פרק 14
להגיע
ל"לשמה" אפשר רק על ידי לימוד הקבלה
אות כה. תורת
הנגלה אפשר ללמוד או ה' שנים או ב"לשמה"
אות כו. חייב
בלימוד תורת הנגלה - רק אם נמצא ב"לשמה" או במשך ה' שנים
_________________________________________________________________________________
תורת הנגלה אפשר ללמוד או ה' שנים או ב"לשמה"
כה) עתה תראה, איך כל הקושיות, שהבאנו בתחילת ההקדמה, המה הבלי
הבלים, אלא המה הם, הַמִכְמוֹרִים [מלכודות], שֶׁפוֹרֶשֹ
היצר הרע, לצוד נפשות תמימות, כדי לטורדן מהעולם בלי
חמדה.
ונראה את הקושיא הא', שמדמים את עצמם, שיכולים לקיים כל התורה
כולה, גם בלי ידיעת חכמת הקבלה - הנה אני אומר להם: "אדרבא, אם תוכלו לקיים,
לימוד התורה וקיום המצוות, כהלכתן לשמה, דהיינו כדי לעשות נחת רוח ליוצר ברוך הוא
בלבד, אז אינכם צריכים באמת ללימוד הקבלה, כי אז נאמר עליכם "נשמת אדם
תלמדנו", כי אז מתגלים לכם, כל רזי תורה, כמעיין המתגבר, כדברי רבי מאיר
(במשנה אבות הנ"ל), בלי שתצטרכו סיוע מהספרים.
אלא, אם עדיין אתם עומדים, בבחינת העסק שלא לשמה, אלא שתקותכם
לזכות על ידיה לשמה, אם כן יש לי לשאול אתכם: כמה שנים אתם עוסקים כן? אם עדיין
אתם נמצאים בתוך חמש השנים, לדברי תַּנָּא קַמָא [התנא הראשון], או תוך
שלוש השנים, לדברי רבי יוסי, אז יש לכם עוד לחכות ולקוות.
אבל, אם עבר עליכם, העסק בתורה שלא לשמה, יותר מג' שנים לדברי
רבי יוסי, וה' שנים לתַּנָּא קַמָא, הרי הַבְּרָיְיתָּא מזהירה אתכם, שלא תראו
סימן יפה עוד, בדרך הזה, שאתם דורכים. ולמה לכם, להשלות נפשכם, בתקות שוא, בשעה,
שיש לכם תחבולה כל כך קרובה ובטוחה, כמו הלימוד של חכמת הקבלה, כמו שהוכחתי הטעם
לעיל, להיות העיון בנושאי החכמה, דבר אחד עם ה' יתברך עצמו. עיין היטב לעיל.
עתה תראה, איך כל הקושיות, שהבאנו בתחילת ההקדמה, המה הבלי
הבלים, אלא המה הם, הַמִכְמוֹרִים [מלכודות], שֶׁפוֹרֶשֹ היצר הרע, לצוד נפשות תמימות,
כדי לטורדן מהעולם בלי חמדה.
ונראה את הקושיא הא', שמדמים את עצמם, שיכולים לקיים כל התורה
כולה, גם בלי ידיעת חכמת הקבלה - הנה אני אומר להם: "אדרבא, אם תוכלו לקיים,
לימוד התורה וקיום המצוות, כהלכתן לשמה, דהיינו כדי לעשות נחת רוח ליוצר ברוך הוא
בלבד, אז אינכם צריכים באמת ללימוד הקבלה, כי אז נאמר עליכם "נשמת אדם
תלמדנו", כי אז מתגלים לכם, כל רזי תורה, כמעיין המתגבר, כדברי רבי מאיר
(במשנה אבות הנ"ל), בלי שתצטרכו סיוע מהספרים.
אנחנו
נמצאים במצב המקולקל, הנסתר והרחוק מהבורא. ועלינו לעשות את כל הדרך ממצבנו ההפוך
מהבורא למצב, שנהיה דבוקים בו, זאת אומרת, משתווים אליו בכל הרצונות, בכל הכלי,
בכוונה "על מנת להשפיע". ובשלב ראשון לא חשוב באיזה אמצעי בוחרים לעשות
את הדרך, אם באמצעי שנקרא תורה, או באמצעי אחר.
ובאמת אנשים
חושבים, שיש בעולם הזה אמצעים נוספים חוץ מקבלה, למשל תורות המזרח שפיתחו הודים
וסינים, שיכולות להחזיר את האדם למוטב. אלא בתחילה העיקר הוא לדעת שנמצאים במצב
הגרוע ביותר, וצריכים להגיע לסוף שנקרא דבקות בבורא. אפשר לברר בין כמה אמצעים
באיזה מהם להתחיל, אבל חשוב רק עניין אחד: אם מגיעים למטרה או לא.
האור המחזיר
למוטב חייב להשפיע על הכלי כדי לתקן אותו. והאמצעי לתיקון חייב להיות לימוד על
המדרגות המתקדמות, שהאדם מדמיין את עצמו נמצא בהן, ורוצה להיות בהן כמו ילד שנמשך
להיות גדול. וכך הלומד מושך על עצמו אורות המקיפים מהמדרגות הגדולות. כי טבע
המדרגות הוא, שאח"פ דעליון נמצא בגלגלתא עיניים דתחתון. ואם התחתון רוצה
להתחבר עם אח"פ דעליון, אז יש חיבור בין המדרגות ואח"פ דעליון מהווה דוגמה
כלפי התחתון. לקשר הזה בין עליון לתחתון יש אמנם צורה של מעין משחק, שהשיטה לחיבור
מדרגה תחתונה עם מדרגה עליונה יותר, היא להביא ממדרגה יותר עליונה כוחות ודוגמה מה
האדם אמור לעשות. אבל מתוך כך נולדה שיטת הקבלה.
ולפני אברהם
אבינו לא היתה שום שיטה, אלא הוא שגילה אותה לראשונה. ומה היה "תרח" אבי
"אברהם"? עובד עבודה זרה. זאת אומרת, ללא שיטה, מבולבל בין כל השיטות.
לכן הוא נקרא עובד עבודה זרה, כי היו לו "פסלים" רבים. כלומר, היה מאמין
בכל שיטה ובכל אמצעי שיכול לעשות טוב לאדם.
והדרגה הבאה
מעל "תרח" נקראת "אברהם", שגילה שאין הרבה שיטות או הרבה
כוחות, אלא יש כוח אחד, ויש אמצעי אחד להגיע אליו, הנקרא קבלה. ובגילוי הזה נעשה
"אברהם", ייחודי, יהודי. זאת אומרת, השיטה איננה מלאכותית, אלא היא
נולדה ממחקר של המקובל אברהם אבינו שחקר מי הוא הכוח העליון, מי אני לעומתו, איזה
קשר יש בינינו, ואיך אני צריך לתקן את הקשר הזה.
לכן אומר
בעל הסולם, שלא חשוב איך קוראים לאמצעי עצמו. כי האמצעי יהיה תמיד אותו אמצעי כפי
שגילה אברהם, שבעקבותיו הלכו כל יתר המקובלים, שהמשיכו ופיתחו אותה שיטה לדורות
שהם פעלו בהם. כלפי הרצון לקבל, האגו שהלך וגדל, וכלפי התנאים החיצוניים שבהתאם
למצב הדור השתנו ונעשו אחרים.
המקובלים
הללו רק פיתחו את שיטת אברהם. לכן הוא נקרא אב, אבי השיטה. וכל השיטות האחרות,
תורה, משנה, גמרא, הן אותה שיטה להגיע להשגה, אותה חוכמת הקבלה. הן הצורות הקודמות
של אותה שיטה, המוגשת לדורנו כשיטת בעל הסולם. כי הוא עשה שדרוג לאותה שיטה, העלה
אותה ברמה והוסיף לה עוד חידוש, עוד
תיקון, בהתאם לנשמות שמתחדשות כיום בעולם הזה.
ולכן, ברמת
העיקרון, לא חשוב איך מכנים את האמצעי, מתוך כל האמצעים שהמקובלים הביאו לנו משך
הדורות כדי להתקדם. וגם בהשגה הרוחנית שכביכול לא זקוקים לספרים, הכל תלוי במדרגה
שבה נמצאים. כי אם יש לאדם ספרים ממדרגות עליונות מדרגתו, הם מסייעים לו להתקדם
יותר מהר. אמנם באותה דרגה הוא כבר חי בעולם הרוחני, מבין אותו, מרגיש אותו ויכול
להתקדם גם בלי סיוע מהספרים, כי "נשמת אדם תלמדנו"[72]. אבל בעצמו הוא
יכול להתקדם רק לדרגת "פרא אדם"[73]. בדומה לתינוק שננטש ביער לבדו,
ונדחף לגדול רק על ידי הטבע ללא השפעה של חברה.
אבל בלי
הסיוע של מדרגות עליונות חיצוניות, אי אפשר להתקדם התקדמות מספקת. לכן המקובלים
הגדולים, שכבר נמצאים בהשגה, הם שמכירים במיוחדות של "ספר הזוהר", שהוא
מביא להם את כל הגובה של המדרגות שהאדם צריך להשיג. ולכן הספר הזה משמש מדריך לכל
מקובל.
אלא, אם עדיין אתם עומדים, בבחינת העסק שלא לשמה, אלא שתקותכם
לזכות על ידיה לשמה, אם כן יש לי לשאול אתכם: כמה שנים אתם עוסקים כן? אם עדיין
אתם נמצאים בתוך חמש השנים, לדברי תַּנָּא קַמָא [התנא הראשון],
או תוך שלוש השנים, לדברי רבי יוסי, אז יש לכם עוד לחכות ולקוות.
אבל, אם עבר עליכם,
העסק בתורה שלא לשמה, יותר מג' שנים לדברי רבי יוסי, וה' שנים לתַּנָּא קַמָא, הרי
הַבְּרָיְיתָּא מזהירה אתכם, שלא תראו סימן יפה עוד, בדרך הזה, שאתם דורכים. ולמה
לכם, להשלות נפשכם, בתקות שוא, בשעה, שיש לכם תחבולה כל כך קרובה ובטוחה, כמו
הלימוד של חכמת הקבלה, כמו שהוכחתי הטעם לעיל, להיות העיון בנושאי החכמה, דבר אחד
עם ה' יתברך עצמו. עיין היטב לעיל.
קיימות כמה שאלות.
קודם כל העניין, שמשלוש עד חמש שנים האדם אמור לבדוק את עצמו בפשט, היינו,
בַּכתובים, בחומר שנכתב בשפת הענפים, בשפת העולם הזה, ולחדור דרך השפה הזו לתמונות רוחניות. לרצות
את התמונות הללו ולהבין שדרכן הוא עוסק ברוחניות. לבקש ולהשתוקק להיות בעולם
הרוחני. ולגרום על ידי זה לדרישה פנימית לתיקון, שתביא את האור המחזיר למוטב,
שיתקן אותו ויעלה אותו.
האדם, שעוסק בצורה
כזאת בחוכמה הכתובה אליו, עוסק באותה חוכמת הקבלה, שרק כתובה אליו בשפה אחרת משפת
הקבלה והפנימיות נשארת בה אותה פנימיות. אלא האדם צריך לבדוק את עצמו בתוך שלוש עד
חמש שנים. ואם לא הצליח להגיע להשגה, עליו לעבור ללימוד חוכמת הקבלה.
וכמה זמן צריך לעסוק
בחוכמת הקבלה? על זה לא כתוב ולעיסוק הזה אין שיעור. כי בחוכמת הקבלה אין הקצבת
זמן. לא צריך לבדוק אחרי שלוש או חמש שנים, כי אין אחרי הקבלה עוד אמצעי שיש
לבדוק. ואילו בעסק הגמרא, האדם צריך לבדוק אם הוא כלול באותן נשמות, שיכולות להגיע
ל"לשמה" על ידי הגמרא. אם הוא יכול, הוא מגיע. ואם הוא לא יכול, מוקצבות
לו משלוש עד חמש שנים, ולאחריהן עליו לעבור לחוכמת הקבלה.
האדם אמור לברר
לאיזה סוג נשמה הוא שייך. כי מדובר על כלי ועל אור שמתגלה כלפי הכלי כדי לתקן
אותו, ועל השיטה, האמצעי, שמקשר בין האור לכלי. והאמצעי הזה יכול להיות בעוצמת קשר
של תורה, או משנה, או גמרא, על ידי ייסורים של "פת במלח תאכל"[74], או
בקבלה על ידי המאור המחזיר למוטב בלבד.
ואם האדם שייך למידת
כלי, היינו, לאותה נשמה, שיכולה להיתקן בלי האמצעי החזק והמועיל ביותר, אלא על ידי
אמצעי שנועד לדורות הקודמים, אז אדרבא, הוא יכול להשתמש באמצעי הזה. אבל כפי
שכותבים הרב קוק ובעל הסולם, היהדות הנוכחית משתמשת באמצעים שהתאימו לדורות לפני
אלפיים שנה, למרות ההתעוררות לרוחניות, ולמרות שאנשים רבים נמצאים בתסכול פנימי,
וגם היהדות בכללותה נמצאת במשבר כבר שנים ארוכות החל מהדור של תקופת ההשכלה[75].
במקום להשתמש באמצעים שמתאימים לאדם בדורנו, כפי שקובע מרח"ו בהקדמתו על שער
ההקדמות ל"ספר עץ חיים" של האר"י[76].
וכך יוצא, שהאדם
הפרטי שמשתוקק לרוחניות וצריך למלא את חובתו האישית, ויחד עם זאת את חובתו כלפי כל
העולם כחלק מהעם הנבחר, לא עושה את מה שמוטל עליו לעשות. רק מפני שחינכו אותו כחלק
מהציבור עם דעה קדומה על הקבלה ובהרגל ללמוד גמרא. ולמרות שהמקובלים חוזרים
ומתריעים פעם אחר פעם, שצריך לעבור ללימוד חוכמת הקבלה, וקוראים לעם ומתחננים
בפניו לעשות זאת, המנהיגים הדתיים אוסרים גם על מי שמתגלה בו הנקודה שבלב, לעסוק
בלימוד הקבלה.
בעל הסולם מדבר
בעניין "משלוש עד חמש שנים" רק על האדם הדתי. האדם, ששייך ל"עם
ישראל", וחייב לגלות את הנקודה שבלבו, ולהגביר אותה מעל יתר הרצונות הנקראים
"אומות העולם", ובכך לשנות בעולם את היחס בין ישראל לאומות העולם שמביא
את העולם לטוב, הוא נמצא כיום כבול באזיקים. ולכן בעל הסולם פונה אל אותו אדם
ומסביר לו, שגם אם הוא נמצא במסגרת שחינכה אותו ללמוד משנה וגמרא, הוא צריך לבדוק
אם יש לו קשר למטרת הבריאה, אם יש בתוכו נקודה ששואלת על "לשמה" והוא
רוצה להתקדם.
ואם יש לו דחף לברר
מה עליו לעשות עם החיים, אז עליו לעזוב את לימוד המשנה והגמרא לאחר שלוש עד חמש
שנים. אם מתעוררת בתוך האדם השאלה: מהו הטעם בחיי, והוא משתוקק לעולם הרוחני, נקרא
שהבורא שם ידו על גורל הטוב. ואז, אומרת המשנה, עליו לקחת את הגורל הזה לידיו ולהמשיך
ולהתקדם[77]. האדם שלא לוקח את ההזדמנות הזאת לידיו ומונע אותה מעצמו בגלל חינוך
ופחד מהסביבה, עליו מדובר בעניין הבדיקה משלוש עד חמש שנים.
ובתקופתם של רבי
יוסי ושל תַּנָּא קַמָּא, כל מה שנגלה בלימוד הגמרא הספיק לאדם, שהתעוררה בו
הנקודה שבלב, והוא ושואל "מהו הטעם
בחיינו?". בצורה הסמויה, הוא שואל האם הוא מחובר לכוח עליון או לא. האם הוא
משפיע לו או לא, למי הוא מהנה. או ששואל השאלה הכללית והרחבה "למי אני
מהנה?", או הלבושים שלה "מה יש לי בחיים? - "אין לי ממה
ליהנות", שהן אותה שאלה על המקור, על להידמות למקור ולהתחבר עם המקור.
ועל אלה שהתעוררה
בהם הנקודה שבלב, האמצעי הזה של לימוד הגמרא פעל במשך כל זמן הגלות. ולמרות זאת,
מתעוררת השאלה אם הוא מספיק או לא כדי להגיע ל"לשמה". כי הדור היה דור
הגמרא, דור הגלות, הדור של שבירת בית המקדש, שהמקובלים היו בירידה בתוך עַמם ומתוך
המצב הזה כתבו את האמצעי לתיקון.
על כולם פעלו המשנה
והגמרא, בנוסף לייסורים של "פת במלח תאכל" שקיבלו בעל כרחם, או שהוסיפו
בעצמם. וגם החברה היתה סוגרת את הלומדים ודורשת מהם לעבור מ"לא לשמה"
ל"לשמה". כי המושג הזה היה חי בה, למרות שהעם היה בהסתרה גדולה. לנו אין
יכולת להרגיש או לדמות איך הרגיש אדם לפני מאתיים שנה, שנוצר לו קשר לספרים הללו
דרך החינוך, ולימוד הגמרא הספיק לו כדי להגיע ל"לשמה".
ובזמן הגלות היו
המוני מקובלים. כפי שרב"ש היה אומר, שעד השל"ה הקדוש (הרב המקובל ישעיה
הלוי הורביץ, 1558 - 1630), עד לפני כ350 שנה, כל הרבנים שכתבו ספרים, היו בהשגה
רוחנית. ורק לאחר מכן, בדור שלנו, בדור האחרון, החל הקלקול בכל תוקפו.
ולכן עד לדור הזה,
הבדיקה שחייבו המקובלים היא לקחת את האמצעי הנקרא גמרא, ולבדוק כלפי הכלי, אם האור
פועל על ידי האמצעי הזה, ואם אפשר על ידו לקשור בין האור המחזיר למוטב ובין הכלי,
או לא. לאחר שלוש או חמש שנים, אם לא יכולים בעזרת הגמרא לקשור את הכלי עם האור,
אז חייבים לעבור לקבלה.
קבלה היא האמצעי
החזק ביותר שקיים. ספרי קבלה הם אותם ספרי גמרא, רק שכתובים בצורה יותר ברורה, שלא
מבלבלת את האדם עם עסקי ממונות ונזיקין. כי בדורנו האדם מבולבל מכל מה שיש סביבו
בעולם הזה, מהמשפחה, מחברה ומהפרסומת. והאדם עצמו שנעשה אגואיסט,
"עבריין" שנמשך אחרי אלף ואחת מחשבות על תענוגים, צריך לקבל תמונה יותר
ברורה על רוחניות. ולהשתמש באמצעי יותר חזק, שיצור לו קשר בין האור המחזיר למוטב
לבין הכלי של הנשמה ויתקן אותו.
בספר עצמו אין משהו
אחר. גם בגמרא וגם ב"תלמוד עשר הספירות" יש אותה רוחניות. אבל אם
משתמשים באמצעי פחות חזק, כמו בחינוך הדתי, אז צריך לבדוק אם הוא מועיל. ומי שלא
משתייך לחינוך הזה לא חלה עליו חובה להתחיל ממשנה או גמרא. עובדה שתלמידים
חילונים, שבאו ללמוד אצל רב"ש, התחילו את הלימוד שלהם מ"פתיחה לחוכמת
הקבלה" של בעל הסולם וממאמרי רב"ש הנקראים "שלבי הסולם", שכתב
להם במיוחד. כי מי שעדיין לא משתוקק לפנימיות והולך ללמוד גמרא, אינו לומד אותה
כאמצעי, אלא להשכלה כללית. כי מלבד פנימיות מהווה לימוד הגמרא תרבות חיצונית.
כבר מזמן האר"י
חדלה הגמרא להיות אמצעי מספיק לתיקון הנשמות. כי אין כנגד ההסתרה שלה אותו חיבור
מצד הנשמה, שיגרום לגילוי.
רבי יוסי
והתַּנָּאים האחרים שכתבו את התלמוד, הם המקובלים הגדולים ביותר, שהיו בין תקופת
בית המקדש לבין תחילת תקופת הגלות, ונמצאים באמצע, בחיסרון של הגלות ובגובה של בית
המקדש. ורבי שמעון, אותה נשמה מיוחדת שנתנו לה יכולת לכתוב את "ספר
הזוהר", היה אחד מהם.
כל חכמי התלמוד היו
בדרגתו הגבוהה של רבי שמעון, אבל רק רבי שמעון כתב את "ספר הזוהר".
ואפילו לא רבי עקיבא, המורה שלו, שהיה שקוע כל - כולו בתלמוד, והיה בדרגה גבוהה
יותר וידע יותר ממנו. כי עניין גילוי החוכמה לא קשור לגובה המקובל. רבי שמעון חייב
את רבי אבא לכתוב את "ספר הזוהר", בגלל שידע לכתוב ברמיזה, בצורה
שמסתירה את החוכמה.
כלומר, בתלמוד נמצא
אותו כוח כמו בכתבי "הזוהר", אבל הלבוש שלו יותר מסתיר. והסתרה איננה
עניין פשוט. כי הסתרה נכנסת ומתחברת לנשמות כמו תקע לשקע. זאת אומרת, ציור ההסתרה
של התלמוד התאים לאופן הנשמה שהיתה בגלות.
ואילו אנחנו נמצאים
בסוף הגלות. ולכן אנחנו נמצאים במצב אחר לחלוטין. קבלה לומדים בצורה אחרת ממה
שלומדים גמרא ומשנה. כי מדובר באמצעי מִדרגה אחרת. היום צריך ללמוד "תלמוד
עשר הספירות" ויתר הכתבים שהכינו בעל הסולם ורב"ש, כי הם האמצעי. ואין
חשיבות לכך אם האמצעי הזה טוב או רע. אין
אמצעי מתקדם יותר מהקבלה שאפשר לעבוד אליו. והאדם צריך להשתמש באמצעי הזה כמה זמן
שלוקח לו להגיע ל"לשמה".
גם היום יכולות
להיות נשמות זכות יוצאות דופן, שיספיק להן לימוד במשנה ובגמרא כדי להגיע
ל"לשמה", ש"לשמה" נקרא השגת תכונת ההשפעה, השגת האמונה. אבל
האדם שמשתמש באמצעי פחות מכתבי הקבלה, אז מזהירים אותו שיש צורך לבדוק, אם האמצעי
הזה מועיל או לא. ואם הוא לא מועיל, עליו לעבור לאמצעי מתקדם יותר, הנקרא חוכמת
הקבלה.
האמצעי של חוכמת
הקבלה פעל גם בתקופתו של רבי יוסי והתנאים האחרים דרך כתבי "הזוהר".
ולכן הם ציינו בכתביהם את התנאי הזה, שאם משלוש עד חמש שנים האמצעי של התלמוד לא
עוזר, צריך לעבור ללימוד הקבלה. ובדרך כלל לימוד התלמוד עזר לאנשים. אבל לא לכולם,
אלא רק למי שהיתה בו הכנה, נקודה שבלב, והרגיש צורך לעבוד עם האמצעי הזה, הספיק לו
האמצעי של התלמוד. ואם לא, עמד לרשות האנשים אמצעי חזק יותר, לעבור ללימוד חוכמת
הקבלה.
אבל מי שנמצא כבר
בלימוד חוכמת הקבלה, ולוקח את האמצעי החזק והמועיל הזה, אין לו ולא יכול להיות לו
אמצעי אחר. יכולים להתגלות לו פירושים נוספים, אבל לא שפה אחרת, כי אין תמונה
אחרת. במקום תמונה חיצונית כמו במשנה ובגמרא, מביאים לאדם תמונה פנימית של
העולמות. ואין משהו אחר. לא יתכן אמצעי מִדרגה יותר גלויה. שפת הכתיבה של היום,
היא השפה הפתוחה והקרובה ביותר.
וכדי להגיע להשגה
בחוכמת הקבלה צריך להמשיך ולתת יגיעה. כי אמנם קוראים על ספירות ופרצופים, על
"אבא ואמא" ו"ישסו"ת", ולא מדמיינים את העולם הזה, אבל
עדיין מדמיינים מערכת של כוחות הנמצאת אי שם. וצריך כל הזמן לחזור למחשבה, שהמערכת
הזאת קשורה אלינו ופועלת עלינו, ושעלינו לקבל ממנה את הכוחות האלה כדי שיעבדו
עלינו.
את הקשר הזה האדם
חייב ליצור בעצמו. גם בשפת הענפים את הקשר יצר האדם בעצמו. כי מלמטה למעלה האדם
חייב להתקשר. אלא שהיום מציגים לו מלמעלה תמונה בהתאם לאגו הנוכחי שלו, שזקוק
לתמונה יותר מועילה, ברורה ומוחשית.
ב י א ו ר י ם נ ו ס
פ י ם
מתי מתחיל "לא
לשמה"?
"לא לשמה"
נקרא לחשוב 99% על עצמי ו-1% על הבורא, איך לגרום לו נחת רוח. וסולם המדרגות של
"לא לשמה" הוא עד שמגיעים לחשוב 99% על לגרום נחת רוח לבורא, ורק 1% על
עצמי. במדרגה הגדולה ביותר של "לא לשמה" האדם חושב על עצמו, שצריך להיות
לו רווח אישי כלשהו. ואם הרווח הזה לא יהיה לו, אז הוא מתחרט על כל הדרך ועל הדרגה
הגבוהה הזאת. זאת אומרת, "לא לשמה" נקרא שנשאר בו אינטרס שלו גם אם הוא
המיעוט שבמיעוט. ומלבד אותו מיעוט, בכל יתר הכוחות והרצונות, ובכל השתוקקותו, הוא
נמשך לעשות נחת רוח לבורא.
כלומר, אם בכל זאת
יש "דליפה" קלה לעצמו, זה נקרא "לא לשמה", אבל בדרגה האחרונה.
ובדרגה הראשונה הוא קשור עם הבורא רק בנקודה אחת. במחשבה אחת, ברצון אחד, הוא דואג
לבורא חוץ מלדאוג לעצמו. הוא חושב עליו כל הזמן, שמה שיש לו, שיהיה טוב גם לבורא.
אם יש לאדם דאגה קבועה לבורא, למרות שבכל היתר הוא דואג לעצמו, בל יש לו בראש
מחשבה אחת קטנה שיוצאת גם אל הבורא, זה נקרא התחלת "הלא לשמה".
ברגע שהאדם מרגיש
שמתעורר בו יחס כזה, הוא מגלה שמצטיירת בו תכונה מסוימת הנקראת "בורא".
בדומה לאדם ששומע, שיש בקצה העולם האדם שהוא לא מכיר, שאוהב אותו. ואז נוצרת בלבו
נקודת חום פנימית מהיחס כלפיו של אותו איש רחוק. אפשר לתת סוג יחס כזה כדוגמה. אבל
בכל זאת מדובר על רוחניות.
למה צריך לעבור דרך
"לא לשמה" כדי להגיע "לשמה"?
בקבלה מלמדים רק איך
להיות המשפיע. אלא בשלב הראשון, על ידי ההשתוקקות להידמות להמשפיע, האדם מגלה את
הטבע שלו. עד כמה הוא לא נמצא בתכונה הזאת, עד כמה הוא הפוך ממנה, ועד כמה הכלי
שלו, הרצונות שלו, הטבע שלו, רחוקים מתכונת ההשפעה. אבל כל הזמן מלמדים אותו רק
איך להידמות למשפיע.
לא מדובר על בית ספר
לפושעים, שממנו עולים לבית ספר, שבו לומדים איך לעבור מפושעים לצדיקים. אלא על ידי
זה שהאדם רוצה להיות צדיק, הוא מגלה שהוא רשע. והגילוי הזה במה הוא נמצא, נעשה
באדם לעומת "באורך נראה אור"[78]. אם לא מזמינים את גדלות הבורא, ולא
מבקרים את עצמנו מהצד של הגדלות שלו, אז לא רואים שכל הזמן נעשים יותר ויותר
גרועים. והאדם לא יכול להגיע לסופו של הכלי שלו.
ורק כשמגיעים
"מים עד נפש", האדם צועק ומתחיל בו התיקון האמיתי. לכן בעל הסולם מדבר
על שני צדי המטבע. חיי צער שבאים לאדם מהגילוי עד כמה האגו שלו זוועתי, ולעומתם חיי
האור שהוא מגלה[79].
חיוב בלימוד
תורת הנגלה - רק אם נמצא
ב"לשמה" או במשך ה' שנים
כו) וכן נמשש את הקושיא השניה, במה שאמרו, שצריכים תחילה
למלאות כריסם בש"ס ופוסקים - הנה בודאי הוא, שכן הוא לדברי הכל.
אמנם ודאי, שכל זה אמור, אם כבר זכיתם ללימוד לשמה, או אפילו
שלא לשמה, אם אתם עומדים בתוך ג' השנים או ה' שנים.
מה שאין כן, אחר הזמן ההוא, הרי הַבְּרָיְיתָּא מזהירה אתכם,
שלא תראו עוד סימן יפה לעולם, וכמו שנתבאר לעיל. ואם כן, מוכרחים אתם, לנסות
הצלחתכם, בלימוד הקבלה.
תורה, משנה,
גמרא, או קבלה, כולן הן צורות תיאור של אותו עולם רוחני עליון שמביאים לנו
המקובלים (ראה "עולם עליון" בשרטוט 1).
שרטוט 1
לאחר שהאדם שנמצא
בעולם הזה, רכש "לשמה", אמונה, תכונת ההשפעה, ונקרא שיש לו מסך ואור
חוזר, הוא צריך לתקן כל רצון ורצון שיש בכלי (ראה ציור של כלי בשרטוט 1) התיקון
הזה נקרא "למלא כרסו בש"ס ופוסקים", היינו, לעבור על כל החוקים
שמתוארים בתורה, או בגמרא, או במשנה, שכולם מביאים לאותו תיקון.
ואם כל "הכרס"
שלו, כלי הקבלה שלו, מתוקן בכל מה שמספרת לו התורה, או בכל מה שיש במשנה ומפרשת
הגמרא בתוספת של החכמים על המשנה, או בכל מה שמתארת לו הקבלה, נקרא "ממלא
כרסו בש"ס ופוסקים".
ההבדל בין צורות
הכתיבה הללו הוא ברמת הגילוי, במידת הגילוי כלפי האדם. אבל כל צורות הכתיבה. אבל
כל צורות הכתיבה, הן קשר בין הבורא, בין העולם העליון, לאדם (ראה "קשר"
בשרטוט 1).
לכן, האדם, שהגיע
לתיקונו "למלא כרסו בש"ס ופוסקים", אפשר לו להתחיל ללמוד אט אט
מגמרא או ממשנה, כמו שלימד רב"ש. כי אז נפתח לאדם מה עשו המקובלים, כמה
ובאיזו צורה, באיזו לשון ועשירות הלשון הם הביעו כל פרט ופרט. ולכן אם האדם, שנמצא
בעולם הזה, קושר את עצמו עם העולם העליון על ידי כל אחת מהצורות הללו, אז העולם
הגשמי עם כל העולמות העליונים עד אין סוף, נעשים בו כאחד, והוא נכלל בספֵרה אחת,
הנקראת "מילא כרסו בש"ס ופוסקים".
לכן אין שום סתירה
בין צורות הכתיבה. אלא כולן מדברות על האמצעי. וכל החכמים מתַּנָּא קַמָּא דרך רבי
יוסי ועד זמננו אנו, מדברים רק על האמצעי: מהו האמצעי המועיל ביותר לאדם באותן
רמות אגו, ולא אם הוא דתי או חילוני, או איזה לחינוך קיבל. בדומה לילד שנותנים לו
בכל גיל משחק אחר ושונה, כדי לפתח בו משהו מיוחד, כך המקובלים דואגים לאדם, שיממש
את מחשבת הבריאה.
ב י א ו ר י ם נ ו ס
פ י ם
מהו המסך?
חוכמת הקבלה קובעת,
שיש שלושה גורמים במציאות:
א.
אור.
ב.
כלי שנברא "יש מאין".
ג.
תיקון על הכלי שנקרא מסך, העושה את
ה"יש מאין", את הרצון לקבל, דומה לאור.
ומלבד שלושת הגורמים הללו אין יותר במציאות. אלא כל מה שאפשר
לדבר עליו הוא רק אור, רצון ומסך. כמו שכותב בעל הסולם במאמרו "פתיחה לחוכמת
הקבלה", שכל חומר הבריאה מראשיתה ועד סופה הוא רק רצון לקבל[80]. וחוץ ממנו
יש רק אור שממלא את הרצון לקבל, לפי מידת השתוות הצורה בין הרצון לקבל לאור. ומידת
השתוות הצורה הזאת, היא נקראת מסך.
מסך הוא תופעה פנימית ברצון לקבל, שמתרחשת בו כתוצאה מהפגישה
עם האור. הבורא לא ברא את המסך, אלא הוא מתהווה ברצון לקבל תוך כדי הפגישה עם
האור. ולכן אין חוץ מאור ורצון לקבל. כי המסך הוא רק מדידת ההשוואה ביניהם.
____________________________________________________________
[72] האימרה "נשמת אדם תלמדנו" מיוחסת
לרבי מאיר מאבות פ"ו (על פי רב פנחס מקוריץ, ספר אמרי פנחס, שער ג:
"ויאמר ר' מאיר, נשמת אדם תלמדנו"). על האימרה הזו ראה ר' יהודה אשלג,
"נשמת אדם תלמדנו", מאמר עז, בתוך: מאמרי "שמעתי", כתבי
בעל הסולם, עמ' 587: "נשמת אדם תלמדנו", ידוע שכל התורה נלמד בעיקר
לצרכי הנשמה, היינו לאותם שכבר זכו לבחינת נשמה [...] שכל נשמה ונשמה, צריכה בעצמה
לעשות את הבירור ולא שמי שהוא יברר בשבילו. לכן מטרם שהם בעצמם עשו את הבירור אסור
לגלות להם את הדברי תורה. וחוץ מחלק הזה, יש תועלת גדול להנשמות, על ידי מה
שמקבלים מחידושי תורה של אחרים, ונשמת אדם תלמדנו, איך ומה לקבל ולהיות
נעזר מחידושי תורה של אחרים, ומה שהוא בעצמו צריך לחדש".
[73] על "פרא אדם" ראה ר' מיכאל לייטמן,
"ביאור על "אהבת הבורא ואהבת הבריות", חוכמת הקבלה על פי בעל
הסולם, עמ' 490: "עַיִר פרא אדם יִוַלֵד" (איוב יא, יב). כלומר,
נולד כפרא אדם. היינו האדם שקוע בזוהמה ובשפלות של ריבוי הקבלה למען עצמו, ואהבה
עצמית, בלי שום ניצוץ קטן של אהבה והשפעה לזולת. במצב כזה הוא נמצא מרוחק ביותר
משורשו".
[74] ראה לעיל הערה 71.
[75] הראי"ה, אורות קודש, חלק א,
(ירושלים: מוסד הרב קוק, האגודה להוצאת ספרי הראי"ה קוק,
תשכ"ג-תשכ"ד), עמ' קמא: "לטהר את הלבבות ולהעסיק את המוחות במחשבות
נאצלות שמקורן ברזי תורה נעשה בדור האחרון הכרח גמור לקיום היהדות";
הראי"ה, אגרות הראי"ה, חלק ב, עמ' רלב: "וכל זמן
שהארטודקסיה אומרת בעקשנות דווקא, לא, רק גמרא ופוסקים לבדם, לא אגרה ולא מוסר, לא
קבלה ולא מחקר [...] וכל האמצעים שהיא לוקחת בידה מבלי לקחת את סם החיים האמיתי,
אור התורה בפנימיותה, אינו יכול בשום אופן לבא ולהביא למטרתו, בכל הדורות וביותר
בדורנו";
ר'
יהודה אשלג, "סגולת זכירה", בתוך: כתבי בעל הסולם, עמ' 68:
"וזה ענין התקטנות ערך הדורות, עד שבאו לצמצום האחרון שבדורנו, ש"חכמת
הסופרים תסרח ויראי חטא ימאסו", כי במצב הזה נמצאים ההמון במזג השוה, ואין
עבודה אלוקיית שום חיוב להם, וגם לא ירגישו חסרון בהעדרו, ואפילו אותם שעוסקים
בעבודה, היא כמצוות אנשים מלומדה. אינם צמאים ושואפים למצוא איזה לחלוחית דעת
בעבודתם, ואם אמר יאמר איזה חכם להם, בואו ואלמדכם בינה, להבין ולהורות בדבר
אלקים, תיכף המענה בפיו, כבר יודע אני בנפשי, כי לא אהיה כרשב"י וחבריו, והנה
לחמרא על דורדיא (עזוב את היין על שמריו) והלואי שאקיים הכל בפשיטות, אבל עליהם
נאמר: "אבות יאכלו בסר ושני הבנים תקהינה", כי הם עוסקים בתורה ובמצות
שאינם מבושלים ושני בניהם תקהינה לגמרי, ותמהים להם מה העבודה הזאת לכם? לכם ולא
לו, ואף אתה הקהה את שיניו, וזהו צורת דורנו, שאנו עסוקים בו.
אבל
עם הכתוב והמבואר לעיל, תבין שבכור הברזל הזה, עוד לנו תקוה גדולה וכו', כי מעתה
כל בן משכיל שינדב לבו ומאודו, לעבודת האלקים, לא יהיה כלל מהמסתפקים במיעוט, מפני
שנקודת שאיפתו אינו יוצא מהעדר, אלא מנקודת השובע, ולכן כל היוצא להתדבק בתורה
ובמצוות לא יתרצה בשום פנים, אלא להיות, חד בדרא, דהיינו, לידיעת אלוקיו ממש, ולא
ירצה לפזר כוחותיו בשביל עבודת פשוטי העם כלל וכלל, זולת אל המובחר שבמובחרים,
לקרבת אלקים ממש, ולידע בשכלו, כי ה' בחר בו".
[76] ר' חיים ויטאל, "הקדמה לשער ההקדמות לספר
עץ חיים", ספר עץ חיים: "הכל תלוי בעסק החכמה הזאת ומניעתינו
ולהתעסק בה היא גורמת איחוד ועכוב בגין בית מקדשנו ותפארתינו המכונה".
[77] ראה הערה 54 בעמ' 503.
[78] תהילים לו, י.
[79] על שני צדדים של המטבע בעל הסולם מסביר באות ז
ל"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", כמובא בפרק "שני שלבים בדרך
לשלמות" עמ' 113.
[80] ר' יהודה אשלג, "פתיחה לחוכמת
הקבלה", אות א.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה