של
הבורא, הוא נעשה נצחי ושלם כמו הבורא, ללא חסרונות והרגשות לא נעימות. הוא מרגיש
איך מתלבש בו האור, אותו תענוג מהשפעה,
ונותן לרצון לקבל הרגשה של חיים שלמים ונצחיים.
ואיך מקדמים את הרצון לקבל לשאלה: מהו הטעם בחיינו,
לתחילת הדרישה מהאור שיתקן אותו? האדם ששואל מתוך רצון לקבל, רק מרגיש שרע לו. הוא
לא יכול לבדוק לבד למה רע לו, ולהבחין שרע לו מפני שהוא אגואיסט, שבצורה כזאת אי
אפשר לקבל מילוי, וצריך להגיע למצבים מעל האגו. כפי שלומדים על הבחירה החופשית
ב"מאמר החרות" של בעל הסולם, כל הפעולות של האדם נובעות מארבעה גורמים:
מצע, דרכי התפתחות המצע, סביבה, ודרכי התפתחות הסביבה. היינו, אדם ועולמו. ובקשר
של האדם עם עולמו, מופעלים עליו לחצים שנובעים מהתפתחות פנימית של הטבע שלו[82].
כל אחד נולד עם תכונות מסוימות, מגֵן רוחני שמכתיב לו
התפתחות מסוימת, לתוך סביבה של משפחה, חברה, לאום, תקופה שמשפיעים עליו. התנאים
הללו מקנים לאדם את מעמדו בעולם. וכך האור העליון מפתח באדם
את
הרצון לקבל עד לשאלה בשביל מה הוא חי. והשאלה הזאת מביאה אותו
למקום שיכול לקבל עליה תשובה. אבל האור העליון מביא את האדם לסביבה מתאימה רק לאחר
שהאדם התפתח דיו יחד עם הסביבה.
איך הכוח העליון מביא את האדם לאותה סביבה? כל המבנה
הרוחני הוא מבנה קבוע של עולמות. והאור
העליון שפועל על הרצון של האדם, מזיז את האדם בתוך השדה של הכוח העליון, למקום
האיזון הנוח ביותר, בדומה למטיל ברזל בשדה מגנטי. וכך לפי השאלה שמתעוררת בו, האדם
מגיע למקום שיכול לקבל תשובה, מילוי. זה נקרא שהבורא שם ידו של האדם על גורל הטוב,
מביא אותו לסביבה נכונה של ספרים, קבוצה, מדריך, ואומר לו: "קח לך את זה! ותתחיל
להתפתח"[83]. ומאותו רגע אמור האדם
לתת יגיעה, ולהמשיך להתפתח הלאה בעצמו.
כך כל אחד ואחד מתגלגל ובא למקום שבו לומדים חוכמת הקבלה.
ומהמקום שאליו הביא אותו הבורא, עליו לתת יגיעה ולהתפתח. במשך כל הגלגולים עד כה,
הוא התפתח ללא הכרה מבלי ששאלו ממנו דבר.
אבל מאותו רגע הוא צריך להפנות את תשומת לבו להתפתחות נכונה. ומהי אותה התפתחות?
האור העליון ברא את הרצון לקבל, כפי שלומדים מד' בחינות דאור ישר, ורק האור העליון
יכול לשנות את הרצון. האור העליון יכול לשנות את הרצון רק אם קודם יש דרישה מצד
הרצון.
מצד האור העליון אין שום מניעה, כי האור העליון נמצא
במנוחה מוחלטת. היינו, מוכן תמיד לבצע ברצון כל פעולה שהרצון יבקש. אלא בעולם שלנו
מתפתחים בצורה טבעית. הרצון לקבל גדל מיום ליום ומזמין באדם תנועות, תשוקות
ורצונות. כמו אצל ילדים קטנים שרצים כל הזמן ונמצאים בתנועה ורוצים להתפתח. אבל
רצון שגדל מלימוד הקבלה, צריך לדרוש התפתחות רוחנית, כלומר, שמלמעלה יבצעו בו
שינויים. ובלי לרצות לא תחול בו שום התפתחות אף לא הזעירה ביותר.
האור העליון עומד זמין תמיד לרשותנו. אלא המניעה היא
ברצון, שלא יודע איך לדרוש מהאור לפתח אותו, כלומר לרכוש צעד אחר צעד את תכונת
ההשפעה. כי האדם לא רוצה את תכונת ההשפעה. הוא לא יכול לדרוש מהאור שיעשה ממנו
משפיע כנגד הטבע שלו. ואין לו מהיכן לקחת דחף, רצון לדרוש השפעה, לא חשוב כמה יהיה
לו רע.
הייסורים, היינו, הרגשת הריקנות בתוך הרצון לקבל, רק
מביאים את הרצון לקבל לראות את עצמו בצורה הנבזית והגרועה ביותר. לראות שהוא סובל
מפני שהוא אגואיסט. וגם אז הוא רק ירצה ויבקש להרוס ולמחות את עצמו, אבל לא להיות
אלטרואיסט. כי אין לו כביכול הכנות כאלה בפנים. אלא אם בהשפעה גדולה של האור
העליון, יתגלו בו הכנות, התוצאות מ"שבירת הכלים". אותם ניצוצות מהמסך
שהיה פעם בשלב ההתפתחות הראשון, לפני שירדנו לעולם הזה, והוא ירגיש במעט מהי
השפעה.
אבל הדחף להתפתח לכיוון של השפעה יכול לבוא משני כיוונים.
או על ידי ייסורים גדולים. או על ידי אור שמאיר על האדם, ומעורר בו ניצוץ מהשבירה.
אותו חלק המשפיע שהיה בו פעם, וכתוצאה מהשבירה שרוי עכשיו בתוך הרצון לקבל. ואז
באור העליון שיאיר עליו, האדם הכלול משני החלקים, מרצון לקבל ומנקודה של השפעה,
יראה בהפרש ביניהם, עד כמה הרצון לקבל שלו הוא רע.
וכך כל אדם יכול להתקדם באחד משני הכיוונים. או להרגיש
צער גדול ברצון לקבל, ומאין ברירה לרצות
להיות המשפיע. דרך קשה ומתמשכת הנקראת דרך ייסורים, עד שהאדם, או עַם "קשה
עורף"[84], לומד מהמכות. או להזמין על עצמו אור עליון, שיאיר לו את הנקודה הזאת בנשמה, ודרכה הוא
ירגיש מה הטבע שלו, שכדאי לו להיפטר מטבעו הרע ולהידבק לאותה נקודה, לאור העליון.
דרך קצרה ונעימה, שאין בה ייסורים. אלא כולה בהכרת הרע, שהטבע שלו הוא רע. אבל
בגילוי הרע שהוא כלפי המטרה. והאדם מיד מקבל המתקה מהתוצאה העתידה לו, שמרגיש קשור
למטרת הבריאה.
הדרך הטובה והקצרה הזאת נקראת דרך התורה, דרך האור. ובעל
הסולם מסביר באות י"ז של ההקדמה איך האדם מזמין על עצמו את פעולת האור ומתקן
את הרצון לקבל. התיקון הראשון של הרצון לקבל הוא קניית תכונת האמונה.
"אמונה" נקראת תכונת ההשפעה, תכונת הבינה. ורצון לקבל שקונה לעצמו רצון
להיות המשפיע, לא משמש לאדם כמו מעת
לידתו, כרצון רק למלא את עצמו, אלא שואף להיות מעל הרצון שלו. כמו מלכות שמתעלה
ולא רוצה להשתמש בכלי שלה, אלא רוצה להיות
דבוקה בבינה.
בשלב הראשון של תיקון הכלים, האור העליון משפיע על האדם
ומביא לו את תכונת האמונה, תכונת ההשפעה. ובמקום להיות בתוך המלכות, בתוך הרצון
לקבל שלו, האדם עוזב כביכול את המלכות
ומתרומם וחי בתוך הבינה, בתוך ההשפעה, דומה לבורא, רוצה להיות כמו האור. ובשלב
השני של תיקון הכלים, מלכות שעלתה לבינה ורכשה את תכונת ההשפעה, מתקנת את עצמה עם
תכונת הבינה ל"לקבל על מנת להשפיע". האדם הולך וממלא את עצמו עם כל
התענוגים שישנם באור העליון שברא אותו, אבל לא בשביל עצמו, אלא כדי ליהנות לבורא, לאור
העליון.
והתהליך הזה הכרחי בשבילנו, מפני שהרצון לקבל שנברא, אם
בא לו תענוג, הוא לא יכול ליהנות. כי התענוג שבא, הוא הפוך מהרצון ליהנות. וכאשר
הוא בא וממלא את הרצון ליהנות, הוא מבטל את הרצון. כמו בזמן סעודה. ברגע שמתחילים
לאכול, מתבטל הרעבון והתיאבון ומפסיקים ליהנות מהאוכל. ככל שהולכים ומתמלאים, הולך
ונעלם התענוג, עד שנעלם לחלוטין הרצון לאכול, התענוג מהאוכל, ונשארים ריקים. לא
מרגישים יותר רצון לאכול, רצון ליהנות, וגם לא תענוג. והרי הרגשת התענוג היא הרגשת
החיים. וכך האדם אף פעם לא מגיע לחיים.
והבורא מלכתחילה ברא אותנו בצורה של רצון לקבל, כדי
שהנברא יקבל תיקון. ומהו התיקון? הבורא
שהוא רק רצון להשפיע, לתת, ברא נברא שהוא רק רצון לקבל. ואם הנברא קונה מעל הרצון
לקבל שלו כוונה "על מנת להשפיע", ומשתמש ברצון לקבל שלו כדי לגרום תענוג לבורא, כל התענוג, כל
האור, עובר דרכו (ראה "רצון להשפיע", "כוונה על מנת להשפיע",
וחץ שעובר דרך "רצון לקבל" בשרטוט 1).
אבל הרגשתו של הנברא חייבת להיות מכוונת כלפי התענוג שהוא
גורם בבורא למעלה. כי רק אם הנברא מרגיש את התענוג מפעולת האור, במקום אחר, בבורא,
אז התענוג לא נעלם (ראה "אור תענוג" בשרטוט 1).
בדומה לילד שנהנה ממה שאמא נותנת לו, כדי לגרום לה תענוג.
ואז אמא שלו נהנית שהוא נהנה, והוא נהנה שמהנה לאמא. וכך התענוג שלהם אף פעם
לא פוסק ולא נגמר. כי כל אחד שחושב על
השני, נהנה בתוכו מהשני. בצורה כזאת
מנתקים את הקשר בין המקום שנהנה, לבין הסיבה שבגללה הוא נהנה. והתענוג לא
מכבה את הרצון אלא יכול להיות נצחי. כי הרצון נמצא באחד והתענוג מורגש בשני. אבל
התנאי הוא להיות באהבה, ברצון לאהוב, ברצון להשפיע, לפי משפט האהבה. כי רק על ידי רצון לתת לשני אפשר להגיע להרגשה של
תענוג נצחי, היינו, לחיים נצחיים.
והכוונה "על מנת להשפיע" נקראת תכונת האמונה.
השלב הראשון שרוכשים בתיקון על ידי חוכמת
הקבלה. ולאחר שרוכשים את האמונה, את ההשפעה, אז מגיעים לשלב השני, שמקבלים בתוך
הרצון לקבל "על מנת להשפיע" (ראה "אמונה", "מקבל
ע"מ להשפיע" בשרטוט 1). והאדם ממלא את עצמו עם כל התענוגים, ונעשה גדול
כמו הבורא. כי האור העליון ברא את הנברא באותו גודל ומידה, כמו שהאור ממלא את האדם והאדם ממלא את הבורא, את הכוח
העליון. וכך הם נמצאים יחד בקשר הדדי, באהבה הדדית, בדבקות הדדית.
שרטוט 1
דבקות הדדית היא
המצב הסופי, שאליו צריך להגיע. וכדי להגיע אליו נמצאים מלכתחילה במצב הא', שהבורא
בורא את הרצון לקבל ממולא בכל טוב מהבורא, אבל זה נעשה בכח ולא בפועל, היינו, ללא
השתתפות הנברא. והרצון לקבל מרגיש את עצמו רק כנקודה, ללא שום הרגשה. כי אין לו
חיסרון, דחף, רצון, השתוקקות מעצמו. לכן הכרח הוא שיתרחק מהבורא עד להסתר ממנו
בעולם הזה. ובמצב הב' מגיעים עד העולם הזה וממנו חוזרים למצב הג', ששוב נמצאים כמו
במצב הא' מלאים באותו האור, אבל בהקדם של חיסרון (ראה שרטוט 2). חיסרון שאותו האדם
רוכש, כי רוצה בעצמו להגיע למצב הסופי.
שרטוט 2
החיסרון הזה נרכש בלימוד חוכמת הקבלה. כי
תהליך ההתפתחות שהאדם עובר בחוכמת הקבלה, דומה לתהליך הצמיחה של האדם בעולם הזה.
אלא ההבדל הוא, שבעולם הזה הרצון להתקדם הוא מתוך הטבע, ובתהליך הרוחני, בעולם
הרוחני, מתקדמים בהקדם חיסרון מצד האדם. הוא אמור לבנות ולמצוא בתוכו חסרונות להתקדמות.
לעומת העולם הזה, שכדי להתקדם ולהגיע בהתפתחות למצב הבא, האדם נדחף באמצעות הטבע
ורק בשל כך יש לו רצון. ולצורך ההתפתחות יוצרים לילדים משחקים. כי המשחק הוא כמו
שאלה שהילד רוצה לפתור. ובבית הספר כבר נותנים לילד שאלות ברורות וישירות במקום
לשחק משחקים, ולכן ילדים לא רוצים ללמוד. אבל במשחקים יש בעיות ושאלות שהילד יכול
לפתור או לבנות, שאותם המבוגרים הכינו עבורו מראש. ואפילו אם הוא הורס ושובר את
המשחקים, באמצעותם הוא לומד ומפתח את עצמו להבנת הדרגה הבאה. כך גם ברוחניות.
המקובלים שמשיגים רוחניות, כותבים לנו על השגותיהם. היינו, על המצבים המתקדמים של
נשמותינו.
האדם שנמצא למטה ממחסום ויש לו נקודה שבלב,
הוא לא מרגיש בעולם הזה רוחניות, כי האור
העליון נמצא הרחק מעליו. הוא נמצא בעולם הזה ככל אדם (ראה שרטוט 3).
שרטוט 3
אלא שבתוך הלב
האגואיסטי שלו נמצאת נקודה שבלב, ומתוכה עליו לפתח כלי. תחילה כלי קטן (ראה כלי
ראשון מעל המחסום בשרטוט 3), אבל שילך ויגדל עד לכלי גדול, כמו שנברא מלכתחילה.
ואיך האדם מפתח כלי?
המקובל שנמצא בעולם הזה וחי בעולם העליון, כותב לנו ספר שמתאר את המדרגה הבאה.
ואנחנו בדומה לילדים שנותנים להם לשחק במשחק ששייך למדרגה הבאה, אמורים להידמות
למדרגה הבאה, לפתור בעיות שקשורות בה, ולרצות אותה.
כמו ילד שמסתכל על
אבא, ועושה בדיוק מה שאבא עושה בלי להבין מה ולמה, כך האדם לומד מהספר של המקובל
על התפתחותו הרוחנית. אבל תוך כדי לימוד בקבוצה שמגבירה בו את הדחף לרצות להיות
במדרגה עליונה. ומתוך שהאדם קורא על תכונת ההשפעה, ומרגיש שצריך להיות בה, ונדחף
אליה, הוא מזמין מאותה דרגה עליונה, השפעת
אור הנקראת אור מקיף. אור שמתקן אותו, היינו, מקדם אותו מנקודה שבלב להתעלות לדרגה
של לידה רוחנית (ראה "לידה" בשרטוט 3). ולקבל נפח של עשר ספירות ראשונות
בתוך הכלי, להיות כבר כלי הקטן ביותר שחי ברוחניות (ראה "ע"ס"
בשרטוט 3).
כלומר, בהתפתחות הרוחנית, עוברים אותם תהליכים עם אותו
הרצון לקבל כמו בעולם הזה, אלא שברוחניות האדם מקדים את החיסרון להתפתחות ולקשר עם
המדרגה הבאה. ובדורנו, כפי שאומר בעל הסולם באות כ"ג של ההקדמה, האור המחזיר
למוטב, היינו אור מקיף שנמשך מהמדרגה הבאה, מגיע מספרי קבלה ולא מספרי קודש אחרים,
שאותם כתבו המקובלים במשך הדורות בשיטות ובשפות שונות.
את כל ספרי הקודש כתבו המקובלים בארבע שפות: שפת
התנ"ך (המקרא), שפת הגמרא והמשנה (שפת המשפטים), שפת האגדה ושפת הקבלה.
ובדורות הקודמים האגו היה קטן. לכן כדי להשתוקק לעולם הרוחני, למצבו המתקדם, הספיק
לאדם ללמוד תורה או משנה וגמרא, שלא דיברו
על הרוחניות בצורה ישירה, אלא בלבושי העולם הזה. ואותם אנשים שהיו בדרגת עביות
קטנה, הרגישו דרך שפה שמדברת על נזיקין
ועל ממונות, שמדובר על רוחניות והתקשרו לאותה דרגה רוחנית. בשפה עצמה, לא
נראה לעין שמדובר על רוחניות, אבל הדורות הללו הבדילו בזה והשתוקקו אליה.
וכך משכו אורות מקיפים והתקדמו. אבל בימינו האדם נמצא
ברצון לקבל, שגדל למימדים הגרועים ביותר. והאגו לא נותן לאדם לראות בספרים שכתובים
בשפת המקרא או בשפת התלמוד, שמדובר בפעולות רוחניות. הוא רואה רק תמונות גשמיות.
לכן עלינו ללמוד מספרים שכתובים בשפת
הקבלה. כי שפת הקבלה מדברת בצורה ברורה וישירה על רוחניות. היא מתארת מה קורה לאדם
בעולם הרוחני. מה עליו לעשות ולאן להגיע, בלי לבלבל אותו.
ומהאדם רק נדרש להיות בזמן הלימוד בכוונה נכונה כלפי
המטרה שעליו להגיע אליה. והצלחתו תלויה באיזו מידה במצבו הנוכחי הוא משתוקק כמו
ילד למצבו הבא. וההשתוקקות שלו נמדדת בכמות היגיעה ובעיקר באיכות היגיעה. אלא
הנטייה היא, להזיע כמה שנים ביגיעה כמותית, ואחר כך לחשב כמה שעות השקענו וכמה
ימים, כמה למדנו, כמה חשבנו ועל מה, ולצפות לתוצאה. אבל התייגעות כזאת היא יגיעה
גופנית ולא יגיעה פנימית נפשית. עיקר היגיעה צריכה להיות יגיעה איכותית בזמן
הלימוד.
בזמן הלימוד האדם צריך לחשוב איך להגיע לאותם מצבים
שעליהם הוא לומד. כי ההתקדמות היא בעיקר בזמן הלימוד על ידי הספרים. אלא בעל הסולם
אומר באות כ"ב של ההקדמה שהבעיה היא, שלעיתים קרובות שוכחים ונמשכים לכל מיני
מחשבות, ורוצים לדעת בדיוק מה כתוב בספרים, במקום לדרוש אור מקיף, מַאור המחזיר
למוטב. לכן בזמננו לא רצוי להשתמש בשפות אחרות מלבד שפת הקבלה. כי שפת הקבלה
מכוונת את האדם למטרה.
ולכן כל הטענות כנגד לימוד חוכמת הקבלה היו נכונות רק
לזמנים עברו, לפני שהרצון לקבל הלך וגדל, כשאנשים עוד יכלו להתקדם על ידי לימוד
מספרים בשפות אחרות, כמו שפת הגמרא והמשנה, שפת התורה, או שפת האגדה. אבל בימינו,
כשנמצאים ב"ימות המשיח", במצב של דור אחרון, אנחנו חייבים להשתמש בכלי
שמתאים לדורנו, בכלי החזק ביותר, שהוא שפת הקבלה[85].
ולכן אין לחשוש מלימוד הקבלה. מפני שאיסור לגלות את חוכמת
הקבלה התייחס לאגו, שלא היה מפותח דיו ולא דרש תיקון לעומקו. לכן עד שהסתיימה
"שבירת הכלים" וכל הנשמות
התערבבו זו עם זו, חוכמת הקבלה היתה נסתרת. ורק בסוף המאה העשרים, כפי שנכתב
ב"הקדמה לספר הזוהר", הגיע הזמן להתחיל בתיקון הנשמות השבורות[86].
לפיכך חובה לגלות את חוכמת הקבלה ולהשתמש בה. וכל האיסורים על העיסוק בה אינם
תקפים עוד. אלא חובתנו לממש את המוטל עלינו ולהתחיל בתיקון.
____________________________________________________________
[81] תהילים לד, מ.
[82] ר' יהודה אשלג, מאמר "החֵרות",
בתוך: כתבי בעל הסולם, עמ' 415.
[83] ראה הערה 54 בעמ' 503.
[84] דברים ט, יג: "ויאמר יהוה, אליי לאמור:
ראיתי את העם הזה, והנה עם קשה עורף הוא"; שמות לב, ט: "ויאמר יהוה, אל
משה: ראיתי את העם הזה, והנה עם קשה עורף הוא".
[85] ר' יהודה אשלג, " מאמר לסיום
הזוהר", בתוך: כתבי בעל הסולם, עמ' 475.
[86] ר' יהודה אשלג, " הקדמה לסיום
הזוהר", אות סא: "ב' אלפים תהו, ב' אלפים תורה, וב' אלפים ימות המשיח
(סנהדרין צז מ"א) [...] וכעת בדורנו זה, אחר שכבר קרובים אנו, לגמר ב' האלפים
האחרונים, לפיכך ניתנה עתה הרשות לגלות דבריו ז"ל [אר"י ז"ל],
ודברי הזוהר בעולם, בשיעור חשוב מאד. באופן שמדורנו זה ואילך יתחילו להתגלות דברי
הזוהר בכל פעם יותר ויותר, עד שיתגלה כל השיעור השלם שבחפץ השם יתברך".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה