פרק 22
חיוב לימוד
"לשמה" בלבד
אות לח. הלימוד
אינו "לשמו" אלא "לשמה", לשם התורה
אות לט. התורה
נקראת "תורת חיים" כי העיסוק מביא חיים רוחניים
__________________________________________________________________________
__________________________________________________________________________
מבוא
כדי
לזכות בתשובה לשאלה: מהו הטעם בחיי? ולהיות ראוי לה, האדם אמור לעבור הכנה. התשובה
היא השגת המציאות, השגת הכוח העליון שהוליד אותנו, ומביא את האדם למטרה שנקובה
מראש ברצון להטיב לנבראיו. "רצונו להטיב לנבראיו" נקרא להביא את האדם
לדרגת הבורא, לדרגת הכוח העליון. כי רק המצב הזה, הוא הטוב המוחלט.
כדי להביא אותנו
למצב הסופי הזה, כל אחד אמור לעבור מצבים רבים. בחלק מהתיקון הוא משתתף בתיקון
הנעשה עליו מלמעלה ובשלב מסוים של התיקון הוא מתקן את עצמו במו ידיו. התיקונים
הללו נעשים על ידי ספרים שכתבו המקובלים, אנשים שעברו כבר את התיקון ושהספרים
שהשאירו לנו מסייעים לנו בתיקון.
אם משתמשים בספרים
נכון ומשתתפים בתיקון נכון, אז מזמינים מלמעלה כוח מיוחד, כוח עליון, שפועל על
האדם ומתקן אותו, בלי לעבור את הדרך הקשה והאיטית שעשו המקובלים בימי קדם, אלא
להשתמש בתיקונים שהם הכינו לנו, כדי לעשות את הדרך במהירות, ולמרות מצבנו הקשה
והמבולבל לעבור את התיקון ולהגיע לקבלת התגמול. ומהו לימוד "לשמה" בעל
הסולם מסביר באות ל"ח.
הלימוד אינו "לשמו" אלא "לשמה", לשם התורה
לח) ונמשיך להרחיב את החיוב של העסק בתורה ומצוות לשמה,
שהתחלתי לדבר בו. הנה, יש להבין, את השם הזה של "תורה לשמה". למה
מוגדרת, העבודה השלימה הרצויה, בשם הזה "לשמה", והעבודה, שאינה רצויה,
בשם של "לא לשמה"?
כי לפי המובן הפשוט, שהעוסק בתורה ומצוות, מחוייב, לכוון לבו
לעשות נחת רוח ליוצרו, ולא לשם טובת עצמו, היה צריך לכנות זה, ולהגדירו, בשם
"תורה לשמו" ו"תורה שלא לשמו", שפירושו לשם שמים.
ולמה מגדירים זה בשם "לשמה" ו"שלא לשמה",
שפירושו לשם התורה?
אלא, ודאי, שיש כאן הבנה יתירה מהאמור. שהרי, הלשון מוכיחה,
ש"תורה לשמו", שפירושו לעשות נחת רוח ליוצרו, אינו מספיק עדיין, אלא,
שצריך עוד, שיהיה העסק לשמה, שפירושו "לשם התורה". וזה צריך ביאור.
מהי העבודה, עבודת
האדם, העסק בתורה ומצוות? הבורא ברא רצון לקבל בלבד. הרצון לקבל יכול או לא יכול
לקבל את האור שנמצא לפניו. (ראה "רצון לקבל" ו"אור" ברטוט 1)
וכך העבודה של הרצון לקבל, היא איך להתייחס למילוי. מה האדם עושה עם כוח הרצון
שלו, איך הוא מפעיל אותו, זה נקרא עבודת האדם.
בעבודה אגואיסטית,
האדם לפי טבעו מושך תענוג לעצמו. אבל התענוג שנכנס לתוך הרצון, מכבה את הרצון (ראה
"X" בשרטוט 1). ואז
לא מורגש הרצון ולא התענוג, אלא שניהם נעלמים. והאדם נשאר ריק. ההרגשה האיומה של
הריקנות, גוררת את האדם לתור אחר רצונות ריקים כדי למלא אותם. כמו שעושים בעולמנו
מערכות הפרסום והחברה סביבנו. הם מציבים לאדם מטרות שלא חשב עליהם, ומבטיחים לו
להשיג אותם וליהנות.
שרטוט 1
החברה מביאה לאדם
רצון ואחר כך נותנת לו הזדמנות להשיג את הרצון, כלומר, לממש אותו, לעבוד אותו. וכל
פעם שהאדם משתדל למלא את הרצון, הוא שוב נשאר ריק. לכן העבודה שלנו, הרצויה מצד
הבורא, היא עבודה "על מנת להשפיע". כי הבורא רוצה להביא את האדם לתענוג,
לתענוג נצחי, לחיים נצחיים. והתענוג שמורגש בתוך הכלי, מורגש בו כחיים.
כשאדם מקבל תענוג
מהבורא (ראה "תענוג" בשרטוט 2), אבל רק כדי שהבורא ייהנה, אז התענוג
עובר דרך האדם ומושפע לבורא בחזרה (ראה החץ המצביע ל"בורא" בשרטוט 2).
שרטוט 2
מפני שהבורא בעיניו
הוא הכוח הגדול ביותר, הכולל את כל המציאות, בונה אותה, מחזיק, מנהיג ומשגיח על כל
המציאות, אז חוץ מהתענוג האדם נהנה מגדלותו (ראה "גדלות" בשרטוט 2). הוא
נהנה מזה שיש לו עסק עם הבורא, שהבורא משפיע לו, והוא משפיע לבורא, והם כשני
שותפים. ואז גדלותו של הבורא מקנה לאדם תוספת נאה מאוד של תענוג. והאדם נהנה
כפליים, מהתענוג עצמו ומגדלות הבורא.
בתענוג מבחינים
מידות שונות, תענוג שבא אל האדם כאור קטן מאוד, הנקרא אור הנפש (ראה
"נפש" בשרטוט 2). ועד לתענוג גדול מאוד שהוא מקבל מההרגשה שהוא מהנה
לבורא, שאז נאספים בו אורות רבים הנקראים אורות נרנח"י (נפש, רוח, נשמה, חיה,
יחידה), מתוך שנמצא בהשפעה יחד עם הבורא (ראה "נרנחי" בשרטוט 2).
האדם, שמקבל כדי
לתת, מרוויח בהזדמנות זו רווח נוסף, אותה דרגה כמו הבורא. כי כשהבורא נותן ומקבל
ממנו, וגם הוא נותן ומקבל מהבורא, הם כשותפים שווים. ואז כל מה שיש לבורא נמצא גם
באדם.
כל המחשבות של הבורא
מתחילות להיות מורגשות באדם. ומתחילה בו ההבנה מהיכן הוא, מה הוא, ואף מה היה
לפניו ולמה הוא נברא. ואותה השאלה: מהו הטעם בחיי, נעשית מובנת לו מתחילתה. ובכך
האדם מתרומם מעל "האני", מלהיות נברא, לדרגה להיות כבורא. הוא כביכול
מגיע למצב שהיה לפני שנברא. אבל משיגים כל זאת רק בתנאי, שמגיעים למצב של
"לשמה" (ראה "לשמה" בשרטוט 3).
שרטוט 3
ונמשיך להרחיב את החיוב של העסק בתורה ומצוות לשמה, שהתחלתי
לדבר בו. הנה, יש להבין, את השם הזה של "תורה לשמה". למה מוגדרת, העבודה
השלימה הרצויה, בשם הזה "לשמה", והעבודה, שאינה רצויה, בשם של "לא
לשמה"?
בעל הסולם מסביר למה
חייבים מתוך ש"לא לשמה" לבוא ל"לשמה", למה יש חיוב לעסוק
בתורה ומצוות "לשמה".
מהו העסק בתורה
ומצוות? תרי"ג רצונות הוא מבנה הנשמה שלנו. לכל רצון אור מיוחד שמתקן אותו.
תרי"ג אורות נקראים תורה לפי מטרתם, שהיא המאור המחזיר למוטב.
האור מתקן כל רצון
ורצון שבנשמת האדם. משימוש ברצון בכוונה "על מנת לקבל", כדי לעשות רווח
לאדם עצמו ועד לשימוש ברצון כדי לגרום נחת רוח לבורא. ואם מגיעים למצב שגורמים
ברצונות לקבל, השפעה לכוח העליון, אז נמצאים עימו בהשתוות הצורה. כי משפיעים
כמוהו, כמו שהוא משפיע לנו. ואם האדם והאור משתווים, ההשתוות ביניהם מביאה את
האדם, לאותו מעמד שלם ונצחי שנמצא בו הכוח העליון.
לכן השימוש בכל
הרצונות חייב להיות "לשמה" הנקרא ללא שום רווח ישיר לאדם עצמו, כי אחרת
נעשה למקבל. ומקבל לעולם לא יכול לקבל, כי החומר של הרצון לקבל נמצא בהפכיות הצורה
מהמילוי. אלא עלינו להגיע בחומר שלנו לשימוש "לשמה" כלומר להשפיע. כי רק
בצורה כזאת האור, השפע העליון, עובר דרכנו ונשאר בנו בזרימה נצחית ושלמה.
כי לפי המובן הפשוט, שהעוסק בתורה ומצוות, מחוייב, לכוון לבו
לעשות נחת רוח ליוצרו, ולא לשם טובת עצמו, היה צריך לכנות זה, ולהגדירו, בשם
"תורה לשמו" ו"תורה שלא לשמו", שפירושו לשם שמים.
ולמה מגדירים זה בשם "לשמה" ו"שלא לשמה",
שפירושו לשם התורה?
אלא, ודאי, שיש כאן הבנה יתירה מהאמור. שהרי, הלשון מוכיחה,
ש"תורה לשמו", שפירושו לעשות נחת רוח ליוצרו, אינו מספיק עדיין, אלא,
שצריך עוד, שיהיה העסק לשמה, שפירושו "לשם התורה". וזה צריך ביאור.
בעל הסולם מביא
קושייה, בלי לתרץ אותה. הוא אומר, שלא מספיק להגיע לעשות נחת רוח לבורא. זו איננה
עדיין המטרה השלמה. אלא צריכה להיות תוספת גדולה של השגת המטרה, הנקראת
"לשמה", לשם התורה. זאת אומרת, טוב לעשות נחת רוח למי שעושה נחת רוח,
אבל ישנה עוד השגה, דרגה, מצב, למעלה ממנו, שאליו צריך להגיע, והוא נקרא
"תורה לשמה", לשם התורה.
זאת אומרת, דרגה אחת
היא "לשם הבורא", ודרגה למעלה ממנה היא "תורה לשמה", לשם
התורה ולא לשם הבורא. עושים נחת רוח בין האדם לבורא הוא אמנם "על מנת
להשפיע" אחד לשני, ולא "על מנת לקבל". שהאדם נמצא בדרגה רוחנית,
ללא חשבון עם עצמו, מנותק מהאגו, מעל האגו שבו הוא נמצא. אבל למרות זאת, צורת
השפעה כזאת שהאדם מגיע לדרגת הבורא ושניהם נמצאים בהשפעה הדדית, איננה מספיקה.
מהו אותו
"לשמה", איזה תוכן ועמקות יש בו? בעל הסולם מסביר ואומר,
ש"לשמה" איננו רק להשפיע נחת רוח לבורא, כמו שהבורא משפיע לנו, אלא יש
בו תוספת הנקראת "לשם התורה", "לשמה", ולא לשמו, לשם הבורא.
על ההבדל ביניהם ולמה צריכה להיות הוספה כזאת, מסביר בעל הסולם באות ל"ט
הבאה.
התורה נקראת
"תורת חיים" כי העיסוק בה מביא חיים רוחניים
לט) והענין הוא, כי נודע, ששם התורה הוא "תורת
חיים", כאמור כי "חיים הם למוצאיהם וגו'" (משלי ד', כ"ב). וכן
הוא אומר: "כי לא דבר ריק הוא, מכם, כי הוא חייכם וגו'" (דברים,
ל"ב, מ"ז). וכיון שכן, הרי פירושה של "תורה לשמה", אשר העסק
בתורה ומצוות, מביא לו חיים ואריכות ימים. כי אז, התורה היא, כשמה.
ומי, שאינו מכוון את לבו ודעתו, לנאמר, נמצא, שהעסק בתורה
ומצוות, מביא לו את ההיפך, מהחיים ואריכות הימים, חס ושלום, דהיינו לגמרי
"שלא לשמה", שהרי שמה הוא "תורת חיים", והבן.
ודברים אלו, באים מפורשים בדברי חז"ל (תענית דף ז'
ע"א): "כל, העוסק בתורה שלא לשמה, תורתו נעשית לו סם המות. וכל, העוסק
בתורה לשמה, תורתו נעשית לו סם חיים".
אמנם, דבריהם אלו, צריכים ביאור: להבין, איך, ובמה, נעשית לו
התורה הקדושה, לסם המות? - המעט הוא, שמתיגע לריק ולבטלה. ואין לו שום תועלת
מטרחתו ויגיעתו, חס ושלום, אלא עוד, שהתורה והעבודה עצמה, נהפכת לו לסם המות, שדבר
זה מתמיה מאד.
מהו "עסק
התורה"? מפני שכולם בעולם הזה נמצאים למטה ממחסום, היינו, בתכונות
אגואיסטיות, באהבה עצמית, שרוצים הכל לעצמם, אין בהם כוח להעלות את עצמם לרוחניות,
(ראה "העולם הזה", ו"רוחניות" בשרטוט 4) ללמעלה מהמחסום,
הנקרא עולם עליון, עולם הבא.
אלא מלמעלה צריך לבוא
אור הנקרא אור התורה, אור מקיף (ראה "או"מ" בשרטוט 4), אור המחזיר
למוטב, שימשוך את האדם מהעולם הזה לעולם הרוחני ויעזור לו לעבור את המחסום, הגבול
שבין שני העולמות, בין שתי צורות המציאות. והאדם בנוסף לכוח האגואיסטי שלו, ירכוש
את הכוח השני, את כוח המשפיע שמגיע על ידי התורה, ויוכל לחיות במרחב הרוחני. זאת
אומרת, להיות ברצונות שמכוונים ב"על מנת להשפיע", ולהרגיש את העולם
העליון, את המציאות העליונה.
שרטוט 4
רק כשעוסקים בתורה,
היינו, מושכים את המאור המחזיר למוטב, מעוררים את השפעתו עלינו, אז אפשר להגיע
לעולם הרוחני. אבל, אומר בעל הסולם, שלמשוך מאור בשעת עיסוק בתורה, יכול להיות
עניין מסוכן. כי התורה זה כוח גדול, שאפשר לסובב אותו לרעה או לטובה. ואם האדם לא
נזהר בו, הוא יכול להביא על עצמו מוות רוחני.
אבל בשימוש זהיר
ונכון, האדם מגיע ל"חיים" (ראה "חיים" בשרטוט 5). היינו,
לנצחיות, לשלימות, להשפעה, לתכונות הבורא, הוא מתייחד עימו, מתעלה מעל המציאות
הנוכחית, ונפתחים לו עולמות ורקיעים. אבל בעיסוק לא נכון בתורה האדם מגיע
ל"מוות" (ראה "מוות" בשרטוט 5), לצורה הפוכה מהבורא, מנצחיות
ומשלימות. לכן עלינו לשים לבנו ודעתנו במה עוסקים, ולאיזו תורה ניגשים.
שרטוט 5
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה